השטאה והשבעה | שיעור כללי סנהדרין כט.-כט:

רש"י ד"ה משטה אני בך, שוחק הייתי בשביל שהיית שואל מה שלא היה כו',

רא"ש סי' כה

שולחן ערוך חושן משפט סימן פא סעיף ה

לא מהניא טענת השטאה אלא כשתבעו והודה; אבל אם לא תבעו, והוא הודה מעצמו, אינו יכול לטעון: משטה הייתי בך.

קצות החושן סימן פא ס"ק ח

(ח) הודה מעצמו. דעת השו"ע דהודה מעצמו אינו יכול לטעון משטה כיון דלא שייך כשם שהשטית בי כך השטיתי בך. וכן נראה לענ"ד עיקר והוא דבכל מקום כשרוצה לחזור מדבריו הראשונים צריך ליתן אמתלאה לדבריו הראשונים ולא מצי אמר אמרתי דבר זה דרך שחוק. וכמ"ש הרמב"ם בפ"ד מאיסורי ביאה (ה"י) ז"ל,

האשה שאמרה לבעלה טמאה אני לך וחזרה ואמרה טהורה אני ודרך שחוק אמרתי לך תחלה אינה נאמנת, ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, כיצד תבעה בעלה ואחותו עמו בחצר ואמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ולא אמרתי לך טמאה אלא מפני אחותך ואמך שלא יראו אותנו הרי זו נאמנת וכל כיוצא בזה ע"ש.

והרי מבואר דאם אמרה היה דרך שחוק אינה נאמנת אלא באמתלא הנכונה וכגון שלא יראו אמך ואחותך, וכ"כ הרמב"ם פ"ט מאישות (הל' ל"א)

אמרה מקודשת אני וכו' אם נתנה אמתלא לדבריה וראינו בדבריה ממש הרי זו מותרת לשני ואם לא נתנה אמתלא או שנתנה ואין בה ממש הרי זו אסורה ע"ש. וכיון דאפילו באיסור לא מהני חזרה ולומר דרך שחוק אמרתי בראשונה אא"כ נתנה אמתלא שיהיה ממש, מכל שכן לממונא וכמ"ש בסימן פ' דיותר בקל מהני חזרה באיסור מגבי ממון וע"ש סק"א,

וא"כ מה זו אמתלא שהודה מעיקרא שחייב ועכשיו חוזר ואומר משטה, ודאי אין מקבלין כמו שאין מקבלין באשה שחוזרת ואומרת דרך שחוק, ובשלמא שלא להשביע הוי אמתלאה נכונה שהיה צ"ל כך שלא יחזיקו אותו בעשיר, אבל משטה אינו אמתלאה כלל למה אומר כך דרך השטאה, לזה כתב רש"י (סנהדרין כט, א ד"ה משטה) הטעם דאומר כשם שהשטית בי כך אני השטיתי בך, וא"כ זה הוא אמתלאה להשטאתו, אבל מודה מעצמו דאין טעם להשטאה ודאי אינו נאמן כמו שאינו נאמן באיסור לומר השטאה ושחוק אמרתי.

חי' הרא"ה כתובות כב

דהא דמהני אמתלא באשה שאמרה אשת איש אני היינו דוקא באומרת מקודשת אני סתם אבל אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהני אמתלא לחוב לפלוני,

שו"ת מוהרי"ן לב חלק א כלל ו' שאלה מ"ג סי' ל"ט

לפי שאני סובר דדעת הרא"ה ז"ל דברי יחיד הם וכל הפוסקים אשר מעולם חולקין עליו ולא שנא דאמרה מקודשת סתם ולא שנא דאמרה מקודשת אני לפלוני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת,

כי אדרבה איפכא מסתברא דכיון דאלימא האמתלא לאפקועי איסורא דאשת איש איך נאמר דבשביל שאמרה לפלוני ויש לו זכות לאותו פלוני באותה האשה דלא אלימא האמתלא לאפקועי אותו זכות, והלא אם אמר על חפץ שהוא של פלוני יכול לחזור בו, אף אנו נאמר בנדון דידן דאם אמרה מקודשת אני לפלוני אעפ"י שיש בדברים הללו איסורא וממונא אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת, ואין אנו חוששין משום ממונא דלא גרע אמתלא מטענת שלא להשביע את עצמו כלל,

קצות החושן סימן לד (ד) שכר להעיד.

בתשובת מוהר"י ן' לב נסתפק נוגע דפסול אם הוא משום דחשדינן ליה למשקר בשביל הנאתו או נימא פסול נוגע הוא משום דאדם קרוב הוא אצל עצמו אבל לא חיישינן למשקר

ולענ"ד נראה דנוטל שכר כשר מן התורה ולא חשדינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר, מעתה צריך ביאור בטעמא דנוגע פסול מן התורה כיון דלא חיישינן למשקר בשביל הנאת ממון יעיד שקר. וז"ל התשובה שם במהר"י ן' לב,

דאם נוגע פסול משום קרוב א"כ לחוב אמאי נאמן דהא קרוב פסול בין לזכות בין לחוב, והעלה שם דהא דכשר לחוב היינו משום דאתינן עלה מתורת חיוב ומתורת מתנה, כיון דיכול אדם לחייב עצמו כשאינו חייב וזה שמודה שחייב הוי כאילו אמר חייב אני לך מנה ויכול לחייב עצמו,

ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אל עצמו היינו משום גזירת הכתוב שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו. וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י בקידושין פרק האומר דף ס"ה (ע"ב) שם הודאת בעל דין כמאה עדים ז"ל רש"י, דכתיב (שמות כב, ח) אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ. וא"כ כי היכי דהאמינה התורה שני עדים על אחרים כן האמינה התורה לכל אדם על עצמו אף על גב דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן, משא"כ לזכות דבא להעיד על אחרים משום הכי אינו נאמן.

ומקצת שכתבו גם בדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא (כתובות כב, א) הוא ג"כ מתורת נדר, אבל ראיתי במוהרי"ט ח"ג סימן א' (ד"ה ולא תימא) שדחה דבר זה וכתב דאם היה מתורת נדר הוי מהני ביה שאלה ע"ש. ולפי דרכינו גם בדין שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא הוא מדין נאמנות, דכיון דהאמין התורה לכל אדם על עצמו א"כ בין בממון בין באיסור לעולם נאמן על עצמו.

[להלן ל עמ' ב הודאה אחר הודאה...]