• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

"והיית אך שמח" - שיחה לשמיני עצרת - שמחת תורה

שמיני עצרת הוא יום של שמחה מרובה, אף יותר מאשר חג הסוכות. מה מקור השמחה הזו ועל מה אנו שמחים?
נתבונן בשני ביאורים הסותרים לכאורה זה את זה, אך למעשה הם משלימים: האחד במדרגה של העולם הזה, והשני – במדרגה שלעתיד לבוא.
עריכה: דרור יהב

חַג הַסֻּכֹּת תַּֽעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִֽגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶֽךָ. וְשָֽׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַֽאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָֽאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶֽיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר-יִבְחַר ה' כִּי יְבָֽרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָֽתְךָ וּבְכֹל מַֽעֲשֵׂה יָדֶיךָ וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵֽחַ.[1]

 

שמיני עצרת מתאפיין בשמחה חגיגית ופורצת גבולות. המקור לכך נלמד מפסוקי חג הסוכות המופיעים למעלה: התורה מתארת כיצד  אוסף האדם את תבואת השדה והעץ ומכניסה לביתו. השמחה שהוא מלא בה מביאה אותו לחוג שבעה ימים על כל הטוב אשר נתן לו ה' ואז, מציין הפסוק, "והיית אך שמח". רש"י מביא שני פירושים, ובפירושו השני מסביר – 'ולפי תלמודו למדו מכאן לרבות ליל יום טוב אחרון לשמחה'.  מכאן שזהו המקור לשמחת שמיני עצרת ושמחת תורה.

אולם הפירוש הראשון של רש"י מצביע על עניין שונה בתכלית: 'לפי פשוטו אין זה לשון ציווי אלא לשון הבטחה', וכלל לא לומדים מכאן את שמחת שמיני עצרת[2]. "והיית אך שמח" זו בשורה, הבטחה, על כך שבאותם שבעה ימים תהיה שמח, אבל מצווה מיוחדת לשמוח - אין כאן.

דבריו של רש"י מעוררים שאלה אחרת. הביטוי 'והיית אך שמח' נראה מוגזם במקצת, כמעט בלתי אפשרי, שהרי גם כשהאדם נמצא במצב רוח טוב, כמעט תמיד הוא מעורב עם הרגשות נוספות, דאגות ממילי דשמיא או ממילי דעלמא; חששות מחולשה, פגם או חטא שקיימים בו. האם באמת יתכן שאדם יהיה "אך שמח"? האם ההבטחה הזו התקיימה אי פעם?

אפשרות אחת היא לומר שמדובר בזמן שלעתיד לבוא. "באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר"[3]. אלא שרש"י לא אומר שזו הבטחה לעתיד לבוא, וגם הפשט מדבר על חובה קונקרטית לחוג את חג ה' במקום אשר יבחר, אלא שזה יהיה באופן של "אך שמח". כיצד אם כן ניתן ליישב את הדברים?

 

הטוב והמיטיב לעתיד לבוא

הגמרא אומרת שהיום מברך אדם על הטובה 'הטוב והמטיב' ועל הרעה 'ברוך דיין האמת'[4], אבל "לעתיד לבוא יברכו על הרעה כשם שמברכים על הטובה"[5]. אמת, גם כעת עלינו לקבל בשמחה גם את הרע – 'הווה מודה לו במאוד מאוד בכל מידה ומידה שהוא מודד לך'[6], בין במידה טובה בין במידת פורענות. מה פירוש 'לברך על הרעה'? לקבל אותו בשמחה[7]. אבל אי אפשר לקבל את הרע בשמחה גמורה, ולכן אי אפשר לצפות לקבלה כזו עד שאדם יברך 'הטוב והמטיב'.

להגיד שאין בחיצוניות שום כאב ושום דאגה ושום צער כשיש רע זה שקר, ואיננו רשאים להוציא דבר שקר מפינו. לכן מברכים 'דיין האמת' ולא 'הטוב והמיטיב', ובכל זאת גם בכך יש נקודה שבה זוכרים שאחרי הכל, 'ברוך אתה ה', כי בעומק נפשו, האדם יודע שגם הרעה מביאה עימה טובה רבה. הקב"ה הוא רחום וחנון, וכל מעשיו הם רק לטוב - חס וחלילה שיעלה על הדעת שהקב"ה מתכוון לרעתנו. ואם כך הדבר, הידיעה שכל רעה היא בעצם לטובה וצריך לקבל אותה בשמחה באה מצד הטוב שעתיד להתגלות, לא מצד הטוב הגלוי והנראה. כעת יש מקום  לשאול – על איזו רעה יברכו לעתיד לבוא 'הטוב והמטיב', והלא אז לא יהיה רע כלל?

נראה שהתשובה היא: על הרעה של היום, אלא שאז נראה רק את הטובה שבה. מעשה ידוע ומופלא מספר על אחד מתלמידי הרמב"ן שחלה. כששכב על ערש דווי מסר לו הרמב"ן מכתב ובו כמה שאלות, בעיקר על התארכות הגלות, וביקש שכאשר יגיע לשמיים ישאל אותן ויחזור להודיע לרמב"ן את התשובות. התלמיד אכן נפטר מן העולם, אך לא שב לבקר את רבו. יום אחד חלם הרמב"ן והנה נגלה אליו התלמיד. הוא אמר שצר לו אך אין לו תירוץ לשאלות הרב, ומחמת הבושה לא הגיע עד עכשיו. הרמב"ן שאל, איך יתכן שאין תשובה? והתלמיד ענה, בשמיים זה עובד אחרת. בעולם הזה יש שאלות קשות שאנחנו מחפשים להן תירוץ; אבל שם למעלה אין בכלל שאלות, הכל ברור ואין רעה ואין גלות. אם כן, רק בעולם הזה יש רעה, אבל לעתיד לבוא היא תתברר כטובה גמורה, וממילא לא תתעורר שום שאלה.

 

ונסו יגון ואנחה

נחזור לשאלה ששאלנו – כיצד יתכן לקיים "והיית אך שמח"? אם נתבונן על פי הדברים של חז"ל, ניתן לומר שמדובר בשמחה באותה מדרגה שתהיה רק לעתיד לבוא. היום, וגם בזמן המקדש, יש והיו צרות. חז"ל אומרים שדי שאדם הכניס את ידו לכיס כדי להוציא מטבע ויצא לו מטבע אחר, זוהי כבר בחינה מסוימת של יסורים. רק משום שזו דרגה נמוכה של ייסורים לא מברכים על זה "דיין האמת", אבל ייסורים כאלו בוודאי היו כל הזמן.

אלא שיש שמחה גדולה כזו, שכאשר אדם טועם אותה גם הייסורים שיש לו מתגמדים ומתמוססים ולא מעוררים כל שאלה. אמת שבשלמות זה יהיה רק לעתיד לבוא, "ולא יכנף עוד מורך והיו עיניך רואות את מוריך"[8], שאז נראה את כל הטוב והחסד האלוקי שהיו בכל עניין רע בעולם ואז לא תהיה שום שאלה. אבל יש איזו טעימה מתוך אותה שמחה שלעתיד לבוא גם היום. לעתים אדם כל כך שמח עד שהוא חוטף את היגון והאנחה לתוך השמחה, כמו שאומר רבי נחמן. עדיין יש לו צרות ודאגות, אבל הוא במדרגת שמחה כזו שהיא ממיסה את היגון והאנחה לתוכה. זה לא כמו לעתיד לבוא שאז נראה רק טוב, אבל זה כן דומה במובן שאדם רואה שהטוב הוא האמת, הוא המכריע שעוטף את הכל. בדרגת שמחה כזו, האמונה שגם הרע הוא טוב היא כבר כל כך חזקה, עד שכשמברכים 'הטוב והמיטיב' על הטובה כוללים בתוכו גם את הרעה, וזה  אפשרי גם בזמן הזה. כלומר, אם פתאום יקרה רע אמיתי באותו חג סוכות אז אי אפשר לברך 'הטוב והמטיב', אבל השמחה של החג היא כזו שמברכים עליה 'הטוב והמטיב', וה'טוב והמטיב' הזה כל כך עשיר ועמוק שהוא כולל גם את הרעות, אם כי עכשיו אתה עסוק בטובה ועל טובה מברכים 'הטוב והמטיב'.

כך נראה ליישב לפי פשוטו כהבטחה כפולה - "והיית אך שמח" בשלמות שייך רק לעתיד לבוא, אבל יש טעם של לעתיד לבוא בשמיני עצרת, ונדמה שכל אחד מאיתנו הרגיש כך בשעות שמחה מסוימות שבהן כל הצער, הדאגות והייסורים שבעולם מתהפכים לטובה בתוך השמחה.

 

עשה לי סעודה קטנה

נחזור לפירוש השני של רש"י שקבע שהפסוק "והיית אך שמח" הוא המקור לשמיני עצרת. שמיני עצרת הוא החותם של חג הסוכות אך גם של כל המועדים – השנה מתחילה מפסח, ומן התורה זה המועד האחרון עד פסח הבא. חז"ל אומרים שכל שבעים הפרים שמקריבים בחג הסוכות הם כנגד אומות העולם: "משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך".[9]

בשמיני עצרת, לעומת זאת, מקריבים רק פר אחד, הסעודה הקטנה שמבקש המלך מאוהבו. מי הן אומות העולם? אותן אומות ששייכות לעולם, שעיקר התפיסה והשיעבוד שלהן הוא למראה העולם הזה. אף בכל אחד מאיתנו יש שבעים אומות כאלה - למרות שבמעמקינו הנשמה היא חלק א-לוה ממעל, בכל זאת יש לנשמה היורדת לתוך הגוף איזו אחיזה גם בענייני העולם הזה. ולכן שבעים הפרים הם גם כנגד שבעים הצדדים של החיצוניות שבכל אחד ואחד מישראל.

לכן בחג הסוכות אי אפשר שתהיה שמחה שלמה, "אך שמח", משום שעם כל השמחה העליונה שלו, בכל זאת יש בו אחיזה כלשהי לעולם החיצוני. עובדה שעדיין יש מצוות גשמיות שצריך לפעול בעולם המעשה כדי להשרות שכינה: לשבת בתוך סוכה כדי להיות בענני כבוד, ליטול ארבעה מינים כדי להזכיר אותנו לפני ה'.

שמיני עצרת, לעומת זאת, הוא יום שאין לו שום אחיזה בעולם הזה. הוא מוכיח שאפשר לדור בענני כבוד גם בלי מצוות סוכה וארבעה מינים. המספר שמונה תמיד רומז לעולם הבא – ושמיני עצרת הוא יום ששייך לעולם הבא.

כתנות עור או כתנות אור

על הפסוק "ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם"[10] ישנה מחלוקת תנאים כיצד צריך לכתוב אותו[11]. חכמים אומרים שצריך לכתוב את המילה עור בע', בגימטריה שבעים, שמרמזת על שבעים הצדדים של עור הנחש אשר התלבש על אדם וחוה בעקבות החטא ומלווה אותנו עד ימינו. אחרי יציאת מצרים, קבלת התורה והמלכת ה', הכפרה על כל העוונות וענני הכבוד, מגיע יום שבו אנחנו נכנסים לטרקלין המלך. אמנם, גם בתוך הטרקלין עם ענני הכבוד שבהם יש לנו אחיזה בחיצוניות, בעולם, באומות העולם. לכן יש שבעים פרים, ע' דעור.

אבל "בתורתו של רבי מאיר היה כתוב 'ויעש להם כתנות אור'", אור בא', שהכתונת הייתה מאירה באחדות פשוטה אחת. כל השבעים פנים היו מאירים באחדות פשוטה אחת של האור האלוקי. שמיני עצרת מבטא בדיוק את הרעיון של העולם הבא. לכן לא רואים בו פרטים, לא פותחים את ספר התורה, לא לומדים סוגיה בגמרא, אלא התורה היא אחת כמו שהיא. כל קניין התורה בעולם הזה נעשה אות אחר אות, מילה אחר מילה, סוגיה אחר סוגיה, ומי יכול לקנות את כולה יחד חוץ משמיני עצרת?

 

תורת ה' תמימה

מספרים על עם-הארץ אחד שנכנס לבית הכנסת בשמחת תורה וראה את כולם רוקדים עם ספרי התורה, וגם הוא שמח והתלהב.  שאל אותו מישהו בעקיצה, "למדת כל כך הרבה תורה שאתה שמח עכשיו בחתונה עם התורה?". עם הארץ אולי לא ידע תורה, אבל לענות הוא ידע ועוד איך: "ובחתונה של אחיך אתה לא רוקד?". אם אתה למדת מספיק תורה, אני שמח בחתונה שלך. זאת תשובה נפלאה, אבל לא אמיתית מספיק.

האמת היא ששמחת החתונה כלל לא תלויה בשאלה אם למדתי או לא למדתי. הלימוד שלנו, אות אחרי אות, הוא כנגד שבעים פנים לתורה. מילה אחר מילה, סוגיה אחר סוגיה, לתורה יש שבעים פנים וצריך למצוא את כל הצדדים של הגילוי החיצוני שלה. אבל בשמיני עצרת שרים ורוקדים 'תורת ה' תמימה'[12]. הבעל שם טוב היה מפרש 'תמימה' - שלא נגע בה אדם מעולם, כמו 'פרה אדומה תמימה'.[13] כל מה שאפשר לגעת בו הוא רק בשבעים הפנים שבחוץ, אבל בתורה עצמה אי אפשר לגעת.

בשמיני עצרת מתגלה עצם הדיבוק בתורה כולה ביחד, גם כשעוד לא למדתי אף סוגיה. גם אנשים רחוקים מאוד מרגישים דבוקים בתורה ביום הזה, משום שאין זה דיבוק בפנים החיצוניות אלא בעצם התורה. ולכן הטעם של עולם הבא, שכבר אין בו חיזו דהאי עלמא, הסעודה הקטנה שבה אנחנו אצל הקב"ה. גם בסוכות אנחו יושבים תחת ענני הכבוד, אבל שם צריך שתי דפנות ושלישית וסכך. בשמיני עצרת יושבים אצלו בלי שום תלות ותנאי מה קורה בעולם הזה. זו סעודה קטנה פרטית איתו, ועולם הבא מאיר כבר.

זו כוונת הפירוש השני של רש"י: "והיית אך שמח" בלי שום צד אחר, זה סוג השמחה של שמחת תורה כשהיא נוגעת בדבר עצמו, בשורש של הכל. ובאמת לעתיד לבוא עיקר מה שיאיר זה האור של שמחת תורה - כל השנה יהיה שמחת תורה.

השמחה על כל מצווה לא תהיה מצד הגילוי החיצוני שלה כמו היום, אלא מצד הטעם האלוקי שהוא השורש האחד של כל התורה וכל המצוות, כל השבעים פנים וכל בתי המדרשות. שמחת תורה זו שמחה של הצד האלוקי שבתורה. ושם, למרות שאנחנו עדיין בעולם הזה ויש כל מיני דאגות, אנחנו טועמים טעם שהופך לנו את כל הדאגות לברכת 'הטוב והמטיב' מרוב השמחה. לא שאם יקרה עכשיו צער נברך 'הטוב והמטיב', אבל שכשאנו בתוך השמחה נברך 'הטוב והמטיב' גם על הצער. והטעם של עולם הבא זה "והיית אך שמח", שנזכה בקרוב ממש.



[1] דברים טז, יג-טו

[2] אמנם החג נלמד ממקור אחר בסוף פרשת פנחס, אך שם לא מוזכרת השמחה כלל: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. במדבר כט, לו

[3] רמב"ם הלכות מלכים, פרק יב הלכה ה

[4] ברכות ס ע"ב

[5] פסחים נ ע"א

[6] משנה ברכות, פ"ט מ"ה

[7] ברכות ס ע"ב

[8] ישעיהו ל, כ

[9] סוכה נה ע"ב

[10] בראשית ג, כא

[11] בראשית רבה, פרשה כ י"ב

[12] תהלים יט, ח

[13] במדבר יט, ב

עבור לתוכן העמוד