חופה קונה

חופה

דף ה, א אמר רב הונא: חופה קונה – ה, ב

פני יהושע

הקשה בספר עצמות יוסף א"כ לרב הונא אמה העבריה תקנה בחופה מהקישא דאחרת. ולענ"ד הקושייא מעיקרא ליתא דענין חופה לא שייך כלל אלא בחתן וכלה כדכתיב 'והוא כחתן יוצא מחופתו'  וכן בלשון חכמים חופת חתנים, וכבר נחלקו הפוסקים מהו נקרא חופה והעולה מדברי כולם דבעינן שהוא עושה שום מעשה הניכר לשם נישואין וזה לא שייך כלל באמה העבריה.

במדבר פרק ל

(ד) וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' וְאָסְרָה אִסָּר בְּבֵית אָבִיהָ בִּנְעֻרֶיהָ...

וְאִם הָיוֹ תִהְיֶה לְאִישׁ וּנְדָרֶיהָ עָלֶיהָ אוֹ מִבְטָא שְׂפָתֶיהָ אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ:

וְנֵדֶר אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה כֹּל אֲשֶׁר אָסְרָה עַל נַפְשָׁהּ יָקוּם עָלֶיהָ

 וְאִם בֵּית אִישָׁהּ נָדָרָה אוֹ אָסְרָה אִסָּר עַל נַפְשָׁהּ בִּשְׁבֻעָה.

שו"ע סימן נה סעיף א א

פילו אם קדשה בביאה, אסור לו לבא עליה ביאה שניה בבית אביה, עד שיביא אותה לתוך ביתו ויתייחד עמה ויפרישנה לו, ויחוד זה הוא נקרא כניסה לחופה, והוא הנקרא נשואין בכל מקום. והבא על ארוסתו לשם נשואין, אחר שקידשה, משיערה בה, קנאה, ונעשית נשואה והרי היא כאשתו לכל דבר

הגה: וי"א דחופה אינה יחוד, אלא כל שהביאה החתן לביתו לשם נשואין. וי"א שהחופה היא שפורסין סודר על ראשם בשעת הברכה. וי"א דחופת בתולה משיצאה בהינומא.. והמנהג פשוט עכשיו לקרות חופה מקום שמכניסים שם יריעה פרוסה על גבי כלונסות, ומכניסים תחתיה החתן והכלה ברבים, ומקדשה שם ומברכין שם ברכת ארוסין ונשואין, ואח"כ מוליכים אותם לבית ואוכלים ביחד במקום צנוע, וזהו החופה הנוהגת עכשיו.

כתובות דף מח  א

לעולם היא ברשות האב - עד שתכנס לרשות הבעל לנשואין. מסר האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל. הלך האב עם שלוחי הבעל, או שהלכו שלוחי האב עם שלוחי הבעל - הרי היא ברשות האב. מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל - הרי היא ברשות הבעל.

מהרש"א דף ה עמוד ב בד"ה חופה כו'

תוס' הרא"ש  

חופה שמאכלת בתרומה אינו דין שתקנה. וכיון שהיא קונה גם היא גומרת דמאי אולמיה דחופה שאח"כ להיות גומרת טפי מחופה זו, או שמא לרב הונא חופה קונה וביאה שאח"כ גומרת.

חידושי הרי"מ

חופה שגומרת כו'. תמוה דא"כ למה לי ובעלה שנקנית בביאה הא גם בביאה שייך הק"ו. ועוד דהא לעיל אמר הש"ס דליליף ביאה מק"ו דיבמה ודחי דזקוקה ועומדת, ופירשו תוס' דלא מצינן למילף ממה שגומר שיקנה תחלת קנין ע"ש. ולרב הונא לא אמרינן סברא זו[ שהרי הוא] יליף קנין מגמר, ושוב יש ללמוד מיבמה להכניס בק"ו אף שזקוקה אינה קונה ולא צריך ובעלה כו':

וי"ל בפשיטות דהא ודאי דמסברא אין ללמוד ממה שחופה גומר שיקנה תחלת קנין, דהא ילפינן חופה (ר"ן כתובות א א) מקרא דבית אשה נדרה דכשעושה מעשה המורה שמכניסה לרשותו לגמרי זה הוא חופה...משא"כ קנין דאירוסין שגם אחר הקנין עדיין היא רק ארוסה ואיך יקנה חופה

אך צ"ל כיון שחזינן דביאה גופיה קונה קנין דאירוסין שוב מורה קנין החופה יחוד כנ"ל גם על הקנין דאירוסין ושייך שפיר הק"ו כנ"ל. וזה עכשיו דכתיב ובעלה דביאה קונה. משא"כ אי לא הוי כתיב ובעלה לא היה אפשר ללמוד לא ביאה ולא חופה שיהי' קונה כנ"ל. דלא הוי ידעינן כלל שיש שייכות לקנין זה לקנות קנין דאירוסין כנ"ל:

להלן דף י עמ' א איבעיא להו ביאה

תוד"ה כל.. ורבינו  נסים גאון

שו"ע אה"ע סימן לד סעיף ג אם לא בירך ברכת אירוסין בשעה שקידש, לא יברך אותה בשעת נשואין.

הגה: וי"א דמברכין אותה בשעת הנשואין (מרדכי פ"ק דכתובות), וכן נוהגין. אפילו קדש אשה מזמן ארוך, מברכין ברכת אירוסין תחת החופה. וי"א דחוזר ומקדש אותה תחת החופה, כדי שיהיו הקידושין סמוכין לברכה (ריב"ש סי' פ"ב). ועיין לקמן סימן ל"ו. ואם בירך כבר ברכת ארוסין בשעת קידושין הראשונים, י"א דחוזרים ומברכים תחת החופה בלא הזכרת שם, משום הרואים, (שם בריב"ש לענין המקדש ע"י שליח), וכן נ"ל.

שו"ת הריב"ש סימן פב ואני אומר שהמנהג ההוא מנהג יפה כיון שלא ברכו ברכת ארוסין בתחל', כי לעולם חייבין באותה ברכה כל זמן שהיא ארוס'. הראיה מברכת המזון, דתנן (בפרק אלו דברים נא:) במי שאכל ושכח ולא ברך שמברך כשנזכר כל זמן שלא נתעכל המזון במעיו, ושעור עכול מפרש ר"י בגמ' שהוא כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה. בנדון זה ג"כ כל זמן ששם ארוסה עליה מברכין אותה אבל לאחר כניסתה לחופה אין מברכין אותה שכבר נסתלק מעליה שם ארוסה וחל עליה שם נשואה.

אור שמח הלכות אישות פרק י הלכה ב מסתפקנא טובא אם חופה בעי עדים, או סגי בהודאה דשניהם, או דילמא הוי כמו קדושין דבעי עדים, ובהודאת שניהם אינה מקודשת, ה"נ חופה.