• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

שליחות

ב' שבט תשע"ט
דף מב עמוד א'



לחצו לשיעורים נוספים של הרב יעקב אריאל

דף מקורות לשיעור:

 

שליחות

מא א - ב

קצות החושן סימן קפב א

בכל דבר שלוחו של אדם כמותו. כתב בתוספות רי"ד דף (פ"ב) [מ"ב] (ע"ב) דקידושין (ד"ה שאני) ז"ל, יש מקשים א"כ לכל דבר מצוה יועיל השליח ויאמר אדם לחבירו שב בסוכה עבורי הנח תפילין עבורי. ולאו מלתא היא שהמצוה שחייבו המקום לעשות בגופו האיך יפטור הוא ע"י שלוחו והוא לא יעשה כלום, ודאי בגירושין וקידושין מהני כי הוא המגרש ולא השליח, שכותב בגט אנא פלוני פטרית פלונית, וכן נמי האשה למי היא מקודשת כי אם לו, וכן בתרומה הוא נותן התרומה מפירותיו, וכן בפסח הוא אוכל ועל שמו ישחט ויזרק הדם, אבל בסוכה ה"נ יכול לומר לשלוחו עשה לי סוכה והוא יושב בה, אבל אם ישב בה חבירו לא קיים הוא כלום וכן ציצית וכל המצות עכ"ל.

 וקשיא לי דהא בשליחות לדבר עבירה אי לאו דגלי קרא דאין שליח לדבר עבירה הוי ליה בדין שליחות ואף על גב דאין המשלח עושה כלום, ולשמאי הזקן ס"ל דעושה שליח להרוג דשליח של אדם כמותו כדאיתא ריש פ"ב דקידושין (מג, א), ואין המשלח עושה כלום.

והנראה לענ"ד בזה כיון דשליח של אדם כמותו לא אמרינן אלא במידי דעשיה דאז הו"ל מעשה שלוחו כמותו, אבל במידי דליכא עשיה לא אמרינן שליח של אדם כמותו, וכמ"ש הרא"ש בפירושו לנדרים דף ע"ב (ע"ב ד"ה והא) בהא דעושה שליח להפר נדרי אשתו דפריך בגמרא והא לא שמיע ליה וכתב שם ז"ל, שמיעת האפוטרופוס אינה כשמיעת הבעל ואף על פי שעשאו שליח להפר, דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות עכ"ל, ומש"ה בפסח וקידושין וגירושין הו"ל מעשה שליח כמותו וכאילו הוא בעצמו שחט הפסח, וכן בקידושין וגירושין כאילו הבעל עצמו נתן הקידושין או הגירושין, וכן למ"ד יש שליח לדבר עבירה דהוא במידי דמעשה ושייך מינוי שליחות, אבל בתפילין כשהשליח מניח התפילין הנחה זו שהיא עשיה חשוב כאילו המשלח עשה הנחה זו, אבל אכתי לא הניח התפילין על ראשו אלא על ראש שלוחו דאין גוף השליח כגוף המשלח כיון דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ומש"ה בציצית ותפילין וסוכה נהי דהו"ל עשיית השליח כעשיית המשלח, כיון דגוף שלוחו לא הוי כגופו לא עשה המעשה בגופו אלא בגוף שלוחו, אבל בפסח וקידושין וגירושין, שחיטת הפסח ומעשה קידושין וגירושין דהו"ל כאילו עשה הוא, הרי נגמר המעשה, ודו"ק ותשכח דהכי הוא ברירא דהך מלתא:

מנחות דף צג, ב ידו - ולא יד עבדו, ידו - ולא יד שלוחו, ידו - ולא יד אשתו.

אור שמח הלכות שלוחין ושותפין פרק א הלכה א

[א] הקצות (חו"מ) סימן קפ"ב סעיף א' כתב...הרא"ש (נדרים ע"ב ע"ב ד"ה והא) כו', ומש"ה בפסח וקדושין וגרושין ה"ל מעשה שליח כמותו...

ואכתי לא יישב על אכילת פסח ועל אכילת מצה, דיעשה ע"י שליח ויהא כאילו אכל המשלח, ואי דנימא דגם זה תלוי בגופו, והוי כאילו אכל שלא בפיו ובמעיו, א"כ למה ליה לרבא לומר (קידושין מ"ג ע"א) באומר לחבירו אכול חלב מטעם דלא מצינו זה נהנה וזה מתחייב, לימא משום שאין זה בגופו, וכמו שמקשה על תוס' רי"ד,

ולכן יש בזה עוד גדר נוסף, דאינו מחויב לאכול רק זית אחד מפסח ומצה, ואימת יוציאו חבירו, טרם שאכל, הלא מה שאוכל אוכל עבור עצמו, ואם לאחר שאכל תו אינו בר חיובא בהא, ולא מצי להיות שליח בזה, וכמו מאן דליתא בתרומה דנפשיה, או שאינו בתורת גיטין וקדושין כו', ורק גבי חלב, דהשלילה שלא לאכול אין לו גבול ותכלה, ולפ"ז הקושיא מתפלין אין לה מקום, דכל זמן שמניח חבירו תפלין מניח עבור עצמו, דאימת מיפטר חבירו מתפלין שניחס הפעולה עבור המשלח, ואם לא בשעה שאין זמן חיוב כמו בלילה, וא"כ גם המשלח מיפטר אז, ואין זו פעולת מצוה, אם לא דכוונתו דיניח שני תפלין, אחד עבורו ואחד עבור חבירו המשלחו, ודוק:

 

אמנם העיקר כתירוץ התוס' רי"ד, וכוונתו, דמכוון המצוה יתיחס אל גופו, כמו גיטין וקדושין, שמגרש פלוני ע"י שליח, ובגט נכתב שמו של המשלח, וכן בקדושין הכסף של המשלח, ולו מתקדשת, וכן עשיית סוכה שיושב המשלח בה, וכיו"ב, אבל לא היכא שהמעשה המרכזי התכליתי יהיה אך לשליח, כמו אם יאכל חבירו מצה או יניח תפלין, ורק חסר עוד גדר בזה, והוא דבמצות כוונת תורה שיאכלו כל ישראל פסח או מצה ומרור וכיו"ב, א"כ אם יאכל אחד עבור חבירו הלא ימלא אחד כריסו עבור כל העולם, ויתבטל מכוון התורה שכל ישראל יאכלו בעצמם, וכן סוכה, שהמכוון שכל ישראל ישבו בסוכות ולא אחד עבור כולם, רק באופן שהענין הוא של חבירו, שפסחו נשחט לשמו, והוא אוכל, וכן קדושין לשמו נתקדשה פלונית, וכל ישראל יהיו להן ג"כ נשים,

קצות החושן סימן שפב ס"ק ב

(ב) היה לו בן לימול. ז"ל הרא"ש (חולין) פרק כיסוי הדם (סי' ח'), ובלא הנך טעמי דר"ת נ"ל למפטר המוהל, דאע"פ שאמר האב למוהל אחר למול את בנו לא זכה באותו מצוה לחייב אחר אם קדם ועשאה, ולא דמי לכיסוי דאמרה תורה ושפך וכיסה מי ששפך יכסה, וכן האב שחייב למול את בנו ורצה למולו וקדם אחר חייב, אבל אם אין האב רוצה למולו כל ישראל חייבים למולו ובדיבור שאמר האב למוהל לא זכה במצוה לחייב לאחר אם קדמו עכ"ל.

 וכתב הש"ך (סק"ד) וז"ל, ומדברי הרא"ש מוכח דמי שהוא מוהל אינו רשאי ליתן את בנו לאחר למולו וחייב הוא בעצמו למולו

ולענ"ד דמדברי הרא"ש שפיר מוכח דלא מהני שליחות במצות מילה שעל האב, דאי נימא דשליח של אדם כמותו בזה א"כ כי היכי דאם האב עצמו רצה למוהלו ובא אחר וקדמו דחייב לשלם עשרה זהובים, ה"נ אם נתנו לשלוחו כיון דשלוחו כמותו ומצותו עליו נתקיים ע"י שלוחו כמותו והשתא שבא אחר וקדמו ואינו שלוחו הרי ביטל מצותו והיה בדין לשלם לו עשרה זהובים, אלא ע"כ דלא מהני שליחות במצות האב למולו, ומשום הכי כל שנותנו לאחר וקדם אחר פטור דאינו מפסיד לאב כיון דלאו שלוחו הוא בזה, ואת האחר נמי לא מפסיד כיון דעדיין לא זכה בה.ומה שהקשה בדרכי משה דהא בכל דוכתי קי"ל שלוחו כמותו, נראה לפי מ"ש בתוס' רי"ד בפרק האיש מקדש (קידושין מב, ב ד"ה שאני)...

דגבי קבע לי מזוזה הו"ל כעושה שליח לעשות לו סוכה והוא יושב בסוכה, וה"נ במזוזה הוא הדר בבית שיש בו מזוזה, אבל במצות כיסוי שהתורה הטילה עליו מי ששפך יכסה אם מכסהו שלוחו לא קיים הוא כלום, והיינו נמי טעמא דמילה, והוא דומה לתפילין וסוכה וציצית דאינו בשליחות וכמ"ש בתוס' רי"ד.

כריתות דף יט עמוד ב

[דאמר רב נחמן אמר שמואל: המתעסק בחלבים ועריות - חייב], שכן נהנה!

 

 


עבור לתוכן העמוד