קניין חליפין

קניין חליפין

ג א מננינא דרישא

תוד"ה ואשה

להלן ו סוף עמ' ב  אלא אמר רב אשי

תוס' שם ד"ה לבר מאשה

רמב"ם הל' אישות פ"ה הכ"ד

האומר לאישה הרי  את מקודשת לי בדינר זה ע"מ שתחזיריהו לי אינה מקודשת...ואם החזירתו לא נהנית ולא הגיע לידה כלום

רמב"ם הלכות מכירה פרק ה הלכה ז

הקנה אחד כלי למוכר כדי שיקנה הלוקח אותו הממכר זכה הלוקח, ואף על פי שהקנה לו הכלי על מנת להחזירו, נקנה המקח וזכה בו הלוקח, שהמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה,

ר"ן נדרים דף מט עמוד א

לענין הלכה - בסודר קיימא לן כרב נחמן דסודרא קני על מנת להקנות הוא ולא מצי מקנה לעכובי

דאע"ג דרב אשי אמר ליה מאן לימא לן דסודרא אי תפיס ליה לא מתפיס דחויא בעלמא הוא דקאמר ליה ולא סבר לה דאיהו גופיה אמר בפ"ק דקידושין (ד' ו:) גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי במנה זה על מנת שתחזירהו לי דבכולהו קני לבר מאשה גזרה שמא יאמרו אשה נקנית בחליפין ואי סלקא דעתך דאי תפיס מתפיס מאי גזרה דאי הכי נקנית היא בחליפין ואין לך [קנין] גדול מזה אלא ודאי רב אשי גופיה סביר' ליה דסודרא אי תפיס ליה מקנה לא מתפיס והכא דחויא בעלמא הוא דדחי ליה לרב נחמן.

תו' רי"ד

למעוטי חליפין קשיא לי טובא ואם נתן אדם סודר לאשה שיש בו שו"פ אעפ"י שנתנו לה בתורת חליפין אמאי אינה מקודשת והרי יש כאן שו"פ וכיון דנקיטא בי' ג' על ג' והיא רשאית לעושקו אמאי אינה מקודשת? ונראה לי לומר שאם בזה הסודר לבד נתרצי' לו לקדשה אעפ"י שהזכיר לה שם חליפין מקודשת היא והבמ"ע כגון שהתנה עמה לקדשה במנה ולא הי' נותנה לה עכשיו אלא התפיסה את הסודר שתתקדש לו ולא תוכל לחזור בה והוא יתחייב ליתן לה המנה לאחר זמן בכי ה"ג ודאי אינה מקודשת כיון שאינה נתרצית לקדש אלא במנה ומנה אין כאן,

אבני מילואים סימן כט ס"ק ב

ונראה בביאור שיטת רי"ד והוא לפי מ"ש בסמ"ע סי' [ק"צ] סק"א דהא דשדה נקנה בשו"פ היינו כשנותן בעד שיווי המקח ונותן בעד תחלת הפרעון והשאר זוקף במלוה או היכא שכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה אבל אם אינו נותן בעד שיווי המקח אלא שנותן לקנין לא מהני שהרי שדה עפרון הי' בעד שיווי המקח ע"ש. ובט"ז השיג מהא דאשה נקנית בשו"פ ואינו אלא לקנין דשיוי המקח לא שייך באשה ע"ש.

ולענ"ד אינו השגה דודאי גם באשה שייך שיווי וכמבואר מדברי הרא"ש ספ"ק דמציעא [סי' מ"ח] ושם כתב להוכיח דמוחל שטר אינו צריך לשלם כל שיוי השטר אלא דמים שנתן, מהא דאמרו פ' האיש מקדש (דף מ"ח) במקדש בשט"ח דאחרים דאשה לא סמכה דעתה וסברא שביק דידי ומחיל לאחריני והא יצטרך לשלם אע"כ שאינו משלם אלא דמים שנתן וקידושי אשה אינו אלא פרוטה וע"ש,

ומבואר דקידושי אשה נמי שיווי הוא ומש"ה קידושי כסף נמי בתורת שיווי הוא ואם מקדשה בפרוטה הוי כל דמי שיוי הקידושין ואם מקדשה במנה ונתן לה דינר או פרוטה נמי צריך שיהי' הדינר או הפרוטה בתורת תחילת פרעון שיוי הקידושין ונותן לה אח"כ מנה חסר דינר או חסר פרוטה וכמו בשדה והכל בתורת תחלת פרעון ובתורת שיוי ולא לשום קנין.

רמב"ם הלכות מכירה פרק א [ד]

כיצד בכסף מכר לו בית מכר לו שדה ונתן לו הדמים קנה... ואין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה.

רמב"ם הל' אישות פ"ג ה"א

כיצד האשה מתקדשת אם בכסף הוא מקדש אין פחות מפרוטה כסף או שו"פ אומר לה הרי את  וכו'.

אבן האזל

מש"כ הרמב"ם ונתן לו הדמים. ולא כתב כמו שכ'  בהל' אישות והיה לו לכתוב גם כאן כיצד בכסף אין פחות משו"פ ואומר שדי מכורה לך?

ונראה דכונת הרמב"ם לחלק בין כסף מכירה לכסף קדושין. דהסמ"ע בסי' ק"צ סק"א כתב על דברי הטור דמיירי שנתן לו השו"פ על דמי הפרעון והשאר זקף במלוה או שכל שיווי המקח אינו אלא פרוטה. אבל אם נתן השו"פ רק לקיום המקח לא מהני. וחלק עליו הט"ז דהא באמר ערבוני יקון קנה הכל. ועוד דהא קנין דאשה בכסף מעפרון ילפינן וזה פשוט דבאשה קונה אותה דרך נתינה לחוד לא בתורת שיווי. ובאבני מלואים בסי' כ"ט סק"ב השיג על הט"ז והוכיח כדברי הסמ"ע ע"ש.

מה שכתב הא"מ דגם כסף קדושין הוא כסף שיווי ודאי לא מסתבר.

המורם מדברינו דכסף מכירה וכסף קדושין הם שני ענינים דכסף מכירה הוא כסף שיווי וכסף קדושין הוא כסף קנין. ומה שכ' הא"מ דהא ילפינן קנין דאשה מקנין דשדה עפרון לק"מ דלא ילפינן אלא גז"ש דקיחה קיחה. דקיחה דאשה הוא בכסף אבל לא ילפינן מעיקר דין קנין שדה וכמש"כ הר"ן בהלכות בהא דאימא אף בחליפין. דרק לשון קיחה הוא דגמרינן דבכסף הוא. ועכשיו מבואר לשון הרמב"ם דבדיוק כתב כאן ונתן לו הדמים דסובר כדעת רש"י דכסף דמכירה הוא כסף שיווי. ולא מהני [אלא] אם יתן פרוטה בתורת תחלת פרעון. אבל גבי קדושין שפיר כתב בלשון קנין וכמו שכתבנו.