מעמד שלשתן

במעמד שלשתן

קידושין מז: - מח.

דתניא אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור ... והכא בדשמואל קמיפלגי, דאמר שמואל: המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל ואיבעית אימא דכ"ע אית להו דשמואל והכא באשה קמיפלגי מר סבר אשה סמכה דעתה מימר אמרה לא שביק ליה לדידי ומחל ליה לאחריני ומר סבר אשה נמי לא סמכה דעתה במלוה על פה במאי פליגי בדרב הונא אמר רב דאמר רב הונא אמר רבמנה לי בידך תנהו לפלוני במעמד שלשתן קנה מר סבר כי קאמר רב ה"מ בפקדון אבל מלוה לא ומר סברלא שנא מלוה ולא שנא פקדון.

תוספות שם

המוכרשטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. י"מ היינו טעמא דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול אותו וכן משמע בפרק . מי שמת (ב"ב דף קמז:) דקנין שטרות אינן אלא מדרבנן.:

כיקאמר רב בפקדון אבל במלוה לא. וא"ת אמאי לא קאמר דכ"ע כי קאמר רב אפילו במלוה והכא מיירי במעמד שלשתן וקמיפלגי בדשמואל דאמר אפי' יורש מוחל א"נ סברי כשמואל ובסמכה דעתה קא מיפלגי וכדאמר לעיל אלא מדלא קאמר הכי שמע מינה דאפי' שמואל מודה דהמקנה לחבירו במעמד שלשתן ומחלו אינו מחול והא דקאמר לעיל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול היינו דוקא כשאין הלוה בפנינו בשעה שמכר לו את השטר:

שולחן ערוך סימן כח סעיף יג

היה לו חוב ביד אחרים, ואמר לה: הרי את מקודשת לי בחוב שיש לי ביד זה, במעמד שלשתן, הרי זו מקודשת, וי"א שאינה מקודשת. אבל אם לא אמר לה במעמד שלשתן, אפי' היא מלוה בשטר והקנה לה השטר כראוי בכתיבה ובמסירה, אינה מקודשת אלא בספק.

פני יהושע מסכת קידושין דף מח עמוד א

בא"ד [באותו דיבור] יש מפרשים דהיינו טעמא משום דקנין שטרות אינו אלא מדרבנן. וכתב הרמב"ן ז"ל בחידושיו (ב"ב עז.] דאדרבה מסוגיא דהכא מוכח דקנין שטרות מדאורייתא לפי שנראה לו דוחק להעמיד סוגיא דשמעתין בקידושין דרבנן. וקשיא לי על דבריו דהא על כרחך באוקימתא דמעמד שלשתן ודאי מקידושין דרבנן איירי וא"כ מאי אולמיה דהאי מהאי. ומתוך מה שכתבתי בפנים יש ליישב הדברים בדוחק:

אבני מילואים סימן כח

[לג] במעמד שלשתן. כתב הבית יוסף ז"ל וכתב רבינו ירוחם דלמ"ד מקודשת היינו מדרבנן כיון דמעמד שלשתם תקנתא דרבנן הוא ע"כ לשון רבינו ירוחם, ואינו מוכרח דהא איכא למימר דכיון דתקינו רבנן נקנו לה המעות וכיון שנקנו לה הוי לי' כאלו נתן לה כסף והוי מקודשת מדאורייתא ע"כ לשון הב"י.

ובעיקר הדין אם מהני קנין דרבנן לקידושי תורה נראה מדברי רש"י דלא מהני ע"ש רש"י פ' הזהב [מח, א] ד"ה קאי באבל ז"ל אבל מעות מדאורייתא לא קני ונפקא מיני' לענין איסורא כגון אם קידש בו את האשה לר' יוחנן הוי קידושין כיון דמדאורייתא קנוי' ודידי' הוא ולריש לקיש לא הוי קידושין עכלרש"י. וכ"כ בטור חושן משפט סי' קצ"ח ז"ל: דבר תורה כו' לפיכך משקיבל המוכר המעות הן שלו מן התורה ואם קידש בהם את האשה מקודשת עכ"ל ומזה מבואר דבקידושי תורה אזלינן בתר קנין תורה.

והרמב"ן פ' מי שמת [קמז, ב] הביא דעת הסוברין בטעמא דמוכר שט"ח וחזר ומחלו מחול משום דמכירת שטרות דרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון שלא יוכל למחול, והוכיח נגד דבריהם מסוגיא דפ' האיש מקדש (מח, א) דפליגי במקדש בשט"ח דאחרים דלישנא דמקודשת משמע מן התורה עיין שם, ומזה משמע דקנין דרבנן לא מהני לקידושי תורה.

אלא דדבריו מרפסן איגרי, דהא שם בברייתא תני נמי או שהיה לו מלוה ביד אחרים והרשה עליהם ר' מאיר אומר: מקודשת, וחכמים אומרים: אינה מקודשת. ומוקים לה בש"ס דפליגי בשט"ח דאחרים בסמכה דעתה דלא שביק דידה ומחיל לאחריני ובמלוה (ע"ש) [ע"פ] פליגי במעמד שלשתן מר סבר לא שנא מלוה לא שנא פקדון ומ"ס דוקא פקדון וע"ש ומעמד שלשתן ודאי דרבנן, ואפ"ה תני מקודשת וכבר הקשה זה בחידושי פני יהושע ע"ש.

והנראה לענ"ד בדברי הרמב"ן דס"ל נמי דקנין דרבנן מהני לקידושי תורה, ומשום דהפקר ב"ד הפקר וכמ"ש ב"י ומוהרש"ל ביש"ש פר' מרובה ומש"ה במעמד שלשתן דאינו אלא דרבנן, נמי מקודשת מן התורה.

אך במכירת שטרות אי נימא דמשום הכי יכול למחול משום דקנין שטרות דרבנן ולא אלים לאפקועי כח הראשון שלא יוכל למחול [א"כ תו ליכא למימר טעמא דמקודשת מן התורה במכירת שטרות דרבנן משום דהפקר ב"ד הפקר כיון דבתר הכי נמי שלו הוא דהא יכול למחול מה"ט לפי שמן התורה שלו הוא אבל במעמ"ש דאינו יכול למחול שפיר מצינו לומר דהוי מקודשת מן התורה משום דהפקר ב"ד הפקר ואפקוהו לגמרי מרשותו ואוקמה ברשות מקבל ודו"ק והוא נכון היטב.

ועיין בפ' השולח (דף ל"ו) אמר ר' יצחק מנין שהפקר ב"ד הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לג' ימים בעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה ר"א אמר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשי' אצל אבות לומר לך מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו ע"ש.

ולפי טעמא דר"א א"כ במעמ"ש אף על גב דעדיין לא זכה המקבל מהפקר דהא מן התורה לא אתי לידי' עדיין מכל מקום אמרינן מה אבות מנחילין ובירושה אין צריך זכי' אלא ע"י מאמר פיו נתחלקו דקי"ל כר' יוחנן בן ברוקה [ב"ב קל, א] דרשות לאב להנחיל לכל א' מה שירצה אף ראשים מנחילין וא"כ ה"ל מן התורה מה דתיקון רבנן מזה לזה ודו"ק.]

שו"ת דבר אברהם חלק א סימן א

וכן במכירות שטרות בהא דהקשה הרמב"ן על שיטת הרי"ף אף על פי שנהגו מ"מ לא נשאר אלא דרבנן, דהתם למ"ד מכירת שטרות דרבנן החסרון הוא מצד דין ההקנאה מהתורה שאין חוב נקנה – דהוי כאינו ברשותו, כמ"ש הרמב"ן שם, ולכן שפיר כתב הרמב"ן דלפי זה הוי רק קידושין מדבריהם, אבל לשיטת הסוברים מכירת שטרות מהתורה וחוב בר מיקני הוא שפיר הוי קידושי תורה אם הקנה לה במעמד שלשתן, אף על גב דמעמד שלשתן דרבנן, משום דזהו חסרון רק במעשה הקנין ובהא מהני מה שנהגו לקנות כך. וסרה קושיית הפנ"י והאב"מ מעל הרמב"ן ז"ל.

גיטין דף לו עמוד ב

רבא אמר: הפקר ב"ד [היה] הפקר, דאמר ר' יצחק: מנין שהפקר ב"ד [היה] הפקר? שנאמר: "וכל אשר לא יבוא לשלשת הימים כעצת השרים והזקנים יחרם כל רכושו והוא יבדל מקהל הגולה" (עזרא). רבי אליעזר אמר, מהכא: "אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות..." (יהושע יט), וכי מה ענין ראשים אצל אבות? לומר לך, מה אבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו, אף ראשים מנחילין העם כל מה שירצו.

לעיון נוסף:

חידושי הרשב"א גטין

ומינה שמעי' דכח ב"ד יפה להפקיר ממון מזה ולזכותו לזה אפי' קודם שבא לידו, וכן מוכח מקרא דאלה הנחלות אשר נחלו דמה אבות מנחילין ואומרים שדה פלוני לפלוני וזכה בו מיד ואף קודם שבא לידו אף ראשים מנחילין לכל מי שירצו ואומרין ממון ראובן יהא לשמעון וזוכה בו שמעון מעתה

חתם סופר גיטין שם

מנין שהפקר ב"ד הפקר וכו' קמאי אמרו דלמאן דמפיק מעזרא לא מוכח אלא שיהיה הפקר אבל שיהיה יכולת ביד חכמים להקנות לאידך לא ולמאן דמפיק מאלה הנחלות מוכח דיכולין להקנות ונפקא מיני' אי הוה קנין דאורייתא ממש עמ"ש בחידושי בתוס' ר"פ לולב הגזול.

פני יהושע

בד"ה כי קאמר רב כו' וא"ת אמאי לא קאמר דכו"ע כו' ופליגי בדשמואל כו' אלא מדלא קאמר הכי ש"מ כו' דאפילו שמואל מודה כו' עכ"ל. וקשיא לי דאכתי היא גופא תיקשי למה שכתבו בסמוך דטעמא דשמואל דיכול למחול משום דקנין שטרות מדרבנן א"כ מאי שנא הכא במעמד שלשתן דאין יכול למחול הא מעמד שלשתן כל שכן דלא הוי אלא מדרבנן כהלכתא בלא טעמא. ולכאורה היה נראה לי לומר דבמעמד שלשתן אף על גב דמדרבנן הוא אפ"ה עשאוהו כשל תורה כיון שהיה בפני הלוה ונתרצה לפרוע וא"כ יכולין לתקן שאף אם מחל המלוה אח"כ לא מהני משא"כ במוכר שטר חוב דעיקר התקנה הוא למכור שלא בפני הלוה וא"כ אין לחכמים להפקיע זכות הלוה כיון שלא נתרצה לפרוע להלוקח ומש"ה סבר שמואל דאם מחלו מחול

אלא דאכתי קשיא לי לפמ"ש התוספות בפ"ק דגיטין [דף י"ג ע"ב] דמעמד שלשתן מהני אפילו בעל כרחו של הלוה ותו לא שייך האי טעמא ואכתי יש ליישב וצ"ע.

אבני מילואים שם צ

הא דתנן שקלי' פ"א [מ"ה] אעפ"י שאמרו אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים אם שקלו מקבלי' מידם וכתב ברטנורה ובתנאי שימסרו לצבור לגמרי כי היכי דלא ליהוי קרבן צבור קרב משל יחיד ע"ש והיכי מצי קטנים מסרו לצבור הא פעוטות מקחן מקח ומתנתן מתנה במטלטלין אינו אלא מדרבנן והיכי מצי מסרו לצבור יפה ומוכח דקנין דרבנן מהני לדאורייתא ומשום הפקר ב"ד.

בס' שער המלך הל' שקלים (פ"א ה"א) הקשה בהא דמקבלין שקלים מן הקטנים ובלבד שיהי' מוסרן לצבור דהא מדאורייתא לאו בר הקנאה נמצא דבר תורה קרב משל יחיד ובהדיא כתב רבינו פ"ח מהל' לולב (ה"י) דאין נותנין אותו לקטן שהקטן קונה ואינו מקנה לאחרים דבר תורה ונמצא שאם החזירו אינו מוחזר ע"ש.

וכיון דאין הקנאת קטן כלום מדאורייתא וא"כ עדיין ממון קטנים נינהו ובעלים לא בטלי וכדאמרינן בפ' משילין [ביצה לח, ב] הרי שנתערב לו קב חיטין בעשרה קבין חטין של חבירו יאכל הלה וחדי ע"ש

מיהו אם הקדישן אינו הקדש דבר תורה ואכתי ממונא דקטנים א"כ הקרבנות שקנו הצבור בממון הקטנים ה"ל קרבנות צבור, דגזל אינו תופס דמיו והצבור אינו אלא בעלי חוב לקטנים מן התורה אבל מדרבנן מיהת פטורי והקרבנות מיהא שפיר דצבור נינהו דגזל אינו תופס דמיו ואם קנו קרבנות בעד ממונא דקטנים אין דמיהן תופס את הקרבנות ואין כאן משל יחיד.