• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

שתיקה לאחר מתן מעות

כ"ד טבת תשע"ט
דף י"ב עמוד ב- דף י"ג עמוד א'

לחצו לשיעורים נוספים של הרב יעקב אריאל

דף מקורות לשיעור:

שתיקה לאחר מתן מעות

יב ב - יג א

פני יהושע  איכא למידק אפילו למאי דפריך רב אחאי אטו כולהו נשי דיני גמירי מ"מ מידי ספיקא לא נפקא דלמא האי אתתא דינא גמירא וא"כ מדלא שדיתנהו מסתמא לקידושין נתכוונה ואמאי לא חייש כלל לספק קידושין. ונראה דהא דשתיקותא לאחר מתן מעות לאו כלום היא עיקר הטעם משום דבעידי קידושין בעינן דבר ברור להוציאה מחזקת פנויה לחזקת אשת איש ומהאי טעמא בכל קידושין דעלמא אף על גב דאיהי שתקה מ"מ כיון דשתיקה כי האי כהודאה דמיא הו"ל דבר ברור לגבי העדים, משא"כ הכא שאין לעדים שום הוכחה דנתכוונה לקידושין דהאיכא למימר מאי דשתקה היינו משום דלא איכפת לה א"כ לא הוי קידושין כלל, כן נראה לי. מיהו עדיין צ"ע מההיא דאיתא בהג"ה שו"ע אה"ע (סימן כ"ו) דבהני לישני דמסתפקא בגמרא אי הוו לשון קידושין וכן בנתן בשתיקה כתב שם שאם אומרת שנתכוונה לשם קידושין הוי ספק קידושין, א"כ תיקשי ההיא דהכא דמשמע שאין כאן חשש קידושין כלל, ויש ליישב ולחלק ודו"ק:

שולחן ערוך סימן כח סעיף ד  נתן לה פקדון ואמר לה: כנסי פקדון זה, וחזר ואמר: הרי את מקודשת לי בו, אם אמר לה כן קודם שנטלתו, ונטלתו, אף על פי ששתקה, הרי זו מקודשת.

הגה: וי"א דוקא שנטלתו בידה, אבל אם זרק לה הקידושין, אפילו לתוך חיקה, שתיקה כה"ג לאו כלום היא, הואיל ולא נתרצית תחלה לקדושי ליה (טור בשם הרמ"ה)

שו"ת חוט המשולש ח"א סי' א

מי שקידש את המשודכת לו בבית בפני ב' עדים וספק  אם  השליכה את הטבעת  מיד, או רק לאחר זמן. והמשודכת טוענת שלא רצתה להתקדש בצורה כזאת, אלא רק מתחת לחופה כמנהג ישראל.

ועיקר כוונתו הוא לפרש הא דאמרי' בשעת מתן מעות מקודשת לאו בנתינה דידי' תליא מלתא אלא בקבלה דידה תליא מלתא דבעינן קבלתה לשם קידושין דוקא. וכ"כ רש"י להדיא בסוגיין (יב ב ד"ה הויא) דאדעתא דהכי קבלתה. וכן הרמב"ם שינה מלשון הברייתא וכתב: אם אמר לה קודם שנטלתו ונטלתו ושתקה. והיינו משום דבקבלה דידה תליא מלתא אם קבלתה אדעתא דקידושין: וטעמא דמילתא הוא דכיון דאין האשה מקודשת אלא מדעתה כדאמרי' בריש מכילתין. מש"ה בעינן דוקא שיהא מוכחא מילתא שלשם קידושין הי' קבלתה. והכי משמע מקושיא דר"ה ברי' דר"י מדקאמר: ואי איתא דלא ניחא לה תשדינהו. משמע דבעי' דוקא הוכחה דניחא לה מדלא קאמר איכא למימר דהא דלא שדתינהו משום דניחא לה הוא.  וכ"מ נמי מגוף הקושיא דר"ה בריה דר"י דמחלק בין קידושין לפקדון. משום דבפקדון סברה אי שדינא ומיתבד מחייבנא.

והעיקר הוא כמסקנת הרשב"א בחי' וכ"כ הר"ן דאף דבאמת בפקדון נמי לא מחייבא מ"מ איתתא לא גמירא דינא וסברה דמחייבא. ולפי"ז אמאי גבי פקדון אינה מקודשת כלל אכתי אית לן לספוקי. דלמא אשה חבירה היא וגמירא האי דינא דלא מחייבה אי מתבד ואפ"ה לא שדתינהו. וכן הא דפריך רב אחאי מדקאמר: 'אטו כולהו נשי' מכלל דאיכא נשי דגמירי החילוק שבין פקדון לקידושין. ואכתי אמאי כיילינן כללא דכל שתיקותא דלאחר מתן מעות לאו כלום היא. הא איכא לספוקי דלמא הך איתתא גמירא האי דינא דלא מחייבה אם לא בא בידה בתורת פקדון. ולפמ"ש ניחא דבעי' דוקא הוכחה שקבלה לשם קידושין. וגבי פקדון כיון דאיכא דסברה דמחייבא אי מתבד ליכא הוכחה דניתרצית בקידושין מהא דלא שדתינהו.

וכ"מ מהא דאמר ר"נ בעובדא דוורשכי יכולה למימר אין שקלי ודידי שקלי ולא מספקינן כלל דלמא לשם קידושין קבלה.

ויתר על כן כתב הרשב"א בחי' דאף אם אומרת דלשם קידושין קבלה לאו כלום היא. והיינו טעמא דכיון דיכולה למימר דידי שקלי ליכא הוכחה דלשם קידושין קבלה ומש"ה לאו כלום הוא.

כללא דמילתא דלכ"ע בעינן שיהא מוכחא מילתא שנתרצית להקידושין.

שולחן ערוך אבן העזר סימן כז  סעיף ב אמר לה: הרי את אשתי, הרי את זקוקתי, הרי את קנויה לי, הרי את ארוסתי, הרי את שלי, הרי את ברשותי, הרי את לקוחתי, מקודשת. הגה: אם הבינה דבריו, או שדברו תחלה מעסקי קידושין (הר"ן והמ"מ). אבל האיש אינו נאמן לומר שלא כוון לשם קדושין (ב"י בשם הרא"ש).

סעיף ג אמר לה: הרי את מיועדת לי, מיוחדת לי, עזרתי, נגדי, צלעתי, סגורתי, תחתי, עצורתי, תפוסתי, הרי זו מקודשת בספק...והוא שיהיה מדבר עמה תחלה על עסקי קידושין, אבל אם אינו מדבר עמה תחלה על עסקי קדושין, אין חוששין למלות אלו.

הגה. יש אומרים דאע"ג דלשונות אלו לא מהני אם לא דבר עמה מעסקי קדושין, מ"מ אם היא אומרת שקבלה לשם קדושין, הוי ספק קדושין. (הר"ן).

אבני מילואים סימן כז [ו] אם הבינה דבריו. ומשמע דאפי' אין העדים יודעין אם הבינה כל שהיא אומרת שהבינה הוי קידושי ודאי וקשה דהא הוי כמקדש בלא עדים.

ואפשר כיון דעיקר הקידושין מצד המקדש כמ"ש הר"ן בנדרים (ל, א, ד"ה ואשה) ע"ש ז"ל כיון שהתורה אמרה כי יקח איש אשה ולא אמר כי תלקח אשה לאיש לא כל הימנה שתכניס עצמה לרשות הבעל ומש"ה אמרינן פ"ק דקידושין דאי אמרה הריני מאורסת לך אין בדבריה ממש אלא מכיון שהיא מסכמת לקידושי האיש היא מבטלת דעתה ורצונה ומשוי נפשה אצל הבעל כדבר של הפקר והבעל מכניסה (לרשותה) [לרשותו הלכך אין אנו דנין בקידושין מצד האשה אלא מצד הבעל.

וכיון דעיקר הקידושין מצד הבעל א"כ עיקר דבר שבערוה מצד הבעל הוא ולכן לא בעינן תרי סהדי אלא לגוף הקידושין ששמעו מן המקדש אבל רצון האשה לא בעי עדים וסגי בהודאתה.

וכן נראה מוכח מש"ס פ' האיש מקדש (נ, א) ודברים שבלב אינן דברים מנ"ל לרבא הא כו' אלא אמר אביי מהכא בכולם אעפ"י שאמרה בלבי היה להתקדש אעפ"כ אינה מקודשת ואמאי הא קאמרה בלבי ודחי דלמא שאני התם [דכיון] דאתניה לאו כל כמינה דעקרה ע"ש, ותיפוק ליה דקידושין בעי סהדי ואם היה בלבה להתקדש מאי הוי כיון דליכא עדים בזה.

 

 

 


עבור לתוכן העמוד