אמתלא

אמתלא

כב א-ב האשה שאמרה אשת איש אני...

חידושי הרא"ה דף כב עמוד א ואם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כלומר בדברים הניכרים אצלינו אמת אף על פי שאין ידועין לנו, ואיפשר באומרת מקודשת אני לפלוני לא סמכינן באמתלא שכבר הודת לו ושוב לא כל הימנה לחוב לו. והא דבעי מיניה שמואל מרב אמרה טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני מהו, מספקא ליה בהא, משום דאפשר בתקנתא, אי נמי משום דכל לגבי בעל הוה לה למימרא מילתא כדאיתא, וא"ל אף בזו כו'.

הפלאה בגמ' והא שווי' לנפשה חתיכה דאיסורא וכו'. יש לדקדק דאפי' בלא הך סברא שווי' אנפשי' וכו' תיפוק לי' כיון דנאמנת לומר אשת איש אני הואיל דבידה לקדש(ה) את עצמה הוי לי' כעד א' שאמר נתנסך יינך או טבח שאמר על בהמה שהיא טריפה דאינו נאמן שוב לחזור מדבריו ולומר שקר אמרתי כדאיתא ביו"ד סי' א' וסי' קכ"ז, וא"כ ה"נ כיון שאמרה אשת איש אני הרי היא כעד א' שנאמן באיסורין האיך יכולה לחזור בה.  מיהו צריך להבין דלמה כאן מועיל אמתלא ובעדים קי"ל בחו"מ סי' כ"ט דאפי' נתנו אמתלא וטעם לדבריהם אינם נאמנים לחזור, וכן איתא לעיל דף י"ח ע"ב בעדים שאמרו אנוסים היינו מחמת נפשות וכו' משמע דאפי' נתנו אמתלא לדבריהם אינם נאמנים אלא כשאין כתב ידן יוצא ממקום אחר דנאמנים במיגו דאי בעי שתקו.

ש"ש ו, ח   נראה מוכח דאפילו היכא דהימניה רחמנא מהני אמתלא, מהא דאמרו פרק ב' דכתובות בעא מיניה שמואל מרב...א"ל אף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת ואשה נאמנת מן התורה ורחמנא הימנה דכתיב וספרה לה, ומזה ילפינן דע"א נאמן באיסורין ואפ"ה מהני אמתלא:

ויתיישב בזה ספיקא דשמואל, דלכאורה תיקשי מאי מספקא ליה דמאי שנא מאשת איש דאם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת כמבואר שם...ולפמ"ש ניחא דאמר ליה אף בזה דהימנה רחמנא דכתיב וספרה לה אפ"ה מהני אמתלא, וא"כ מוכח דע"כ לא אמרינן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אלא בהגדת שני עדים ובהו כתיב אם לא יגיד ונשא עונו דבעי הגדה בפני ב"ד ושוב אינו חוזר ומגיד, אבל העדאת ע"א באיסורין דלא בעי ב"ד מש"ה אפילו אומר בפני ב"ד יכול לחזור אם נותן אמתלא לדבריו.

שב שמעתתא שמעתתא ו פרק יב

קידושין סג, ב אב שאמר קדשתי את בתי...איבעיא להו מהו ליסקל על ידו רב אמר אין סוקלין על ידו ורב אסי אמר סוקלין, רב אמר אין סוקלין כי הימניה רחמנא לאיסורא לקטלא לא הימניה, רב אסי אמר סוקלין לכולה מלתא הימניה רחמנא, אמר רב אסי ומודינא באומרת נתקדשתי שאין סוקלין, לאב הימניה רחמנא לדידה לא הימנה.

בחידושי פני יהושע הקשה בדברי הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה  שכתב וז"ל, האב שאמר בתי זו מקודשת היא לזה אם זינתה אינה נסקלת על פיו עד שיהיו שם שני עדים שנתארסה בפניהם, וקשיא לי טובא, ממ"ש הרמב"ם פרק ט"ז מסנהדרין [ה"ו] דאין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, וא"כ אמאי אין סוקלין על פי האב, הא ע"כ כבר הוקבע האיסור על פי האב לאשת איש קודם שבא עליה אחר בזנות,

וליישב נראה דהא דפליגי רב ורב אסי אם סוקלין על ידו תליא בסברת חכמי פרובינצא באב שאמר קדשתי את בתי אי מהני חזרה ע"י אמתלא, דלדעת קצתם לא מהני אמתלא אלא בדידה... אבל אב כיון דלאב הימניה רחמנא הו"ל תורת עד מש"ה אינו חוזר ומגיד, ומש"ה סובר רב אסי כיון דהימניה רחמנא הו"ל עליה תורת עד וסוקלין על ידו... ורב סובר אין סוקלין על ידו משום דס"ל דאע"ג דהימניה רחמנא אינו בתורת שני עדים, דכל היכא דליכא שני עדים מהני אמתלא לחזרה, , וכיון דמהני חזרה ע"י אמתלא תו לא הוי איסור ברור למילקי או ליסקל על ידו.

והרא"ה כתב בפרק ב' דכתובות [דף כב, א] דהא דמהני אמתלא באשה שאמרה אשת איש אני היינו דוקא באומרת מקודשת אני סתם אבל אמרה מקודשת אני לפלוני לא מהני אמתלא לחוב לפלוני... אבל בקרא דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה כיון שאומר שקידשה לזה תו לא מהני אמתלא לחזרה וכמ"ש הרא"ה והו"ל כמו הוחזקה נדה בשכנותיה דלוקה עליה משום דלא מהני אמתלא בהוחזקה, וכל היכא דלא מהני אמתלא הוי ליה איסור ברור למילקי עלה, וה"ה לסקילה, ופלוגתא דרב אסי ורב על משנתינו דתנן האומר קדשתי את בתי סתם ולא אמר לפלוני וכה"ג הוא דס"ל לרב ודמהני אמתלא.

הפלאה כתובות  כב  א  וצריך לחלק בין כשהעידו לפני ב"ד אין יכולים לחזור אפי' באמתלא ובין עד א' שאמר שלא בפני ב"ד אף על גב דנאמן יכול לחזור ע"פ אמתלא.  היינו דוקא כיון שהעידו בפני ב"ד או שחתמו בשטר דהוי כנחקרו עדותן בב"ד אבל בעד א' באיסורין שאמר שלא בפני ב"ד נאמן כשיש לו מיגו בלא אמתלא. מיהו מלשון רב דאמר בסמוך גבי טמאה אני וכו' אף בזו אם נתנה אמתלא משמע דבלא אמתלא אפי' הי' זמן שתוכל לומר שספרה וטבלה אפ"ה אינה נאמנת לומר טהורה אני מעיקרא במיגו דהי' אומרת שכבר טבלה.

חוות דעת  סימן קפה (ה) אינה נאמנת. בש"ך ס"ק ה' כתב לחלק בין הך דהכא ובין טבח שעשה סימן בראש הכבש דסימן א', והוא דחוק.

בגיטין דף ב' [ע"ב ד"ה עד אחד] כתבו התוספות דכל הנאמנות באיסורין מנדה ילפינן דכתיב וספרה לה, ע"ש. והנה ברור דבכל מקום דהימניה רחמנא לעד אחד דלא מהני אמתלא להיות חוזר ומגיד, גבי עד אחד לשבועה, וכן בעד סוטה, וה"ה עד אחד באיסורין כיון דהימניה רחמנא אינו יכול להיות חוזר ומגיד אפילו באמתלא, דמאי שנא מעד אחד לשבועה דאינו חוזר ומגיד אפילו באמתלא או מעד אחד בסוטה דבתרוייהו הימנוהו רחמנא.

ופשיט ליה דאף בזו אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. והטעם לזה נראה דאף דבכל מקום לא מהני אמתלא לעד אחד במקום דהימניה רחמנא, הכא נאמן, דהר"ן [שו"ת סימן מז] [כתב] דעד אחד במיתת הבעל אף דמהימן מדאורייתא אפילו חוץ לבית דין אם אמר אחר כך מבודה הייתי נאמן, ומביא ראיה מהתוספתא עדים שאמרו לאיסור ולהיתר לטמא ולטהר עד שלא נחקרה עדותן בבית דין יכולין לומר מבודין היינו כו', והוא מטעם דאם לא יגיד [ויקרא ה, א] דילפינן מיניה דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד בבית דין כתיב,

היוצא לנו מזה דאמתלא אינו מועיל רק נגד שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי בט"ז ס"ק ב' במה שכתב בשם מהר"ל מפראג דבאמרה כן בפני רבים דלא מהני אמתלא, וקשיא לי מהא דכתובות דאמרה נתקדשתי בפני רבים ואפילו הכי היה מועיל לה אמתלא. שאני התם גבי נתקדשתי דלא הימנה רחמנא, רק דאיסורא מטעם שויא אנפשה חתיכה דאיסורא לא החזיקוה הרבים באשת איש דלא הימנוה הרבים, דלא נאסרה על האחרים משום איסור אשת איש רק אנפשה איסורא היא דרביעא ולא נעשית בחזקת אשת איש, מה שאין כן בנדה דהימנה רחמנא והימנוה רבים והוחזקה לנדה ביניהם על פי הנאמנות דהימנה רחמנא, בכל מקום שהימניה רחמנא עד אחד הרי כאן שנים. היוצא מזה דאמתלא לא מהני רק נגד שויא אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל במקום שהוא מצד נאמנות, או דיכול לומר מבודה הייתי בלא אמתלא, או דאפילו אמתלא אינו מועיל.