שעבודא דר' נתן

שיעבודא דר' נתן

דף יט עמוד א  א"ר יהודה אמר רב: האומר שטר אמנה הוא זה - אינו נאמן.

רש"י ד"ה ונתן לאשר אשם לו

תוס' ד"ה וכגון שחב לאחרים

ר"ן על הרי"ף דף ו עמוד א ד"ה ונתן לאשר אשם לו.

בבא מציעא דף יב עמוד ב  משנה. מצא שטרי חוב, אם יש בהן אחריות נכסים - לא יחזיר,

גמרא. במאי עסקינן? אילימא כשחייב מודה? כי יש בהן אחריות נכסים אמאי לא יחזיר? הא מודה!

ר' עקיבא איגר  שם אביי אמר לעולם דאמר מלוה וכגון שחב לאחרים וכדר' נתן, עיין בר"ן שכתב דמהכא מוכח דאין ב"ד מגבי שטרות דאין גופן ממון, דאל"כ ממילא הוי חב לאחרים ול"צ לדר"נ. ותמוה לי הא מיד אח"ז כתב הר"ן לתרץ הא דא"נ אמנה במגו דמחיל, דשיעבודא דר"נ א"י למחול עיי"ש, א"כ ממילא ליתא לראייה זו דאילו מטעם גביית ב"ד היה נאמן במיגו דמחיל דלא היו הב"ד יכולין להגבות כיון דמחיל וצע"ג.

קצות החושן סימן פו (א)

ר' נתן (כתובות יט, א) יליף לה מדכתיב ונתן לאשר אשם לו (במדבר ה, ז)...וצריך לדעת קרא למה וכי לא ידעינן דכל אשר יש ללוה הן בבית הן בשדה הכל משועבד למלוה וא"כ כשיגיע זמן פרעון ודאי טורף המלוה, והרשב"א בחידושיו סוף קידושין העלה מזה דשטרות לאו בני גוביינא דמילי נינהו ומילי לא משתעבדא, וכ"כ הר"ן...אבל הרשב"א והר"ן לשיטתייהו דסברי דשטרות לאו בני גוביינא,

אך דעת הרא"ש (שו"ת כלל ע"ט סי' ה') והטור ושו"ע בסימן ס' (סעיף א') דסברי דשטרות משתעבדי באגב אלמא דבני שעבוד נינהו הדרא קושיא לדוכתיה.

ולכאורה אפשר ליישב דאי לאו קרא והיה המלוה בא בתורת שעבוד לא היה לו שעבוד אלא בשעבוד נכסי ולא בשעבוד גופו כמו דאינו נמכר לשיטת ר"ת, וכן למ"ד מכירת שטרות לאו דאורייתא (הרי"ף) גם השעבוד שטרות לאו דאורייתא וא"כ ודאי קרא בעי, ואפילו לשיטת ר"ת כיון דשעבוד גופו אינו משועבד היה יכול למחול כמו במכירה.

וליתיה, דע"כ לא אמרינן מכירת שטרות לאו דאורייתא אלא משום דהוא אינו ברשותו ואין לו כח למכור, אבל להשתעבד גם דבר שאינו ברשותו משועבד... דקי"ל (ב"ב קנז, א) דאקני מועיל ומשתעבד נכסים שעתיד לקנות, ואינו יכול למכור נכסים שעתיד לקנות ע"ש. וא"כ למ"ד שטרות משתעבדי, מן התורה משתעבדי, אפילו למ"ד מכירת שטרות לאו דאורייתא היינו משום דהוי דבר שאינו ברשותו, אבל שעבוד חל אפילו בדבר שאינו ברשותו.

וכמו דיורש יורשה בירושה דממילא כן משתעבדי למ"ד שעבודא דאורייתא אפילו דבר שאינו ברשותו כל שהוא שלו, וא"כ שעבוד גופו שיש לו נמי משתעבד למלוה אפילו לשיטת ר"ת דאינו נמכר משום דהוי דבר שאין בו ממש, היינו הוא אינו יכול למוכרו אבל שעבוד דממילא דאינו בא מכוחו הרי הוא משתעבד כמו שיכול לשעבד עצמו בשעבוד הגוף אע"ג דאין בו ממש כן ה"נ משועבד לזה כיון דשעבודא דאורייתא, וזה ברור ודו"ק.

וזה יראה לי בדברי רש"י פ"ב דכתובות [י"ט, ע"א] ז"ל, ונתן לאשר אשם לו ולא כתב לאשר הלוהו אלא לאשר האשם שלו ואשם היינו קרן כדאמרינן בהגוזל דף ק"י (ע"א) למי שהקרן שלו עכ"ל. והיינו למי שהקרן יותן החומש דהכי כתב קרא והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יוסף עליו ונתן לאשר אשם לו, היינו שיתן הקרן גם החומש למי שהקרן שלו אפילו אינו עולה כנגד קרן וחומש, וא"כ מוכח דחובו של לוה דידיה[לוי] דמלוה [ראובן]הוא לגמרי, דאי בתורת שעבוד אין לו אלא מכאן ולהבא ואין לו בחומש, ומשו"ה ניחא דכתבה התורה דינא דשעבודא דר' נתן גבי כחש בעמיתו וכמ"ש והוא נכון ודו"ק:

חידושי ר' חיים הלוי הלכות מכירה פרק כב

עיין ברמב"ם בפ"ו מהל' מכירה הי"ב שכתב ז"ל קנין השטרות בדרך הזאת מדברי סופרים אבל מן התורה אין הראיות נקנות אלא גוף הדבר בלבד קנוי עכ"ל, הרי דכתב טעמא דלא מועיל מן התורה מפני שאין הראיות נקנות, ועל כן אין קנינו שבהשטר מועיל לקנות את החוב, אבל בלאו הכי שפיר היתה מועלת מכירה בחוב גם מן התורה, הרי להדיא דעיקר דין מכירה והקנאה שפיר איתא גם בחוב מן התורה, ורק משום חסרון מעשה קנין הוא דאתינן עלה. וכן הוא מבואר מדברי הרמב"ם בפכ"ב מהל' מכירה הל"ט שכתב ז"ל אבל המלוה הואיל ולהוצאה ניתנה אינה בעולם ואין אדם יכול להקנותה וכו' ואם היתה מלוה בשטר מקנה את השטר בכתיבה ומסירה שהרי יש כאן דבר הנמסר לקנות שעבוד שבו עכ"ל, הרי דכתב טעמא דמועיל קנין שטרות משום שהרי יש כאן דבר הנמסר וכו', הרי להדיא דעיקר דין מכירה והקנאה שפיר שייך גם בחוב, ורק משום דחסר לנו במה שיקנה את החוב משום דלא שייך גביה מעשה קנין, ולזה הוא דמועיל קנין השטר שיקנה החוב על ידו, אבל אם נימא דעיקר דין הקנאה וזכיה לא שייך כלל בחוב א"כ מאי מהניא לן מאי דיש כאן דבר הנמסר וכו', סוף סוף הרי החוב לאו בר הקנאה הוא, ואיך תועיל מכירתו, אלא ודאי דבעיקר דין הקנאה וזכיה שפיר שייך זאת גם בחוב, ורק משום חסרון קנין הוא דאתינן עלה.

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף יט עמוד א

והראב"ד ז"ל תירץ דליתיה להאי מגו כלל דלא מצי מחיל ליה כיון דמשתעבד ליה מדרבי נתן וכאילו הוא בעל חובו ממש, והכי אמרינן בפרק כל שעה (פסחים ל"א א') כי היכי דמשתעבדנא לאבוכון משתעבדנא לבע"ח דאבוכון מדר' נתן, מה שאין כן במוכר שטר חוב דלא אשתעבד ליה ללוקח זה כלל, וזה הדין נראה נכון בעיני והקושיא מתפרקת בו כראוי, והיינו דנקטינן הכא וכדרבי נתן ולמה לי דר' נתן דהא אפי' לרבנן דלית להו דרבי נתן כשבא לגבות מן הלווים גובה כדין בני חורין או משועבדים, אלא ודאי דלרבנן כיון דלא משתעבד ליה להאי מלוה אי מחיל ליה מלוה דידיה מחיל ונאמן במגו מה שאין כן אליבא דרבי נתן,

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף יט עמוד א שיטה ישנה

מנין לנושה בחברו וכו'. וא"ת קרא למה לי תיפוק לי מדקי"ל נכסיה דבר איניש אינון ערבין וכיון שנשתעבדו נכסי לוה למלוה והרי הם כנכסי מלוה נשתעבדו לבעל חובו של מלוה י"ל דהא אמר נכסוהי ערבין ביה אבל לא נכסים המשועבדים לו ומצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את. ועוד אהני קרא שאם גבו יתומים מבעל חוב דבעל חוב דאבוהון לאו נכסי דקנו יתמי כדאיתא בפ' כל שעה.