עדות בשטר

עדות בשטר

ג עמוד א

דאמר ר"ל: עדים החתומים על השטר - נעשו כמי שנחקרה עדותן בב"ד, ורבנן הוא דאצרוך

רמב"ם הלכות עדות פרק הלכה ד

דין תורה שאין מקבלין עדות לא בדיני ממונות ולא בדיני נפשות אלא מפי העדים שנאמר על פי שנים עדים מפיהם ולא מכתב ידן, אבל מדברי סופרים שחותכין דיני ממונות בעדות שבשטר אף על פי שאין העדים קיימים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין, ואין דנין בעדות שבשטר בדיני קנסות ואין צריך לומר במכות ובגלות אלא מפיהן ולא מכתב ידן.

כסף משנה

אך קשה לי דאמרינן בכמה דוכתי מהם סוף פרק ב' דכתובות (דף כ"א) כיון דקיום שטרות דרבנן הימנוה רבנן בדרבנן אלמא דמדאורייתא עדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בב"ד ולא בעי קיום וצ"ע:

הרמב"ן בספר המצוות שורש ב'

וכבר השיבו עליו חכמי הדורות בזה תשובות גמורות מהן שאנו דנין בגיטין בעדי חתימה בלבד והאשה המוציאה לפנינו גט חתום מקיימין אותו ומתירין אותה להנשא על פי עדות השטר

להלן י, ב

להלן ט, ב

להלן יז א מפניתקנו זמן בגטין?

להלן עא א

נתיבות המשפט ביאורים סימן כח ס"ק ז

שאני גיטין וקדושין ושטרי קנין משטרי ראיה. דעדי חתימה לאו אגמר הדבר מסהדי, ועדותן אינה רק שמעידין שנכתב בציווי הבעל והן עשו שליחותו, ובעדות כזו אפילו אומר אמרו כשר מטעם דכתיבנא, ואפילו מאן דפוסל בסימן רמ"ד אומר אמרו, הוא מטעם דמילי לא מימסרן לשליח, אבל לא מטעם עד מפי עד, וכיון דמפי עדים כשר, ואפילו הראשונים אינן מעידין בפני בית דין מחמת שאין מעידין בגמר הדבר, וכמו שכתבתי לעיל, הוא הדין מפי כתבם נמי כשר, דבמקום דלא בעי הגדה בבית דין גם פיהם לא בעינן וכשר מפי כתבם.

חידושי ר' חיים הלוי הלכות עדות פרק ג הלכה ד

הא דלא מהני מפי כתבם, הוא רק לענין דין הגדת עדות, דמפי כתבם לא חשיבא הגדה כלל, אבל לענין הך דינא דהמקדש בלא עדים לאו כלום הוא, הרי אין זה שייך להגדת עדים, אלא דבעינן עדים על מעשה הגירושין וקידושין, ולזה שפיר מהניא גם עדות שבשטר, דנהי דלא חשיבא הגדת עדות, אבל עדות מ"מ הויא, ומועלת לשויה גירושין וקידושין. אבל הקושיא השניה תקשי עדיין, דאיך סמכינן על השטר לענין ראיה שנתגרשה, דבזה הרי בעינן גם הגדת עדות, ככל עדות דעלמא, כיון דאין דבר שבערוה פחות משנים, ואיך סמכינן אשטרא דהוי מפי כתבם.

ונראה לומר, דהנה באמת הרי מבואר בגטין דף ע"א [ע"א] דעדות בכתב בטלה, מהך דרשא דמפיהם ולא מפי כתבם, ופשוט דאין זה סותר לדין שטרות דעדותן בכתב קיימת, משום דשני דינים הם, עדות בכתב פסולה, ועדות שבשטר כשרה, ובזה גם הרמב"ם סובר כן, ורק דאם באנו לדון איזו מקריא עדות שבשטר, בזה חולק הרמב"ם וס"ל, דאין שטר אלא מה שנעשה לקנין, כמו גירושין וקידושין ושחרורים וקנינים וכדומה, דאיכא עלייהו דין שטר מדין תורה, אבל מה שנעשה רק לראיה בזה דעת הרמב"ם דלא מקרי שטר, אלא עדות בכתב, ועל כן פסול בהו מפי כתבם.

קשה הא דקאמר הגמ' בגטין דף י"ז [ע"א] מפני מה תקנו זמן בגטין ומפרש שם משום בת אחותו או משום פירי, וקשה והלא מדאורייתא בעינן זמן משום דרישה וחקירה, דבלאו הכי פסול. ובאמת דכמה דיני עדות ליכא בשטרות, וכדתנן בגטין דף י"ז דנחתם בלילה כשר, והרי קי"ל דאין מקבלין עדות בלילה.

ועל כן נראה פשוט, דזה דקאמר הגמ' עדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, זהו כל עיקר גזירת הכתוב דשטרות, דלא שייכי גבייהו כל דיני קבלת עדות והגדת עדות, והרי עיקר יסוד קבלת עדות היא דוקא בפני ב"ד, והכא בשטרות לא בעינן ב"ד כלל, וממילא כיון דלא בעינן ב"ד לא בעינן דרישה וחקירה ולא בעינן דוקא ביום, דכל זה לא נאמר אלא בב"ד איך יקבלו העדות, אבל מאחר דבשטרות לא בעינן ב"ד, לא בעינן כל הדינים הנאמרים בקבלת עדות, וזהו הדין דעדים החתומין על השטר נעשה כמו שנחקרה עדותן בב"ד, דלא בעינן בשטרות כל דיני קבלת והגדת עדות. ועל כן לא שייך בהו גם פסולא דמפי כתבם ג"כ.

אלא ודאי, דנהי דדרישה וחקירה הוי דין בעצם העדות, אבל מ"מ כל זה הוא היכא דעדותן צריכה להתקבל, אבל בלאו הכי לא בעינן כלל דרישה וחקירה בעדותן, וא"כ בשטרות דלית בהו דין קבלת עדות, ממילא דלא בעינן בהו דרישה וחקירה ג"כ, וכמו שנתבאר.

אבן האזל הלכות עדות פרק ג

ב"ק דף נ"ח גבי שורף שטרותיו של חבירו דאמרינן אי איכא סהדי דידעי ליכתבו לי' שטרא אחרינא דמוכח דאם ראו בשטר לא הוי מפי כתבם ותי' בתוס' דאם היו אומרים שכך ראו בשטר שפיר הוי עבדי, דהרי הם כאילו מעידים ראינו עדות שנחקרה בב"ד

עיקר החילוק בין שטר דכשר לכתב של עדים שהוא פסול מדין מפ"כ הוא בזה דאם עדים כותבים עדות על מעשה שהיה זה לא מקריא שטר אלא עדות. ודין שטר שחדשה תורה מה שהעדים נותנים להמתחייב או להמקנה שטר שיוכל בכך להתחייב או להקנות והרי כל עיקר נוסח השטר הוא דברי הבעל בגט אנא פלוני פטר ותריך יתיך פלונית. עיקר עדותם הוא רק שהבעל או המוכר צוה לכתוב.

ובזה מרווח לן סוגיא דגיטין ד"ט ע"ב עדים שאין יודעים לקרות קורין לפניהם וכתבו התוס' בד"ה קורין דלא הוי עד מפי עד, כיון שכאן אינם יודעים כלל מה כתוב בשטר א"כ על מה חותמין? עיקר העדות היא חתימתן שהם חותמים ומשווי לשטר וכיון דמהא דאית להו אימתא נתברר להעדים שהוא המתחייב שפיר יכולים לחתום שחתמו אצל הבע"ד.

אור שמח הלכות עדות פרק ג הלכה ד

מה שכותבין בחליצה שחלצה לפניהן, הא הוי מפי כתבם, דתורת שטר לא שייך כאן,

נראה לי דזה כוונת הירושלמי בסנהדרין (פ"א ה"ב) דבמשנה (שם ב' ע"א) חשיב החליצה והמאונין בשלשה, וביבמות (ק"ד ע"א) פליגי בזה תנאי בחלצה בינו לבינה כו', ולכן סבר הירושלמי דכאן הוא מטעם אחר, דמשום זה תקנו חכמים שיהא בשלשה בחליצה ומיאונין כי היכי דיהיה בתורת מעשה ב"ד, והוי כאילו העידו בב"ד, ומעשה ב"ד אין צריך כלום, ומועיל אף בכתב, דב"ד הוי כאילו התירוה להנשא נראה הוה"ד אם כותבין שנים שחלצה בפני בית דין של פלוני,

חידושי ר' חיים הלוי הלכות יבום וחליצה פרק ד

מצינו תרי גווני עדויות בדבר שבערוה, דבזנות הרי קי"ל דלא איברו סהדי אלא לשקרי וכמבואר בכתובות דף ט' [ע"א] דבאמת נאסרת גם בלא עדים, ובגיטין וקידושין ע"י העדים הוא שמקיימא מילתא, וכדקי"ל דהמקדש והמגרש בלא עדים לא הוי קידושין וגירושין, והחילוק שביניהם הא הוי, דבזנות דהאיסור בא ממילא על כן לא איברו סהדי אלא לשקרי, משא"כ בגיטין וקדושין דהבעל הוא שעושה עצם הגירושין והקידושין והאיסור וההיתר ע"כ צריכינן עדים לקיומי מילתא...

בגירושין וקידושין צריך דעת בעלים על עצם הגירושין והקידושין, ומשום דעיקר הקידושין וגירושין נעשה ע"י הבעלים, והם האוסרים והם המתירים, ועל כן צריך דעתם, ולא מהניא בקטן וקטנה מה שאחרים מלמדין אותן, כיון דהם בעצמן לאו בני דעה נינהו, משא"כ בחליצה ולשמה, אין בהם דין דעת בעלים, ורק כוונה הוא דבעינן על עצם מעשה החליצה, והפטור ממילא בא מדין תורה...וא"כ הרי שוה לזנות דלא איברו סהדי אלא לשקרי, ולא לקיומי מלתא, ובאמת גם חלצה בלא עדים הויא חליצה.