עד רשע ועד חמס | שיעור כללי - סנהדרין כז.

כז א מומר אוכל נבלות

נמוקי יוסף ד"ה שבועת שוא. על עמוד של אבן שהוא של זהב ואע"ג דלאו רשע דחמס הוא ותלמודא פסק כאביי דלא בעינן רשע דחמס לאביי לא הוי טעמא משום דעבירה קא עביד הוא אלא טעמא דאביי משום דרשע הוא ורחמנא פסלי' לעדות דכתיב אל תשת רשע עד אבל בעלמא בשאר איסורים דלא שייך עדות דאפילו עד אחד כשר בהם ואפילו אשה ליכא למפסליה:

יבמות דף כה עמוד ב גזלן דדבריהם - כשר לעדות אשה, גזלן דדברי תורה - פסול לעדות אשה,

שו"ע אה"ע סי' יז סעיף ג אשה שהלך בעלה למדינת הים, והעידו עליו שמת, אפילו עד אחד, אפילו העד עבד או שפחה או אשה או קרוב, מותרת. ואפילו עד מפי עד, או אשה מפי אשה, או עבד או שפחה או קרוב, כשרים לעדות זו. ופסולי עדות, אם פסולים מדרבנן, כשרים לעדות זו. אבל פסולי עדות דאורייתא, פסולים.

שו"ע חיו"ד סי' קיט סעיף ז מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה, חוץ מעבודת כוכבים וחלול שבת בפרהסיא, נאמן בשאר איסורים.

רמב"ם הלכות עדות פרק י הלכה א הרשעים פסולין לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד...אי זהו רשע כל שעבר עבירה שחייבין עליה מלקות זהו רשע ופסול, שהרי התורה קראה למחוייב מלקות רשע שנאמר והיה אם בן הכות הרשע, ואין צריך לומר מחוייב מיתת בית דין שהוא פסול שנאמר אשר הוא רשע למות.

הלכה ד ועוד יש שם רשעים שהן פסולין לעדות אע"פ שהן בני תשלומין ואינן בני מלקות, הואיל ולוקחים ממון שאינו שלהם בחמס פסולין שנאמר כי יקום עד חמס באיש, כגון הגנבים והחמסנים, וכן עד זומם אע"פ שהוזם בעדות ממון ושלם הרי זה פסול מן התורה לכל עדות

קצות סי' נב

דע דיש חילוק בין רשע דחמס ובין רשע דאינו דחמס, והוא דרשע דאינו דחמס צריך להיות דוקא מחייבי מלקות לדעת הרמב"ם ורשע דחמס אפילו אין בו מלקות פסול משום דחשיד למשקר בשביל הנאת ממון, ויש חילוק והפרש גדול בין רשע דחמס לרשע דאינו דחמס אע"ג דשניהם פסולין. וז"ל הנימוקי יוסף - - -

הרי דרשע דאינו [דחמס אין] פסולו משום משקר אלא דגזירת הכתוב הוא אל תשת רשע עד אבל לא משום דעבר עבירה דנימא דחשיד ג"כ בעדות שקר, דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר, אלא פסולו הוא גזירת הכתוב כמו קרוב ואשה

ולפי"ז ודאי רשע דאינו דחמס דאין פסולו אלא מצד גזירת הכתוב אינו נפסל אלא מה שהעיד אחר שנעשה רשע אבל מה שהעיד בשעת רשעתו כשר כיון דאינו משקר וכמ"ש הר"ן גבי שחיטת מומר, אבל עד זומם או רשע דחמס דהוא פסול משום משקר א"כ השתא דחשדינן אותו למשקר מה שהעיד אחר כך מכל שכן מה שהעיד בשעה שמשקר דהא חשוד לאותו דבר...אבל ברשע דאינו דחמס וכההיא דעברו על החרם דאינו חשוד למשקר דחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדבר אחר ופסולו גזירת הכתוב כמו קרוב א"כ לא מיפסל רק מה שהעיד אחר שנעשה רשע והוא נכון.

- - -

ועל דרך אסמכתא נאמר (שמות כג, א) אל תשת רשע עד הקדים רשע לעד, וגבי חמס כתיב (דברים יט, טז) כי יקום עד חמס באיש ולא בעינן חמסותו קודם לעדותו:

יד דוד (לר' דוד זינצהיים ראש רבני צרפת) לסנהדריןכאן ונראה דאביי ורבא בוודאי בזה נחלקו, אביי סבר דתרי מילי קאמר אל תשת רשע עד וגם אל תשת חמס עד, אף על גב דלאו רשע מקרי דהא ניתן להשבון וכופין אותו, ורבא סבר דהכל חדא הוא אל תשת רשע עד ואיזהו רשע הוא מי שעושה חמס, ולאביי איצטריך חמס, דאי לא הוה כתיב חמס לא הוה פסלינן גזלני', דהא ממון הוא דחייב לו ויש בידו לתקן ולא מקרי רשע בזה, ולהכי איצטריך למכתב חמס דאפילו חמס נמי פסול.

משובב נתיבות סימן מו צ"ל הא דפסולי עבירה פסולים לעדות אשה אע"ג דכשר בקרובים ואשה ועבד, אינו אלא משום שהחמירו חכמים יותר בעדות אשה בפסולי עבירה מבקרובים ואשה ועבד.

אמנם דברי הנ"י נראין סותרין את עצמו, דבפרק ז"ב כתב דבשאר איסורים ליכא למפסליה, ובפ"ב דיבמות כתב ז"ל, ואפילו לרבא דאמר סנהדרין כ"ז [ע"א] רשע דחמס בעינן, בהא מודה דהא קרייה רחמנא רוצח רשע, דכתיב אשר הוא רשע למות, וא"כ הא קרינן ביה אל תשת רשע עד, ע"ש. הרי דאפילו לרבא רשע דאינו של חמס פסול לעדות אשה.

גם בעיקר דברי הנימוקי יוסף שכתב דאפילו לרבא רוצח פסול דרחמנא קרייה רשע כו'. קשה, דהא גם חייבי מלקות רחמנא קרייה רשע, דכתיב והיה אם בין הכות רשע, ומה"ט אית ליה לאביי דלא בעינן רשע דחמס, וכמ"ש הרמב"ם פ"י מהל' עדות [ה"ב] איזה רשע כו', שנאמר והיה אם בין כו', ואצ"ל חייב מיתות שנאמר אשר הוא רשע למות, ע"כ. והיינו לדידן דקי"ל כאביי, אבל לרבא בעינן רשע דחמס דוקא.