שליח נעשה עד

שליח נעשה עד

דף מג עמוד א רב אמר: שליח נעשה עד,

דף ז א היל מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כעני ורש"י

ז ב שתי בנותיך לשני בני רש"י ותוס'

ט א כתבו לשמה ושלא מדעתה ...

כג ב ע"כ מהו שיעשה שליח... ותוד"ה מהו

מא א ושלח - מלמד שהוא עושה שליח, ושלחה - מלמד שהיא עושה שליח,

מא ב אמר ריב"ק מנין ששא"כ שנאמר ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל

מג א שמאי הזקן אומר

רמב"ם הלכות גירושין פרק ב הלכה טו אמר כשהוא בריא כתבו גט ותנו לאשתי ואחר כך נבעת ממתינין עד שיבריא וכותבין ונותנין לה, ואין צריך לחזור ולהמלך בו אחר שהבריא, ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא הרי זה פסול.

חידושי ר' מאיר שמחה קידושין מג

תלוי בזה אם נימא דחשיב כגופיה שפיר מצי לגרש, אבל אם נימא דרק עשיתו חשוב כאילו עשה המשלח לא מצי לגרש כיון שהמשלח לאו בר גירושין הווה,,,כל משכיל יראה דרב ורב שילא פליגי בגדר שלוחו של אדם כמותו אם אמרינן דהמעשה שעושה השליח חשוב כאילו עשה המשלח או דהגוף של השליח נעשה כהמשלח,

ובזה תלוי ספיקו של המק"ח (סי' תמ"ח סוס"ק ט"ו) אם יכול השליח להקנות מטלטלין אגב קרקע שלו, דמטלטלין הוו של המשלח, ואם נימא דחשיב כגופיה שפיר מצי להקנות,

אור שמח הל' גרושין פ"ב

ויש מקום בראש לתלות בזה גם פלוגתת הרמב"ן עם רבינו בפ"ג מהלכות אישות, אם השטר נכתב בקדושין מדעת השליח לקבלת הקדושין... כי גמרינן תמן שיהא מדעת המקנה כגט שהוא מדעת המקנה, א"כ גם בגט אם המשלח נשתטה הלא מה"ת כשר השליח לגרש ולכתוב ספר כריתות, כן התם, כיון שהוא המקנה סגי בידיעתו בכתיבת השטר של המקדש, ודוק.

וא"ש הא דאמר בפ"ק דקדושין (דף כג, א) בעי רבה לרשב"א עבד מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו, כיון דגמר לה לה מאשה כאשה. והדבר צריך ביאור, דמפורש אמר רשב"א (שם ע"א) בשטר ע"י אחרים, ורש"י פירש (שם ע"ב ד"ה או דילמא) וע"י אחרים דאמר, שיזכה לו רבו גיטו כו', או הם עושים שלא מדעתו, וגם זה צריך ביאור, כי עביד שליח מאי הוי, הלא יזכה בגט שחרור להעבד, אטו כי שויא שליח מיגרע גרע?!

ונתבונן, דפעולת הזכיה הוא רק בשעת הפעולה, שזכין לאדם שלא בפניו, ושוטה שהוא עתים חלים או קטן זכין לו, כמו שלא בפניו, א"כ כי נשתטה בעת קבלת הגט שחרור תו לא שייך זכיה, אבל מתורת שליחות, כיון שנתרצה להיות שליח הרי נעשה ידו כיד המשלח, ואיהו הוי בר קבולי גט שחרור אף על פי שנשתטה אח"כ מהני, וע"ז שפיר בעי מהו שיעשה שליח, ובאופן שלאחר עשייתו לשליח נשתטה העבד, מי נשתחרר ע"י קבלתו של שליח או לא, דשליחות ליכא גביה רק זכיה, ובעת הקבלה אינו בר זכיה.

ואפשר עוד לומר דתליא בהך (נדרים דף עב, ב) האומר לאפוטרופוס כל נדרים שנודרת אשתי כו' הפר לה, דר' יונתן סבר שלוחו של אדם כמותו, והא לא שמע בעל? והקשה הר"ן (שם ד"ה והא), דכיון ששלוחו כמותו הרי שמיעתו כשמיעת בעל. ויפה תירץ הרא"ש (שם ד"ה והא), דעל מידי דממילא לא שייך שליחות. ורק קושית הר"ן כך, כיון דהבעל עשאו שליח והוא המיפר, נעשה כאילו הוא מי שבידו להפר, וא"כ תלוי בשמיעתו, דעל שמיעתו של המיפר קפיד רחמנא, וזה דוקא אם הוא נחשב כבעל דבר, אבל אם רק הפעולה נעשה כאילו פעל הבעל א"כ הוי כהיפר הבעל בשמיעת השליח, וזה לא נכון, דהוי כאילו מיפר הבעל בשמיעת אחר:

תוספות רי"ד קידושין דף ז עמוד ב

בתר נותן ומקבל אזלינן. פירש היכא דקידש שתי נשים בפרוטה או אשה אחת בפחות משוה פרוטה אינה מקודשת. והתם משום דיהיב קדושין לדידהו ודידהו הוו אבל הכא דיהבינהו לאב ודאב הוו איכא למימר דהוו קידושי ואי נמי שני בני אדם נתנו פרוטה לאב בשתי בנותיו פשיטא דלא הוו קידושי כיון דכל חד לא יהיב אלא חצי פרוטה לא חשיבא ממון אבל הכא דנותן הוי חד ומקבל הוי חדאיכא למימר דבתר נותן ומקבל אזלינן ולאו בתר קונין ונקנין:

קצות החושן סימן קפח(ב)

מצאנו שנחלקו בזה קמאי, דלדעת הרמב"ם פ"ב (מגירושין הט"ו) אם היה בריא בשעת מינוי שליחות ואח"כ אחזו חולי שטות דאם נתנו השליח הו"ל גט מן התורה ואינו פסול אלא מדרבנן שלא יאמרו שוטה בר גירושין, ולדעת הטור באה"ע סימן קכ"א כה"ג הגט פסול מן התורה.

צריך להתבונן לפי דעת הרמב"ם הא דתנן פ"ק דגיטין (יג, א) האומר תנו גט זה לאשתי שטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה, ואמאי נימא כבר עמד השליח במקום המשלח, דהא גוסס או נשתטה נמי אין במעשיהם כלום ואמרינן כבר נעשה כמותו למה לא יהיה השליח כמותו לאחר מיתה כיון דכבר נעשה שליח בחייו, וגוסס נמי הרי הוא כמת לדעת כמה פוסקים ואפ"ה כל שמינה אותו לשליח קודם שהיה גוסס, דהשליח במקומו אפילו אחר שנעשה גוסס.

ונראה לי בזה דנהי דשלוחו כמותו אפילו אחר מותו, כיון דאיהו גופיה אילו בעי לשחרר את עבדו אחר שמכרו אותו לאחרים אפילו כבר עשה שליח לשחרר עבדו וקודם שנתן השליח שחרורו חזר ומכרו לאחר תו לא מצי שליח לשחררו כיון דאיהו גופיה אין לו רשות בו וכאחר הוא, וכן באשה כיון דמיתת הבעל מתיר ותו לא אגידא ביה כלל, ומש"ה לא אמרינן ביה שלוחו כמותו כיון דאיהו גופיה אחר שמת לית ליה רשות כלל לא בעבד ולא באשה וכמ"ש, אבל בנשתטה או בגוסס כיון דאכתי זה עבדו וזו אשתו אלא שמחוסר דעת ויד לגרש, ולכן השליח שכבר נעשה במקומו והשליח בר דעת ושלוחו כמותו.

וכן נראה מדברי רש"י פ"ק דגיטין די"ג: דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה וכי מטא לידיה הא מית משחרר ופקעה ליה רשותיה עכ"ל. וכ"כ רש"י שם דף ט' (ע"ב): לא יתנו לאחר מיתה, כיון דמית קודם תו לא הוי שחרור דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליו רשות יורשין עכ"ל..ומדכתב רש"י טעמא משום דפקע רשותיה ונכנס לרשות יורשין, ותיפוק ליה דלאחר מיתה ליכא משלח, משמע דס"ל לרש"י נמי כשיטת הרמב"ם בנשתטה קודם נתינה הוי שליחות ומתניתין דלא יתנו לאחר מיתה משמע דאפילו מן התורה פסול.

גיטין דף כט עמוד ב אמר רבה: שליח בא"י עושה כמה שלוחין. אמר רב אשי: אם מת ראשון - בטלו כולן. אמר מר בר רב אשי: הא דאבא דקטנותא היא, אילו מת בעל מידי מששא אית בהו? כולהו מכח מאן קאתו? מכח, דבעל קאתו, איתיה לבעל איתנהו לכולהו, ליתיה לבעל ליתנהו לכולהו.

אור שמח שם

מאי הוכחה היא זו, דאילו כי מת בעל הוא טעמא משום דפקע רשותיה, וחייל עליה רשות יבם, וצ"ע. אולם זה מוכח דדוקא כי מכחא דבעל קא אתי, הא אם מכח השליח ראשון אתי השליח השני הוה בטיל שליחותיה דשני אם מת הראשון, ואמאי, אטו פקע מרשות הבעל? ועל כרחין דרק הפעולה דומה כאילו פעל ראשון, ואם מת הראשון הרי לא חזי להך פעולה, בא מר בר רב אשי וחידש דמכוחא דבעל אתו.