ידינו לא שפכו את הדם הזה – פרשת שופטים

פרשת עגלה ערופה
עוסקת במקרה בו נמצא הרוג בשדה, אשר “לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ”[א]. התורה
מצווה למדוד מה היא העיר הקרובה ביותר לגופת החלל, וזקני אותה העיר נדרשים לקחת
עגלה צעירה ולערוף את ראשה בנחל איתן. הזקנים רוחצים את ידיהם במי הנחל המעורבים
בדם ואומרים “יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכוּ אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ”[ב].

המפרשים הביאו
טעמים שונים למצווה משונה זו, אולם הרמב”ן מצביע על תופעה מעניינת בעניין
עגלה ערופה: “ולפי דעתי יש בו טעם כענין הקרבנות הנעשים בחוץ – שעיר המשתלח ופרה
אדומה, ולפיכך מנו חכמים עגלה ערופה מכלל החוקים”[ג]. ישנם
קורבנות שמקומם אינו בתוך בית המקדש אלא בחוץ, ושתי הדוגמאות לכך הן שעיר המשתלח
ופרה אדומה. המשותף להן הוא היותן חוקים, מצוות שטעמן אינו גלוי לנו, וכך רוצה
לומר הרמב”ן גם על עגלה ערופה. אם נתבונן במאפיינים של כל אחד מהקורבנות,
נגלה כי קיים ניגוד עמוק בין מגמת שרפת הפרה האדומה לשעיר המשתלח, והעגלה הערופה
ממוקמת בדיוק בתווך ביניהם. מה הם אפוא קווי הדמיון ומה שונה ביניהם?

בין פרה, עגלה
ושעיר

שעיר המשתלח הוא
קורבן המכפר על עוונות, ומהווה חלק עיקרי בעבודת כהן גדול ביום הכיפורים: “וְסָמַךְ
אַהֲרֹן אֶת שְׁתֵּי יָדָיו עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר הַחַי, וְהִתְוַדָּה עָלָיו אֶת כָּל
עֲוֹנֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶת כָּל פִּשְׁעֵיהֶם לְכָל חַטֹּאתָם, וְנָתַן
אֹתָם עַל רֹאשׁ הַשָּׂעִיר וְשִׁלַּח בְּיַד אִישׁ עִתִּי הַמִּדְבָּרָה: וְנָשָׂא
הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם אֶל אֶרֶץ גְּזֵרָה וְשִׁלַּח אֶת הַשָּׂעִיר
בַּמִּדְבָּר”[ד].

פרה אדומה, לעומת
זאת, מטהרת את מי שנטמא טומאת מת. אדם נמצא באוהל, ופתאום מת שם מישהו. במה אשם
החי שהוא נטמא רק משום שנמצא תחת אותה קורת גג עם המת? מתברר שהמיתה מטמאה את החי
למרות שהוא לא הרג אותו; יתכן אפילו שניסה להאריך את חייו. אף על פי שאין הוא אשם,
בכל זאת הוא טמא.

עגלה ערופה היא
מצב ביניים. מי שמביא אותה לא עבר כל עוון, והיא לא באה במטרה לכפר עליו כמו שמצאנו
בקורבנות אחרים. אין כאן אשמה, שהרי “ידינו לא שפכו”; אך יש כאן טומאה שמתפשטת.
הכפרה שנצרכת מזכירה את זו שמביא שעיר המשתלח, אבל שפיכת המים דומה להזיה של פרה
אדומה.

אם נתבונן בפרטי
הדברים, נבחין כי קיים דמיון רב בין דיני עגלה ערופה לדיני פרה אדומה. בפרשת עגלה
ערופה נאמר “כִּי יִמָּצֵא חָלָל בַּאֲדָמָה… נֹפֵל בַּשָּׂדֶה
לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ”[ה] ובפרה אדומה
“וְכֹל אֲשֶׁר יִגַּע עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בַּחֲלַל חֶרֶב אוֹ
בְמֵת”[ו]. בשניהם
מדובר על חלל חרב. נוסף על כך, בפרה אדומה מביאים ‘מים חיים’ אל הכלי של עפר שריפת
החטאת, וכאן יש מים חיים של נחל איתן. אך הביטוי המובהק ביותר לקשר ביניהם הוא,
שאת כל דיני העגלה עצמה לומדים מפרה אדומה: כך כותב הרמב”ם “כָּל
הָעֲבוֹדוֹת פּוֹסְלוֹת אֶת הָעֶגְלָה כְּמוֹ שֶׁפּוֹסְלִין בְּפָרָה
אֲדֻמָּה”, “וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּזֶה כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ
בְּהִלְכוֹת פָּרָה אֲדֻמָּה”. נראה שהדרך לתקן חלל על פני השדה היא באמצעות
טקס מיוחד – בהזיית מים על העגלה או על הפרה.

באופן דומה, ישנו
דמיון גם בין עגלה ערופה ושעיר המשתלח. בניגוד לכל שאר הקורבנות, שני אלה אינם
נשחטים. השעיר משתלח למדבר ושם מתרסקים איבריו, ואילו העגלה נערפת. עם זאת, קיים
גם הבדל. נראה שיש שלוש דרגות של מיתה: שחיטה, שהיא דרך המיתה הכשרה
והקדושה, שהרי כל הקודשים נשחטים וכל המאכלים הכשרים צריכים שחיטה. הקצה השני הוא גלגול
מארץ גזירה, מצוק גבוה, עד שהוא מתפרק לאיברים עוד לפני שהגיע למטה. והדרגה
הממוצעת ביניהם היא עריפה, שאינה חמורה כמו שילוח למדבר, אך גם אינה קדושה
כמו שחיטה. 

גם לגבי מיקום
הפעולה מצאנו הבדל. פרה אדומה נשחטת מול בית המקדש: “וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ
לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ
וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים”[ז]. הדין הוא שבעת
שחיטת הפרה צריך להזות את דמה אל מול בית קודשי הקודשים, ממקום בו ניתן לראות דרך
כל השערים. פרה אדומה נשחטת בחוץ, אבל פונה אל הקודש והזייתה אל הקודש, והיא כאילו
שייכת אל הקודש אבל עומדת מחוצה לו. שעיר לעזאזל הוא ההיפך הגמור – הוא נלקח
מהקודש ונשלח הכי החוצה שאפשר, לעזאזל, לארץ גזרה, למדבר, מקום צחיח לגמרי בלי
טיפת מים.

בעגלה ערופה נאמר
“וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן אֲשֶׁר לֹא
יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ”[ח] – מצד אחד,
צריך לערוף אותה על נחל איתן, מקור מים חיים עזים שזורמים בשטף. מצד שני, לאחר שעורפים
את העגלה, אסור לעבד את הקרקע הזו והיא הופכת למדבר, ארץ גזרה שדבר לא צומח בה.
לכאורה נראה שהדברים סותרים – מים חיים לעומת “לא יעבד” – אך נראה לומר
שזוהי בדיוק הנקודה העמוקה שבעגלה ערופה, שיש בה שני צדדים – היא נמצאת בתווך בין
פרה אדומה לשעיר המשתלח.

בין טהרה לטומאה

נראה שיש הבדל
בין כפרה על חטא לבין טהרה מטומאה. בכפרה על חטא יש אשמה חד משמעית ולכן היא נעשית
במקום המוות, כי את החטא צריך להמית לגמרי. כל הטיפול בו הוא התרחקות מן הקודש עד
לקצה האחרון, עד לארץ גזרה, וביטול ועקירה של כל מציאותו. כך מטפלים בחטא.  בטומאה, לעומת זאת, לא מוכרח להיות חטא. גם
הטיפול בה הוא שונה – אין צורך להתייסר ולהתוודות אלא לטהר ולרומם אותה אל הקודש, להימצא
בכל עת אל מול פני אוהל מועד, ועל ידי כך להפקיע את הטומאה. עגלה ערופה, שממוקמת ביניהם,
באה אמנם כתשובה לרצח – חטא איום ונורא, אך אינה תובעת מהאדם וידוי על חטא שלא
עשה. במקום זה, מתוודים הזקנים על שהם הכשירו את הקרקע לחטא כזה, על שנוצרה אוירה
ציבורית שהביאה לאפשרות שדבר כזה אפשרי: “שֶׁלֹּא בָּא לְיָדֵינוּ הַנֶּהֱרָג
הַזֶּה וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא מְזוֹנוֹת, וְלֹא רְאִינוּהוּ וּפְטָרְנוּהוּ בְּלֹא
לְוָיָה”[ט].

למה מיועדת פרה
אדומה?

פרשת שופטים
נקראת תמיד בתחילת אלול. מה נוכל ללמוד מכך לעבודת התשובה של החודש? היכן בעבודת
ה’ אנחנו פוגשים חטא ואיפה אנחנו פוגשים טומאה?

רבי נתן, תלמידו
הגדול של רבי נחמן מברסלב, עוסק בדיני פרה אדומה בהקשר לתורה הידועה ביותר של רבו,
תורה רפ”ב, בה נאמר:

דע, כי צריך לדון את כל אדם לכף זכות, ואפילו מי
שהוא רשע גמור, צריך לחפש ולמצוא בו איזה מעט טוב, שבאותו המעט אינו רשע, ועל ידי
זה שמוצא בו מעט טוב, ודן אותו לכף זכות, על ידי זה מעלה אותו באמת לכף זכות,
ויוכל להשיבו בתשובה.[י]

לפי רבי נחמן,
היכולת לדון לכף זכות כל אדם ולראות בו נקודה טובה היא היסוד הגדול של התשובה. גם
מי שמלא עבירות ופגמים יכול להתרומם מעליהם אם רק ימצא בתוכו נקודת אור קטנה,
שממנה יתפשט האור על פני הנפש ומשם החוצה לעולם כולו. אולם רבי נתן מתעכב על הפרדוקס
הידוע שעומד בלב הרעיון לדון את עצמך לכף זכות – ממש כמו פרה אדומה, שמטהרת טמאים
ומטמאה טהורים[יא]. כל טיפול
בחטא מטהר את מי שזוכה לטיפול, אך בה בעת הוא מלכלך את מי שמעניק אותו. כאשר אדם
מסתכל על עצמו ורואה שהוא מלא עוונות ואין בו שום דבר טוב, ואפילו אם הוא כבר מוצא
דבר טוב, נראה לו שהוא מלא פניות – מה עליו לעשות? להסתכל על נקודה אחת שבה אין
טומאה, ועל ידי זה יתהפך מצבו מכף חובה לכף זכות. רבי נתן מוסיף בשולי הדברים
“והזהיר רבנו זכרונו לברכה מאד לילך עם התורה הזאת, כי הוא יסוד גדול לכל מי שרוצה
להתקרב להשם יתברך”.

למרות אזהרתו של
רבנו, סבור רבי נתן שהנחייה זו איננה כלל גורף לכל אדם:

כי זאת הבחינה, מה שדן את עצמו לכף זכות ומוצא
בעצמו נקודות טובות, זאת הבחינה מטהרת טמאים ומטמא טהורים. כי מי שהוא במדריגה
התחתונה צריך דוקא למצוא זכות בעצמו כדי שלא יפול לגמרי חס ושלום. ועיקר טהרתו
ותשובתו על ידי זה דייקא כנ”ל.

אבל מי שהוא טהור, כשיחזיק עצמו במדרגת הטוב,
בודאי נפגם על ידי זה כי יפול לגדלות חס ושלום, וכמו שאמרו רז”ל: “אפילו כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה,
היה בעיניך כרשע”. על כן אמרו כרשע ולא רשע גמור ח”ו. כי אסור להחזיק
עצמו לרשע גמור ח”ו, רק אדרבא כשנדמה לו שהוא רשע גמור ח”ו, ואפילו אם האמת
הוא כך חס ושלום, אף על פי כן צריך לחפש ולבקש למצוא בעצמו נקודה טובה לבל יהיה
ח”ו רשע גמור כנ”ל. ועל ידי זה נטהר וזוכה לתשובה כנ”ל. וזה בחינת
מטהר טמאים ומטמא טהורים כנ”ל.[יב]

הכלל של חיפוש
נקודה טובה מתאים רק למי שחש עצמו ‘טמא מת’ וזקוק לטהרה. אולם מי שלא הגיע עדיין לשפל
המדרגה, אם יאמרו לו שהוא בסדר, שהוא טוב, שיש בו נקודות טובות – עלול להיתקע
במקום ולא יוכל להתקדם לדרגה הבאה והגבוהה יותר שהוא שייך אליה. לאדם כזה שייכת
יותר מימרא אחרת – ומעניין מאוד שזו המימרא הפותחת דווקא את ספר התניא – “אפילו
כל העולם כולו אומרים לך צדיק אתה, היה בעיניך כרשע”[יג]. גדולי הדור
אומרים לך שאתה צדיק? אל תאמין. היה בעיניך כרשע; לא רשע ממש, אבל כרשע.

תחושה של חטא, ללא
חטא

האם יתכן לומר
שרבי נתן, התלמיד הנאמן של רבינו, חלק על רבו בכך שצריך ללכת עם התורה הזו? חס
ושלום. נראה שהוא סבר שחלק גדול מהזמן אנחנו טמאי מתים. אדם מסתכל על עצמו ומרגיש “אין
בי מתום”, אין בי ולו חלק אחד נקי. זה אינו החטא עצמו, אלא הייאוש שבא כתוצאה
ממנו. לא מדובר כאן על מצב שהאדם חוטא בפועל אלא ברושם שהדבר משאיר עליו. כשאדם
שרוי באוירה כזו, כל לימוד תורה, כל תפילה, כל רצון להתחזק במצווה, נראים חסרי
ערך: “איך אפשר ללמוד עם כל החטאים האלה?”. במצב הזה, אומר רבנו,
מוכרחים להזות אפר פרה אדומה, נקודות מלאות חיות שיוכלו להוציא את האדם מטומאתו
הרוחנית.

כל זה נכון לגבי
אווירת החטא. אולם בכל הנוגע לטיפול בחטאים עצמם, הכלל הוא “אחת דתו
להמית”, כמובן; להשליך אותם לארץ גזרה. את החלק שבו האדם באמת אשם עליו
להכרית, לשלח אותו למקום ציה וצלמוות. זו מטרת הוידוי – ‘אשמנו, בגדנו, גזלנו’… שבו
אנו מכירים במעשינו ומסלקים אותם, מבטאים לפחות בפינו את רצוננו האמיתי.

אפשר לומר אם כן שפרה
אדומה היא נקודת הכף-זכות; שעיר המשתלח הוא הוידוי. מהו לפי זה עניינה של עגלה
ערופה? נדמה שהיא באה ללמד שבעצם, מדרגת האדם אינה שייכת לא לקיצוניות הזו ולא לזו.
יש אמנם אנשים שהם טמאי מת, שמרגע שהם מרגישים שהגיע אלול הם מתים לגמרי, עצובים
ומיואשים, נתקפים תחושה שאין שום סיכוי וגם אם עשו משהו, הרי בטח כולו רע. למען
האמת, זה מצב נדיר למדי.

גם הצד השני נכון
רק באופן חלקי. אמת, יש בנו חלק שצריך לעקור ולשלוח לארץ גזרה – את החטאים עצמם.
אך אם כנים דברינו, האם חטאים גמורים הם המצב התמידי במשך כל השנה האחרונה? האמת
ניתנת להיאמר, שרוב הזמן אנחנו לא פה ולא פה. יש איזה ענן של אשמה בגלל חטאים, אך
הוא פרוס גם על החלק שלא אשם. עגלה ערופה היא המציאות הרגילה של עובדי ה’ באלול –
בין לבין.

יש בתוכי הרבה
חלקים שבהם אני לא מרגיש אשם, אבל החלק האשם שבי מטיל עלי עננה כבדה של תחושת אשמה.
אני לא טמא מת, אך הטומאה שולחת זרועות ומטילה עלי צל כבד. צריך לפעול בתוקף כדי
שהטומאה שבאה כתוצאה מהחטאים הגמורים, שאותם צריך לשלח לארץ גזרה, לא תשפיע על
המצוות, הלימוד שלי, התפילה – כל החלקים ה’לא אשמים’. “ידינו לא שפכו את הדם
הזה”. נכון, עשיתי גם חטאים; אבל כשאני בא ללמוד אני בא במטרה להתקדש, לא
לעשות עבירות. ובכל זאת העבירות האלה, שאני לא תמיד יודע בכלל מה הן, “לא
נודע” – גורמות לי להרגיש טמא. אין כאן אשמה, אלא אוירה של אשמה.

והוא רחום יכפר
עוון

אז מה עושים
עכשיו? כפי שראינו, עגלה ערופה ממוקמת בין שעיר המשתלח לבין פרה אדומה, ולכן עלינו
לקחת משניהם: כף זכות וכוחות חיים כדי להכיר בצדקותך, וסילוק החטאים אל המדבר. ועם
כל זה, צריך לעמוד שם ולומר: אני לא קשור לזה כשאני בא להתפלל, ולא כשאני בא ללמוד,
ולא כשאני בא לקיים מצווה. זה לא אני, ‘ידינו לא שפכו את הדם הזה’. אני חייב לנתק
את עצמי בכל עבודת ה’ שלי מאותו ענן ומצילו.

אחד הדברים
המעניינים בעגלה ערופה הוא שהמצווה לעולם אינה מתבטלת – כל זמן שעדיין לא הביאו
אותה, חייבים להביא אפילו אחרי כמה שנים, וזהו אחד הדברים שאפילו יום הכיפורים אינו
מכפר עליהם[יד]. שעיר
המשתלח אמנם מכפר על החטאים, אבל לא מעביר את הטומאה. וכמו שמתרץ בעל חידושי
הרי”מ, מדוע אומרים מיד בסוף יום הכיפורים בתפילת ערבית ‘והוא רחום יכפר עוון’,
והרי זה עתה הכל כופר? אלא שהאדם אינו באמת מאמין בזה, ולכן דרושה כפרה – שתכפר על
העוון של חוסר האמונה בכפרה. רוח הטומאה של האשמה היא שמשביתה אותך, אבל לא עד כדי
שתהפוך את האדם לטמא מת, ואיתה צריך להתמודד. ובעזרת השם, בזכות זה נזכה לאלול
מועיל ומשמעותי.

[א] דברים כא, א

[ב] שם, פסוק ז

[ג] פירוש רמב”ן שם על פסוק ד

[ד] ויקרא טז, כא-כב

[ה] דברים כא, א

[ו] במדבר יט, טז

[ז] שם, פסוקים ג-ד

[ח] דברים כא, ד

[ט] הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק ט הלכה ג

[י] ליקוטי מוהר”ן, רפ”ב

[יא] במובן מסוים, גם שעיר המשתלח הוא כזה: מטהר את כל ישראל
מחטאותיהם, אך ה”איש עיתי” המלווה אותו אינו מוציא את שנתו.

[יב] ליקוטי הלכות, הלכות השכמת הבוקר א, יב

[יג] נידה ל ע”ב

[יד] “אַנְשֵׁי עִיר קְרוֹבָה שֶׁנִּתְאַחֲרוּ וְלֹא הֵבִיאוּ
עֶגְלָה עֲרוּפָה, כּוֹפִין אוֹתָן וּמְבִיאִין וַאֲפִלּוּ לְאַחַר כַּמָּה
שָׁנִים. שֶׁחַיָּבֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה שֶׁעָבַר עָלֶיהָ יוֹם הַכִּפּוּרִים
חַיָּבִים לְהָבִיא אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים”. הלכות רוצח ושמירת הנפש, פרק
י