• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

רוב בדיני נפשות

ז' שבט תשע"ח
דף ט"ו עמוד א'

לחצו לשיעורים נוספים של הרב יעקב אריאל

לחצו לשיעורים נוספים במסכת כתובות

דף מקורות לשיעור:

 

רוב בדיני נפשות

 

טו עמוד א אמרי דבי ר' ינאי: פרט לזורק אבן לגו.

טו עמוד ב מצא בה תינוק מושלך,

רמב"ם  איסורי ביאה טו כו היה רוב העיר עכו"ם מותר להאכילו נבילות היה רובן ישראל מחזירין לו אבידתו כישראל מחצה על מחצה מצוה להחיותו כישראל ומפקחין עליו את הגל בשבת והרי הוא לענין נזקין ככל ספק ממון המוציא מחבירו עליו הראיה.

רמב"ם הלכות רוצח פ"ד ה"אהמתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ממיתת בית דין ומן התשלומין ומן הגלות, לפי שאין ערי מקלט קולטות אותו כמו שיתבאר, לפיכך הזורק אבן לתוך עדה מישראל והרג אחד מהן פטור ממיתת בית דין.

רמב"ם הל' שבת פ"ב ה"כ חצר שיש בה עכו"ם וישראלים, אפי' ישראל אחד ואלף עכו"ם, ונפלה עליהם מפולת, מפקחין על הכל מפני ישראל, פירש אחד מהן לחצר אחרת, ונפלה עליו וכו', מפקחין עליו, שמא זה שפירש ישראל היה, והנשארים עכו"ם.

נעקרו כולן מחצר זו לילך לחצר אחרת, ובעת עקירתן פירש אחד מהן ונכנס לחצר, ונפלה עליו מפולת, ואין ידוע מי הוא, אין מפקחין עליו, שכיון שנעקרו כולן, אין כאן ישראל, וכל הפורש מהן כשהן מהלכים, הרי הוא בחזקת שפירש מהרוב.

חי' הגר"ח (בכתבים) באדם גדול ובר דעת לא שייך לומר דחשיב פריש, אלא דמי ללקח מן הקבוע, שלקח ופירש את עצמו מן הקבוע, ונשאר בספק כמו שהיה שם במקום הקביעות, וממילא לא שייך בו כלל דינא דכל דפריש.

ודוקא בתינוק שאינו בר דעת, או בניפול, שייך הנידון דכל דפריש מרובא פריש, דהוי כמו בשר הנמצא גבי ט' חנויות, דהוי פריש, ויש עליו דין רוב.

שב שמעתתא שמעתתא ד פרק ח אחי הרב המופלג מוהר"ר יהודא כהנא הקשה דהיכי אזלינן בדיני נפשות בתר רובא ואפילו ליתא קמן וכמו שהוכיחו תוס' מריש פרק בן סורר ומורה, מאי שנא ממון דאין הולכין אחר הרוב והיא קושיא עצומה:

ונראה בזה והוא דהתם ריש פרק בן סורר א"ר כרוספדאי כל ימיו של בן סורר ומורה אינן אלא ג' חדשים בלבד כו', אמרי במערבא בן ולא הראוי לקרותו אב, פירש"י (ד"ה ש"מ) והיינו לאחר ג' חדשים שראוי להיות העובר ניכר אם היה בא על האשה משהביא שתי שערות כו' לעולם אימא לך עוברה ניכר לשליש ימיה זיל בתר רובא, ופירש"י (ד"ה זיל) דאזלינן בתר רובא שיולדות לט' ואין עוברה ניכר בפחות מג' חדשים,

אמרוה קמיה דרב הונא בריה דרב יהושע אמר להו ובדיני נפשות מי אזלינן בתר רובא התורה אמרה ושפטו העדה והצילו העדה ואת אמרת זיל בתר רובא, אהדרוה קמיה דרבינא אמר להו ובדיני נפשות לא אזלינן בתר רובא והתנן אחד אומר בשנים בחודש ואחד אומר בשלש עדותן קיימת שזה יודע בעיבורו של חודש וזה אינו יודע, ואי סלקא דעתך לא אזלינן בתר רובא נימא הני דוקא קא מסהדי ואכחושי הוא דקא מכחשי אהדדי, אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא, אמר רב ירמיה מדפתי אף אנן נמי תנינא בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה כו', ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה והיא פטורה, ואמאי אימא איילונית היא ואדעתא דהכי לא קדיש אלא לאו דאזלינן בתר רובא ורוב נשים לאו איילונית נינהו: ומזה הוא דהוכיחו בתוס' דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא אפילו ליתיה קמן:

אמנם לענ"ד נראה דבדיני נפשות ובדיני ממונות לא אזלינן כלל בתר רובא ודוקא על פי שנים עדים יקום דבר ולא רוב ולא חזקה: והא דסוקלין על החזקות וכדאיתא בפרק עשרה יוחסין (פ, א) גבי בנה כרוך ע"ש, נראה לפי מה שכתב הרמב"ם  

רמב"ם הלכות סנהדרין פט"ז הלכה ו'

אין צריך שני עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו בעד אחד יוחזק, כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה גרושה או זונה אשה זו ואכל או בעל בעדים אחר שהתרו בו הרי זה לוקה אעפ"י שעיקר האיסור בעד אחד

ומשום הכי בבת שלש שנים ויום אחד דמתקדשת בביאה ואיסור אשת איש הוקבע ע"י הרוב דרוב נשים לאו איילוניות נינהו והוי ליה אשת איש גמורה וכשהתרו בו מומתין כיון דכבר הוקבע איסור, וכמו כן במכה אביו דאמרו פרק קמא דחולין דף י"א א' דלמא לאו אביו אלא לאו משום דאזלינן בתר רובא התם נמי כיון דאיקבע איסורא ע"י הרוב שהוא ודאי אביו ואחר כך מומתין על ידי הרוב. וכן הא דבן סורר ומורה נמי הרוב בא קודם המעשה, ולפי שרוב נשים לתשעה ילדן וא"כ עד תלתא ירחי אית ליה דין בן סורר ומורה, ממילא כשעשה מעשה בן סורר אחר שהוקבע בו כבר דין בן סורר ממיתין אותו, ועיין בקונה"ס

קונטרס הספיקות כלל ו' סימן ב'

דבר זה שאלתי מאת רב אחי ומורי שיחיה נצח, והשיב לי דיש לחלק בין היכא דבא הרוב קודם המעשה ובין שבא בשעת מעשה.

ואכתי איני מתחוור בדברי מוהרמ"ח ז"ל, שלשיטתו לעולם לא ניזול בדיני נפשות בתר רובא, אם כן בפרק קמא דכתובות ט"ו [ע"א] דילפינן קבוע כמחצה על מחצה לרבנן, מוארב לו וקם עליו פרט לזורק אבן לגו, ומנלן דקבוע הוא כמחצה על מחצה, דילמא משום דאין הולכין בדיני נפשות בתר רובא, והתם ליכא למימר דהרוב בא קודם המעשה, שהרי קודם המעשה היו הישראלים והנכרי ניכרין כל אחד בפני עצמו.

הפלאה דף טו עמוד ב תוד"ה לא צריכא וכו' תימה דה"נ הוי מצ"ל וכו'. מיהו אלולי דברי הפוסקים הי' נלענ"ד דכאן לא שייך כלל אין הולכין בממון אחר הרוב, כיון דהוי ישראל לכל מילי כדקאמר להחיותו, וכן ההורגו חייב, והוא הדין לענין שחייב במצות ולענין שליחות וקידושין הוי לי' ישראל נמי לענין ממונא, וכן להיפך ברוב נכרים, דאל"כ תקשה מהא דאמרה תורה בקנס דמפותה, כסף ישקול כמוהר הבתולת ודילמא לאו אבי' הוא, וקי"ל דיתומה ומפותה פטור כדאיתא לקמן דף מ. וכן קשה מדמי וולדות דאמרינן בב"ק דף מ"ט דלאו צררי נינהו וע"ש. ועוד תקשה הרבה קושיות דהא אמר רחמנא מכה בהמה ישלמנה ודילמא במקום סייף נקב וכן קשה בנגיחת השור נימא דילמא טריפה הוי, וכן בשומר שנגנב ממנו השור דחייבו תורה לשלומי דילמא טריפה הוי. וכו בפדיון בכור במת לאחר שלשים יום דחייב לשלם דילמא טריפה הוי.

ונלענ"ד בזה כיון דאוקמי התורה על הרוב דלאו טריפה הוי לענין שאר מילי כגון באדם לענין ההורגו דחייב וכן בשור לענין איסור אכילה וכן דאביו הוא לענין מכה אביו וכיוצא בהן, ה"ה לענין ממונא, ולא אמר שמואל דאין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפקא מיני' אלא לענין ממונא כגון בשור ונמצא נגחן וכן אינך דמייתי הש"ס בריש המוכר פירות, א"כ ה"נ לא שייך הא דשמואל הכא.

 

 

 

 

 

 

עבור לתוכן העמוד