• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לפני ה' תטהרו - פרשת כי תצא

באמצעות התבוננות במהלך כניסתו של הכהן הגדול לפני ולפנים
נסביר מהו היחס שבין הפנים לחוץ,
כיצד קול השופר מבריח מן הקצה אל הקצה,
ומהו ההבדל בין עמוני ומואבי לבין בלעם הרשע.


לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי

בפרשתנו מצווה הקב"ה ביחס לעמון ומואב:

 

לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה' גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה. לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם [א].

 

התורה מלמדת שאסור לגייר ולקרב עמוני ומואבי - "לא תדרוש שלומם וטובתם כל ימיך לעולם" מפני רעתם, שהיא רעה כזאת שאי אפשר שתתהפך לטובה. אף על פי כן, אומר הכתוב מיד לאחר מכן- "ואשר שכר עליך את בלעם בן בעור", שבלעם היה רשע כרשעותם, השתתף בעמדה המואבית וחיפש את הדרך לקלל את ישראל, אך הקב"ה לא דחהו ואמר שאיננו רוצים לא את קיללתו ולא את ברכתו, אלא הפך את הקללה לברכה. משמע, הרשעה יכולה להתהפך לטובה.

ישנם כאן שני עניינים שיש ביניהם סתירה, ויש להבין זאת: מדוע לא מקבלים גרים מעמון ומואב, ואם רשעותם של מואב ועמון אינה יכולה להתהפך לטובה, כיצד הפך הקב"ה את קללתו של בלעם לברכה?

את הסתירה שהצגנו כאן ניתן להסביר במילים אחרות באמצעות הביטוי 'קטגור שנעשה סנגור'. עמוני ומואבי הם קטגורים כאלה שראוי לומר עליהם שאינם יכולים להיעשות סנגור, ואינם יכולים לבוא בכלל ישראל. לעומת זאת, קללתו של בלעם הרשע, קטגורם של ישראל, נעשית סנגור ונהפכת לברכה. אם כן יש ללמוד ולהבין מתי קטגור נעשה סנגור, ומתי קטגור אינו נעשה סנגור.

 

קטגור וְסנגור

במסכת ראש השנה מובאת מחלוקת תנאים לגבי שופר של פרה. המשנה קובעת: "כל השופרות כשרים חוץ משל פרה"[ב], ומביאה טעם לדבר- "מפני שהוא קרן", אך רבי יוסי תמה: "והלא כל השופרות נקראו קרן, שנאמר במשוך בקרן היובל?", לכן רבי יוסי סובר שגם בקרן פרה אפשר לתקוע.

מחלוקת התנאים שבמשנה עוסקת בעניין טעם איסור שופר מקרן פרה, והגמרא מביאה סיבות נוספות לכך, כמו סברתו של עולא[ג]: "עולא אמר: היינו טעמא דרבנן כדרב חסדא. דאמר רב חסדא, מפני מה אין כהן גדול נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה? – לפי שאין קטגור נעשה סנגור". לדעת עולא, בגדי הזהב של הכהן הגדול מזכירים את הזהב של חטא העגל, וכיוון שהעגל הוא קטגור על ישראל, אי אפשר להופכו לסנגור ולבוא איתו לפני ולפנים. שואלת על כך הגמרא: "ולא? והאיכא דם פר!". ביום הכיפורים מזים מדם פר ושעיר לפני ולפנים. הפר הוא כמו עגל, ואם כן יש כאן 'קטגור שנעשה סנגור'! ומתרצת הגמרא: "כיון דאישתני- אישתני". כלומר, כיון שהפר השתנה הוא נחשב כמישהו אחר ולא כפר שהוא קטגור.

מוסיפה הגמרא ושואלת מה עם הארון הכפורת והכרובים, שגם הם עשויים זהב? ועונה: "'חוטא בל יקרי'ב קאמרינן". כלומר, שהארון, הכפורת והכרוב עומדים במקומם, ואין בהם מעשה הקרבה שאנו מקריבים לפני ה'. לפי הגמרא, כל עניין 'אין קטגור נעשה סנגור' שייך כשאנו באים להקריב לפני ה', וחוטא בל יקריב, אך כלי הקודש העומדים במקומם אינם שייכים לכך.

עוד שואלת הגמרא על הכף והמחתה העשויים זהב, שאיתם מביא הכהן הגדול את הקטורת והגחלים לתוך קודש הקודשים. עונה הגמרא: "חוטא בל יתנאה", כלומר, שהכף והמחתה הם כלי קודש ובניגוד לבגדי הזהב הוא אינו מתנאה בהם[ד]. על כך שואלת הגמרא: "והאיכא בגדי זהב מבחוץ!" הכהן הגדול לובש את בגדי הזהב מחוץ לקודש הקודשים, ויש בכך עניין 'קטגור שנעשה סנגור'.

נראה שכאן טמון לב ליבה של השאלה: מדוע יש הבדל בין החוץ לפנים? מדוע בחוץ קטגור נעשה סנגור ואילו לפני ולפנים קטגור אינו יכול להיעשות סנגור? לולי דברי הגמרא היה נראה לומר שבחוץ אין קטגור נעשה סנגור ואילו בפנים, מפני המעלה שיש בו, קטגור נעשה סנגור. אולם לא כך הם דברי הגמרא. ההבדל בין כהן הדיוט הלובש בגדי לבן לכהן גדול הלובש בגדי זהב מלמד שבכהן הדיוט שנמצא בחוץ אין קטגור נעשה סנגור, ואילו בכהן גדול שנמצא בפנים, קטגור נעשה סנגור. והדברים צריכים ביאור.

 

פְּנִים וְחוּץ

ההבדל בין הפנים לחוץ מחזיר אותנו לסוגיה בה פתחה הגמרא בעניין שופר של פרה. עולא הסביר כי אין תוקעים בקרן של פרה משום ש'אין קטגור נעשה סנגור', אולם לאור ההבדל שלמדנו בין הפנים לחוץ, דבריו מוקשים, שהרי "שופר נמי בחוץ הוא", והרי למדנו שבחוץ קטגור כן נעשה סנגור.

אומרת הגמרא: "כיון דלזכרון הוא – כלפנים דמי". כלומר, מפני שהשופר הוא לזכרון, כפי שנאמר בתורה- "זכרון תרועה"[ה], השופר שייך לפנים, כאילו אנו עומדים לפני ה', לפני ולפנים. לפני ולפנים אין קטגור נעשה סנגור, לכן ההלכה קובעת שאיננו יכולים לתקוע בשופר של פרה. מכאן אנו לומדים לימוד עצום לגבי מהות המעמד של תקיעת שופר, שכאשר אדם שומע תקיעת שופר הוא כביכול עומד בבית קדשי הקדשים.

כל העניינים שהוזכרו כאן צריכים הסבר והבנה. עניין קטגור שנעשה לסנגור, דומה מאוד לעניין זדונות שנהפכים לשגגות או לזכויות. זדונות שנהפכים לזכויות זה בחינת 'קטגור שנעשה סנגור'. הדבר מתאים לכך שבחוץ, במדרגה נמוכה יותר, לכאורה, קטגור לא יכול להיעשות סנגור, ואילו בפנים, אדרבה, הוא נעשה סנגור, אך הדברים אינם כך, ויש להבינם.

עוד יש להבין את סדר הדיון של הגמרא. מדוע שאלתה הראשונה היא על הזאת הדם, שהוא עניין רחוק שאינו שייך לגוף העניין של הזהב ורק לאחר מכן דנה הגמרא בעניינים ששייכים לזהב - ארון וכפורת וכרוב, כף ומחתה.

עוד יש להבין שלכאורה העניין שאנו עוסקים בו הוא עניין בגדי לבן לאפוקי מבגדי זהב, אולם העגל נזכר דווקא מצד הזהב שבו, ולא מצד העגל שבו. הרי בני ישראל נענים לקריאתו של אהרון הכהן "למי זהב התפרקו", ורוצים לחטוא דווקא בזהב, אך לא בהכרח הם רצו עגל, אלא כך הוא יצא מעצמו.

ועוד: פשוט הוא שקיים הבדל גדול ארון כפורת וכרוב שהם נייחים ונמצאים דרך קבע בקודש הקודשים לעומת כף ומחתה שאותם מביא הכהן הגדול לתוך קודש הקודשים. נשאלת השאלה- מדוע לא שואלת הגמרא מלכתחילה רק על הכף והמחתה? ובכלל מאתיים מנה: אם הגמרא הייתה שואלת על כף ומחתה ומתרצת "חוטא בל יתנאה", היה די בכך ולא היה צורך בתירוץ "חוטא בל יקריב"[ו].

 

יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם לְטַהֵר אֶתְכֶם

כדי להסביר את הדברים, ננסה להבין את החלוקה שבין הפנים והחוץ, ותחילה נסביר מהו מהותו ותוקפו של היום, יום הכיפורים. הרי לכאורה עניין הסנגוריה של ישראל שייך דווקא לעבודת יום הכיפורים לפני ולפנים, וביום הזה הקב"ה מכפר עלינו מכל חטאותינו ואנו נטהרים לפניו. "כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאתיכם, לפני ה' תטהרו". ביום זה ישנה טהרה גמורה, וזכות גמורה על ישראל. עצם עבודת היום היא עבודת הסנגוריה, לכן כהן גדול נכנס לפני ולפנים בבגדי לבן ולא בבגדי זהב, אולם השאלה היא מדוע בחוץ כן ישנם בגדי זהב? ובגדי זהב שבכל יום ויום מה איתם? ממהלך הגמרא נראה פשוט לומר שהיא דנה רק בפנים, בתוך קודש הקודשים, ולא דנה כלל בחוץ.

הגמרא פותחת בדיון בבגדי לבן של כהן גדול, היוצאים מן הכלל, משום שיש בהם כדי ללמד לא על עצמם בלבד אלא על הכלל כולו. (לא ברור) בגדי הלבן מסבירים תחילה את דם הפר שאין קטגור נעשה סנגור, לולי שאישתני. מה פירוש שהפר השתנה? נראה לתרץ שדם הפר במזרק אינו ניכר דווקא כדם של פר, אלא כדם של כל בהמה, ממילא כבר אין לו דין של קטגור כי הוא לא נושא שם פר. אולם, בכל זאת התורה ממשיכה לכנות דם זה 'דם הפר', ודווקא אותו צריך לערות לדם השעיר ולהזות משניהם. לכן צריך לומר שלדם הפר יש דין של 'אין קטגור נעשה סנגור', אלא שהוא השתנה. השינוי שנעשה בפר הוא, שהוא נשחט. הרי אסור להכניס לתוך קודש הקודשים עגל או פרה, אולי מפני כבוד המקום, ואולי מפני הסיבה שאין קטגור נעשה סנגור. אילולי הסיבות האחרות ייתכן והיה אפשר להכניס שעיר או כבשה לבית קדשי הקדשים, כי הם אינם קטגור, אך וודאי שלא ניתן להכניס פר למקום הסנגוריה, ורק מפני שחל בפר שינוי, ניתן להכניסו פנימה.

בדין הפר ישנו דין של 'אין קטגור נעשה סנגור' כמו הדין של בגדי לבן, עם מעט שינוי. בפר אין קטגור נעשה סנגור, לכן שוחטים את הקטגור, והוא הופך לסנגור. גם בבגדי זהב אין קטגור נעשה סנגור, אך שלא כמו הפר, לא פוגעים בהם, לא משנים אותם או שוחטים אותם אלא פושטים אותם ולובשים בגדי לבן.

לאחר שהוזכרו דם הפר ובגדי הלבן, נזכרים כף ומחתה וארון, כפורת וכרובים. בגדי הלבן ודם הפר שונים בתכלית מכף ומחתה וארון, כפורת וכרוב משום שבניגוד לפר ולבגדי הלבן, שבהם קטגור נעשה סנגור, בכף ומחתה וארון, כפורת וכרוב קטגור אינו נעשה סנגור.

 

דַּם הַפָּר- תְּשוּבָה מִיִּרְאָה

מהו הפשר של סדר הדברים שהובא בגמרא? נראה לומר שבשביל שהקטגוריה של החטא תיהפך לסנגוריה, צריך להבחין בה בעצמה בכמה עניינים. ראשית כל ישנו תוקף החטא הבא לידי ביטוי בפר החטאת. לפר ישנו תוקף ועוצמת חיים, "רוב תבואות בכח שור"[ז], כפי שמצרים, הכוח האדיר של העולם הזה, מצטיירת כ"עגלה יפהפיה"[ח]. עוד נראה לומר שהעגל הוא ביטוי לתשוקת עבודה זרה של בני ישראל. לבני ישראל הייתה השתוקקות לה', אך הם ביקשו דמות, 'חפצא', שהקב"ה יתגלה בה. הזהב שאהרון זרק לאש נהפך לדמות של עגל, כלומר התשוקה לדמות התגלתה בדמות של עגל. זהו תוקף החטא שאותו- את כל כוח החיים שבו ואת תשוקת העבודה זרה המתגלה בו, יש לשחוט ולהמית. השחיטה מעקרת את כל החיוניות שבחטא, ולאחריה ניתן להעלות את הדמים כלפי מעלה, ללא החיוניות של החטא. השחיטה נוטלת את כל עוצמת החיים האדירה של הבהמה ומהפכת באחת את מצבה, עד כי לא נותר בה מאומה. המהפך הזה הוא מעין המהפך של זדונות לזכויות וקטגור לסנגור. באותו אופן, פר ושעיר של יום הכיפורים אינם מוקרבים אלא נשרפים, כלומר, כל החיוניות שבהם מתכלה לחלוטין. כשמוציאים מהקטגור את כל החיוניות שלו והוא נשאר עפר ואפר, אפשר להביא אותו כך לשמים, ואז הוא נעשה סנגור.

הוצאת החיוניות מן החטא מלמדת שאנו עוסקים כאן בחלק הבהמי ביותר של החטא. חלק זה צריך מהפך מקצה לקצה, שחיטה ומיצוי הדם. הוא עצמו נשרף לגמרי, ורק כך הוא יכול להיקרב כלפי מעלה. באותו אופן, כשאדם פועל כך על החטא שבו, הזדונות נהפכים לו לזכויות. כדי להיכנס לפני ולפנים צריך שכל החטא יהיה עפר ואפר. לעומת זאת, בחוץ יש מקום לבהמיות, ולא הכל צריך להישרף. שם שאר הקרבנות אינם נשרפים אלא נשחטים, דמם נזרק, והם קרבים על גבי המזבח.

 

בִּגְדֵי לָבָן- יִרְאַת הָרוֹמְמוּת

אין הבדל ואין חציצה בין הקודש לקדש הקדשים, בין החצר לקדש הקדשים, מלבד מה שפר ושעיר נשרפים. מה שאין כן בבגדי הכהן הגדול שבהם ישנו פער מוחלט בין החוץ לפנים. כל השנה עובד הכהן הגדול בבגדי זהב, אך כשהוא נכנס לפני ולפנים חל מהפך גמור, ועליו לפשוט בגדי זהב וללבוש בגדי לבן.

בגדי זהב של החוץ שנהפכים לבגדי לבן בפנים הם 'קטגור שנעשה סנגור'. כהן הדיוט הלבוש בבגדי לבן כל השנה זוהי בחינת תשובה מיראה שבה זדונות נהפכים לשגגות. כהן גדול הלבוש בבגדי זהב, זוהי בחינת תשובה מאהבה שבה זדונות נהפכים לזכויות. מעל זאת, כהן גדול הלובש בגדי לבן כדי להיכנס לפני ולפנים' זוהי בחינת תשובה עליונה יותר, תשובה מאהבה של יראת הרוממות. כשכהן גדול נכנס לפני ולפנים אין בו יראת העונש על אף שהוא עלול למות שם, אלא יש בו יראה עליונה- רעד וחלחלה, רתת וזיע, לעמוד במקום אש-להבת-שלהבת.

ביראת הרוממות זדונות נהפכים גם כן לשגגות, כמו ביראה התחתונה, אולם זהו היפוך עליון יותר. (הרב הזכיר שהדבר נאמר באורות התשובה- היכן?) נסביר זאת באמצעות משל ממלך בשר ודם. כשאדם חוטא למלך בשר ודם הוא יודע שהוא ייענש על כך. אם הוא חוזר בו מפני הפחד מן העונש, חטאו אינו נחשב כחטא במזיד, אלא עונשו מופחת כחוטא בשוגג, וכמעידה חד פעמית. אם האדם החוטא מגדיל ואומר, שהוא בעצמו רוצה להידבק בצדק וביושר של המשפט, והוא נעשה שליח לפרסם את טוב היושר והמשפט של המלך, אזי זדונותיו נהפכים לזכויות. אולם, כאשר המלך מזמין את אותו אדם אליו ואותו אדם ניגש לפני המלך, הוא מלא ביראה ופחד. חטאו הישן מתעורר מחדש ועומד לנגדו, "שתה עוונותינו לנגדך". באור פני מלך, אפילו לאחר תשובה מאהבה, הכל מתחדד באור אחר. אותו אדם מבין שכל עיסוקו בתשובה מאהבה הוא מהפך של זדונותיו לזכויות, אך כשהוא עומד לפני המלך החטא חוזר וניעור. איך הוא יכול לשאת את נפשו כשהוא חטא למלך במזיד?

גם הכהן הגדול, בעל התשובה מאהבה של כלל ישראל שמכפר כל השנה במדינה, כשהוא בא לפני המלך לפני ולפנים, הכל משתנה. במעבר מאהבה ליראת הרוממות שוב נהפכות הזדונות לשגגות. על כך אומר רבי נחמן שצריך לשוב בתשובה על התשובה[ט]. יש לשוב על התשובה מיראה שאינה מספקת לאדם שזכה לשוב מחטאו. תשובה נוספת היא תשובה מאהבה שבה זדונות נהפכים לזכויות. גם לאחר תשובה עליונה זו יש לשוב בתשובה נוספת. הכיסופים אל המלך אינם באים לידי סיפוקם במדינה, אלא ברצון להיות לפניו ואצלו- "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", אך כשמגיעים לפני המלך כל נקודת המבט משתנה.

כהן גדול אינו יכול להיכנס לפני ולפנים עם בגדי זהב, על אף מדרגתו העליונה. במדינה, בערכם של כל ישראל ובמדרגתו העליונה של אוהב ישראל, אוהב את הבריות מתלמידיו של אהרן ובעל הסנגוריה הגדולה על ישראל, לובש הכהן בגדי זהב. גולת הכותרת של בגדי הזהב של הכהן הגדול היא החושן שעליו חקוקים שמות בני ישראל, כחקוקים על ליבו של הכהן הגדול שהופך את זדונותיהם לזכויות. אולם, כאשר הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים הוא מרגיש שאינו יכול להיכנס במדרגת תשובה מאהבה משום שלמעלת המקום, עדיין יש בה סיגים. באהבה ישנם תענוג וישות, כדברי האדמו"ר הזקן- "יש מי שאוהב". האהבה מערבת גם את היצר הרע, ואילו יראת הרוממות מטהרת את הסיג הזה. זוהי המדרגה העליונה מכל, שיש בה טהרה שלימה.

 

כַּף וּמַחְתָּה- אַהֲבָה בַּתַעֲנוּגִים

עד כה ראינו שתי מדרגות עליונות בקודש הקודשים. האחת- בדם הפר, שבה שוחטים ושורפים את היצר הרע, וכך יכולה החיוניות האלוקית להתהפך לטובה. השנייה- בבגדי הלבן, שבה עומדים לפני ה' ביראת הרוממות ומתוך נקודת המבט האלוקית העליונה מטוהרים הסיגים מהמדרגות התחתונות ונותר רק הרצון להיטהר.

דרגה אחת בחוטא היא הרע שבו. גם שם יש אלוקות, אבל הוא צריך שחיטה ושריפה. בדרגה שנייה, הלבוש טפל אל הלובש. הוא מתנאה בו, אך הוא אומר שאם זה טפל אליו, אז יש לו השתוקקות שכשהוא יהיה לפני המלך, האהבה שלו תטהר.

על גבי המדרגות האלה ישנן עוד שתי מדרגות נוספות: כף ומחתה, וארון וכפורת וכרוב. מהי עבודת הכף והמחתה? אמנם גם מזרק דם הפר עשוי זהב, אך הוא טפל לדם שהוא מביא ממזבח הנחושת. הכף והמחתה משמשות לנשיאת הקטורת ממזבח הזהב. עבודתם היא עבודת הזהב. בניגוד לקרבן החטאת שבא על חטא, ולכן צריך לשוחטו ולשורפו, הקטורת מעודנת יותר, דקה מן הדקה, ואינה עוברת שינוי כמו הפר. כאשר הכהן הגדול מביא כף ומחתה של קטורת, מסתבר שהחטא אמנם נמצא וקיים, אך הוא טפל. החלבנה שריחה רע בטלה בתוך אחד עשר סממני הקטורת שריחם מלא טוב. הקטורת היא כולה טוב, היא הזהב האמיתי, לא של העגל אלא של המשכן, ואילו החלבנה היא זיכרון לחטא ולעגל שבמזבח הקטורת.

בגדי הלבן שלובש הכהן הגדול לפני ולפנים, באים כביטוי לרצון לטהרה שלמה. כאשר הכהן מתמסר לגבוה ונותן עצמו לה' יתברך, למקום שיש בו גילוי אלוקי באמת. בכף ומחתה של קטורת מתנוצצת מדרגה עליונה יותר. בחסידות מסבירים שלמעלה מיראת הרוממות ישנה דרגה נוספת, 'אהבה בתענוגים' בלשון האדמו"ר הזקן. באהבה זו לא מתגלה החיסרון של 'יש מי שאוהב', שבה האהוב הופך להיות האמצעי לתענוג של האוהב, אלא מתגלה בה אהבה שמגודל הרגשת האהוב האדם שוכח מעצמו, וכלל לא אכפת לו מעצמו אלא מטוב ה' שיתגלה בארץ. כך אומר דוד המלך ע"ה: "לולי האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים"[י]. המילה 'לולי' היא נקודה, ועל כך אומרים חז"ל שאמר דוד לפני הקב"ה, אפילו אם אני לא אזכה, העיקר שיהיה טוּב ה' בארץ חיים[יא]. במדרגה זו אין נפרדות, אלא אחדות גמורה ובה הזדונות של האוהב נהפכו לזכויות של האהוב. זוהי החלבנה שריחה הרע הוא חלק מהריח הטוב של מזבח הקטורת שנמצא לפניו יתברך תמיד, כריח הטוב שבגן עדן. שם קטגור נהפך לסנגור, ובכלל אין קטגור אלא אחדות שלמה. אני חלק ממנו.

 

אֲרוֹן, כַּפּוֹרֶת וּכְרוּב- אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי

למעלה מזאת ישנה דרגה עליונה יותר- ארון וכפורת וכרוב. שלושה אלה שנמצאים בתוך קודש הקודשים מרמזים על מדרגה עליונה. הארון מזכיר גם הוא את חטא העגל משום שבו היו מונחים לוחות ושברי לוחות. הכפורת, מלשון כפרה, היא המהפכת והמקשרת בינינו לבינו יתברך. היא החציצה שבין קול ה' המידבֵּר מבין שני הכרובים לבין יכולת הקיבול שלנו את דבר ה'. הכרוב שנזכר כאן בלשון יחיד הוא כנגד כנסת ישראל. ניתן לומר ששלושת הדרגות שהזכרנו- דם הפר, בגדי כהן גדול והקטורת, נהפכים להיות ארון כפורת וכרוב. הכפורת היא כנגד הכהן גדול שהוא צריך עדיין כפרה. הארון הוא כנגד הפר שהשתנה, שהלוחות השבורים השתנו ללוחות שלמים. והכרוב הוא אצלו יתברך, כנגד הקטורת.

בשלושת הדרגות הראשונות, דם הפר, בגדי לבן וכף ומחתה, הכהן הכולל את כל כלל ישראל בתוכו, מכניס פנימה ככלה שבאה אל החתן. לעומת זאת, במדרגה האחרונה, ארון וכפורת וכרוב נמצאים תמיד בקודש הקדשים, אצל החתן. זוהי מדרגת הכלה כמו שהיא בעצמה אצל החתן.

מתוך כך יש להבין שכל המדרגות המובאות בגמרא של 'אין קטגור נעשה סנגור' שייכות לשלב העליון של יראת הרוממות, שמתגלה בו עומק של טהרה ואהבה, כאשר הזדונות נהפכים בשנייה לשגגות. זו יראת הרוממות שבאה לאחר האהבה, אך לעולם היא אינה פוגמת בה.

מדרגה מעין זו אנו מוצאים חודש אלול. לעומת חודש הניסן שבו ישנה איתערותא דלעילא, "דודי לי ואני לו", בחודש אלול ישנה איתערותא דלתתא, "אני לדודי ודודי לי", שהכל תלוי בנו, בכוח בחירתנו ובעבודתנו. אולם, בעומק עומקים של מילות הפסוק אנו מבינים כי גם כל התנועה שלנו כלפי ה' יתברך היא מתוך שהוא מתעורר אלינו. הוא 'דודי', אוהב ופונה אלינו עוד לפני שאנו פונים אליו. אהבתו באה לידי ביטוי בעצם העובדה שהוא נותן לנו זמן לפנות אליו מעצמינו. מתוך גודל האהבה הזו אנו מבינים שגם החטאים שלנו נחשבים שוב, כדי שנוכל להתרומם ולהיטהר טהרה עמוקה עוד יותר.

 

הַשּוֹפָר- לְזִכָּרוֹן קָאתִי

מה לגבי השופר? עבודת השופר נעשית בחוץ, במדרגת תשובה מיראה. אם כן, לכאורה אפשר שהשופר ייעשה סנגור, בדומה לכהן הדיוט בחוץ שהוא בחינת 'אין קטגור נעשה סנגור'. (לא כ"כ ברור) אולם הגמרא מלמדת שלשופר מעמד מיוחד. אין הוא דומה לעבודת הקרבנות, אלא עבודתו "לזכרון קאתי". השופר נוגע במלך- "בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה'"[יב].

המחלוקת בגמרא עוסקת בשאלה האם השופר הוא בפנים, כמו הכהן הגדול, או האם הוא בחוץ, כמו כהן הדיוט. לדעת רבי יוסי, השופר הוא כמו כהן גדול שנמצא בחוץ. כשאדם שומע קול שופר הוא כעומד לפני ה' וליבו מתמלא אהבה כאהבתו של הכהן הגדול, עד כי הקטגור נעשה סנגור, כמו במדרגת תשובה מאהבה שזדונות נהפכים לזכויות וחטא העגל נטהר ונתקן. לעומת זאת, לדעת רבנן, השופר הוא כמו כהן גדול שנכנס לפני ולפנים. השופר "לזכרון קאתי" משמע, כביכול האדם נכנס לפנימיותו של הקב"ה, ואז הוא מתמלא ביראת הרוממות.

כל מצוות תקיעת שופר שייכת אל החוץ, ואינה שייכת באופן מיוחד למקדש[יג]. באמצעות מצווה זו הופכת המדינה כולה להיות כמו כהן גדול לפני ולפנים. לא כמו כהן הדיוט שזדונות נהפכים לשגגות, ולא כמו כהן גדול המלא אהבה לכל ישראל שזדונות נהפכים לזכויות, אלא ככהן גדול לפני ולפנים שזדונות נהפכים לשגגות והקטגור נעשה סנגור.

התקיעה בשופר מכונה בתורה 'תרועה', ולפי הפשט הכוונה היא שמחה- "הריעו לה' כל הארץ, פצחו ורננו וזמרו"[יד]. 'יום תרועה' הוא יום של שמחה על כך שהזדונות נהפכים לזכויות. לפי רבי יוסי זהו הפשט, ואילו לפי רבנן השמחה היא על כך שאנו עומדים לפני ה' ורוצים טהרה מוחלטת כמו שאנו לפניו ואצלו יתברך.

בתפילת "יעלה ויבוא" אנו מוצאים שמונה מעלות: "יעלה ויבוא ויגיע וייראה ויירצה ויישמע וייפקד וייזכר". כשאדם נמצא למטה הוא צריך תחילה לעלות. אחר כך עליו לבוא. לאחר מכן עליו להגיע, לגעת פנימה. כשהוא כבר נוגע בפנימיות למעלה, הא נראה (?), והוא יכול להשמיע ולהביע את התוכן שקיים שם. לאחר העלייה הזו, ישנה פקידה, "וייפקד", שהינה גילוי חיצוני, ויותר מכך ישנו זיכרון, "וייזכר", שהינו גילוי פנימי שהוא נזכר בנו וחי שם. השופר הוא הכלי באמצעותו מתעורר הזיכרון הפנימי שאנחנו לפניו.

השופר הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה מהמדינה, מבחוץ, דרך כל עבודת המקדש. מהאהבה הגדולה של הכהן הגדול שמהפך זדונות לזכויות, לדעת רבי יוסי, ועד למדרגה שאפילו הזדונות שהתהפכו לזכויות מזדככים שוב כשאנחנו מגיעים אליו, לדעת רבנן.

בשופר אנחנו מגיעים עד אליו יתברך בדמותנו, כפי שאנחנו. איננו מתנאים בכך או מקריבים זאת. אנו מביאים את עצמינו לפניו לא כמו שאנו כלולים אצלו, לא ארון כפורת וכרוב, אפילו לא חלבנה, אלא את עצמינו- "מאן דנפח - מתוכיה נפח". קול השופר הוא הכלה כמו שהיא מביאה את עצמה למדרגת אהבה בתענוגים. מביאה את עצמה, שוכחת מעצמה, ומתמוססת מתוך שהיא רוצה את הזיכוך הגמור בבגדי לבן.

 

אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה

פתחנו בשאלה לגבי ההבדל בין עמוני ומואבי לבלעם הרשע. לאור דברינו נראה לומר, שעמוני ומואבי, כיון שלא שוחטים אותם (?), אי אפשר לשנותם, ולכן תמיד הם נשארים בחוץ, כמו בגדי הזהב של הכהן הגדול. מואבית ועמונית דינן שונה, מפני שאצל האישה יכול להתרחש שינוי. האישה אינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וכיוון שהאישה בטילה ומשתנה, מואבית ועמונית מותרות לבוא פנימה, כמו דם הפר שחל בו שינוי.

קללתו של בלעם הרשע הופכת לברכה משום שבלעם הרשע אינו 'לעומת זה' של קרבן או של כהן גדול, אלא של הקטורת. הוא החלבנה של הקטורת. שלא כמו עמון ומואב שיש להם דמות משל עצמם, להתנאות ולהקריב, בלעם אינו דמות לעצמו והוא אינו יכול להוציא מפיו דבר קטן או גדול בלי רשות מה' יתברך. הוא לא יכול להתנאות, ולא יכול לקבל כסף וזהב[טו]. אין לו משל עצמו כלום, ולכן הוא מתמוסס ומשתנה. הוא החלבנה כמו שהיא צורפה לגבוה בקטורת. לכן אצל בלעם קטגור נעשה סנגור והקללה מתהפכת לברכה.

הגיור באומות העולם הוא כמו כהן גדול בבגדי זהב שאצלו הכל מתהפך לטובה מתוך אהבה גמורה, שהרי לא מקבלים גרים כשישראל במעלה גדולה, משום שבזמן כזה הגיור אינו נעשה מתוך אהבה אמיתית, אלא לשם אינטרס. אולם בלעם לא מתגייר, אלא הקב"ה מחולל בו את השינוי בפיו מקללה לברכה. כאשר קללתו של בלעם נהפכת לברכה, מתברר שהאור האלוקי שהופך את הכל לטובה קיים לא רק בישראל, אלא בכל אומות העולם, עד ש"ביתי בית תפילה ייקרא לכל העמים". "לכל העמים" - לרבות גם עמוני ומואבי. במהרה בימינו, אמן.

 


[א] דברים כג, ד-ז.

[ב] ראש השנה ג, ב.

[ג] ראש השנה כו.

[ד] המזרק שאיתו מזים את הדם של השעיר גם הוא עשוי מזהב, אך הוא אינו מוזכר, והדבר צריך עיון. ייתכן לומר את תירוצה של הגמרא על המזרקים של דם הפר והשעיר שהם כלי קודש.

[ה] ויקרא כג, ו.

[ו] שאלה זו מתחדדת בדברי רש"י לגבי השופר. רש"י אומר שאע"ג שאין בו משום 'חוטא בל יקריב' ו'חוטא בל יתנאה', הוא לזיכרון ושייך לפנים כבגדי לבן, אך לא מובן מדוע רש"י מזכיר 'חוטא בל יקריב' ו'חוטא בל יתנאה', שהרי הם כבר נדחו.

[ז] משלי יד, ד.

[ח] ירמיהו מו, כ.

[ט] ליקוטי מוהר"ן קמא ו, ג.

[י] תהלים כז, יג.

[יא] ברכות ד. - האם הרב התכוון למקור הזה?

[יב] תהלים צח, ו.

[יג] נכון שבשבת תוקעים במקדש, אבל לפי התלמוד הבבלי זה מפני שהגזירה לא חלה במקום שיש בי"ד, אולם באופן הפשוט תוקעים אפילו במדינה.

[יד] תהלים ק, א.

[טו] "אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה'". במדבר כב, יח.

עבור לתוכן העמוד