• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

אשים במדבר דרך - פרשת מטות-מסעי

בפרשת מסעי חוזרת התורה ומונה את סדר מ"ב המסעות של בני ישראל במדבר.
מדוע שבה ומונה התורה מסעות אלה?
במה זכה אהרון שהוזכרה מיתתו בתוך סדר המסעות
וכיצד דמותו מהווה נחמה לפורענות ולצרות הגלות של חודש אב?


וַיִּסְעוּ, וַיַּחֲנוּ

בפרשת מסעי נמנים כסדר כל מ"ב המסעות שישראל עוברים במדבר מיציאתם ממצרים ועד ערבות מואב. ברוב הפסוקים של המסעות, מופיעים רק ציוני מקום שיצאו ממקום פלוני ובאו למקום אלמוני, נסעו מכאן וחנו כאן, אך אין בהם תיאור הטלטלות שעברו ישראל במדבר. לא מוזכרות העליות הגדולות. מעמד הר סיני והשראת השכינה במשכן אינן מוזכרות ואף קריעת ים סוף מוזכרת רק בשתי מילים - "דרך הים". גם המשברים הגדולים אינם מוזכרים. לא פרשת העגל, לא פרשת המרגלים, לא מחלוקת קרח ופרשיות המתאוננים. המסע מתואר רק בציוני המקומות: ויסעו, ויחנו, ויסעו, ויחנו.

בכל זאת, ישנם שלושה יוצאי דופן במניין המסעות. הראשון הוא תיאור היציאה ממצרים, נקודת המוצא של כל המסעות: "וַיִּסְעוּ מֵרַעְמְסֵס בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן  מִמָּחֳרַת הַפֶּסַח יָצְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּיָד רָמָה לְעֵינֵי כָּל מִצְרָיִם. וּמִצְרַיִם מְקַבְּרִים אֵת אֲשֶׁר הִכָּה ה' בָּהֶם כָּל בְּכוֹר וּבֵאלֹהֵיהֶם עָשָׂה ה' שְׁפָטִים"[א]. התיאור השני יוצא הדופן הוא תיאור החנייה באילים: "וּבְאֵילִם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים"[ב]. בתיאור זה, גם לפי פשט המקרא, ישנו רמז. תיאור זה מרמז לכך שהמציאות במדבר תוכננה ותאמה לבני ישראל, שכאשר הם יוצאים ממצרים לארץ ישראל, המדבר מזכיר להם את שורשיהם- שתים עשרה מעיינות כנגד שנים עשר השבטים ושבעים תמרים כנגד שבעים נפש שירדו למצרים.

התיאור השלישי החורג ממניין המסעות הוא אזכור מיתתו של אהרן:

 

וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר[ג]

 

אמנם מיתתו של אהרון כבר תוארה בפרשת חוקת, אך כאן נוספו בהקשר זה שלושה עניינים נוספים. ראשית, כאן מצוין תאריך פטירתו שחל בחודש החמישי באחד לחודש, הוא ראש חודש אב. בנוסף, נאמר שמיתתו הייתה על פי ה', ומכאן למדו כי גם משה ומרים הסתלקו במיתת נשיקה, כמו אהרון[ד]. הדבר השלישי אשר נוסף לתיאור מיתת אהרון הוא אזכור מלחמת הכנעני בישראל אשר נזכרת אף בפרשת חוקת לאחר תיאור מות אהרון: "וַיִּשְׁמַע הַכְּנַעֲנִי מֶלֶךְ עֲרָד וְהוּא יֹשֵׁב בַּנֶּגֶב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן בְּבֹא בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"[ה]. הסמיכות למות אהרון כפי שלומדים חז"ל, מלמדת שמפני מיתתו של אהרן העיז הכנעני מלך ערד להילחם בישראל[ו].

"כיון שמת אהרן נסתלקו ענני כבוד ונראו כאישה פרועה"[ז]. לפי חז"ל, לאחר מות אהרן היו ישראל כאישה שנפרע ראשה מחמת האבלות ומחמת נטילת השלום שהשכין אהרון בין ישראל, וכיון שמת אהרן נפגעה שלמותם של ישראל והכנעני יכול היה לפגוע בהם. יש מקום להבין מדוע נתייחדה מיתתו של אהרן והוזכרה בהרחבה בתוך סדר מסעות המדבר המופיעה בפרשתנו.

 

וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ

הרצי"ה היה קורא לספר במדבר שמסתיים בפרשתנו ספר "ובלכתך בדרך".  בספר שמות יש מעט מסעות, ממצרים עד הר סיני. ספר ויקרא עוסק רובו בהלכות מקדש וקדשיו. ספר דברים מכיל את נאומיו של משה בשנה הארבעים בערבות מואב לקראת הכניסה לארץ ואין בו תיאור המסע והדרך. ספר במדבר הוא ספר הדרך ובו מתוארים רוב נדודיו של עם ישראל מן השנה השנייה לצאתם ממצרים עד השנה הארבעים, ערב הכניסה לארץ.

על הדרכים אומרים חז"ל, כי "כל הדרכים בחזקת סכנה"[ח]. מה סכנה יש בדרך? הדרך היא מקום מעבר ממקום אחד למשנהו. יש בה עראיות ושבריריות המסוגלות לגרום למעידות ולנפילות.  נקודות החיבור והמעברים שבין המסע לחניה "ויסעו ויחנו", הם נקודות תורפה המזמנות בקלות סכנות ונפילות, חלילה. בהליכה בדרך, המקום הקודם כבר נעזב, המקום הבא עדיין לא הושג ואין שום נקודת אחיזה בטוחה ויציבה, על כן יש רשות לשטן לקטרג.

כאשר אדם מעביר את משקלו מרגל לרגל בעת הליכתו, קיים שבריר שנייה בו הוא אינו עומד יציב, לא כאן ולא כאן, וקל מאוד להפילו. על חולשה זו מבוססות כל תורות הלחימה של המזרח הקשובות לכוחות הפנימיים במאבק. אין הן מפעילות כוח אלא מכוונות את הכוח שהפעיל היריב לרעתו ומנצלות את נקודות התורפה והחולשה של היריב להפילו. גם עמלק מנצל את חולשת הדרך לזנב בישראל ולהילחם בהם: "אשר קרך בדרך", ולא רק ביציאה ממצרים. כל הפעמים שעמלק נלחם בישראל מתרחשים בדרך: בדרך למלכות בית דוד, במלחמת עמלק בשאול, בדרך לבית שני בפור המן ובדרך לבית שלישי והקמת המדינה, בשואת יהודי אירופה האיומה. המעבר מעולם אחד לעולם אחר הטומן בחובו סכנה הוא אותו מעבר שבין היום לבין הלילה, זמן בין השמשות, בו נבראו המזיקין[ט].

על מנת להתגבר על סכנות הדרך, עלינו להתפלל ולחבר את מעברי הדרך, כמו המעבר שבין היום והלילה בלימוד תורה ותפילה, ועל ידי שמחברים אותם, אין למזיקים שליטה. תפילת הדרך מכוונת כולה על הסכנה שבדרך, כפי שמסביר מרן הראי"ה קוק זצ"ל את מהותה של תפילה זו:  

 

כל הסתערות כוחות והתחדשות מצב תוכל להביא הריסה לכוחותיו המוסריים של האדם וצריך הוא אז לשמור את מוסרו שקנה לו בעמלו בדעת וכשרון, ויותר מזה, כל מצב חדש צריך שמירה שעל כל פנים מביא הוא ציורים חדשים והרגשות חדשות, וכמה אנשים נפחתה מדרגת מוסרם בחילוף מקומותיהם. וכשאתה יוצא לדרך תכין עצמך לקראת ההתרגשות של השתנות הציורים והתחדשותם על ידה, והימלך בקונך וצא להמשיך ציורי היראה ואהבת ה' בקביעת המוסר וטוב המידות הטהורות, גם במצב הנדידה של הדרך. וזאת היא עיקר יסוד תפילת הדרך[י].

 

בפרשייה ראשונה של קריאת שמע אנו מזכירים בכל יום את אהבת ה' ואת היותנו דבוקים בה' ובתורתו בכל מצב- בשבתך בביתך, בשכבך ובקומך. אבל עיקר החידוש הוא שדברי האהבה הללו נתונים על ליבנו "בלכתך בדרך". דווקא בדרך, אף על פי שאדם עוזב את ביתו ואת מקומו הבטוח והולך למקום נחש שרף ועקרב, שהסכנות בו מרובות, ליסטים וחיות רעות וכל מיני פורענויות, גם שם הקב"ה נמצא עימו. זאת עלינו לזכור בהליכתנו בדרך, כי על אף הסכנות, הצרות והמזיקים הכרוכים בה, גם שם נמצא עימנו הקב"ה – "לִשְׁמָרְךָ בְּכָל דְרָכֶיךָ".

בפרשת מסעי שכולה הליכה בדרך, ובספר במדבר כולו, בתוך כל חולשות הדרך, המשברים הנפילות והחטאים המרובים שבספר במדבר, דווקא שם נמצא עימנו ה' יתברך. וכפי שספר במדבר מלא בחטאים ונפילות, באותה מידה טמונים בו התיקון, הריפוי, הסליחה והנחמה לישראל. עיקר הנחמה לישראל בהיותם נתונים בסכנות הדרך מתגלה בדמותו המיוחדת של אהרון הכהן אשר יש בכוחה להתגבר על הסכנות הכרוכות בדרך, על כן הוא מופיע בסדר המסעות במדבר בפרשתנו.

 

שֶׁתּוֹלִיכֵנוּ לְשָׁלוֹם

כאשר נסתלק אהרון אומרת התורה "ויבכו אותו כל בית ישראל". מהמילים "כל ישראל" לומדים חז"ל שהאנשים וגם הנשים בכו על מיתת אהרון מפני שהיה אוהב שלום ורודף שלום ומשכין שלום בין בעלי מריבה בישראל ובין איש לאשתו[יא]. חז"ל דורשים שבאותו הדור היו רבבות של ילדים בשם אהרן, שכאשר היה מתח בין איש לאשתו, אהרן היה מביא שלום ביניהם, ועל ידי כך היו זוכים לפרי בטן, והיו קוראים לבן על שם אהרן הכהן שהביא שלום ביניהם.

דמותו של משה רבנו, לעומת זאת שונה ומנוגדת מדמותו של אהרון. משה הוא מוכיחן של ישראל וסובר "יקוב הדין את ההר"[יב]. מכיוון שכך, כאשר הסתלק משה לא בכו אותו כל ישראל. ודאי בני ישראל נצטערו מאוד על מות משה, אך אין היה זה צער מוחלט כצער על מות אהרון מפני שהייתה לבני ישראל רווחה על כך שפסקו מעליהם התוכחות -"עבדא בהפקרא ניחא ליה"[יג].

מידת הקפדנות בדמותו של משה רבנו מתחדדת במיתת אהרן. על הפסוק "ויראו כל העדה כי גוע אהרן"[יד], דורשים חז"ל מדרש תמוה ונורא מאוד, המסביר כיצד יתכן כי בני ישראל ראו שאהרן גוע, והרי זה היה בהר ההר ואילו הם היו למטה?  אלא, שכשירדו משה ואלעזר בלי אהרן, שאלו ישראל היכן אהרון. אמרו להם – מת, ולא האמינו להם, וביקשו לסקול אותם כי חשדו בהם שהם הרגו את אהרן. ומוסיפים חז"ל ואומרים ישראל למשה, יודעים אנחנו בך שקפדן אתה, שמא אמר אהרן דבר שלא כרצונך והרגת אותו. כל זמן שהיה אהרן חי, הרגישו ישראל את מנוחת הדעת והשלום שהשרה אהרן ביניהם אך מיד כאשר הסתלקה רוחו של אהרן הם הרגישו ביתר שאת את קפדנותו של משה רבנו. על כן, כאשר ראו בני ישראל את משה רבנו יורד מן ההר ללא אהרון חששו שמא מתוך קפדנותו הרג את אהרן. לא נחה דעתם, עד שהראה הקב"ה לעיניהם את מיטת אהרון ואת ההספד שהספידו.

 

אָב וָאֵם

דמויותיהם המנוגדות של מנהיגי ישראל משה ואהרון, הם כדמויות האב והאם בבית ישראל. אי אפשר למשה בלא אהרן ואי אפשר לאהרן בלא משה. פעמים משה גדול מאהרן ופעמים אהרן גדול ממשה אך הם שקולים זה כנגד זה.

משה רבנו כדמות אב קובע את החוקים, שם את המגבלות, מוכיח ומיירא את ישראל. משה רבנו הוא "שושבינא דמלכא" שמביא את דבר ה' לעם מלמעלה למטה כשושבין המלך. לעומתו, אהרן הכהן משמש כדמות האם המגוננת והסוככת בחמלתה על בניה. אהרון המדבר טוב על ישראל, אוהב שלום ורודף שלום ונושא את שמות בני ישראל על ליבו תמיד. הוא "שושבינא דמטרוניתא", שמביא את דבר העם ואת טובתם אל אביהם לשמים, מלמטה למעלה, כשושבין המטרונה[טו].

אהרן הכהן לא הוכיח את ישראל מעולם. אפילו בחטא העגל, כאשר רצו ישראל לעבוד עבודה זרה למרגלות הר סיני, אהרן לא הוכיחם ולא הלך כנגדם אלא השתתף עימם ובעינו הטובה ניסה לנווט את רצונותיהם לכיוון ראוי ולתקנם באומרו "חג לה' מחר". אהרון אולי ציפה שזריקת הזהב לאש תוריד מלמעלה אש מן השמיים כמו שהתרחש ביום השמיני לחנוכת המשכן- "וירא כל העם וירונו ויפלו על פניהם", ומתוך תאוות הזהב תתגלה אש התשוקה של ישראל אל הקב"ה. זוהי בדיוק עבודת הקורבנות המתגלה באהרון הכהן ובזרעו הכהנים אשר לוקחים את הצדדים הנמוכים והבהמיים שבישראל ומעלים אותם לשמים.

כאשר משה רבנו יורד מהר סיני ומתלונן לאהרן על מעשה העגל עונה אהרון מתוך הבנה עמוקה לעם "אתה ידעת את העם כי ברע הוא"[טז]. מידת השלום של אהרון אוהב הבריות ומקרבן לתורה, המבין שיש ללכת עם העם ולא כנגדו, היא שמגינה על ישראל במסעות הדרך, לבל יפול, ירחיק ויאבד.

 

משנכנס אב

כל מ"ב המסעות- "בצאתי ממצרים", הינם רמז והכנה לטלטלות של ישראל בכל גלויותיהן- "בצאתי מירושלים". עיקר המסעות, המשברים והנפילות מתרחשות  בחורבן הבית הראשון והשני ובגלות הארוכה שגלו ישראל מנויהם. ביציאה ממצרים, ישנם כל המעלות הגדולות של השראת שכינה- עמוד ענן ועמוד אש, מעמד הר סיני, קריעת ים סוף, ניסים ומנהיגים צדיקים – משה, אהרן ומרים. אך בלכתנו בדרך הגלות בה אנו מצויים מאז חורבן מקדשינו עד ימינו, אין מנחם לנו. משנכנס אב ממעטין בשמחה ומתחילים ימי הפורענות של "ובלכתך בדרך". ימי יציאה לדרך הגלות, ימי חורבן, חטא ונפילה. ימים בהם יוצאים ישראל מארצם למסעות הגלות על פני ארבע כנפות הארץ - ויסעו ויחנו, ויסעו ויחנו.  חודש אב, כשמו, יש בו כמו בדמותו "האבהית" של משה רבנו המוכיח את ישראל, תוכחות ופורענויות.

לכאורה היו צריכים ימים אלו להיות ימים של תשובה, במקביל לארבעים ימי התשובה מיז' בתמוז עד ראש חודש אלול לאחר חטא העגל בהם התפלל משה וזעק לסליחה. אך בתשעה באב בקינות ובאיכה אין סליחות ואין אנו מזכירים כמעט את עוונותינו. במגילת איכה אנו מזכירים אמנם כי חטאנו ואומרים "נחנו פשענו ומרינו", אך לא כמו ביום הכיפורים שאנו אומרים- "אנו עזי פנים ואתה רחום וחנון, אנו קשי עורף ואתה ארך אפיים", בתשעה באב אין אנו אומרים שאמנם אנו מלאי עוון אך ה' סולח ומלא רחמים אלא- "נַחְנוּ פָשַׁעְנוּ וּמָרִינוּ, אַתָּה לֹא סָלָחְתָּ"[יז]. בתשעה באב אנו שואלים את הקב"ה איך נהג עימנו הקב"ה כך. בקינות אין אנו מזכירים את חטאינו שחטאנו נגד ה' אלא את כאב גלותנו שעשה לנו ה': "זְכֹר ה' מֶה הָיָה לָנוּ, הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ"[יח]. הקושיה הגדולה שאנו שואלים בימי החורבן היא כיצד הקב"ה נהג בנו במידת הדין ולא סלח לנו. היכן הסליחה ורחמי שמיים?

תשובה לכך אנו מוצאים בראשיתו של חודש אב. בתחילת מסעות הגלות של חודש אב הקדימה התורה רפואה למכה. הנחמה טמונה כבר בראשית חודש אב, ביום פטירתו של אהרן הכהן החל בראש חודש אב. אהרון הכהן הוא מנחמם של ישראל, אשר מעולם לא הוכיח את ישראל ותמיד דיבר טוב על ישראל. בכל טלטלות הדרך ובכל המשברים, אהרון הכהן הוא מנחם אב. הקב"ה מבטיחנו "כְּאִישׁ אֲשֶׁר אִמּוֹ תְּנַחֲמֶנּוּ כֵּן אָנֹכִי אֲנַחֶמְכֶם"[יט]. דווקא בנחמת האם, שהבן מתרפק בחיקה הגדולה מנחמת האב, ינחמנו ה'. נחמתו "האימהית" של אהרון היא נחמתנו בעוניינו, לתוכחות הפורענות של חודש אב.

 

תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ

כיצד מנחמנו אהרון הכהן? במדרש, על הסתלקותו של אהרון אומרים חז"ל שהקב"ה הספיד את אהרון בפסוקים ממלאכי: "תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ וְעַוְלָה לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן.  כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת וְתוֹרָה יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ"[כ]. יש להקשות: כיצד דרך השלום של אהרון היא דרך אמת? בתוכחות האב אכן ישנה אמת וצדק אך כיצד בדברי השלום של האם המשדלת את בנה ישנה אמת? פעמים רבות האם בדבריה 'מחליקה' ו'מטייחת' את האמת שהרי משנים מפני השלום. אהרון הכהן בעצמו השתמש בשקר על מנת להשכין שלום בין איש לרעהו, שהיה הולך לבעלי המריבה ומספר לכל אחד מן הצדדים כי חברו מצטער ומבקש להשלים וכך היה מפגישם ומשלים ביניהם. אם כן יש לשאול מה אמת יש בדרכו של אהרון? האם יעלה על דעתנו, לומר כי אהרן הכהן העמיד את כל השלום על שקר? 

נסביר את האמת בדרכי השלום של אהרון הכהן. אהרון הכהן יודע את העם ברעתו ובחולשותיו. כמו האם, המשדלת את בנה בדברים ומבינה כי ילדה עוד נמצא בדרך, בתהליך של צמיחה והתקדמות, במעבר ממקום למקום, אשר הסכנות בו רבות. האם מבינה כי בשל כך כרוכה הליכתו בנפילות. כל מה שהילד חוטא ואינו מדייק במהלכיו זה מפני שהוא עוד נמצא בדרך ובתהליך ההתפתחות האישית שלו ולכן נתון לסכנות ולחולשות שבדרך. גם אהרון הכהן יודע "כִּי נַעַר יִשְׂרָאֵל וָאֹהֲבֵהוּ". הוא יודע כי אמנם עושים ישראל מעשי נערות אך מעשים אלו נעשים מפני הנערות וחוסר הבשלות בהם, בהיותם עוד הולכים בדרך וה' נמצא עימם ואוהבם גם בטלטלות הדרך.

תורתו של אהרון הכהן בשידוליו ודיבורו הטוב על ישראל היא היא תורת אמת, מפני שאכן צריך ללכת עם הנער הנמצא בדרך, להיות עימו בצרתו, בנתינת כתף ובמילות אהבה על ליבו. אמנם צריך שיהיה גם אב שיוכיח את הנער אך הקרקע הפורייה והמצמיחה באה דווקא על ידי אהבת האם. עיקר הצמיחה והמשך ההליכה בדרך מתרחשים דווקא במידת השלום של אהרן הכהן שהוא בנחמתו מוליך את ישראל במסעות הדרך ובקשייה.   

דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם

גם אנחנו צריכים בדורותינו אלה, בימים שבהם ממעטין בשמחה, מפני הליכתנו בדרך הקשה של הגלות, להחזיק במעוזו של אהרן הכהן, ולנחם את עם ישראל. עיקר המוטל עלינו הוא בנחמה. לדבר נחמות לישראל, לשדלם בדברים, ולהרבות שלום, כמו אהרן הכהן: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹקֵיכֶם. דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ"[כא]. בימים האלה, ערב חודש מנחם אב, אל לנו להרבות בדברי תוכחות. כפי שאמר הרב לפקוביץ', ראש הישיבה הקטנה לצעירים שעל יד ישיבת פונוביז', כי בדור שלנו אין  עוד "שמאל דוחה", אלא רק "ימין מקרבת".

מתוך יום פטירתו של אהרן הכהן אנו צריכים להתחזק ולהרבות ב"ימין מקרבת", לשדל את ישראל בדברים, להרבות שלום בין הבריות, ולשאת את שמות בני ישראל תמיד על ליבנו, באהבה. ומתוך שאורו של אהרן יחזור להאיר בעולם, אף אנו ננוחם, בעזרת ה'.

 

יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה

עיקר הנחמה נעוצה בהבנת פשר המסעות. כאשר עומדים בני ישראל בערבות מואב בשנה הארבעים ערב הכניסה לארץ, חוזר משה ומונה את כל מסעי בני ישראל מפני שמנקודת מבט של שנת הארבעים, לאחר שעברו ישראל את כל המסעות והמשברים, כעת הם יכולים להתבונן בכל מסעותיהם מפרספקטיבה של גאולה. מתוך מגע ושייכות לארץ ישראל, ערב הכניסה לארץ יכולים בני ישראל להתבונן ולהבין כיצד כל התהליכים שעברו בדרך, המעידות והנפילות, גידלו אותם ובנו בהם קומה חדשה. כך דורשים חז"ל על פרשתינו- "יְשֻׂשׂוּם מִדְבָּר וְצִיָּה וְתָגֵל עֲרָבָה וְתִפְרַח כַּחֲבַצָּלֶת"[כב], שכל אותם מקומות שישראל עברו בהם במדבר, הקשיים, הסכנות והמזיקים שבדרך, יהפכו כולם ממדבר למקום פורח, ומשממה לששון. עיקר השמחה בגאולה נובעת מפני שעל ידי כל מניית המסעות בשנית מתהפך הכל לטובה. זוהי אף עיקר הנחמה שבגאולה, שהאדם מתנחם בכך שהוא יודע כי כל הדרך שעבר היתה חלק מתהליך ארוך של גידול וצמיחה והיא היא מצטרפת לשמחה השלמה של הגאולה.

ראיית כל תהליך הגלות, המסעות, הנפילות והקשיים שבדרך, כחלק בלתי נפרד מן הגאולה סופה שתוליד הודיה על הדרך וקשייה עד כי נֹאמר: "אודך ה' כי אנפת בי"[כג]. באותו אופן, לעתיד לבוא ימשיכו לקרוא את מגילת איכה אך בשמחה, מתוך שיבינו אותה בדרך אחרת: "איכה ישבה בדד" – בעבר, "העיר רבתי עם" – בהווה. כל האבלות והיגון שבה יהפכו לששון ושמחה של הגאולה וכאשר נתבונן שוב בכל המסעות והמשברים שעברנו, עיקר נחמתנו תהיה בכך שמכל המשברים שעברנו צמחה ובאה הגאולה. כמעלת בעל תשובה על צדיק גמור, כך גם המעלה של מי שהופך את המדבר לארץ נושבת, שכל הצער והקושי לא היו לריק אלא בנו בו קומה נוספת והובילו אותו למדרגה עליונה ונשגבה.

יהי רצון וישוב ה' את שביתנו כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב, ונזכה להתנחם בגאולה השלמה, במהרה בימינו, אמן.



[א] במדבר לג, ג-ד.

[ב] במדבר לג, ט.

[ג] במדבר לג, לח-לט.

[ד] רש"י במדבר לג, לח.

[ה] במדבר לג, מ.

[ו] רש"י במדבר כא, א ובמדבר לג, מ.

[ז] במדבר רבה יט, כ.

[ח] ירושלמי ברכות פ"ד, ה"ד.

[ט] אבות ה, ו.

[י] עולת ראי"ה.

[יא] רש"י במדבר כ, כט.

[יב] סנהדרין ו:

[יג] גיטין יג.

[יד] במדבר כ, כט.

[טו] לכן מתוארים ישראל לאחר מות אהרון דווקא "כאישה פרועה".

[טז] שמות לב, כב.

[יז] איכה ג, מב.

[יח] איכה ה, א.

[יט] ישעיהו סו, יג.

[כ] מלאכי ב, ו-ז.

[כא] ישעיהו מ, א.

[כב] ישעיהו לה, א. במדבר רבה פרשה כג, ד.

[כג]  ישעיהו יב, א.

עבור לתוכן העמוד