תופס לבעל חוב - שיעור כללי במסכת גיטין

יא ב-יב א

יא ב תוס' ד"ה  שמע מינה

שם תוד"ה התופס

קצות סי קה ס"ק א

לשיטתם דסברי דזכיה מדין שליחות...דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי דעביד ליה שליח

אמנם כבר נתקשתי בזה דאיך נימא זכיה מדין שליחות, דהא בפרק אלו מציאות (ב"מ) דף כ"ב (ע"א) בפלוגתא דאביי ורבא ביאוש שלא מדעת, , תרגמא רבא אליבא דאביי בעשאו שליח. ומוכח דלאביי דאמר יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש שליחות שלא מדעת נמי לא הוי שליח, אע"ג דלכי ידע ניחא ליה מ"מ השתא מיהא לא ידע.

ולכן נראה אפילו למאן דאמר דזכיה מתורת שליחות לאו משום אנן סהדי דעשאו שליח, אלא דגזירת הכתוב שיהא הזוכה לאחר מהני כדיליף (קידושין מב, א) מאיש זוכה, אבל לא משום אנן סהדי דעשאו שליח...וא"כ היכא דחב לאחרים אין זה נקרא זכיה ממש דזוכה לזה וחב לזה, לכן לא [מהני] מדין זכיה. ומדין שליחות ליכא, דלא ידע, אבל עשאו שליח בפירוש נהי דלא מהני מצד זכיה, מהני עכ"פ מתורת שליחות ושליח של אדם כמותו אע"ג דחב לדידיה וכל שכן בחב לאחרים ודו"ק.

ובחידושי פני יהושע בפרק הכותב (כתובות פד, ב ד"ה את תופס לבע"ח) כתב בטעמא דלא מהני שליח היכא דחב לאחרים משום דאין שליח לדבר עבירה וכיון דחב לאחרים עבירה הוי לגביה ע"ש. וסברתו לא נהירא, אפילו אם היה שליח עושה עבירה בשליחותו כיון דלמשלח אינו עבירה אינו ענין לשליח לדבר עבירה, דלא אמרינן אין שליח לדבר עבירה אלא בכהן דאמר לישראל צא וקדש לי אשה גרושה דעבירה הוא למשלח, וראיה לזה מדברי התוס' בפ"ק דגיטין דף י"ב (ע"א) גבי פלוגתא דר"א ורבנן במי שליקט את הפיאה ואמר זו לפלוני עני דר"א אמר זכה וחכמים אומרים יתננה לעני הנמצא ראשון, ואמרינן שם בטעמייהו דרבנן משום דכתיב (ויקרא כג, כב) לא תלקט לעני, לא תלקוט [לו] לעני, והקשו בתוס' (ד"ה אלא) למ"ד בפ"ק דתמורה (ד, ב) כל מה דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני א"כ ליקני העני וע"ש, ואף על גב דהשליח עבר אמימרא דרחמנא וא"כ נימא אין שליח לדבר עבירה, אלא ודאי היכא דאין העבירה למשלח אלא לשליח בענין כזה הוי שליחות וזה ברור.

רש"י לעיל  ט ב ד"ה יחזור

 דאנן סהדי דניחא ליה דניהוי האי שלוחו להכי.

בבא מציעא דף כא עמוד ב

יאוש שלא מדעת. אביי אמר: לא הוי יאוש, ורבא אמר: הוי יאוש. בדבר שיש בו סימן - כולי עלמא לא פליגי, דלא הוי יאוש....כי פליגי - בדבר שאין בו סימן. אביי אמר: לא הוי יאוש, דהא לא ידע דנפל מיניה. רבא אמר: הוי יאוש, דלכי ידע דנפל מיניה מייאש.

שם דף כב עמוד א

אמימר ומר זוטרא ורב אשי אקלעו לבוסתנא דמרי בר איסק, אייתי אריסיה תמרי ורימוני ושדא קמייהו. אמימר ורב אשי אכלי, מר זוטרא לא אכיל. אדהכי אתא מרי בר איסק, אשכחינהו, ואמר ליה לאריסיה: אמאי לא אייתית להו לרבנן מהנך שפירתא? אמרו ליה אמימר ורב אשי למר זוטרא: השתא אמאי לא אכיל מר? והתניא: אם נמצאו יפות מהן - תרומתו תרומה! - אמר להו, הכי אמר רבא: לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד, משום דמצוה הוא, וניחא ליה. אבל הכא - משום כסיפותא הוא דאמר הכי.

סמ"ע סימן קפב ס"ק ב

חוץ מלדבר עבירה. דדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין [קדושין מ"ב ע"ב], ויכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשותו, לכך אין המשלח חייב. אבל אם אין השליח בר חיובא, לא שייך האי טעמא: