• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לסיחון מלך האמרי - פרשת דברים, שבת חזון

מדוע משה קורא לשלום אל האמורי ולא נלחם בו בתחילה?
נתבונן ונעמיק בדרכי התבררות הטוב והרע ובדרך תיקון הרע,
וננסה להסביר, כיצד נוכל להפוך את הרע לטובה?


כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת רוּחוֹ

בפרשתנו מתאר משה את המלחמה בסיחון ובארצו. ממלחמה זו ניתן ללמוד את עניין המלחמות בכללותו ואת עניין ההנהגה האלוקית של המלחמות. משה מספר, שישראל באו לסיחון מלך האמורי וביקשו לשכנעו לעבור בארצו. מצד ההסברה לסיחון, נראה שכדאי לו להיענות לבקשתם של ישראל ולתת להם לעבור בארצו. הרי המעבר יהיה רווחי: ישראל ישלמו על המים והאוכל וסיחון לא יסתבך עם העם היוצא ממצרים שמוראו נתון על כל העמים סביב. לכאורה נראה שכדאי לסיחון לעשות את העסקה עם ישראל, לפתור עצמו ממלחמה מיותרת ולהרוויח מעסקה תיירותית משתלמת. מלחמה בישראל היא לקיחת סיכון מיותר, שהרי סיחון יכול להפסיד, וגם אם ינצח, לא יצא לו מכך דבר, שהרי אין לו מה לכבוש מהם.

מפשט התורה נראה שהיה בסיחון קול שהיה מעוניין להיענות לבקשתם של ישראל. אולם בסופו של דבר סיחון לא בחר במהלך הכדאי עבורו. מסבירה זאת התורה ואומרת: "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה[א]

 

בְּשוֹרָה רָעָה שֶהוֹפֶכֶת לְטוֹבָה

מצדם של ישראל, זו בשורה רעה לשמוע תשובה שלילית מסיחון. נוח יותר לעבור בארץ סיחון ללא מלחמה. סיחון היה מלך קשה ועמו קשה, ומן הסתם במלחמות יש מחירים כבדים. מדוע צריך מלחמה לפני הכניסה לארץ? לכאורה זוהי מלחמה מיותרת משום ששני הצדדים אינם מעוניינים בה. אולם התורה מדגישה שמי שרוצה במלחמה זו הוא הקב"ה בעצמו, שמקשה את לב סיחון. לולי שהקשה ה' את לבו של סיחון, היה לבו רך והוא היה נענה לבקשתם של ישראל. אך הקב"ה מעוניין שתהיה מלחמה כדי לתת את סיחון בידי ישראל- "לְמַעַן תִּתּוֹ בְיָדְךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

בעיניים אנושיות איננו יכולים להימלט מלראות במלחמה בשורה רעה, אולם בעיניים האלוקיות המלחמה היא בשורה טובה- "למען תיתו בידך כיום הזה". במלחמה מתרחש מהפך, שהבשורה הרעה הופכת לטובה. במלחמת ששת הימים ראינו כדבר הזה במלחמה נגד הירדנים. ערב המלחמה ביקשנו מהירדנים לא להתערב במלחמה תוך הבטחה שלא ניגע בהם לרעה. הדבר לא השתלם לא להם ולא לנו, שהרי די היה לנו בשתי חזיתות גדולות וקשות. אולם הקב"ה הקשה את רוחם ואימץ את לבבם "למען תיתו בידך", ועל ידי קשיות הרוח ואימוץ הלב זכינו לחזור לכל ערי הקודש- ירושלים, חברון ושכם ולכל מרחבי יהודה ושומרון.

יש מקום להתבונן על מנגנון זה של מלחמה, שבה אימוץ הלב גורם לבשורה טובה באופן שאינו מתוכנן ואינו נראה כדאי על פני השטח.

מהי הבשורה הגדולה "למען תיתו בידך כיום הזה"? מדוע אנו צריכים את ארצו של סיחון? לכאורה די לנו בארץ שבעת עממים. משה רבנו רואה חולשה בהצעתם של שבטי ראובן, גד וחצי מנשה לרשת את סיחון ולשבת בארצו, ומאשימם שיש בכך חזרה על חטא המרגלים. אפשר לומר שלאחר זיכוך כוונותיהם של בני גד, ראובן ומנשה, בכל זאת יש רווח: ארץ ישראל הרחיבה גבולותיה והרוויחה עוד שטח המתאים לצאן המרובה של שבטים אלה. אולם יש להבין- מדוע הדבר צריך להגיע דרך הקשיית לבו של סיחון, כשניתן היה לצאת למלחמה מלכתחילה?

 

גָּדוֹל הַהֹרְגוֹ יוֹתֵר מִן הַמַּחְטִיאוֹ

בעצם ישנן שלוש דרכים אפשריות להתנהלות מול סיחון: האחת היא להילחם כנגדו; השנייה- לשאול לשלום ולבקש הסכמה לעבור בארצו; הדרך השלישית היא, שתחילה יש לשאול לשלום ורק אם אין הסכמה- לפתוח במלחמה, כפי שאכן התרחש.

מה רע בדרכים הראשונות? בכל כיבוש ובכל מלחמה יש שאלה של צדק ומוסר. מה אשם סיחון שאנו צריכים להגיע לארץ ישראל והוא נמצא בדרך? מדוע הוא צד במערכה? אצל בני מואב ובני עמון מצאנו שהקב"ה מצווה "אל תתגר בם מלחמה", ומדוע סיחון יכול להיות אויב? קיים הבדל גם בין סיחון למדין. במלחמת מדין ישראל הורגים בתחילה רק את הזכרים ומשאירים את הנשים, אך משה קוצף על כך משום שנשות מדין החטיאו את ישראל. לכן הוא מצווה להרוג את כל הנשים היודעות משכב זכר ולהשאיר רק את הטף בנשים. לעומת זאת, במלחמת סיחון ישראל הורגים את כולם, כולל הטף בנשים. הדבר קשה, שהרי בנות חשבון לא הכשילו את ישראל, ומדוע הרגו אותן?

ההבדל בין סיחון למדין נעוץ בהבדל שברצונם לפגוע בישראל. בעוד שמדין רצו לפגוע ביצר עריות שבישראל, האמורי רצו לפגוע בגופם ולהשמידם. שלוש עבירות חמורות יש בתורה – עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. יש מקום לדון איזו עבירה חמורה יותר, והאמת היא שבכל אחת מהשלוש יש צד חומרה על האחרות. עבודה זרה היא פגיעה כלפי שמיא במלכו של עולם; גילוי עריות הוא פגיעה עמוקה יותר, ויש בו חטא חמור יותר. "לא עבדו ישראל עבודה זרה אלא להתיר להם את העריות"[ב], וכשסילקו את יצר עבודה זרה, את יצר העריות אי אפשר היה לסלק, משום שהוא יצר עמוק יותר. חטא עריות אף חמור יותר מחטא שפיכות דמים- "גדול המחטיאו יותר מן ההורגו"[ג]. אולם יש צד ששפיכות דמים היא העבירה החמורה ביותר. שפיכות דמים היא העבירה היחידה מבין השלוש שיש בה דין "ייהרג ובל יעבור". על פי השכל האנושי, עבודה זרה היא "יעבור ואל ייהרג" שהרי כתוב "וחי בהם", כמו שבת שנדחית מפני פיקוח נפש. לולא שיש כתוב מפורש האומר "ובכל נפשך", היה אפשר לומר מצד הסברה שעבודה זרה נדחית מפני פיקוח נפש. אולם לגבי שפיכות דמים אין מקור בתורה ל"ייהרג ובל יעבור". פשיטא! מאי חזית דמא דידך סומק טפי?[ד] סברה היא למה לי קרא. בכך שפיכות דמים חמורה יותר מגילוי עריות. מבין שלוש העבירות, רק שפיכות דמים היא סברה פשוטה מגודל החומרה שבה, אך גילוי עריות ועבודה זרה אינן כך. לולי שהיה כתוב "כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה"[ה], לא היינו יודעים לאסור גילוי עריות.

עבודה זרה וגילוי עריות הם חטאים של חיים, חטאים שיש בהם עונג ותשוקה, כפי שאומר המלך מנשה על יצר עבודה זרה[ו]. הם מביאים חיים לעולם גם אם הם מעוותים. אולם שפיכות דמים היא הרג שאינו צריך סברה. לכן, אף על פי ש"גדול המחטיאו יותר מההורגו" כפי שנאמר במדין, בכל זאת במדין לא הרגו את הטף בנשים ולא חששו שיגדלו ויחטיאו, למרות שלכאורה יש לחשוש לכך, ואילו במלחמת סיחון הרגו את כולם.

אכן יש צד ש"גדול המחטיאו יותר מההורגו", אבל מהמתת הטף והנשים אצל סיחון אנו למדים שוודאי יש צד ש"גדול ההורגו יותר מהמחטיאו". סברה היא למה לי קרא! סיחון שביקש להילחם כנגדנו ולהרגנו, ודאי שיש להילחם בו! אין כל שאלה: הורגים את כולם- גברים וטף, ולא משאירים אף אחד. סיחון, כמו עוג וכמו שבעת עממי כנען, הוא תמצית הרשע של שפיכות דמים בעולם. המלחמה כנגדו היא לא בשביל לרשת את ארצו אלא "למען תיתו בידך". כלומר, לתת אותו ואת עמו בידנו ולא את ארצו.

 

לְסִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ

סיחון ועוג עומדים בראשן של שתי אומות שנודעו ברשעותן כחלק מציר הרשע בעולם, והם כשני מנעולים בכניסה לארץ ישראל. שבעת העממים שבארץ כנען תלויים בהם וקשורים אליהם. במזמור קל"ו בתהילים אנו מברכים את הקב"ה ששחרר את העולם מהרוע של סיחון ועוג. איננו מזכירים את מדין או כל אומה אחרת אלא דווקא את הרשעים הללו- "לסיחון מלך האמורי- כי לעולם חסדו, ולעוג מלך הבשן- כי לעולם חסדו", כיוון שזהו חסד גדול לעולם כולו שנעקרה דווקא הרשעה הזאת. מאז ועד היום יש חסד אלוקי עליון מהכחדתו של סיחון, ועל כן אנו ממשיכים להודות על כך.

עקירת הרשע של סיחון באה דווקא על ידי הכוונה אלוקית, משום שלנו אין את הכוח לעסוק בעקירת רשע לשמה. אנו מעדיפים ללכת בדרכים עקיפות, לא לגעת, להסתדר ולעבור תמורת תשלום. אין בכוחנו להתעסק עם הרשעה הזו. אולם הקב"ה אינו רוצה בכך אלא הוא חפץ בעקירת הרשע מן היסוד. זה חסדו לעולם.

ובכל זאת, לכאורה אפשר היה ללכת ולהילחם בסיחון ללא כל שיג ושיח, כשליחי הקב"ה למלחמה ברשע. יש בכך מעלה עצומה לעומת מלחמה שנעשית לאחר שהאמורי מסרבים לדרכי שלום. לכאורה היו צריכים ישראל לאמץ את לבבם, לבצע וליישם את "כי לעולם חסדו" של "לסיחון מלך האמורי" בדרך ישירה ולכתחילה. היה עליהם לנצל את ההזמנות שנקרתה בדרכם לארץ ישראל, לעקור את הרשעה מן העולם. אולם, כפי שהדבר התרחש בסופו של דבר, נראה שישראל נלחמים בלית ברירה ולא לכתחילה. כביכול הם אינם רואים בעקירת הרשע עניין שצריך להתמסר אליו, ואינם שותפים בכך אלא בדרך אגב. למה לא זכו ישראל להיות שותפים לכתחילה בעקירת הרשעה הזאת מן העולם? למה לא גלגל הקב"ה את העניין באופן שעם ישראל יעקרו את הרשעה הזו לכתחילה?

גם בימינו אנו חשים שכל המלחמות שלנו כנגד אויבנו אינן נעשות לכתחילה מתוך ביעור הרשעה אלא בדיעבד. הקב"ה מגלגל כך שלא יהיו לנו מספיק כוחות לעמוד בעמדה מוסרית מול העולם ולומר שיש כאן רשעה שמאיימת על העולם כולו. לכאורה אנו נלחמים בטרור למען טהרת העולם ולמען זיכוך העולם כולו, כדי לטהר את כל המציאות ולהכין אותה לדרגות עליונות יותר, ומדוע מתגלגל כך שאנו עוקרים את רשעת אויבנו בדיעבד, במלחמת אין ברירה?

 

חֲשִיפַת הָרֶשַע וַעֲקִירָתוֹ

הסוגיה שיש לדון בה היא האופן שבו יש לטהר את העולם מן הרשעה שבו. הקב"ה מגלגל שעקירת הרשעה מן העולם תהיה באופן שהרע מקשה את רוחו ומאמץ את לבבו ורק כך הרשעה צריכה להתכלות. בפרשתנו נאמר "וְלֹא אָבָה סִיחֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן הַעֲבִרֵנוּ בּוֹ כִּי הִקְשָׁה ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת רוּחוֹ וְאִמֵּץ אֶת לְבָבוֹ". ניתן לפרש שסיחון רצה לתת לישראל לעבור בגבולו והקב"ה מנע בעדו ופקד עליו לסרב. אולם לשון הכתוב אינה "מנע בעדו". הביטוי "הקשה את רוחו ואימץ את לבבו" מלמד שזה רוחו שלו ולבבו שלו. כלומר, סיחון היה רוצה לסרב והיה רוצה לעמוד במלחמה מצד רשעותו, אך לא היה לו מספיק אומץ כי ידע מי הם ישראל ומי הולך בקרב מחניהם. לכן הקב"ה אימץ את לבבו כדי שייפנה למלחמה. בעצם הקב"ה עזר לסיחון לגלות ולחשוף את מה שבאמת נמצא בלבו פנימה, ונתן לו את האומץ לעשות את אשר עם לבבו.

מהו הרע בעולם? לרע יש שתי משימות בעולם- להיות ולעשות רע. כששתי המשימות מתנגשות ביניהן, ה"להיות" גובר על עשיית הרע, אך אין זה עיקר רצונו של הרע. הרע רואה חולשה בכך שהוא צריך לעשות חשבונות של הישרדות וכדאיות, משום שעיקר רצונו הוא לעשות רע. הוא רוצה לגבור על פחדו לחדול, על מנת להוציא לפועל את הרוע שבו.

כשהקב"ה מאמץ את לבבו של הרע, מתגלה שלעשות רע הוא רצון עמוק יותר מעצם הרצון להיות, כפי שאנו רואים אצל השאהידים. זו עצמותו של הרע- הרצון לביטול המציאות. הרוע מכלה, שורף, משמיד והורג משום שהוא רוצה בכיליון החיים וכיליון המציאות. רצונו להיות ומלחמתו על חייו שלו אינם באמת מתאימים לאופיו, והוא פועל כך רק מתוך אילוץ ובניגוד לאופיו הרע. עומק מציאותו הוא ההעדר שבו ולא הקיום שבו. על ידי אימוץ הלב של סיחון הולך ומתברר, שהרע שבו, הוא ההעדר שבו, עמוק יותר מהקיום שבו, ואילו הקיום הוא רק "חשבון". לאחר שהתבררה מהותו של הרע התבררות סגולית ולא התבררות חיצונית אנושית, על ידי הקב"ה ולא על ידי בשר ודם, המלחמה כנגדו נעשית מתוך הבנה של עומק הרשעה שבו. אם סיחון היה בוחר במלחמה מרצונו ומכוח בחירתו, הוא היה פועל עם הקיום שלו, אבל הסגולה שברע שעניינה העדר, היא גילוי אלוקי, שהרי לא יכול להיות שהקיום ירצה את ניגודו - ההעדר. הרע הוא ברייה יוצאת דופן שמציאותה מכוונת לעקירת המציאות, המופיעה ומתגלה כדי להעלים ולהעלם. ממילא אין היא יכולה כלל לזהות את דמותה שלה. לכן דווקא הקב"ה מקשה את רוחו ומאמץ את לבבו של הרע, ובכך הוא מגלה את עומק הזהות שלו.

כשהעולם עומד מול הרשעה ומגלה שעומקה הוא רצונה ברע ולא רצונה בהיותה, אז עומק הטהרה מהדהד לאין ערוך. אז מתגלה איזה עומק של רשעה נעקר מן העולם. כפי שראינו במבצע "צוק איתן", אויבנו לא הסכימו להפסקת אש פעם אחר פעם, והרוע התגבר בתוכם על מנת להרע עוד ועוד. דובר החמאס אמר "או שהיהודים יעקרו את עזה מההיסטוריה או שאנחנו נכבוש את כל פלסטין". כלומר, או שהרע יפעל רוע והעדר או שאין לו קיום. ואכן זו מהותם של אותם רשעים האומרים כנגדנו "באותה תשוקה שאתם משתוקקים לחיות אנחנו משתוקקים למות".

הקב"ה מקשה את רוחם ומאמץ את לבבם של הרשעים ובכך חושף את עומק הרשע. עצם החשיפה הזו, בין אם הגויים מבינים זאת ובין אם לאו, גורמת עומק של טהרה עליונה בעולם כולו ומביאה לכיליונו של הרע כהוצאת גידול מגופו של אדם. הרשעה בעצמה שמחה בכיליונה משום שבאמת חפצי מוות הם. "לסיחון מלך האמורי כי לעולם חסדו".

ניתן להסביר הסבר נוסף מצד המוסריות של ישראל, מדוע ישראל פותחים תחילה בשלום. לא רק שאנחנו "בסדר", שתחילה אנו פותחים בשלום. לא תמיד זו נאורות ומוסריות גדולה להסכים לכל הפסקת אש. עומק העניין הוא, שככל שאנו מבררים וחושפים את עומק הרשעה וככל שאנו מדייקים בהבנת רשעותה בבואנו לעקור אותה, כך המוסריות גדולה יותר. לא רק שהרשעה נעלמת מהעולם באופן עמוק יותר, אלא שגם אנו שותפים במיגור הרשעה באופן עמוק יותר. אם היינו נלחמים כנגד הרשעים אך עומק רשעותם לא היה מתגלה, היינו יכולים לטעות ולחשוב שהם רצו לשרוד ולא רצו להרשיע, או שהיו מוכנים להיענות להצעתנו לשלום, וכל מלחמתם הייתה מתוך שאנו פתחנו במלחמה ולא מפני שרצו להרע. במקרה זה, השותפות שלנו בעקירת הרשע הייתה רק ברשע שעדיין יש לו קיום. אולם כשבאמצעות קריאתנו לשלום התברר רצון הרע במלחמה, התבררות זו העמיקה את המעשה המוסרי שלנו ונעשינו שותפים במובן רחב, עמוק ומדויק יותר במלחמה ברשעה.

 

מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת

בכל זאת לאחר דברינו יש לשאול- האם בכלל יש מקום לקרוא לשלום? נראה שהקב"ה לא רצה בהצעת השלום בתחילה, כפי שאומרים חז"ל על המילים "ממדבר קדמות", שקודם שהקב"ה אמר למשה "החל רש", משה כבר הציע שלום, אך הקב"ה ציווה להילחם. העצה האלוקית היא שצריך להילחם בלא להציע שלום מפני שצריך לעקור את הרשעה מן העולם. בכל זאת משה רבנו קרא לשלום אף על פי שידע שסיחון לא ייענה לקריאתו. בתורה אין כל ביקורת על מעשיו של משה שקרא לשלום. אף להפך: הקריאה לשלום רק העמיקה את כל החשבון. פעמים רבות הקריאה להפסקת אש ולשלום, גם אם אינה נראית נכונה, בכל זאת יש בה רווחים עצומים. עיקר הרווח הוא שלבסוף מתגלה עומק הרשע, יותר מכפי שהיה מתגלה במלחמה לבדה.

בתורה נאמר שמשה שלח מלאכים "ממדבר קדמות", "וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם"[ז]. המדבר הזה אינו מופיע בעוד מקום במקרא. האבן עזרא מפרש שזהו מדבר מתנה, וניתן לפרש "קדמות" שזהו המדבר המזרחי שממזרח לארץ ישראל ואפילו ממזרח לעבר הירדן. חז"ל דורשים על כך שני פירושים, כפי שמביא רש"י:

 

"ממדבר קדמות"- אף על פי שלא ציווני המקום לקרוא לסיחון לשלום, למדתי ממדבר סיני, מן התורה שקדמה לעולם, שבא הקב"ה ליתנה לישראל חזר אותה על עשיו וישמעאל, וגלוי לפניו שלא יקבלוה, ואף על פי כן פתח להם לשלום, אף אני קידמתי את סיחון בדברי שלום.

דבר אחר: "ממדבר קדמות" ממך למדתי שקדמת לעולם [בדברים]. יכול היית לשלוח ברק אחד ולשרוף את המצריים, אלא שלחתני מן המדבר אל פרעה לאמר 'שלח את עמי' במתון.

 

לפי דברי רש"י, הקב"ה לא ציווה לקרוא לסיחון לשלום אלא ציווה להילחם, ובכל זאת משה רבנו מעמיק חקר להבין את רצון ה' וקורא לשלום. לפי הפירוש הראשון משה לומד זאת מהתורה שקדמה לכולם והוצעה תחילה לאומות. לפי הפירוש השני, משה לומד זאת מן הקב"ה, קדמונו של עולם, שכשרצה להילחם במצרים פנה אליהם תחילה בדברים ובדרך מתונה.

שני הפירושים הולכים בדרכים שונות אף על פי שהם נראים דומים זה לזה. לפי המשל הראשון, הקב"ה רוצה לתת מתנה לישראל. תחילה הוא מציע את המתנה לגויים אך הם אינם רוצים בה, ומפני שהם אינם רוצים בה, הוא נותנה לישראל. כשהקב"ה הציע לגויים את התורה הוא לא התכוון באמת לתת להם אותה כי ידע שהם יסרבו. ממנו למד משה להציע שלום למרות הידיעה שההצעה תיענה בסירוב. לפי הפירוש השני, הקב"ה רוצה להרוג את המצרים, אך הוא לא עשה זאת בבת-אחת אלא מתוך בקשת "שלח את עמי" והקשיית לב פרעה. פירוש זה דומה למה שהתרחש בפרשתנו עם סיחון, שה' אימץ את לבבו של סיחון והקשה את רוחו.

שני הפירושים השונים ל"מדבר קדמות" יוצרים הבחנה בין התורה לבין הקב"ה. כאשר מדובר על התורה שקדמה לעולם, יש רצון לתת מתנה לגויים אך הם מסרבים, וכשמדובר על הקב"ה, קדמונו של עולם, הקב"ה רוצה להשמיד ולהרוג את מצרים. משתמע שלכאורה התורה טובה יותר מנותנה, שהתורה "דרכיה דרכי נועם" ואילו הקב"ה הוא א-ל קנא ונוקם. כיצד להסביר זאת?

בעניין התורה, יש להבין מדוע הקב"ה מציע לגויים את התורה אם הוא יודע שהם לא ירצו בה. יש להשיב, שיש בכך רווח כפול. ראשית, כשתינתן תורה לישראל יתברר שאף אחד אחר אינו מתאים לתורה הזאת. לכאורה אפשר היה שהתורה תינתן לכל עם ולשון. המשאל בין הגויים מלמד שהתורה שייכת רק לישראל, וכך מתבררת מעלתם של ישראל. בנוסף, באופן פרדוקסלי כשהקב"ה מציע תורה לגויים ומתבררת מעלתם של ישראל, היא אינה מתבררת באופן שמוחק את הגויים, אלא אדרבה, ההווה אמינא לנתינת התורה לגויים נותנת שייכות מסוימת לתורה גם בקרב הגויים. ייתכן שאם הקב"ה לא היה מציע תורה לגויים, גרים לא היו מתגיירים כי לא הייתה להם שום שייכות לתורה. כמו כן, בהצעת התורה לגויים מונח הבסיס לקבלת התורה לעתיד לבוא בקרב הגויים, "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה". מעין זרע שמונח דורות רבים כהכנה למהפך שיתרחש לעתיד לבוא. לפי הסבר זה נראה שעומדת כוונה טובה מאחורי ההצעה הזו, שיהיה טוב לגויים וטוב לישראל. משה רבנו לומד מכך שמעלתם של ישראל תתברר כאן. עוד הוא לומד, שמדאורייתא יש הווה אמינא לשלום עם סיחון מלך האמורי, והוא פתח לתיקונו של סיחון לעתיד לבוא, כפי שיהיה תיקון אפילו לעמלק- "מחה תמחה את זכר עמלק מתחת לשמים", אבל מעל השמים גם עמלק מתוקן. משה רבנו למד זאת מנתינת התורה שהוצעה לגויים כבסיס לאפשרות התגיירותם ותיקונם לעתיד לבוא. באופן זה, בבקשת השלום מסיחון זורע משה רבנו את זרע ההתהפכות של סיחון.

  

בֵּרוּר הָרִשְעָה וְתִקּוּנָה

מהו עומק המשל השני? אם הקב"ה מקשה את לב פרעה ומבקש להשמידו, למה הוא הולך בתחילה בדרך מתונה? מה פשר העניין שכאשר קדמונו של עולם משמיד את המצרים הוא עושה זאת במתינות?

אפשר היה לומר שההליכה במתון היא מפני דרכי שלום, שאם הרשע יעשה תשובה- נקבלו. אפשר אף לומר שזוהי הדרך שבאמצעותה הרע מתברר. אולם נראה שיש כאן סברה לגבי אופן הטיפול ברע. ההרג במתון הוא, להבדיל, על דרך ההדרכה שבישראל "ברור לו מיתה יפה". גם את הרשעים הנוראים ביותר הורגים במתינות, כפי שמצאנו אצל לוט שברח לצוער והפיכת סדום התעכבה. גם בעת השמדת הרשעים אנו פועלים עם האמון שמשהו טוב יצא גם מכך, ולכן היא נעשית במתינות. התורה הייתה הצעה למתנה שלא התקיימה, וגם אצל פרעה זוהי הצעה להשמדה שנעשית בדרך מתונה וסבלנית. יש כאן גם ביטחון מלא שלא יהיה בכוחו של הרע להימלט מאורו המנצח של הטוב. "המאמין לא יחיש". ערכו הנצחי של הטוב מתחדד על ידי המתינות שאינה נחפזת ואינה עצבנית בשעה שהיא פוגשת ברע ועוסקת בעקירתו.

לפי הפירוש הראשון, כשמשה בא לעקור את רשעתו של סיחון, עוד לא נתברר שזו רשעה גרועה כל כך שאין לה מקום בעולם. לכן הוא מציע תחילה שלום, "דרכיה דרכי נעם". אם הוא לא יסכים לשלום, עצם ההווה אמינא הזאת פועלת לדורות עולם לתיקונו. לפי הפירוש השני, לא רק לעתיד לבוא, אלא גם כאשר משה נלחם ברשעה וגם בשעת ההשמדה עצמה, כשהרשעות מתבררת, הבירור של הרשעה מתגבר עוד יותר. אדרבא, אם הרֶשע שברשעים הוא עמוק יותר מעצם קיומם, והרשע הוא העדר, מה סוד קיומו? הקב"ה מקיים אותו! מטרת שליחותו להיות רע היא כדי שהעולם יעבור את תהליך הבירור הזה. לכן לא ממגרים את הרשעה ברגע. לכן גם עם ישראל מופיע אחרי אלפיים שנות תוהו ונגאל אחרי אלפיים שנות גלות. התבררות עומק הרשעה בעולם ועומק המלחמה שלנו ברשעה הם בעצמם מגדלים אותנו והם שהופכים את העולם.

המעלה העליונה ביותר היא כמו פעולתו של הקב"ה, שמציע שלום כדי שיסרבו, ותתגלה רשעותם, וכן שההשמדה נעשית במתינות, וגם בכך מוסריותו של הטוב תתגלה אל מול גילוי רשעותם של הרשעים. ובכל זאת יש במתינות הזו משהו שייהפך גם את הרשעה הזאת לטובה בעולם. זאת מפני שכל המלחמה ברשעה אינה רק בשביל לעקור אותה מן העולם אלא "למען תיתו בידך", שניקח את הרשע בעצמו ונהפוך אותו לקרוא בשם ה'.

 

אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים

עיקרון היסוד שממנו התחלנו את כל ה"חשבון" בעניין סיחון הוא, שהייתה בשורה רעה שסיחון לא הסכים לתת לעבור בארצו ונאלצנו להילחם, והיא בעצמה נהפכה לבשורה טובה "למען תיתו בידך". ימי בין המצרים ותשעת הימים הם ימים של הבשורה הרעה ביותר בהיסטוריה – חורבן בית המקדש. אולם, האמת היא, שגם בשורת החורבן היא בשביל בשורה טובה- "למען תיתו בידך". נחרבנו ויצאנו לגלות בשביל תיקון וגאולה- "ואצרוף כבור סיגייך ואסירה כל בדיליך... אחרי כן יקרא לך עיר הצדק קרייה נאמנה"[ח]. הדבר נכון כלפי ישראל, שהבשורה הרעה כל עניינה הוא למען בשורה טובה, וגם כלפי אומות העולם. החורבן הוא העמידה וההצלחה של אומות העולם, וכולו חלק מאותו חשבון שהכול הוא "למען תיתו בידך", שהרשעה כולה תתהפך לטובה. הקב"ה נותן כוח בגויים, כדי שאנחנו נילחם וניאבק איתם, והיותנו בגלות אצל הגויים היא שתהפוך את כל העמים לקרוא שפה ברורה בשם ה'.

רבותינו מלמדים שיש שלוש כוונות בשם "אלוקים"- תקיף, בעל היכולת ובעל הכוחות כולם. נדרוש ונפרש לענייננו: "תקיף" פירושו, שגם אם הגויים נלחמים בנו, אלוקים הוא הכוח שלנו ואי אפשר למוטט ולעקור אותנו; "בעל היכולת" פירושו, שאנחנו יכולים לנצח הכול; "בעל הכוחות כולם" פירושו, שאנו יכולים לנצח את הכול לא רק באופן של השמדה אלא "למען תיתו בידך כיום הזה", שהרע יהיה בידינו. אנחנו בעל כוח עמוק לא רק להשמיד, להרוג ולאבד, אלא כוח עמוק עוד יותר, להפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה', לעבדו שכם אחד[ט]. זו הגבורה המתפשטת העליונה, שעל ידי המלחמה נגד סיחון מלך האמורי, כל הרשעה בעצמה מתהפכת לטובה, בעזרת ה', "כי לעולם חסדו".

 


[א] דברים ב ל.

[ב] סנהדרין סג ע"ב

[ג] תנחומא פנחס ד.

[ד] יומא פב ע"ב

[ה] דברים כב כו.

[ו] סנהדרין קב ע"ב

[ז] דברים ב כו.

[ח] ישעיהו א כה-כו.

[ט] לפי צפניה ג ט.

עבור לתוכן העמוד