• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ושביה בצדקה - פרשת דברים, שבת חזון

הנחמה העולה מתוך תוכחת הפורענות של ישעיהו הנביא תתבאר דרגה על גבי דרגה.
"ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"
מי היא ציון? מי הם שביה? מהי מעלת ה'צדקה' על ה'משפט'?
ומהי תשובתו של ה'?


צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה

בנבואת הנחמה של זכריה מנחמנו הנביא כי מתוך התענית והאבל בעצמם יתרחש מהפך לששון ושמחה: "צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים"[א]. מהפך זה מצריך הכנה מיוחדת. עלינו לסגל מבט של גאולה על צרות הגלות וקשייה, כפי שר' עקיבא שוחק מתוך שרואה את חורבן הבית, כיוון שיש קשר עמוק בין נבואת החורבן לנבואת הגאולה. ככל שנרבה גם אנו בהתבוננות כזו על הגלות, כך נפעל לזרז ולהביא את הגאולה. מתוך כך, נתבונן בנחמה העולה מתוך נבואת התוכחה והפורענות שבחזון ישעיהו.

הפטרת "חזון ישעיהו" מסיימת בפסוק "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה"[ב]. בפשט הפסוק, מופיעה בפסוק תקבולת בין שני עניינים זהים ומקבילים: משפט וצדק. לפי הקבלה זו, צדקה אינה עשייה לפנים משורת הדין אלא נעשית על פי שורת הדין מלשון צדק, כמו משפט: "מלך אוהב צדקה ומשפט". כל הפסוקים בנבואה זו מקשרים את הצדקה לעניין הצדק. המצב המקולקל בישראל מתאר שרים גנבים ורודפי שלמונים, ואילו הקב"ה מבטיח "אשיבה שופטיך כבראשונה", וירושלים תחזור להיות "עיר הצדק קריה נאמנה".

בכל זאת, על אף הסברינו כי אין הבדל בין צדקה למשפט, במבט נוסף ניתן לראות ניגוד בין שני חלקי הפסוק. קיים הבדל בין המשפט לצדקה כי בעוד שהמשפט הוא שורת הדין, הצדקה לעומתו, היא לפנים משורת הדין. מלבד המתח שבין 'משפט' ל'צדקה', קיים מתח נוסף בין שני חלקי הפסוק בין 'ציון' ל'שביה', והוא, כדברי רבותינו, ההבדל שבין צדיקים לבעלי תשובה[ג]. נמשיך להתבונן בנחמה זו תוך שנתייחס לחלקי הפסוק השונים, בהקבלה ובניגוד ביניהם.

 

צִיּוֹן

מי היא ציון? אל מי מדבר הנביא? מסביר 'נפש החיים' כי ציון זוהי כנסת ישראל שהינה ביטוי לתמצית נשמתם של האומה הישראלית ואליה מדברים הנביאים. אומרים חז"ל: "כנסת ישראל דא שכינתא". כלומר, השכינה היא הרצון האלקי לשכון בתוך העולמות ולהתגלות בעולמות. אעפ"י  שהוא ית' למעלה למעלה מגדרי העולם, השכינה- 'כנסת ישראל' היא האלוקות היורדת לשרות בתוך העולמות והתמצית האלוקית שבהוויה כולה.

בעת החורבן, שכינה לא זזה מקודש הקודשים ומהכותל המערבי[ד]. הנשמה, נשמתה של כנסת ישראל נשארה בציון ובירושלים אך אברי הגוף הלכו לגלות. בכל מוות של אדם ישנה גלות: הנשמה נקרעת ממשכנה ועולה למקורה ואילו הגוף נשאר למטה ומתפורר באדמה. באותו אופן בגלות נוצר נתק בין ישראל לאביהם שבשמים. אך על אף המוות והגלות, אין זו גלות מוחלטת. ישנה נקודה אחת שיש בה היכולת לאחות את הקרע, נקודה הגנוזה בעצם הלוז, הנשארת נצחית ואינה בטלה לעולם[ה]. עצם הלוז היא הנקודה הנוגעת בחוליה האחרונה של עמוד השדרה, שם מונח גזע המוח, ומשם נובעים החיים כולם. זהו אותו צד בנשמה שלעולם לא נפרד מן הגוף, זוהי ציון, ממנה השכינה אינה זזה. ציון היא עצם הלוז של עם ישראל אשר על אף המוות והכליה החלים על גוף האומה כולה, היא קיימת לעולם ואין המוות פוגע בה. ציון היא אבן השתייה- אשר ממנה הושתת העולם[ו] ולעתיד, כעצם הלוז, ממנה עתידים המתים להחיות: "והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים"[ז].

נביאי ישראל בנבואותיהם מדברים אל ציון, אל עצם הלוז, נשמת העולם, אשר לעולם אין בה כליה. נבואתם מכוונת אל נצחיותם של ישראל הקיימת לעולם, על כן נצרכה נבואתם לדורות. כאשר אנו שומעים בלב פתוח את שיח הנביא עם נקודת הנשמה שבתוכנו, אנו זוכים לטעום את שייכותם של האיברים אל הנשמה ובכך מעניקים לענפי החיים את חיבורם וחיותם מחדש.  

 

בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה

מהי גאולתה של ציון? "ציון במשפט תפדה", זוהי גאולתה. ציון נפדית דווקא במשפט, במידת הדין, כיוון שהיא טהורה לגמרי ואין בה שום פגם. אמנם "שריך סוררים", אבל הנקודה הפנימית ציון, היא קודש קודשים ויש בה טהרה עליונה וגילוי אלוקות גמור. לעתיד לבוא ינהג ה' עם ציון במידת הדין, כפי שדורשים חז"ל על הפסוק "כִּי אַתָּה אָבִינוּ כִּי אַבְרָהָם לֹא יְדָעָנוּ וְיִשְׂרָאֵל לֹא יַכִּירָנוּ אַתָּה ה' אָבִינוּ גֹּאֲלֵנוּ מֵעוֹלָם שְׁמֶךָ"[ח], כי לעתיד לבוא "לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה" -לא בדרכו של אברהם אבינו ולא בדרכו של יעקב, אלא דווקא במידת הדין של יצחק אבינו: "ציון במשפט תפדה", דווקא במשפט[ט].

מהו פדיון? בפדיון הבן אנו לוקחים את הבכור הקדוש מבטן ובפדיונו אנו מוציאים אל הפועל את קדושתו ונותנים לה תוקף. כנסת ישראל נמצאת בטהרתה ובשלמותה ואין בה שום פגם, תמיד וללא תנאי: "כולך יפה רעייתי ומום אין בך", אך יש לפדותה ולהוציא אל הפועל את טהרתה וקדושתה כיון שהיא שבויה בתוך הקליפות, וטהרתה מכוסה ומסותרת. הפדיון יוציא אותה משביה ויגלה כי תמיד הייתה בטהרתה.

  

וְשָׁבֶיהָ

ציון היא כאמור, נקודת הנשמה הפנימית אשר ממנה שכינה אינה זזה מעולם. לעומתה, איברי הגוף, בניה של ציון, נתרחקו מאדמתם מחמת חטאם ונתפזרו בגלות. הם אשר עתידים בעת הגאולה לשוב ולהיות שביהָ, לשוב בתשובה על חטאיהם ולשוב אל אדמתם שנתרחקו ממנה. עוד יש לומר, כי בתוך שבי ציון לא זזה נקודת ציון מעולם, וישראל מקושרים ושייכים לציון שבתוכם, שהרי "בכל מקום שגלו ישראל- שכינה עימהם"[י]. ישראל בגלותם זוכרים ואוחזים בנקודת ציון שבהם: "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזוכרנו את ציון"[יא]. לכן, ישנה הקבלה בין חלקי הפסוק בין 'ציון' ל'שביה', בין 'משפט' ל'צדקה', ומכיוון שבכל מקום שגלו ישראל שכינה עימהם, מתוך הקישור הזה, כאשר הם שבים אזי ציון שבה עימהם והם שבים עמה.

בדרך זו יש להסביר מדוע אין פועל בחלק השני של הפסוק. הפועל 'תפדה' משותף לשני חלקי הפסוק- הן ל'ציון' והן ל'שביה' כיוון ששניהם נפדים יחד כישות אחת באותה דרגה של פדיון. ציון נפדית בדין, מפני קדושתה שתמיד נשארה בטהרתה, ואף כל אחד מישראל, אשר לא זזה שכינה מעימו, יש לו שייכות לקדושתה וטהרתה של נקודת ציון אשר בקרבו והוא שעתיד להיפדות בצדק ובמשפט, על פי שורת הדין.

ההבנה כי קיים ניגוד בין חלקי הפסוק והבדל בין 'ציון' ל'שביה', מכיל דרגה עמוקה ופנימית מזו שהוסברה לעיל. ההבדל בין 'ציון' ל'שביה' הוא כהבדל שבין צדיקים לבעלי תשובה. אמרו רבותינו, כי "במקום שבעלי תשובה עומדין, צדיקים גמורים אינם עומדין"[יב]. לפיכך, 'שביה' הם במדרגה גבוהה מדרגתה של 'ציון'. ציוֹן היא כנקודת ציוּן. אין לה אורך או רוחב ואין לה התפשטות כלל. היא כגוף גיאומטרי חסר מימדים בעל אחדות פשוטה. לעומת זאת, 'שביה' פזורים בעולם הריבוי, בארבע כנפות הארץ. זהו הבדל בין 'משפט' ל'צדקה'. למה נפלה ציון? הרי אם כנסת ישראל תמיד בטהרתה, איך זה שאיבריה חוטאים? אלא יש להסביר כי איבריה-בניה היוצאים ומתרבים מתוך נקודת האחדות ציון חוטאים מפאת ריחוקם מציון, ולכן יש בהם נפילה וחטא. ככל שהפרטים מתקרבים לנקודת האחדות, הם יכולים לזכות לטעם הפנימי של הקדושה והטהרה השוכנים בקרבם.

יש להסביר אף אחרת, כי כל האחדות היא בשביל הרבים ולא ההפך. לא הריבוי חוטא לאחדות אלא הריבוי הוא ביטוי עליון ונשגב לנקודת האחדות. רבותינו דרשו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד"[יג]. כלומר, כל בניינו של המקדש נעשה דווקא כמקום היוצר את הריבוי ולא רק כנקודת אחדות. ריבוי הפנים מתגלה בישראל בארבע קצוות תבל, בכל אחד ואחד מישראל בכל מקום שהוא, בגשמיות וברוחניות והוא שעתיד להתגלות באחדות אחת כאשר ישובו כולם לציון. אז יתגלה כי נקודת האחדות ציון של "ועשו לי מקדש" היא בשביל "ושכנתי בתוכם"- בליבות כל אחד ואחד מישראל.

עיקר נחמת הגאולה תהיה בהבנה כי מעלת הריבוי היא לאין ערוך ממעלת האחדות. הריבוי הוא תכלית בריאת העולם. מעלת האחד הייתה עוד לפני בריאת העולמות ואילו בבריאת עולם הריבוי הוציא הקב"ה לפועל את תאוותו לעשות לו דירה בתחתונים. עולם הריבוי נברא על מנת שדווקא מתוכו תהיה דבקות בנקודת האחדות. "ושביה בצדקה" זוהי מעלת הריבוי על האחד. לפיכך, השכינה שלא זזה מבית קודש הקודשים, נמשכת אף בכל מקום שגלו ישראל, דווקא במקום של גלות וריחוק.

היכולת לגלות ואחר כך לשוב, זוהי מעלתם של בעלי תשובה, מעלה העליונה לאין ערוך ממעלת הצדיקים שאין בהם שינוי כלל. כל מה שיש בו נפילה והתרחקות, באותה מידה תהיה בו עליה והתקרבות. הגעגועים, התשוקה והכיסופים דווקא מן הריחוק ומן הגלות עולים על מציאות של קרבה ללא גלות. מפרש הבעש"ט את דברי דוד המלך בתהילים, שכפי עוצמת הצימאון שחש דוד בהיותו רחוק במדבר, כך יחוש, באותה מידה, עוצמה של תשוקה במקום הקרבה, בקודש: "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף בלי מים, כן בקודש חזיתיך לראות עוזך וכבודך"[יד]. מדרגתם של שבי ציון הגולים ושבים גבוהה ועליונה ממדרגתה של ציון שלא גלתה מעולם ובמקום שישראל השבים עומדים, ציון אינה עומדת.

 

בִּצְדָקָה

תשובתם של ישראל, "שביהָ", אינה מתקבלת לפי מידת הדין, אלא בצדקה. על פי מידת הדין, "שאלו... חוטא מה עונשו? ... הנפש החוטאת היא תמות"[טו], אך שבי ציון יגאלו רק בצדקה וברחמים, לפנים משורת הדין, כיון שהגאולה אינה תלויה בתשובה[טז]. מדוע אם כן הם מכונים "שביה"? אלא, למאן דאמר גאולה תלויה בתשובה, יש לומר, כי עצם היכולת לשוב בתשובה מן החטא היא עצמה צדקה ולפנים משורת הדין. 

הצדיקים הגמורים, מקבלים שכרם על פי דין והוא המגדיר את הגבולות שלהם. בעלי תשובה לעומת זאת, דלית ליה מגרמיה כלום, לא הגיעו למעלתם מצד המצוות שעשו אלא מצד התשובה שעשו ממקום ריחוקם. בשל מעלה עליונה זו, הם מקבלים למעלה מהמידה המגיעה להם בדין ולמעלה ממה שיכולים להכיל, כפי מידתו של הקב"ה- בצדקה.

בין שני חלקי הפסוק, בין 'ציון' ל'משפט' ישנו הפועל 'תפדה' אך אין פועל מקביל למה שיתרחש עם 'שביה'. לא נאמר 'ושביה יגאלו בצדקה', או 'יוושעו' בצדקה אלא סתם: "ושביה- בצדקה". לפי הפשט, כפי שהסברנו לעיל, הפועל נתלה ברישא. כלומר, כפי ש'ציון' תפדה במשפט, 'שביה' יפדו בצדקה. בכל זאת, אין הפסוק אומר זאת אלא מחסיר פועל ואינו מתאר מה יקרה לשביה. על כן, יש מקום לומר שאין יכולת ואין מילה לבטא את הפדיון שיתרחש ל'שביה', כי זו תהיה גאולה ופדות במדרגה עליונה וגבוהה מאוד. אין מילה להכיל את גודל הפלא אשר יתרחש בגאולה העתידה לשבי ציון, שתהיה למעלה למעלה מתפיסתנו כעת ולמעלה ממה שהנביאים יכולים להתנבא בה- "עין לא ראתה אלוקים זולתך יעשה למחכה לו"[יז].

 

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן 

מעלה גדולה ונשגבה ישנה לשבי ציון אך הנחמה אינה רק בכך שישראל ישובו לציון, אלא אף בשוב ה' ציון. בעת גלותנו היינו נתונים בתוך הצער והקושי שלנו: "אוי להם לבנים שגלו מעל שולחן אביהם"[יח]. לאט לאט, ככל שנחלש עול הגלות, מתחילים ישראל לשמוע עוד קול שבוכה ומצטער על הגלות, כפי שאומרים חז"ל בגדולתם: "מה לו לאב שהגלה את בניו"[יט]. זהו צער השכינה.

נסביר דברינו במשל: כאשר ישנה מריבה בין אב לבנו, בין איש לאשתו ובין אחים, הבעיה העיקרית בכך שכל אחד מרגיש פגוע ועסוק בצרתו ומתוך כך מאשים את הזולת, מפנה אליו חיציו ואינו שומע את קולו. פיוס אמיתי יכול להתחיל כאשר אחד הצדדים מטה אוזנו לשמוע את כאבו של זולתו. פיוס כזה יוצר מפגש מחודש וקשר עמוק לאין ערוך מזה שהיה לפני כן, כמעלת מקומם של בעלי תשובה על מקומם של צדיקים שלא חטאו מעולם.  הנמשל לדברינו: כאשר עם ישראל שקוע בצער גלותו אין הוא פנוי להטות אוזנו ולשמוע את צערה של השכינה, ואת קולו של האב המקונן במסתרים על שהגלה את בניו[כ]. כחלק מתהליך הגאולה עלינו להטות אוזנינו ולשמוע את צער השכינה בגלותה. מתוך הזדהות עם צערה, יבוא פיוס ומתוכו תבוא נחמה שעיקרה בהבנה שאמנם הטיל עלינו ה' את הגלות ביד זועפת אך במסתרים היה כאָב מלא צער על גלות בניו האהובים.

ישעיהו הנביא פותח את נבואות הנחמה: "נחמו נחמו עמי"[כא]. ודורשים חז"ל: "חטאו בכפליים, 'חטא חטאה ירושלים'; ולקו בכפליים, 'כי לקחה מיד ה' כפליים בכל חטאותיה'; ומתנחמים בכפליים: "נחמו נחמו עמי"[כב]. החטא הכפול הוא חטא הבנים אשר בשלו יצאו לגלות וגם, כביכול, של אביהם, שהוציאם לגלות – 'מה לו לאב', וכדברי הקינה באיכה "נחנו פשענו ומרינו אתה לא סלחת". לעומת זה, הנחמה בכפליים היא תשובה כפולה -  הן בשיבת הבנים לציון והן בשיבת אביהם. בנחמת הכפליים "נחמו נחמו עמי", מצווה עלינו הקב"ה שננחמו בכך שנגלה את מסתריו, נודיע את צער השכינה על גלותם של ישראל ומתוך כך, נביע את רצונו לשוב אלינו ולחדש את הקשר כימי עולם וכשנים קדמוניות. במהרה בימינו, אמן.

 


[א] זכריה ח, יט.

[ב] ישעיהו א, כז.

[ג]  דברים אלו מפורשים רבות אצל אדמור"י חב"ד, ראה ליקוטי תורה, דברים א'. ציון בגימטריא יוסף, ויוסף הוא הצדיק לעומת בעל תשובה- "שביה".

[ד] שמות רבה ב, ב.

[ה] בראשית רבה כח, ג.

[ו] יומא נד:

[ז] זכריה יד, ח.

[ח]  ישעיהו סג, טז.

[ט]  שבת פט:

[י] במדבר רבה ז, י.

[יא] תהילים קלז, א.

[יב] ברכות לד:

[יג] דרשה זו מובאת בספרים קדמונים אצל כמה מרבותינו כמו הראשית חכמה והאלשיך אך אין לה מקור בדברי חז"ל המצויים בידינו.

[יד] תהילים סג, ב.

[טו] ירושלמי מכות, פ"ב, ה"ו.

[טז] סנהדרין צז:

[יז] ישעיהו סד, ג.

[יח] ברכות ג.

[יט] שם.

[כ] כדברי ירמיה יג, יז: "במסתרים תבכה נפשי מפני גיוה" ובבבלי חגיגה ה: מפורש 'מפני גיוה' – מפני גאוותם של ישראל שניטלה מהם. 'במסתרים'- "מקום יש לו לקב"ה ומסתרים שמו" ובו בוכה ה' על החורבן והגלות.

[כא] ישעיהו מ, א.

[כב] ילקוט שמעוני, ישעיהו מ.

עבור לתוכן העמוד