• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

מכירת שטרות

כ"ח אדר א תשע"ט



לחצו לשיעורים נוספים של הרב יעקב אריאל

דף מקורות לשיעור:

מכירת שטרות

 

מז ב במלוה בשטר במאי פליגי  - מח א

נימא כתנאי התקדשי לי בשטר חוב או שהיה לו מלוה ביד אחרים והירשה עליהם ר"מ אומר מקודשת וחכ"א אינה מקודשת האי שטר חוב היכי דמי אילימא שטר חוב דאחרים היינו מלוה ביד אחרים אלא לאו שטר חוב דידה ובמקדש במלוה קמיפלגי לעולם שטר חוב דאחרים והכא במלוה בשטר ובמלוה על פה קא מיפלגי במלוה בשטר במאי פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן קמיפלגי דתניא אותיות נקנות במסירה דברי רבי וחכ"א בין שכתב ולא מסר בין שמסר ולא כתב לא קנה עד שיכתוב וימסור מר אית ליה דרבי ומר לית ליה דרבי. ואיבעית אימא דכ"ע לית להו דרבי והכא בדרב פפא קמיפלגי דאמר רב פפא ההאי מאן דזבין שטרא לחבריה צריך למיכתב ליה קני לך הוא וכל שעבודיה מר אית ליה דרב פפא ומר לית ליה דרב פפא ואיבעית אימא דכולי עלמא אית להו דרב פפא והכא בדשמואל קמיפלגי דאמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול ואפי' יורש מוחל דמר אית ליה דשמואל ומר לית ליה דשמואל

מח א תוד"ה המוכר

המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. י"מ היינו טעמא דמחלו מחול משום דקנין שטר אינו אלא מדרבנן ולא אלים להפקיע כח הראשון

רא"ש כתובות פרק ט סימן י

מפרש רבינו תם דמוכר שטר חוב שיכול למחול אף על פי שמדאורייתא הוי מכר משום דשני שיעבודים יש לו למלוה על הלוה אחד שיעבוד נכסיו ואחד שגופו משועבד לפרוע לו. ושעבוד נכסיו של הלוה יכול המלוה למכור אבל שיעבוד גופו של הלוה אין קניין נתפס עליו הלכך כל זמן שלא מחל לו גובה נכסיו של לוה אבל אם מחל המלוה ללוה שיעבוד גופו שנשאר אצלו פקע נמי שיעבוד נכסין דנכסי דאיניש אינון ערבין ביה וכשנסתלק שיעבוד הלוה נסתלק נמי שיעבוד נכסיו

אור שמח הלכות מכירה פרק ו  הלכה יב

הנה המובן הפשטי מדברי רבינו תם ששעבוד גופו לשלם לא נתפס בקנין כלל, משום דהוי כדבר שאינו ברשותו, אבל השעבוד נכסים יכול למכור.

אמנם יתכן לפרש טעם אחר, דלפיכך אינו נתפס המכר על הגוף, משום דכיון שלוה אדם נתחייב לשלם, והוא מושכל לא מצד הדת, רק מסוג הדיני, שגם ב"נ נזהרו על זה, וכמש"כ תוס' פ"ק דקדושין (י"ג ע"ב ד"ה מלוה) דמשו"ה לא נקראת מלוה הכתובה בתורה,

רק להשתלם מנכסיו הוא בא ע"י השעבוד של השטר, שבלא שטר אם מכר נכסיו אינו משתלם מהם, וא"כ על חובת הגוף אין השטר רק לראיה, שגוף חובת הגוף אינו בא השעבוד על ידי השטר, וא"כ מה מועיל כתיבת ומסירת השטר על חוב הגוף אחרי שאין החוב בא מן השטר, רק שעבוד נכסים בא ע"י השטר, וע"ז השטר הוא קנין, שבעצם השטר נתחייבו הנכסים, והוי שטר קנין, ומועיל כתיבתו ומסירתו לקנות על ידו השעבוד נכסים

אור שמח הלכות נחלות פרק ג

הגם דאיכא חובת הגוף על הלוה לשלם, בכ"ז שעבוד הגוף ליכא, דשעבוד נכסים איכא, דאי לא פרע ליה משתלם מנכסיה, אבל שעבוד הגוף ליכא, דאם אין לו, אין משתלם ממנו, דנמכר בגנבתו כתיב, לא בחובו (עיין קידושין י"ח ע"א),

רמב"ם הלכות עבדים פרק א  הלכה א

עבד עברי האמור בתורה זה ישראלי שמכרו אותו ב"ד על כרחו... כיצד? גנב ואין לו לשלם את הקרן ב"ד מוכרין אותו... מוכר עצמו כיצד זה ישראל שהעני ביותר נתנה לו תורה רשות למכור את עצמו ואינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או כלים או ליתנם לבעל חוב...

המשך אור שמח לעיל

וכמש"כ רבינו ריש הלכות עבדים (פ"א ה"א), לכן הוי שפיר ראוי...[אך] בדיניהן (כפי חוקי ארצות המזרח) מי שאינו משלם בעד חובו נוטל אותו בעד חובו לעבד, וכמו שמפורש בקרא (מ"ב ד, א') והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים, דיהורם ישראל מומר הוי, ונהיג כעו"ג (תוספות ע"ז דף כ"ו ע"ב ד"ה אני) לכן אם אינו משלם לישראל נוטלין אותו בעד חובו, לכן שעבוד הגוף איכא עליה.

שערי ישר שער ה פרק ב

יד והנה ראשונה עלינו להוכיח דענין זה של שיעבוד הגוף הוא ג"כ חיוב ממון שבין אדם לחבירו ולא מצוה גרידא. ואם עיקר שיעבוד הגוף הוא מצוה גרידא הרי זה קנין דברים

יט ונלענ"ד דענין שיעבוד הגוף בכל חיובי ממון הוא דין משפטי שהאדם מחויב ועומד גם בלי מצות התורה...דלא יתכן בשום פנים לומר דהענין מה שאנו מיחסים החפץ לראובן הוא מחמת ששמעון מוזהר על פי התורה שלא לגוזלו ממנו, אלא הדבר הוא בהיפוך דאיסור גזילה הוא לאחר החלטת הענין בחוקי גבולי הבעלים, כמו כן נראה דגם מצות פריעת בעל חוב הוא אחר החלטת ענין החוב על פי דין משפטי, שאם חל על ראובן חיוב תשלומים מסוג חוקי המשפט אז הוסיפה תורה אזהרה ומצוה לשמור לשלם חיובו שחייב על פי חוק המשפטי, ואף דבהשקפה ראשונה הוא דבר תמוה איזה הכרח וחיוב על האדם יהיה לעשות דבר בלי צווי ואזהרת התורה, אבל כשנעמיק בענין היטב יש להבין ענין זה, דהרי גם החיוב וההכרח לעבודת ה' ולמלאות רצונו ית', הוא ג"כ ענין חיוב והכרח על פי משפט השכל וההכרה, כמו כן הוא חיוב והשיעבוד ממון הוא חיוב משפטי, שנתחייב על פי דרכי הקנינים, או שחייבתו תורה כנזקים ופדיון הבן וכדומה.

רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ב הלכה א  

דין תורה שבזמן שיתבע המלוה את חובו אם נמצאו ללוה נכסים מסדרין לו ונותנין לבעל חובו את השאר כמו שביארנו, ואם לא נמצא ללוה כלום או נמצאו לו דברים שמסדרין לו בלבד ילך הלוה לדרכו ואין אוסרין אותו... כדרך שדנין העכו"ם שנאמר לא תהיה לו כנושה.

שולחן ערוך חושן משפט סימן צז סעיף טו 

אין כופין אותו להשכיר עצמו ולא לעשות שום מלאכה כדי לפרוע. ואפילו התנה על עצמו שיתפוש המלוה את גופו, וכתב לו זה בשטר, אינו מועיל, ואינו יכול לא לאוסרו ולא להשתעבד בו.

סמ"ע (סקכ"ט) ונראה דהוא מטעם דכתיב כי לי בני ישראל עבדים שטר דהשי"ת הוא קודם, (ודוקא בגנב משל חבירו כתיב ונמכר בגניבתו ולא בהלואתו שלהוצאה נתנה), ועי' מה שכתב הטור בסי' צ"ט סי"ח וי"ט, עכ"ל.

לעיל יז א תוד"ה חלה

חלה שלש ועבד שלש אינו חייב להשלים. יש שהיו רוצים לומר שאותם שכירים מלמדי תינוקות אם חלו חצי זמן כמו כן לא יהיו משלימים את זמנן כמו ע"ע דהכא ויטלו כל השכירות כיון שהיו אנוסין [...] ועוד נראה לחלק בין מלמד לע"ע דעבד היכא דחלה ג' ועבד ג' היינו טעמא דאינו חייב להשלים משום דכתיב בספר (ישעיה טז) "מקצה שלש שנים כשני שכיר" אם כן מצינו דשנים דשכיר הן שלש שנים והיינו דכתיב: "כי משנה שכר שכיר עבדך שש שנים" והילכך היכא דעבד שלש דהיינו שני שכיר אמר דאינו חייב להשלים ויטול שכרו כיון דעבדו ג' שנים דהיינו שני שכיר:

שער משפט שם

 

לעיון נוסף:

תוספות מסכת בבא בתרא דף עז עמוד א

אמאי לא קני מדאורייתא גם שעבוד הקרקע הכתובה בו דהא קרקע נקנית בכסף ובשטר ובחזקה ואפילו בלא מסירת שטר חוב יקנה ויש לומר דכמו שאינו יכול להקדישו כדמוכח בפרק כל שעה (פסחים דף לא.) כיון שהקרקעות אינם ברשותו כך אינו יכול להקנותן מן התורהונמצא דעל חובת הגוף הוי מסירת השטר כמו מסירת שטר ראיה, דאינו מועיל כתיבה ומסירה, ועל שעבוד הנכסים הוי השטר שטר קנין, ומועיל מסירתו עם כתיבת שטר עליו. ודבר זה למדתי מעיון לשונו של רבינו אשר פרק גט פשוט (ב"ב פ"י) אות כ"ג, יעו"ש היטב בלשונו הזך שהסביר כן, והעיר קצת דנקנה שעבוד הנכסים ע"י שטר וחובת הגוף מתקנת חכמים, יעו"ש היטב

תשובת הרא"ש כלל ע"ח סי' ב':  

וכ"כ ר"ת בתשובה כי היכי דדרשינן בקידושין (יח, א) בגניבתו ולא בזממו ולא בכפילו הכי נמי דרשינן ולא בפרעון חובו ולא במזונות אשתו, והמשכיר עצמו נקרא מכירה כדאמרינן בפרק הזהב (נו, ב) דשכירות ליומא כמכירה דמיא והויא מכירה, ועבד עברי דנמכר לשש קרייה רחמנא שכיר (קידושין ד, א). [אך פועל יכול לחזור בו באמצע היום].

ואם אתה מחייב אותו להשכיר את עצמו לפרוע חובו א"כ לא יהא יכול לחזור בו כיון דהחוב עליו מוטל לפרוע והדר הוה ליה עבד ואסור למכור את עצמו לפרוע חובו, ולכך אין שום חיוב עליו להשכיר את עצמו לפרוע חובו

תשובות מוהר"ם בהגהות מרדכי דפרק האומנין (סי' תנ"ט)

 כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים תימה א"כ כשם שאסור למכור את עצמו בעבד עברי כן יהא אסור להשכיר את עצמו מדקרי הכא לפועל עבד, וי"ל דפועל לא מיקרי עבד אלא שכיר והא דילפינן לה מעבד היינו לענין קולא כמו דמקילינן גבי עבד וכו' והיינו דכתיב כי משנה שכר שכיר עבדך דהיינו שש כדכתיב בישעיה שלש שנים כימי שכיר א"כ עבד עברי שש שנים הוא משנה שכר שכיר, עכ"ל.

א"כ כיון דפועל לא מקרי עבד אלא דמקילינן גביה לחזור בחצי יום שלא לכופו לעשות מלאכה א"כ נראה דמחויב הוא להשכיר את עצמו לפרוע חובו כיון שמחויב לפרוע חובו אלא שאין בית דין כופין אותו לכך דכיון דאקילו גביה שיחזור בחצי יום כ"ש דלא כפינן ליה מתחילה לעשות מלאכה עבור חובו.

לכו"ע אין בית דין כופין אותו להשכיר את עצמו לפרוע חובו מ"מ לענין אם החיוב מוטל עליו בעצמו להשכיר את עצמו לפרוע חובו תליא בפלוגתא דרבוותא, דלשיטת ר"ת אינו חייב כלל להשכיר את עצמו לפרוע חובו, אבל לשיטת הגהות מרדכי בשם מוהר"ם שהוא שיטת הרב רמ"א בסי' של"ג (ס"ג) אף דאין כופין אותו מ"מ חייב בעצמו להשכיר את עצמו בכדי לפרוע את חובו.

עבור לתוכן העמוד