המקדש בתמרה

המקדש בתמרה

יב עמוד א אמר שמואל: קידשה בתמרה

רי"ף  דף ו הגהות הב"ח אות ע

רמב"ם הל' אישות פ"ד הי"ט המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת, קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות מפרוטה הרי זו מקודשת בספק וצריכה גט מספק שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר...יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד ולא יהיה שווה כלום, ודבר של טעם הוא זה וראוי לסמוך עליו.

חידושי הרמב"ן חיישינן שמא שוה פרוטה במדי. יש אומרים דדוקא בדבר המתקיים שכיון שאם נזדמן לו דרך למדי יכול להוליכו בידו ושם שוה פרוטה אף כאן הוו קדושין אבל בדבר שאינו מתקיים אף על פי שהוא שוה פרוטה במדי כאן אינו שוה כלום ואם תוליכנו למדי אינו שוה כלום והאיך נחוש לקדושין, זה דעת הרמב"ם ז"ל.

ואיני יודע אם שוה בודאי במדי פרוטה והוא דבר המתקיים אי הוו קידושי ודאי, ומשמע לי שאינן אלא ספק שאין לקדושין אלא מקומן ושעתן בלבד, ואף על פי כן חששו לספקן, ולענין גזל הגר אתמר בפרק הגוזל (ק"ה א') דבפחות משוה פרוטה אפילו בגזלה קיימת אין צריך לילך אחריו דאין חוששין שמא תיקר ולא חוששין נמי שמא שוה פרוטה במדי ומייתי אשם ומתכפר, אלמא אין לממון אלא מקומו ושעתו, אלא חומר הוא באשת איש.

להלן נב ב משנה המקדש בחלקו

להלן נג ב ובהקדש במזיד...

חידושי מאירי ושמא תאמר הלא אף במקדש במעשר שני אמרו שאינה מקודשת אף מספק אף על פי שהלכה כר' מאיר שאמרה בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת, ומשום דמעשר ממון גבוה הוא. מכל מקום לר' יהודה מיהא דוקא בשוגג דאילו במזיד הואיל ומעשר לדעתו ממון הדיוט הוא מקודשת ובשוגג הוא שאינה מקודשת משום דלא ניחא לה אי משום טירחא דאורחא אי משום אונסא דאורחא. והרי בזו יש בה טירחא דאורחא וחשש אונסא דאורחא ואף על פי שאין הלכה כר' יהודה מכל מקום מדבריו למדנו שכל שיש שם טירחא דאורחא וחשש אונסא דאורחא אינה מקודשת? יש מתרצין שמאחר שדין זה לא נאמר אלא בשוגג אף הטעם דוקא בשוגג והיא סוברת בשעת קדושין שהוא ממון אחר ומעתה אינה מקודשת כלל אבל זו הרי יודעת שאינו שוה פרוטה כאן ועל דעת זה קבלתם ומתוך כך ראוי לומר שמקדשת מספק ואם נודע בודאי מקום ששוה פרוטה תהא מקדשת בודאי כמו שכתבנו.

אור שמח הלכות אישות פרק ה [כד] ואם החזירתו הרי לא נהנית:

המעיין בשיטת רבינו בדין כסף קדושין, יראה שסובר דעיקרו תלוי בהנאה שתהא נהנית מפרוטה כסף שנותן לה, לכן בהנך הלכות שכתב בהלכה כ"א וכ"ב, דייק בהנאת מתנה זו שנתתי על פיך, בהנאת מתנה זו שקבלתי ברצונך, בהנאה זו הבאה לך בגללי, ובמכר לא מועיל באומר תן דינר לפלוני ויהיו נכסי קנוין לפלוני, דדוקא גבי אשה, דרק בשביל הנאה הבאה מכסף מקנית נפשה לבעל, ולכן במקדש במלוה אף שדעת רבינו דמלוה מועיל כמו כסף גבי מכר, בכ"ז גבי קדושין אינה מקודשת, וכמו שדייק בהלכה י"ג שהמלוה להוצאה ניתנה, ואין כאן שום דבר קיים להנות בו כו' ועברה הנייתו, לכן [בעינן] שיהיה הדבר ראוי להתקיים עד שיגיע לאותו מקום ששוה פרוטה, ואז כיון שתוכל להנות מפרוטה, גמרה ומקדשה נפשה, אף על גב דבמכירה יכול להיות דסובר רבינו דאין זה כסף כלל, דאין לו אלא מקומו ושעתו, בכ"ז גבי קדושין עיקרו בהנייה תליא...ולכך במתנה ע"מ להחזיר כיון שאם החזירתו לא נהנית בו היינו בגופו של דינר הנאה ממשית, אם לא שהיתה צריכה להתראות או כיו"ב, שזה אין הנאה מגופו של דבר, לא גמרה ומתקדשה בו, וזה שאמרו בגמרא (ג, א) דמטעם חליפין הוא טעם על שלא גמרה להקנות עצמה בו.

סוכה לה א של ערלה פסול. מאי טעמא? פליגי בה רבי חייא בר אבין ורבי אסי. חד אמר: לפי שאין בה היתר אכילה, וחד אמר: לפי שאין בה דין ממון. מאי בינייהו? - איכא בינייהו מעשר שני בירושלים אליבא דרבי מאיר. למאן דאמר לפי שאין בה היתר אכילה - הרי יש בה היתר אכילה, למאן דאמר לפי שאין בה דין ממון - מעשר שני ממון גבוה הוא.

רמב"ם הלכות לולב פרק ח הלכה ב אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני בירושלם לא יטול שמא יכשירו לטומאה, ואם נטל כשר.

רמב"ם הלכות מעשר שני פרק ג הלכה יז מע"ש ממון גבוה הוא שנאמר ליי' הוא, לפיכך אינו נקנה במתנה אא"כ נתן לו הטבל והמקבל מפריש המעשר, ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו ואין ממשכנין אותו ואין מחליפין אותו ואין מרהינין אותו.

רמב"ם הלכות אישות פרק ה הלכה ד

קידשה במעשר שני בין בשוגג בין במזיד אינה מקודשת, לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיחלל שנאמר במעשר 'לה' הוא'.

חי' הגרי"ז זבחים ו א ח ומדברי הרמב"ם בהל' אישות (פ"ה הל"ד) משמע, דגם אם מעשר ממון גבוה הוא הוי שלו ויכול להורישו, שהרי כתב המקדש אשה במעשר שני אינה מקודשת, לפי שאין לו לעשות בו שאר חפציו עד שיתחלל, ובאמת ל"ל לטעם זה הלא הטעם פשוט הוא, דמעשר שני ממון גבוה ואינו שלו, וחזינן מדבריו דאפילו אי מע"ש ממון גבוה, גם כן הוי ממון בעלים, והראי' דהרי יכול להקדישו כמבואר ברמב"ם מהל' מע"ש (פ"ג הלכ"ה), ואי לא הוי בעלים לא הוי מצי להקדיש כמו שלא מצי למכור דלהקדיש צריך בעלים לא פחות ממכירה ומתנה, אלא הא דאין יכול למכור וליתן מתנה הוא דין בהחפץ עצמו מצד קדושת מע"ש, שאינו בדין מכירה למכור וליתן במתנה, ולא מצד חיסרון בעלות ולכן יכול להקדיש, כן יסד הגר"ח מדברי הרמב"ם אלו, ולפי"ז פשוט דאעפ"י דמעשר ממון גבוה מ"מ יכול להוריש מעשרותיו לבניו, כיון שהוא הבעלים של המעשר...

להלן כד א הכא במעשר דאתא מבי נשא

אור שמח הלכות גניבה פרק ב הלכה א והנראה לדעתי, דנתבונן, דפליגי למ"ד מעשר ממון גבוה בירושלים ואינו יכול ליתנו במתנה ולא למוכרו, כדאמר בהאיש מקדש (קידושין דף נ"ד ע"ב) ופסק כן רבינו פרק ג' מהלכות מע"ש ולא לקדש בו האשה, ואפ"ה במצה ואתרוג דבעינן לכם וכיו"ב סבר כיון דיש לו היתר אכילה שפיר מיקרי לכם, וטעמא דאיהו בעלים והנאתה שלו, רק דין ממון אין לו, לכן בדבר שהוא מצי להיות, רק הוא ענין תנאי שיהא שלו, ע"ז אמרינן כיון דהנאת אכילתה שלו מקרי לכם ועריסותיכם, כן דוגמתו סברת רבינו גבי קדשים קלים, דאע"ג דלית ליה דין ממון ביה, שאינו יכול למוכרו וליתנו במתנה ולקדש בו אשה, מ"מ בדבר דהא דבעינן שיהא שלו הוא רק ענין תנאי פרטי, מקרי בעלים לזה, כיון דאכילתה שלו מצד שהוא בעלים, ואין אחר רשאי לאוכלן, ופוק חזי מש"כ רבנן בתוספות פרק הכונס דלסטים שהוציאו בהמה והזיקה גובה הניזק מגוף הבהמה, אף שהבעלים לא פשע ונעל כראוי, וטעמא ע"כ משום דשור איש הוא מאמר תנאי