עקירה צורך הנחה

עקירה צורך הנחה

 לא עמוד א לימא פליגא דרבי אבין

תוספות ד"ה שעקירה צורך הנחה היא –

רמב"ם הלכות גניבה פרק ג הלכה ב כיצד, זרק חץ בשבת מתחלת ארבע לסוף ארבע וקרע בגד חבירו בהליכתו...הרי זה פטור מן התשלומין שאיסור שבת ואיסור גניבה והזק באין כאחת.

שם הל'  ה גנב שמכר בשבת...אם נעשית מלאכה בשבת בעת המכירה פטור מתשלומי ארבעה וחמשה, כיצד כגון שלא הקנה לו עד שתנוח בחצר הלוקח שנמצא כשהוציא מרשות לרשות איסור שבת ומכירה באין כאחת.

חי' הגר"ח זצ"ל  הגר"ח חילק בין זורק ד"א ברה"ר למוציא מרשות לרשות, דבזורק ד"א ברה"ר כל הד"א הם גורמי החיוב, ולכן מיפטר משום קלב"מ בזרק וקרע שיראין בהליכתו [וכמו באדם שאוכל חלב ובאמצע אכילתו קרע שיראין של חבירו דפטור משום קלב"מ, כיון שהחיוב ממון וחיוב מיתה באין כאחד, וזה שייך רק בד' אמות ברה"ר שכל אמה ואמה גורם החיוב], אבל במוציא מרשות לרשות אין עיקר גורמי החיוב אלא ההוצאה מרשות לרשות ואינו חייב אלא בעקירה והנחה, והם עצם גורמי החיוב, אבל מה שנגמרה המכירה מכי מטא לאויר חצירו הרגע הזה אינו מעיקר גורמי החיוב, ולכן לא דמי להא דפריך בכתובות על רבי אבין מברייתא דגנב כיס, דהתם שעת הגבהת הכיס זהו עיקר גורם החיוב. [

רמב"ם הלכות שבת פרק יב הלכה ט  וכן המעביר מתחילת ארבע לסוף ארבע ברשות הרבים אינו חייב עד שיעקור כשיעור מצד זה ויניחנו בצד אחרת.

רמב"ם שם הט"ו מותר לאדם לטלטל ברה"ר בתוך ד"א על ד"א שהוא עומד בצידן וכו' ומפי הקבלה אמרו שזה שנאמר בתורה שבו איש תחתיו שלא יטלטל חוץ למרובע זה אלא במרובע זה שהוא כמידת אורך אדם כשיפשוט ידיו ורגליו בו בלבד יש לטלטל,

מאירי   אין אומרים עקירה צורך הנחה אלא לנזיקין כההיא דרב אידי דקרע שיראין אבל לענין מכירה לא.

חתם סופר  חיוב ממון לא בא עד שמגיע לאויר חצרו דהרי עד שיניח לשם שניהם יכולים לחזור

שבת קב  א הזורק ונזכר מאחר שיצתה מידו - פטור. זרק לעשות חבורה, בין באדם ובין בבהמה, ונזכר עד שלא נעשית חבורה - פטור. זה הכלל: כל חייבי חטאות אינן

נמו"י ב"ק פרק ב אשו משום חציו. כאילו בידיו הבעירו כדאמרן. ואי קשיא לך א"כ היכי שרינן עם חשיכה להדליק את הנרות והדלקתה הולכת ונגמרת בשבת...ולפי זה הרי הוא כאילו הבעירה הוא בעצמו בשבת...כי נעיין במילתא שפיר לא קשיא לן שהרי חיובו משום חציו כזורק החץ שבשעה שיצא החץ מתחת ידו באותה שעה נעשה הכל ולא חשבינן ליה מעשה דמכאן ולהבא דאי חשבינן ליה הוה לן למפטריה דאנוס הוא שאין בידו להחזירה וה"נ אילו מת קודם שהספיק להדליק הגדיש ודאי משתלם ניזק מאחריות נכסים דידיה דהא קרי כאן כי תצא אש שלם ישלם ואמאי מחייב הרי מת ומת לאו בר חיובא הוא אלא לאו ש"מ דלאו כמאן דאדליק השתא בידים חשבינן ליה אלא כמאן דאדליק מעיקרא משעת פשיעה חשבינן ליה וכן הדין לענין שבת דכי אתחיל מערב שבת אתחיל וכמאן דאגמריה בידים בההוא עידנא דלית ביה איסור חשיב:

תענית (כ"ט ע"א) אמר ר' יוחנן אלמלא הייתי באותו הדור לא קבעתיו אלא בעשירי מפני שרובו של היכל נשרף בעשירי. וק' הרי הוא עצמו הולך בתר מעיקרא?