• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לברית הבט - פרשת ניצבים-וילך

בתפילת יום הכיפורים אנו מבקשים מהקב"ה "לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר"-
שיתבונן בברית שכרת עמנו, ולא ביצר המביא אותנו להפר אותה.
כיצד מתקיימת הברית אם היא הופרה?
נתבונן בדיכוטומיה העמוקה הקיימת בין בתריה של הברית שבין הקב"ה לכנסת ישראל,
ונסביר- כיצד, למרות שהפרנו את הברית, נוכל להיות חלק מן הברית שלא הופרה מעולם.


אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם

לעולם פרשת ניצבים נקראת בשבת שלפני ראש השנה, ופעמים שאף מתווספת לה גם פרשת וילך, כמו בשנה זו. פרשתנו עוסקת כולה בעניין החטא והתשובה, ובתחילתה מוזכרת הברית שבין הקב"ה לעם ישראל:

 

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם[א].

 

האדמו"ר הזקן אמר ששמע מרבו, שעל כך דרש הבעש"ט "אתם ניצבים היום" – זה ראש השנה[ב]. הוא הביא ראיה ממה שכתוב אצל איוב "ויהי היום"[ג] – יומא דדינא רבא, ש'היום' הוא היום הידוע- יום ראש השנה, 'היום הרת עולם'.

הברית המתוארת כאן היא כחוזה שאנחנו כורתים עם הקב"ה הכולל תנאים. אם מעשינו יהיו טובים - נקבל שכר, אך אם נפר את הברית, גם הקב"ה מצידו יפר אותה, ויגלה אותנו מן הארץ. לאחר תיאור הברית, מתואר כל שיתרחש בעתיד- בני ישראל יחטאו, יענשו, ויצאו לגלות, אך שם הם ישובו בתשובה, והקב"ה ישיבם לארץ ישראל:

 

...וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה. וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ. וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ ה' אֱלֹקֶיךָ שָׁמָּה[ד]

 

לכאורה ניתן לומר שהברית הפותחת את פרשתנו רלוונטית עד שגלינו מארצנו, ואילו לאחר מכן כבר אינה רלוונטית. אך מלבד התנאי שאם נפר את הברית, גם הקב"ה מצידו יפר אותה, ישנו בברית זו תנאי נוסף: על אף שנפר את הברית, בכל זאת כשנשוב מצידנו לקיים את הברית, גם הקב"ה מצידו ישוב לקיימה, ישוב אלינו, ויחזיר אותנו אליו.

תנאי זה הוא תמוה, מפני שאם מופרת ברית בין שניים, יש צורך בברית חדשה, לכאורה. הרי אם אחד הצדדים מפר את הברית, גם השני מצידו כבר אינו מחויב לה, ואם הם רוצים לחדש את הקשר ביניהם, הם צריכים לכרות ברית נוספת. אך לא כך הדבר בברית שבין הקב"ה לכנסת ישראל- "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ".

ויש להבין- כיצד ייתכן שלאחר הפרת הברית אחד הצדדים ירצה לחדש את הברית, בלי כריתת ברית חדשה? מהי המשמעות שברית זו, שבינינו לה' יתברך, כוללת את האפשרות לכריתת ברית נוספת? והאם באמת נכון לומר, כפי שמובן מפשט הכתוב, שבזמן הגלות הברית בינינו לבין הקב"ה איננה מתקיימת?

 

לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ

בעולם העתיק היו נוהגים, שבעת כריתת ברית היו חותכים בהמה לשניים, ועוברים בין בתריה, כמו בברית בין הבתרים אצל אברהם אבינו[ה]. האדמו"ר הזקן מסביר שמנהג זה מבטא כי השניים הכורתים ביניהם ברית הם כמו גוף אחד, ולעולם יהיו דבר אחד, גם בפעמים בהם ישנה ביניהם שניות, לכאורה. וכמו בגוף אחד, גם אם יד ימין מכה את יד שמאל, יד שמאל לא תכה בחזרה את יד ימין. לדבריו, אם בין שניים שוררת אהבה וחיבה, לא צריך ביניהם ברית, שהרי הם אוהבים זה את זה. אלא, שהברית נכרתת לשעות ולזמנים שיש מרחק ופער בין השניים.

הברית הנכרתת בפרשתנו היא ברית מיוחדת במינה, ואינה דומה לברית אנושית, משום שיש בה א- סימטריות משתי בחינות. ראשית לכל, ברית בינינו לבין הקב"ה היא לכאורה בלתי מתקבלת על הדעת: וכי יתכן שנשיא וגדול יכרות ברית נצחית עם אדם פשוט מן השורה? מה לזבוב קצוץ כנפיים אצל הנשר בשמים?! וכיצד ייתכן שאנו זוכים בבעל ברית כזה? הרי בין שותפים צריך להיות מכנה משותף, ולו מועט, שעליו יוכלו לכונן את שותפותם ולבנות יחד דבר שלם. אולם, איזה מכנה משותף יש לנו עם הקב"ה? האם אנו יכולים להגיד כלפי שמייא, שאנחנו משלימים בו משהו? מה שייכות יש לברית הזאת?

אך לא רק מצידנו, אלא גם מצד ה' יתברך אין כל סימטריה בברית הזו. הרי אינה דומה ההתחייבות מצידנו, שעלולה להיפגם, מהתחייבותו הנאמנה. איזו משמעות יש לברית כזו, ואיזו הדדיות יש בהתחייבות כזו, בה ידוע מראש שצד אחד יחטא מפני שאינו יכול לעמוד בחוזה, ואילו צד שני יעמוד בהתחייבות בשלמות? כיצד ניתן לכרות ברית בלב שלם כשיש בה חוסר סימטריות כזה?

כל התמיהות הללו ביחס לברית בינינו לבין ה' יתברך, נכונות על ההיסטוריה כולה, ועל כל יהודי ויהודי בכל יום ויום. בייחוד בשעה שאנו ניצבים בחשבון נפש של ערב ראש השנה, ואנו מודים ומתוודים שהייתה ברית, אך הפרנו אותה. אולם נראה לומר שדווקא ייחודה של הברית וחוסר הסימטריה שבה, הוא שמאפשר את עמידתה בכל תנאי, ואת יכולת התחדשותה.

כפילותה של ברית זו המכילה שני צדדים סותרים- האנושי והאלוקי- היא שיוצרת את חוסר הסימטריה גם בקיומה. מצד אחד ניתן להפר ברית זו, ומצד שני - לא ניתן. הצד האנושי של המטבע הוא, שבאמת לא יכולה להיות מצידנו ברית אמת. הרי אין בכוחנו לעמוד בשלמות בתביעותיה של ברית זו, ואנו לא יכולים להתחייב שלא להפר אותה, שהרי היא מעבר ליכולתנו. וכבר נאמר בהמשך הדברים - "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ"[ו]. לעומת זאת, הצד האלוקי של המטבע הוא, שמצידו יתברך הוא שלם ונאמן לגמרי בבריתו, ומתחייב שתמיד יישאר קשור אלינו.

לכן יש להסביר שכל עניין הברית שבין הקב"ה לכנסת ישראל, שגם אם היא תופר מצד ישראל, בכל זאת מצד הקב"ה נשמרת הברית, עד שנשוב אליו בשנית. לפי הסבר זה, הברית אינה מושתתת על קיום המצוות, אלא להפך. כל עניין הברית הוא דווקא במצב שביטלו את המצוות. יש מרחק, מריבה וסכסוך בין הצדדים, ולמרות זאת יש ביניהם קשר.

ניתן לומר, שאנו כרתנו את הברית בשביל השלב שלפני החטא, ואילו הוא כרת עמנו את הברית בשביל השלב שלאחר החטא. אנו מצידנו חוטאים ומפירים את הברית, מפני שאין כל צורך בברית שאי אפשר להפר אותה. אך מצידו יתברך, אין הפרת ברית, ועיקר הברית מתקיימת אצלו דווקא כשאנו חוטאים. למרות שאנו רחוקים ומנותקים, הוא קרוב וקשור. זוהי ההשלמה בין הצדדים. במידה מרובה כל ברית בנויה בכפילות מעין זו: בחיצוניות יש ניתוק, ואילו בפנימיות - קשר בל יימוט. אך בברית שבינינו לבין ה' יתברך, חוסר הסימטריה הוא חלק מהותי מן הכפילות הזו.

 

אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ

כשאנו כורתים ברית עם מי שלמעלה מאיתנו לאין ערוך, אנו זוכים בזכות שאין לה חקר. אין שום טוב בעולם שדומה לזכות זו- לכרות ברית עם ה', ולהיות קשור איתו בקשר בל יימוט. מי שזוכה בכך, זוכה להיות אחד איתו יתברך, ומעל הכל: מעל ההיסטוריה, מעל מה שלפני ההיסטוריה, ומעל התורה. לכן אפילו אם הופרה התורה, עדיין הברית קיימת, כי היא למעלה מהתורה. זהו תוכן הברית שעל ידה אנו הופכים להיות אלוקיים, "כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך"[ז]. זהו ודאי רווח שאין כיוצא בו. אלא שהצד הזה לא מספיק, מפני שבמצב כזה אין ברית בין שני שותפים, אלא רק צד שותף אחד. בברית שאין בה התחייבות הדדית, אלא רק אחד הצדדים מתחייב לשני, בכך הוא בעצם מוחק את קיומו של השני כדמות בפני עצמה שיכולה לתרום לקשר. ברית מעין זו מתארת כיצד חוזרת הנוקבא להיות כמו צלע בתוך הדוכרא. כנסת ישראל חוזרת להיות כצלע אצלו יתברך, ומאבדת את קיומה הנפרד. לכן, בברית זו ישנו חלק נוסף, המאפשר את קיומנו כדמות עצמאית בתוך הברית. הוא החלק התלוי בהתנהגותנו. אם נקיים אותה- הרי היא קיימת, ואם לא נקיים אותה- הרי היא בטלה.

הברית נכרתת לפי ערך השותפים בה. לכן מצידו יתברך- הוא נצחי, ובריתו נצחית, ואילו מצידנו ולפי ערכנו- אנחנו זמניים, ובריתנו זמנית, כי אנו יכולים להפר את הברית ולחטוא. מנקודת המבט שלנו, לאחר שחטאנו ובחרנו במוות ולא בחיים, הרי קיבלנו מוות, והברית מצידנו הסתיימה. אלא, שהחלק שלנו בברית ויכולת הבחירה לחטוא, מאפשרים לנו את לבחור ולשוב להיות שותפים בבריתו הנצחית של ה' יתברך.

אנו מתפללים ואומרים "לַבְּרִית הַבֵּט וְאַל תֵּפֶן לַיֵּצֶר", כלומר שאי אפשר לסמוך על הברית שלנו בגלל היצר. אך לעומת זאת, על הברית הנצחית שמצד הקב"ה – אפשר. לכן, כשאנו מפירים את הברית מצידנו, דווקא אז אין לנו שום ברירה אלא להחזיק בברית שלו, ובדיוק אז מתנוצצת הברית שמצידו. אנו פונים אליו יתברך ואומרים לו שאכן הפרנו את הברית מצידנו, אבל מפני שמצידו יתברך אין לברית הפרה, אנו באים לאחוז בצד זה של הברית. כך יש לפרש - "ושבת עד ה' אלוקיך"- עד המקום בו הברית מצידו עדיין מתקיימת.

באופן זה ניתן להסביר כיצד במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד. צדיק גמור שייך לברית האנושית. כל זמן שהוא לא חוטא הוא שייך לברית עם ה' יתברך, אך כשהוא חוטא ומפר את הברית שמצידו, אז מופיעה הברית שמצידו יתברך. זהו המהפך של בעלי תשובה השבים מחטאיהם, המוביל אותם למדרגה עליונה שבעליונות. את הברית מצידם הם הפרו, לכן הם שבים לאחוז בברית כפי שהיא מצידו יתברך. בעלי התשובה זוכים בזכויות ניסיות ואלוקיות, שלא כמו אצל הצדיק שיש לו זכויות טבעיות, מפני שיש בהן התנוצצות של הברית מצדו של ה' יתברך. לכן זדונותיהם נהפכים לזכויות עליונות.

הברית הא-סימטרית בין הקב"ה לישראל משתקפת באי סימטריה עדינה יותר, המתקיימת בזעיר אנפין בתוך עם ישראל, בברית שבין "ראשיכם שבטיכם זקניכם" ועד "חוטב עצך ושואב מימיך". בין גדולי קדושי ישראל, לבין החוטאים והפושעים- "אנו מתירים להתפלל עם העבריינים". הבעש"ט ואחריו האדמו"ר הזקן, מסבירים ברית זו בתוך כוחות הנפש שבכל אדם, בכל הקומה והאישיות- מן הצד העליון שבו, ועד הצד התחתון שבו, כמו בתוך האומה כולה. על זו הדרך יש לומר, שהן מצד האישיות, והן מצד האומה, ראשי בני ישראל הם הצדיקים הגמורים, שעמדו בברית שמצידנו, ואילו חוטבי העצים ושואבי המים הם אלו החוטאים שמפרים את הברית, ומאלצים אותנו לגעת בברית כפי שהיא מצידו יתברך.

לאור הדברים האלה נראה להסביר, שישנם שלוש בריתות שונות במהלך ההיסטוריה של עם ישראל. אחת- בזמן השראת השכינה, שנייה- בזמן הגלות, ושלישית- בזמן השיבה המחודשת. הימים בהם קיימו את הברית- ימי הבית הראשון וימי הבית השני- הם בבחינת צדיק גמור. לקראת סוף ימי הבית השני חלה התפוררות בקיום הברית, עד להפרתה המוחלטת בזמן החורבן והגלות. אולם, יש לראות את ההתפוררות הזו כהכנה נסתרת לברית החדשה שעתידה להתרקם, כאשר ישובו עם ישראל אל ה', וה' ישיבם לארצם, בבחינת מדרגתם של בעלי תשובה[ח]. הברית החדשה חושפת את עומקה של הברית הישנה, ומגלה שמאז ומעולם לא באמת הופרה הברית.

שלוש הבריתות הללו- בזמן השראת שכינה, בעת הגלות ובעת השיבה המחודשת, מופיעות גם בכל אדם פרטי. כאשר אדם מקיים תורה ומצוות, הוא שמח בה' - "פיקודי ה' ישרים משמחי לב", ונהנה מכל הטוּב של הקשר עם ה' יתברך. כאשר מפירים את הברית, ישנו ריחוק, וצער עצום. אך הצער הזה בעצמו הוא דוחק בנו לראות ולחשוף את הברית האלוקית כמו שהיא מצידו, שמעולם לא הופרה, ובכך לזכות במעלת בעלי התשובה, ובשמחה עליונה.

 

יוֹם תְּרוּעָה

גם לגבי ראש השנה נראה לומר שישנם שלושה מצבים שונים באופיו של יום זה- ימים של חסד, ימים של דין, וימים של מיתוק וחידוש.

כל ימי השראת השכינה, היה ראש השנה יום חסד, הוא יום הרת עולם, שהקב"ה בחסדו, בלא שקְדַמוֹ דבר, נתן לנו שפע חיים, כמו שכתוב "עולם חסד יבנה"[ט]. כך היה בזמן בריאת העולם, והדבר נכון לגבי כל שנה ושנה, כאשר תמה קצבת הימים של השנה החולפת, והקב"ה בחסדו נותן לבניו עוד שנה של חיים. על כך השמחה העצומה המתגלה בראש השנה.

בתורה מכונה יום ראש השנה "יום תרועה". כינוי זה מציין יום מלא שמחה, כפי שאנו מוצאים בכל התנ"ך, שהתרועה מציינת תמיד שמחה, גבורה וניצחון: "מזמור לתודה, הריעו לה' כל הארץ, עבדו את ה' בשמחה, בואו לפניו ברננה"[י]. כאשר שבו גולי בבל לארץ, הם התאבלו ובכו בראש השנה, אך נחמיה מורה להם לשמוח, מפני שכאמור, זהו יום של חסד וטוב אלוקי: "וַיֹּאמֶר לָהֶם לְכוּ אִכְלוּ מַשְׁמַנִּים וּשְׁתוּ מַמְתַקִּים וְשִׁלְחוּ מָנוֹת לְאֵין נָכוֹן לוֹ כִּי קָדוֹשׁ הַיּוֹם לַאֲדֹנֵינוּ וְאַל תֵּעָצֵבוּ כִּי חֶדְוַת ה' הִיא מָעֻזְּכֶם[יא].

כיוון שגלו ישראל, הפך יום זה ליום צער, והתרועה הפכה ליבבה, כפי שמתרגם אונקלוס, "יום תרועה- יום יבבא"[יב]. בגמרא ישנה מחלוקת באיזו יבבה מדובר- גנוחי גנח או ילולי יליל[יג]. על כך התחבטו הגאונים והראשונים, איך נוצר ספק כזה, ואיך נשתכחה התרועה משנה לשנה. לפי דברינו בעת החורבן עבר יום ראש השנה טרנספורמציה עצומה: מיום שמחה וחדווה, ליום צער ויבבה. בשל השבר הנורא, התפרשה התרועה באופן חדש, ואף התגלע ספק לגביה.

ייתכן עוד לומר, שהמחלוקת שבקולות התרועה- גניחה או יללה, שייכת אף למחלוקת על השופר עצמו- האם הוא צריך להיות פשוט כקרן של יעל, או כפוף כקרן של איל. נראה לומר שלפני החורבן והגלות תקעו בראש השנה בשופר פשוט, של יעל, מפני שהיה זה יום חסד ושמחה, ללא תסבוכת וכפיפות. אך מזמן החורבן הפך יום החסד הזה ליום דין, צער ויבבה, והחלו לתקוע בשופר כפוף מקרן של איל, ש"כמה דכייף איניש נדעתיה טפי מעליה"[יד].

משל לאב שמביא מדי חודש את משכורתו לביתו, וזן את ילדיו. יום זה הוא יום שמחה, על אף שמזונותיהם קצובים. אולם, כאשר האב מגרש את אשתו וילדיו, ונותן להם מדי חודש רק את החיוב הזעום שבכתובה, יום זה נהפך להיות יום תחנונים, צער ויבבה. כך, כאשר קיימנו את הברית, היה יום ראש השנה יום של חסד ושמחה, שבו קבלנו בכל שנה ושנה את קצבת החיים. אך לאחר שהפרנו את הברית הפך יום זה ליום צער, ואנו מתחננים לפניו שימשיך להחיותנו. הרי כשאנו מצידנו מפרים את הברית, גם הוא מצידו צריך להפר את הברית. אולם כאמור, הקב"ה מצידו אינו מפר את הברית עמנו לעולם. הקב"ה כואב איתנו את כאבנו בבחינת "מבשרך לא תתעלם", כמו רבי יוסי הגלילי שלאחר שגירש את אשתו, היה זן ומפרנס אותה, מפני שהתמלא עליה רחמים[טו]. לכן נכון לומר שמצידו יתברך, ראש השנה ויום הברית הוא לעולם יום של חסד ושמחה, ואילו השינוי מתחולל רק מצידנו.

 

עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-ה

החגים כולם מציינים אירועים היסטוריים בתולדות עם ישראל: בפסח – יצאנו ממצרים, בשבועות – קיבלנו תורה, חג סוכות מציין את השראת השכינה במשכן, ביום הכיפורים – קיבלנו לוחות שניים וסליחה וכפרה, ופורים וחנוכה מציינים את הצלתנו מאויבים שקמו עלינו. ראש השנה הוא חריג מבין החגים, מפני שלא נאמר עליו בתורה כי הוא מציין אירוע מסוים.

על מזמור פ"א בתהלים, "תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ", מסביר הרד"ק, על פי חז"ל, שכשהיו ישראל במצרים, פסקה מהם העבודה בראש השנה: "עֵדוּת בִּיהוֹסֵף שָׂמוֹ בְּצֵאתוֹ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם... הֲסִירוֹתִי מִסֵּבֶל שִׁכְמוֹ כַּפָּיו מִדּוּד תַּעֲבֹרְנָה. בַּצָּרָה קָרָאתָ וָאֲחַלְּצֶךָּ"[א]. אומר הרד"ק, שבני ישראל היו מלבנים את הלבנים בתוך דוד בוער, ואילו בעת הצלתם, כבר לא היו צריכים לעבוד בפרך, ואפילו לא ללבן את הלבנים- "כפיו מדוד תעבורנה". כל ההצלה הזו התרחשה ביום ראש השנה.

ביום זה אנו אומרים על השופר "מִן הַמֵּצַר קָרָאתִי יָּ-הּ", שאמנם אנו נמצאים במיצר, מפני שאנו מפירים את הברית, אבל הקב"ה מצידו עונה לנו במרחב האלוקי שלו- "עָנָנִי בַמֶּרְחָב יָ-ה"[טז], שאצלו הברית מעולם לא נפגמה, והיא נכרתה על התנאי שגם כשנחטא לא יתנתק הקשר. וכפי שבראש השנה הוציא אותנו הקב"ה מעבודת הפרך במצרים, כך בכל שנה טמון ביום זה הכוח לצאת מן המיצרים אל המרחבים האלוקיים, מן הברית שאנו מצידנו הפרנו, אל הברית מצידו שאינה מופרית לעולם.

בעת הגלות מתרחש תהליך בו אנו הולכים ומגלים מצידנו את הקשר שלנו עם הברית שמצידו. אנו נתונים בכפיפות, בגלות ובעני. הכאב מוליד את התלות וההתקשרות הגמורה לברית כמו שהיא מצידו, כפי שאנו מתפללים- "עשה למענך ולא למעננו". סופו של תהליך זה יתרחש לעתיד לבוא כאשר "יתקע בשופר גדול", ואנו נהיה כבעלי תשובה, המקושרים לברית כפי שהיא מצידו, במרחבים האלוקיים של התשובה והגאולה.

לנגד עינינו אנו רואים, כיצד תהליך זה, המוביל את כנסת ישראל מהשלב בו היא הפרה את הברית, לשלב בו היא אוחזת בברית כפי שהיא מצידו יתברך, קורם עור וגידים. הנשמות החדשות הנולדות בדור שבו הקב"ה שב את שבותנו, מוארות מהברית שלו. הרי הוא שב לא מצד הברית שלנו, משום שאנו הפרנו אותה, אלא מצד בריתו שלו. לכן אנו מצידנו שבים אליו יתברך כבעלי תשובה, המתקשרים לברית כפי שהיא מצידו. ממילא אנו רואים כיצד אופיו של ראש השנה משתנה, והוא חוזר להיות ליום של חסד ושמחה.

אכן אין באפשרותנו להרפות חלילה מראש השנה ה'ישן'. הן מפני שזה ה'חדש' עוד לא נולד, והן מפני שבאמת ראש השנה של היבבה, המבטא את הצער מן הניתוק, הוא שמוליד את ראש השנה של חידוש הקשר והברית כפי שהיא מצידו יתברך. קול השופר הכפוף הוא זה שדוחק בנו להוליד שופר חדש, ולצאת מן המיצר למרחב-יה.

היציאה למרחבים האלוקיים, מתאפשרת באמצעות האחיזה בברית כפי שהיא מצידו, וכפי שהיא מתגלה בארץ ישראל, שה' ברחמיו משיב אותנו אליה מתוך ברית הנצח עמנו. לכן יש לומר כי "ראש השנה שלי עולה על הכל" שאמר רבי נחמן, מתקיים דווקא בארץ ישראל, שתמיד עיני ה' אלוקיך בה. כאן, בראש השנה, אין שייך ייאוש כלל, ואפילו אין הווא אמינא לייאוש, מפני שרק כאן הולך ונולד ראש השנה חדש שלא היה כמותו מעולם.

בגילה וברעדה אנו מגששים, כיצד להצמיח ולהוליד ראש השנה כזה, שתהיה בו התגלות מחודשת של "ברית ה' אלוקיך", והתגלות של המקום העליון שבעלי תשובה עומדים. אשרינו! מה טוב חלקנו, מה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו, שאנחנו זוכים להיות כאן עם ראש השנה שנולד. "יבואו ויגידו צדקתו, לעם נולד כי עשה", ואנו נולדים עוד פעם מחדש, כימים מקדם.

 


[א] דברים כט, ט-יא.

[ב] ליקוטי תורה, פרשת ניצבים.

[ג] איוב ב, א, ותרגום.

[ד] דברים ל, א-ג.

[ה] רש"י, דברים כט, יא: "לעברך בברית - דרך העברה, כך היו כורתים ברית, עושין מחיצה מכאן ומחיצה מכאן ועוברים בינתים, כמו שנאמר (ירמיה לד, יח) "העגל אשר כרתו לשניִם ויעברו בין בתריו".

[ו] דברים לא, טז.

[ז] דברים יד, ב.

[ח] יש להעיר כי המושג "ברית חדשה" הוא מושג יהודי על הגאולה, כדברי הנביא ירמיהו (לא, ל): הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם ה' וְכָרַתִּי אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה...". אלא, שהנוצרים ברשעותם לקחו מושג זה, ועיוותו אותו.

[ט] תהלים פט, ג.

[י] תהלים ק, א-ב.

[יא] נחמיה ח, י.

[יב] במדבר כט, א.

עד היום נשמרים דיניו של יום השמחה. מצוות "ושמחת בחגך" שייכת גם ליום זה, לבישת לבנים ואפילו בעת הדין, "אכלו משמנים ושתו ממתקים". אך בד בבד, נוסף ליום זה מימד של צער ויבבה.

[יג] ראש השנה לג:

[יד] ראש השנה כו:

[טו] ירושלמי כתובות יא, ג. ראה גם בראשית רבה לג, ג.

[טז] תהלים קיח, ה.

עבור לתוכן העמוד