תרי ותרי (2)

לחצו לשיעורים נוספים של הרב יעקב אריאל

לחצו לשיעורים נוספים של הרב יעקב אריאל במסכת כתובות 

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף כא עמוד ב

מר רבי אבא אמר רב הונא אמר רב: שלשה שישבו לקיים את השטר, וקרא ערער על אחד מהן, עד שלא חתמו - מעידין עליו וחותם, משחתמו - אין מעידין עליו וחותם. ערער דמאי? אי ערער דגזלנותא, תרי ותרי נינהו! אי ערער דפגם משפחה, גלוי מלתא בעלמא הוא! לעולם אימא לך ערער דגזלנותא, וקאמרי הני: ידעינן ביה דעבד תשובה.

תוספות מסכת כתובות דף כב עמוד א

תרי ותרי נינהו - פירש בקונטרס וכי אמרי לא גזל הוו להו תרי ותרי ולא מתכשר בהכי וקשה דהכא אליבא דרב הונא קיימינן דאית ליה (שבועות דף מז:) דזו באה בפני עצמה ומעידה דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה.

ועוד דלרב חסדא דאמר (שם) בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דהאי גברא ממילא מתכשר שהרי אם כת אחת מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אף על גב דאין אדם מכחישה וכ"ש היכא דאיכא סהדי דמכחשי דלא מהימני

לכאורה החלוק לר"ה פשוט שם כל כת בחזקת כשרות עומדת כאןחזקת כשרותו של העד מעורערת כי שני עדים מעידים שהוא גזלן

וביבמות לא נחלקו אם תו"ת סד"א או סד"ר

[מיהו י"ל שלמ"ד סד"ר רבנן  החמירו רק באיסורא אך בממונא חומרא לזה היא קולא לזה. אך הרא"ש כאן כ' שגם למ"ד סד"ר העד פסול]

גם קושייתם על ר"ח מיושבת אם כל כת פסולה בגלל שהיא מוכחשת ק"ו העד הנדון

 

רי"ף מסכת כתובות דף ט עמוד א

 אבל אי אתו תרי אחריני ואמרי לאו גזלנא הוא דמכחשי להנך לא חתים כלל דהוו להו תרי לבהדי תרי והוי ליה גברא ספק פסול הלכך לא מחתמינן ליה כלל דלא מפקינן ממונא אפומיה. וראיה לדבר הא דת"ר [דף י"ט ע"ב] שנים שהיו חתומים על השטר ומתו ובאו שנים ואמרו כתב ידם הוא אבל אנוסים היו וכו' עד או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אין נאמנים ומקשינן ומגבינן ביה אמאי תרי ותרי נינהו אלמא לא אמרינן אוקי גברא אחזקיה ומפקינן ממונא אפומיה:

 

הר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף ט עמוד א

אי תימא והא אמרינן בפ' חזקת הבתים (דף לא ב) ב' כתי עדים המכחישות זו את זו זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה אלמא אף על גב דפסלי אהדדי מוקמינן להו אחזקתייהו אפי' לאפוקי ממונא וי"ל דהא דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני ולא מהניא ליה חזקה קמייתא היינו כי הכא שיש לנו לידון בבת אחת על שני העדיות ומשום הכי כל תרי ותרי לא מכשירים ליה דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אבל בב' כתי עדים המכחישות זו את זו כשבאה כל אחת בפני עצמה אין אנו צריכין לדון אלא עליה וכיון שהיה אחת מהן כשרה בודאי על כל אחת שבאה לפנינו בפני עצמה אמרינן שזו היא הכשרה ומפקינן ממונא אפומה

 

רא"ש מסכת כתובות פרק ב סימן כא

 אבל אי אתו תרי אחריני ואמרי דלאו גזלנא הוא דקא מכחשי להנך לא חתים כלל דהוו להו תרי לבהדי תרי והוי גברא ספק כשר ספק פסול ולא מפקינן ממונא אפומיה ולא אמרינן דאוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה כדאמרינן בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו (שבועות דף מז ב) דאמר רב הונא זו באה בפ"ע ומעידה וזו באה בפ"ע ומעידה משום דאמרינן אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי גברא בחזקתיה דהתם פסולי דידהו הוי משום דמכחישין זו את זו בעדות זו וחד מנייהו לפי דבריהם מסהדי שקרא וכיון דלא ידעינן הי מנייהו קא מסהיד שקרא מוקמינן כל חד מניהו אחזקתיה אבל הכא דקא מסהדי לפסול אחד בגזלנות לעדות ולשבועה כי האי גוונא לא מוקמינן ליה אחזקתיה דכל תרי ותרי אף על גב דאית ליה חזקה דכשרות ספיקא דרבנן היא כדאיתא בפ' ד' אחין (דף לא א) וכן מוכח לקמן (דף כו ב) בשמעתין דזילותא דב"ד הוא והכי אמר לקמן (ד' כב ב) גבי שנים אומרים נתקדשה דפריך הש"ס מ"ש רישא ומ"ש סיפא וכן בפרק האומר בקדושין (דף סו א) גבי ינאי המלך ויבוקש הדבר ולא נמצא דפריך הש"ס אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ובי תרי אמרי לא אישתבאי אמאי לא נמצא תרי ותרי נינהו אלמא כל היכא דאיכא תרי ותרי לא מוקמינן ליה אחזקתיה ופסלינן ליה:

 

יבמות דף לא עמוד א

הכא בשתי כיתי עדים עסקינן, אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו, דהוה ליה ספיקא דאורייתא, ומתניתין דהכא בכת אחת, דה"ל ספיקא דרבנן...בשתי כיתי עדים נמי ספיקא דרבנן היא, דאמרי' אוקי תרי לבהדי תרי ואשה אוקמה אחזקה, מידי דהוה אנכסי דבר שטיא, דבר שטיא זבין נכסי, אתו בי תרי ואמרי כשהוא חלים זבין, ואתו בי תרי ואמרו כשהוא שוטה זבין, ואמר רב אשי: אוקי תרי להדי תרי וארעא אוקמא בחזקת בר שטיא!...

 

ובדעת התוס' י"ל כמש"כ הפנ"י

וקשיא לי דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול הכת שנייה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא ומה לי ערעור דעדות שקר.

כלומר לדעת התוס'  העדים מעידים גם על הסובייקט ולכן על כת מעיד על חברתה ופוסלת אותה אלא בו זמני  היא  גם נפסלת  על יד הכת השניה  וא"כ יש ספק על האובייקט באותה מידה שי ספק על הסובייקט ולר"ה כשם שהסובייקט  כל אחד מהן עומדת על חזקתה וכשרה להעיד ה"ה האובייקט  ואפי' לר"ח שפוסל את הסובייקט כי על כל אחת מהן יש עדות שלעדות כשרה האוביץקט יהיה כשר כי הוא נפסל ע"י עדים ספק כשרים ספק פסולים

 

אך הרי"ף חולק וסובר שהם מעידים על האובייקט ולא על הסובייקט ולכן העדים עצמם כשרים לכל עדות אחרת והאובייקט פסול מספק כי שניעדים כשרים פסלול אותו אונם גם ניעדים כשרים הכשיור אותו אך אין לו חזקה כי תו"ת והא סד"א וגם אם הו סד"ר מדרבנן א"א להעמידו על חזקה

 

וילה"ק על  ס 'תוס' שכל עדות מוכחשת היא גם עדות על הסובייקט לכאורה זה ההבדל בין הזמה להכחשה

שבהכחשה העו על האובייקט ולכן העידם כשרים ובהזמה העדות על הסובייקט שוהעדיםהאש/ונים פסולים. אך לד' התוס' שכל עדות מכילה גם עדו על הסובייקט א"כ גם הזמה יש בה גם הכחשה כיהעדים מזמים מעים כאו על העדים המזימים שהם משקרים.

ולכאורה זו המחוקתביןהטור והרמב"ם

 

טור חושן משפט סימן לח

א שני עדים שהעידו באחד שהרג הנפש או שחייב לפלוני מנה ובאו ב' והכחישום דברי שניהם בטלין והוא והן פטורין אבל אם באו האחרונים והזימום אז האחרונים נאמנין ועדות הראשונים בטלה והן חייבין כפי מה אשר רצו לחייב אותן שהעידו עליו אם באו לחייבו מיתה נהרגין במיתה שבאו להרגו בה:

ו ומה יש בין הכחשה להזמה הכחשה אינה בגוף העדים אלא שמכחישין אותן שאלו אומרים פלוני לוה מפלוני ואלו אומרים יודעין אנו שלא לוה כי היינו אצלו כל היום וראינו שלא לוה והזמה בגוף העדים שאומר באותו שעה שאתם אומרים שלוה הייתם עמנו:

ז ומפני זה האחרונים נאמנין כיון שמעידין על גופן של העדים והוי כאלו העידו עליהן שהרגו הנפש או שחללו שבת והן אינן נאמנין על עצמן לומר לא עשינו כך וכך:

סנהדרין דף כז עמוד א

עד זומם; אביי אמר: למפרע הוא נפסל, ורבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל. אביי אמר: למפרע הוא נפסל, מעידנא דאסהיד רשע הוא, והתורה אמרה אל תשת ידך עם רשע - אל תשת רשע עד. רבא אמר: מיכן ולהבא הוא נפסל; עד זומם חידוש הוא: מאי חזית דסמכת אהני? סמוך אהני! אין לך בו אלא משעת חידושו ואילך. איכא דאמרי, רבא נמי כאביי סבירא ליה, ומאי טעם קאמר מכאן ולהבא - משום פסידא דלקוחות.

 

או בעצם המחלות ביןרבא לאביי

 

ויש לחלק בין עדות ישירה על הסובייקט לבין עדות עקיפה עליו.

 

 

 

פני יהושע מסכת כתובות דף כב עמוד א

בפרש"י בד"ה תרי ותרי וכו' ולא מתכשר בהכי עכ"ל. וכ"כ הרי"ף ז"ל והוסיף דהא דלא מוקמינן לכל אחד אחזקת כשרות היינו משום דחזקת ממון עדיפא ומביא ראייה מדמקשינן לעיל (דף י"ט ע"ב) ומגבינן ביה כבשטרא מעליא והא תרי ותרי נינהו אלמא דלא מוקמינן לסהדי אחזקת כשרות בתרי ותרי היכא דאיכא חזקת ממון. ובאמת שראייתו בזה אינה מוכרחת שכבר כתבו התוס' לעיל (דף כ' ע"א) בד"ה אלא א"ר נחמן דהתם לא שייך חזקת כשרות ע"ש

והרי"ף ז"ל לא נחית לתירוץ התוס'

אבל אכתי קושיית התוס' בשמעתין במקומה עומדת דהא בההיא דרב הונא דזו באה בפני עצמה ומעידה נמי מוקמינן להו אחזקת כשרות אף על גב דאיכא חזקת ממון כנגדה.

מיהו הרא"ש ז"ל בשמעתין [סי' כ"א] כתב לתרץ קושיית התוספות ולחלק בין ההיא דשמעתין ובין ההיא דרב הונא דהכא בערעור דגזלנות כיון שרוצין הכת ראשונה לפסלו לעדות ולשבועה לא מוקמינן ליה אחזקת כשרות דקי"ל תרי ותרי ספיקא דרבנן הוא ומדרבנן לא אזלינן בהו בתר שום חזקה.

וקשיא לי דהא בההיא דרב הונא נמי כל כת וכת רוצין לפסול הכת שנייה לעדות ולשבועה כיון שהעידו שקר בב"ד ומה לי ערעור דגזלנותא ומה לי ערעור דעדות שקר.

 והנראה לענ"ד ליישב דשאני התם בההיא דר"ה כיון דמדאורייתא בתרי ותרי מוקמינן לכולהו אחזקת כשרות מדרבנן נמי לא רצו להחמיר ולומר דלא מהני חזקה דא"כ יפסלו שתי הכתות לעדות ולשבועה וממ"נ יפסלו כת אחת שלא כדין ומיחזי כחוכא ואיטלולא. משא"כ הכא בערעור דגזלנותא שאין הספק אלא על האחד מהשלשה בלבד החמירו חכמים לומר דלא אזלינן בתר חזקה כמו בכל תרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן, כן נראה לי נכון והמעיין היטב בלשון הרא"ש יראה שבכלל דבריו דברי אלא שקיצר במובן.

ומתוך מה שכתבתי ממילא רווחא שמעתתא דלעיל [כ' ע"א] ליישב מה שהקשו התוס' בד"ה אלא אמר ר"נ דהתם נמי בעדים שאמרו פסולי עדות היו אין הספק אלא בכת ראשונה ולא דמי לדרב הונא ודו"ק:

 

 

חידושי הגר"ח מסכת כתובות דף כא עמוד ב

תרי ותרי נינהו

והנה בתוס' (ד"ה תרי) הקשו על שיטה זו מ"ש מדר"ה דתרי כיתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה ומוקמינן כל אחת אחזקתייהו, ואמאי לא נוקי הכא גברא אחזקתיה דלא הוי גזלן, ואמאי לא מתכשר בהכי.

והנראה בזה דבתרי כיתי עדים המכחישים זא"ז אין הפסול דכל כת וכת משום תרי עדים דפסלינן להני תרי, אלא משום דאנן רואים לפנינו כת אחת משקרת ונפסלה בעדות עצמה בפני ב"ד, רק אין אנו יודעים איזה היא הפסולה והמשקרת ואיזה כת היא הכשרה והנשארת בנאמנותה,

ואי אפשר לומר דכל כת וכת מעידה על חבירתה שהיא פסולה ופוסלת את הפסולה גם משום הגדת עדים, דכיון דחד מהתרי כתות פסולים והכת השניה כשרים ולא ידעינן איזה, נמצא דבזה שכל כת מעידה על חבירתה שהיא הפסולה מעידה בזה על עצמה שהיא הכשירה, ולהעיד על עצמה אין לה דין עדות ודין בע"ד הוא, וממילא דליכא למימר דיש כאן עדות המעידה על הכת הפסולה שהיא הפסולה,

ורק הפסול הוא משום אנן סהדי שחד משקרת ונפסלת בעדותה, וכשבאה כל אחת בפ"ע ומעידה מוקמינן לה בחזקתה דהיא הכשרה, רק שניהם ביחד הרי ממ"נ חד פסולה, אבל בזה דשני עדים מעידין עליו דגזלן הוא ושני עדים מכחישים דהוי ספק גזלן, אין שייך להעמידו על חזקת כשרות כנגד שני עדים הפוסלים אותו, דבתרי ותרי לא מוקמינן על חזקתייהו. וקושית התוס' היא דמסקנת הגמ' ביבמות דגם בתרי ותרי מוקמינן אחזקתה, וא"כ גם הכא אף דאיכא תרי עדים הפוסלין אותו נעמידו בחזקתו כיון דהוא ספק פסול משום שנים המכחישים להעדים הפוסלים אותו.

והנה בדין תרי כיתי עדים המכחישים זא"ז דכל אחת באה בפ"ע ומעידה משום דמוקמינן להו בחזקת כשרות א"א לומר דכל כשרותם הוא משום חזקתם, חזקת כשרות, דבחזקה אין מוציאין ממונא, וגם דלא עדיף חזקת כשרות דהעדים מחזקת כשרות דהבע"ד הכופר בהממון שהן מעידין עליו, אלא ודאי דחזקת כשרות משווי' להם לכשרים וממילא דיש להם דין עדות דעדים כשרים הם וההוצאת ממון על פי שני עדים היא, וכל זה היכא דספק פסלותם אינה משום עדות המעידות על זה רק שנפסלה בספק לפנינו, וכיון דמעמידין אותן בחזקתן עדים כשרים הן,

אבל בההוא גברא שפסלותו הוא משום עדות המעידות על פסולו ויש כאן תרי עדים המכחישים והגברא בספק, אף על פי שמעמידין אותו בחזקתו חזקת כשרות מ"מ כשמעיד על דבר ומעשה הרי יש כאן אלו התרי עדים שפסלוהו וכמו שמעידין שלא היה המעשה שמעיד שעדותן לא בטלה, ואף דאיכא תרי המסייעין אותו שאומרים שכשר לעדות, הדין דתרי כמאה וכתרי נגד ארבעה דמי, ואף שמעמידין אותו בחזקת כשרות וככשר דמי מ"מ לא יועיל זה שתהא לו תורת עדות דעל כל דבר שמעיד ישנם עדים הפוסלים אותו וכמו שמעידין שלא היה המעשה שמעיד דמי, וזהו שכתבו רש"י והרי"ף דספק פסול הוא ולא שייך להעמידו בחזקת כשרות לאפוקי ממונא.

 

 

שולחן ערוך חושן משפט סימן לד סעיף כח

 שנים שהעידו באחד שהוא פסול באחד מאלו העבירות, ובאו שנים והעידו שחזר בו ועשה תשובה או שלקה, הרי זה כשר. אבל אם באו שנים והכחישום, ואמרו: לא עשה עבירה זו ולא נפסל, הרי זה ספק פסול; לפיכך לא יעיד, ואין מוציאין ממון בעדותו, ולא ידון עד שיוודע שעשה תשובה.

קצות החושן סימן לד ס"ק ו

(ו) שנים שהעידו. רבים מקשים משני כתי עדים המכחישים זה את זה דמוקמינן כל כת בחזקת כשרות ולא פסלינן מספיקא (שבועות מז, ב).

ועיין ב"ח (סעיף מ"ב) שכתב ז"ל, וי"ל דבשני כתי עדים המכחישים ליכא מאן דמסהיד עליו דפסול הוא אלא דאנן חזינן לפי דבריהם חד מינייהו מסהיד שקרא ולהכי מוקמינן כל כת בחזקתו, אבל הכא קא מסהדי דהאי גברא פסול הוא כה"ג לא מוקמינן אחזקתיה, דכל תרי ותרי אף על גב דאית ליה חזקת כשרות ספיקא דרבנן הוא עכ"ל.

בהגהת הט"ז בשם מוהר"י תירץ בשני כתי עדים מעיקרא לא מקבלינן סהדותייהו דתרי אתרי אם לא בהזמה דחידוש הוא.

ובעיקר קושיא שהקשו מאי שנא משני כתי עדים המכחישים נראה ליישב,  אם אנו באנו לומר בתרי ותרי המכחישים זה את זה דכולן הם פסולים מספק ומשום דאלו שנים מעידים על שנים שפסולין ואינך שנים מעידים על אלו שפסולין ומשום זה תאמר דשתי כתי עדים פסולים מספיקא דתרי ותרי, נשוב ונאמר אימת הוי ספיקא דתרי ותרי היכא דשנים אלו ודאי כשרים וכן כת האחרת ודאי כשרים א"כ הוי ליה ספיקא דתרי ותרי דתרי יכולין להוציא את הדבר מחזקתו, אבל ספק פסול ודאי אינו מעיד על כשר להוציא אותו מחזקתו, ואם תאמר דשני כתי עדים הם פסולים מספק א"כ היאך עדים הפסולים מספק יכולין להוציא את כת האחרת מחזקת כשרות, ומשום הכי הוכרחנו לומר דשניהם כשרים ולא שייך בזה חומרא דרבנן דאחמירו בספיקא דתרי ותרי, דהא אי נימא בהו חומרא דרבנן ותאמר שהם תרווייהו כתי עדים פסולים מספק אזי פשיטא דאין ספק פסול פוסל, ולכן בהכרח לומר בתרי ותרי המכחישים זה את זה דכולן כשרים ודו"ק.

וראיה לזה מדברי התוספות בפרק האשה שנתארמלה (כתובות) דף כ"ב (ע"א) ד"ה תרי ותרי וז"ל, פירש בקונטרס וכי אמרי לא גזל הוי ליה תרי ותרי ולא מתכשר בהכי, וקשה דהכא אליביה דרב הונא קיימי דאית ליה זו באה בפני עצמה ומעידה דאית לן למימר אוקי גברא אחזקתיה, ועוד דלרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי מודה הכא דההוא גברא ממילא איתכשר שהרי אם כת אחד מאלו מעידה על אדם אחד שהוא פסול לרב חסדא דחשיב להו סהדי שקרי לא היתה נאמנת אף על גב דאין אדם מכחישן ומכל שכן הכא דאיכא סהדי דמכחשי להו דלא מהימני עכ"ל. הרי להדיא דלרב חסדא ודאי לא מהימני, וא"כ ממילא ניחא גם לרב הונא בשני כתי עדים דלא מחמירין בהו חומרא דרבנן דהוי ספיקא דתרי ותרי, דא"כ פשיטא דכשר כיון דאינהו פסולי ואין הפסול פוסל, אבל בשנים מעידים באחד שהוא פסול ושנים מכחישין בזה כיון דאנן קי"ל דזו באה בפני עצמה ומעידה הו"ל ספיקא דתרי ותרי.

 

ונראה דגם רב חסדא דסבירא ליה בהדי סהדי שקרי למה לי ולא מוקמינן אחזקת כשרות לאו משום דאתי עלה מכח חומרא דתרי ותרי דהוי ספיקא דרבנן, דהא אדרבה אי פסלת להו תו לא הוי ספיקא דתרי ותרי כיון דתרי גופייהו הוי בכלל ספק פסול, אלא הא דסבירא ליה בהדי סהדי שקרי למה לי היינו משום התערובת שנתערב כשר בפסול סבירא ליה דפסלינן לכולהו. וראיה מהא דפריך שם בפרק כל הנשבעין (שבועות) דף (מ"ה) [מ"ח] (ע"א) לרב חסדא מהא דתנן אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת, אחד אומר ג' ואחד אומר ה' עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת, מאי לאו לעדות ממון, ופירש"י ואעפ"י (שידעו) [שידענו] שאחד מהם פסול ע"ש, ומאי פריך דלמא טעמא דרב חסדא דלא מוקי להו אחזקת כשרות משום דהוי ליה ספיקא דתרי ותרי והוי עכ"פ ספיקא דרבנן, משא"כ בהכחשת עד אחד נגד עד אחר דלא הוי ספיקא תרי ותרי מודה דמוקמינן אחזקת כשרות, אלא על כרחך דלא שייך כלל ספיקא דתרי ותרי בזה ומטעמא שכתבנו דכיון דפסלת להו מספק תו לא הוי ספיקא דתרי ותרי, אלא טעמא דידיה משום תערובת, והיינו דקאמר בהדי סהדי שקרי למה לי היינו דהתערובת גורם, וא"כ בחד נגד חד נמי פסול משום התערובת ודו"ק:

 

וצ"ע מהי סברת ר"ה אם זו תערובת דאיקבע איסורא מדוע מעמידים כל כת  אחזקתה?

 

וכן ק' מהו ספקם של חכמי בריסק  בש"ך סי' א ס"ק א הא קיי"ל כר"ה שמעמידים כל כת  אחזקתה מדוע שלא נעמיד גם כל עד  על חזקתו?

וצ"ל שבהא גופא נחלקו, לד' ר"ח זהו ספק בתערובת אך לד' ר"ה הספק הוא אם בכלל כלכת נפסלה כי אין לפסו עדותאל ע,יץ שניעדים וכאן אין שניעדים הפוסלים כל כת

ואפ"לבני אופנים שאומנם כל ת נפסלת ע"יחבתר כיהעדו גם הסוייקט אךמכיון שיא עמה גם נפסלת הא לא יכ להפסל בודא וישר קספק פסול ולכן יל העמ כל כת אחזקתה

ואפ"ל  שאה"נ  גם ר"ה מדה ז ספק בתערת אךמכיון שאין כא עדות על הסייט אל רק ע האבקיי העדי ל נפסלים כל ל אעדו איןעדים נספלים ו"כ אין כאןאקבע איסרא אלי שלנו חשד של כת משקת לו כניתן להעי ע חזקתה.

 

 

לכאורה זה ספקם של חכמי בריסק

ש"ך חושן משפט סימן לא

(א) וצל"ע איך הדין בשני עדים שמכחישין זה את זה דג"כ חד מינייהו משקר, אי נאמר ג"כ דפסולין לעדות אחת ביחד או לא?

דבר זה נפלה בו מחלוקת גדולה בק"ק בריסק והניחו בצ"ע. ולי נראה מדברי הר"ן פרק האשה שנתארמלה דשני עדים נמי פסולים לעדות אחרת, דאמרינן התם [כתובות כ"ג ע"א] עד אחד אומר נתגרשה ועד אחד אומר לא נתגרשה, תרוייהו באשת איש קמסהדי, והאי דקאמר נתגרשה הוה ליה חד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וכתב הר"ן [שם י' ע"א מדפי הרי"ף] וז"ל, מדקאמר האי לישנא ש"מ דלא קיימא בחזקת אשת איש אלא אפומייהו דהני סהדי, וא"ת והיכי מיתוקמא בחזקת אשת איש אפומייהו, והא כיון שמכחישין זה את זה על כרחך חד מינייהו פסול הוא, דמהאי טעמא אמר בפרק כל הנשבעין [שבועות מ"ז ע"ב] דשתי כתי עדים המכחישים זה את זה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה, אבל לא אחד מכת זו ואחד מכת זו. לאו קושיא היא, דמיתוקמא כגון דתרוייהו מודו בגירושין אלא דפליגי בקרוב לו וקרוב לה, וכה"ג עבידי דטעו, עכ"ל. אלמא דכי היכא דב' כתי עדים פסולים לעדות אחרת, ה"ה שני עדים.