כִּי
תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם
פרשת נסכים המופיעה
בפרשתנו, היא חלק ממעשה הקורבנות. כך היא מופיעה בתוך הש”ס ובמשנה תורה של
הרמב”ם. לכאורה היה ראוי שגם בתורה היא תופיע יחד עם ענייני המקדש והקורבנות
שבספר ויקרא, אך אין הדבר כך, ופרשת נסכים מופיעה בפרשתנו לאחר פרשת המרגלים
והמעפילים. מהו פשר הופעתה כאן?
רש”י בפירושו אומר,
בשם המדרש, שבפרשת נסכים בישר הקב”ה לישראל שייכנסו לארץ[א]. לאחר שחטאו ישראל
במרגלים ונאמר להם “במדבר הזה ייתמו ושם ימותו”, הם חשבו שאבדה תקוותם
ולא יזכו, הם ובניהם, להיכנס לארץ. לכן חז”ל אומרים שמיד לאחר החטא ניחם אותם
הקב”ה שהם עתידים להיכנס לארץ, ולכן לימד אותם את ההלכות התלויות בארץ- דיני
נסכים ומצוות חלה.
מצוות נסכים היא מצווה
התלויה בארץ, כפי שנאמר בתורה. אמנם נחלקו רבותינו עד כמה תלויים הנסכים בארץ- האם
רק בקרבנות יחיד או אפילו בקרבנות ציבור[ב], אך בכל אופן התורה
אומרת בפירוש שמצווה זו שייכת לארץ: “דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן
לָכֶם…”[ג].
כל הקרבנות שנהגו במדבר, וכן גם הקרבנות שמצינו אצל אברהם, יצחק, יעקב ונח הוקרבו ללא
נסכים, ורק כשנכנסו ישראל לארץ התחדשה מצווה זו.
חז”ל מדקדקים
שהמילים “כי תבואו אל ארץ מושבותיכם” הן מיוחדות בתורה[ד]. על פי רוב מכנה התורה
את הארץ “ארץ כנען”, ואילו כאן מכנה התורה את הארץ בשם חדש – “ארץ
מושבותיכם”. מפרשים זאת רבותינו ומלמדים, שדין הנסכים שמתקיים ב”אֶרֶץ
מוֹשְׁבֹתֵיכֶם” הוא התיקון לדיבת הארץ של המרגלים שאמרו על הארץ “אֶרֶץ
אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ”[ה].
עוד עניין מאפיין בדינם
המיוחד ויוצא הדופן של הנסכים הוא, שאת הקרבנות יכולים להקריב גם עכו”ם, אבל
לגבי נסכים אין הדבר כך. נאמר: “כָּל הָאֶזְרָח יַעֲשֶׂה כָּכָה אֶת אֵלֶּה
לְהַקְרִיב אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ לה’”, ודרשו חז”ל “כל האזרח”
ולא עכו”ם[ו].
רבותינו מלמדים שהפרשה הזאת בעצמה הייתה צריכה לימוד, מפני שהייתה מריבה בין הגרים
לבין ישראל על עניין הנסכים[ז].
ישראל לא רצו לתת לגרים להקריב נסכים אלא רק קרבנות. כנגד זאת אמרו הגרים, שגם הם
כאחד מבני ישראל ויש להם זכות לנסך, עד שאמר הקב”ה מצווה מפורשת: “וְכִי
יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר אוֹ אֲשֶׁר בְּתוֹכְכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה אִשֵּׁה רֵיחַ
נִיחֹחַ לַיהוָה כַּאֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ כֵּן יַעֲשֶׂה.
הַקָּהָל חֻקָּה אַחַת לָכֶם וְלַגֵּר הַגָּר חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם כָּכֶם
כַּגֵּר יִהְיֶה לִפְנֵי ה’”[ח].
ואומרים חז”ל: “בא הכתוב והשווה הגר לאזרח לכל מצוות שבתורה”[ט]. יש להבין מדוע
מאריכה התורה, חוזרת ושונה ומשלשת, שהגר הוא כאחד מאיתנו, ומה נשתנה דין זה משאר
דיני התורה שמודגש בו מעמדו השווה של הגר? כל זאת אומר דרשני.
וְיַיִן תַּקְרִיב לַנֶּסֶךְ
מהי עבודת הנסכים? עבודת
הנסכים היא עבודה מיוחדת במינה. בעבודת הקרבנות אנו מוצאים קרבנות מן החי וקרבנות
מן הצומח. הדמיון בין קרבן מן החי לקרבן מנחה מן הצומח הוא, ששניהם עולים על
המזבח, אש אוכלת אותם ועולה למעלה. על הקורבנות נאמר “לֶחֶם אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ
לַה’”[י],
כלומר, כביכול הקרבנות הם מזונם של השמים באמצעות האש שיורדת מלמעלה ואוכלתם. בדורנו
איננו צריכים להזהיר מן ההגשמה, שכביכול יש צורך במזון כלפי מעלה, חלילה, אלא
עלינו להבין את כוונתם העמוקה של הדברים: בקרבנות באה לידי ביטוי מסירות הנפש של
ישראל באופן שהיא כמזון למעלה.
כשאדם מביא קרבן וסומך
עליו ידו, בכך הוא אומר שבאמת הוא זה שהיה צריך לעלות על גבי המזבח, והקרבן רק בא תחתיו.
זו הסיבה שבכל יום אנו אומרים את פרשת העקידה לפני פרשת הקרבנות, מפני שהאיל וכל
הקרבנות כולם באים רק תמורת ההקרבה שלנו עצמנו, כמו יצחק אבינו. הקב”ה חפץ
חיים הוא, ואינו רוצה שההקרבה תפגע בחיים, לכן אנו רק כעולים על המזבח והקרבנות
באים תמורתנו.
עבודת הנסכים היא עבודה
שונה מעבודת הקרבנות ומעבודת שפיכת הדם. הנסכים אינם עולים על גבי המזבח, ואינם נשפכים
כמו הדם אל יסוד המזבח או על קירות המזבח, אלא הם נשפכים סביב המזבח, בנקבים שהיו
יורדים מטה-מטה עד השיתין, עד תשתית המציאות, עד המקום ממנו הושתת העולם: “ויתנסך
היין על המזבח ואין נותנין אותו על האש אלא מגביה ידו ויוצק על היסוד והוא יורד
לשיתין”[יא].
העמידה על ייחודה של
עבודת הנסכים יש בה כדי להסביר מדוע עבודה זו שייכת רק בארץ ישראל. בעבודת הנסכים,
הארץ בעצמה היא שצריכה לקבל את נסך הקרבן. הארץ היא כלי הקיבול לנסך, והיא כביכול שליחתו
של הקב”ה לקבל את הניסוך.
וְזֶה
פִּרְיָהּ
בכל זאת יש להבין: מדוע
נבחרה דווקא מצוות הנסכים כנחמה בהקשר לחטא דיבת הארץ? ראשית יש לציין שהתורה
בעצמה קושרת בין חטא המרגלים לדיני נסכים באמצעות החזרה על מוטיב מרכזי המופיע
בהם, הוא פרי הענבים. נסכי היין שבאים מן הענבים, מופיעים בסמוך לחטא המרגלים שבו מופיעים
הענבים כציר חורז. בתחילה שולח משה רבנו את המרגלים לתור את הארץ ומורה להם:
“וּרְאִיתֶם אֶת הָאָרֶץ מַה הִוא… וּמָה הָאָרֶץ הַשְּׁמֵנָה הִוא אִם רָזָה
הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן וְהִתְחַזַּקְתֶּם
וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ, וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים”[יב]. אמנם משה לא אומר
זאת במפורש, אך מדבריו משתמע שהוא מבקש מהמרגלים להביא מן הארץ ענבים, משום שזוהי
תקופת הבשלתם, כפי שמציינת התורה- “והימים ימי ביכורי ענבים”. מתוך כך
אנו מבינים שהרימונים והתאנים שהביאו המרגלים לא היו בשלים די צרכם, והיו טפלים
לענבים.
זאת ועוד, בתיאור בואם
של המרגלים לארץ נאמר: “וַיָּבֹאוּ עַד נַחַל אֶשְׁכֹּל וַיִּכְרְתוּ מִשָּׁם
זְמוֹרָה וְאֶשְׁכּוֹל עֲנָבִים אֶחָד וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם וּמִן הָרִמֹּנִים וּמִן הַתְּאֵנִים. לַמָּקוֹם הַהוּא קָרָא נַחַל אֶשְׁכּוֹל עַל אֹדוֹת
הָאֶשְׁכּוֹל אֲשֶׁר כָּרְתוּ מִשָּׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל”[יג]. מן הדברים מובן שלענבים ישנו מקום מרכזי
בשליחותם של המרגלים. חז”ל מלמדים ששמונה מן המרגלים נשאו את אשכול הענבים,
והיו עסוקים בכך, ורק שניים נוספים נשאו את התאנים והרימונים[יד]. כאשר שבים
המרגלים ממסעם ומספרים אודות ממצאיהם, ייתכן שגם הם מדגישים את פרי הענבים: “וַיְסַפְּרוּ
לוֹ וַיֹּאמְרוּ בָּאנוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ וְגַם זָבַת חָלָב
וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ”[טו]. לא נאמר “ואלו
פרותיה”, אלא “פריה” ביחיד, ונראה לומר שכוונתם העיקרית של המרגלים
היא דווקא הענבים. אם כן נמצאנו למדים שפרשת הנסכים ארוגה ומחוברת לכל עניין
המרגלים באופן רחב הרבה יותר ממה שנדמה בתחילה בהיותה נקשרת לפרי הארץ, הענבים. ועדיין
הדברים צריכים ביאור.
מהי משמעותם של הענבים,
פרי הגפן? לכאורה היה מתאים שמשה היה מבקש מן המרגלים שיביאו עמם מהארץ חלב ודבש,
כמו שהתורה מכנה בפירוש את הארץ- “ארץ זבת חלב ודבש”. המרגלים עצמם
מספרים שהארץ היא “ארץ זבת חלב ודבש”, ויחד עם זאת הם מראים את פרי
הענבים: “וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא וְזֶה פִּרְיָהּ”. יש לתמוה
על כך: אם האשכול הוא בעל חשיבות מדוע לא נקראת הארץ “ארץ אשכול” במקום “ארץ
זבת חלב ודבש”, ואם משה מבקש מן המרגלים ענבים, מדוע הם מוסיפים ואומרים
שהארץ היא “ארץ זבת חלב ודבש”? ייתכן לומר שהביטוי “זבת חלב ודבש”
בדבריהם הינו תשובה לשאלה “אם שמנה היא או רזה”, אך נראה כי כוונת
הדברים עמוקה יותר.
יַלְדוּת
וּבַגְרוּת: זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ
מה ההבדל בין תיאור
הארץ כ”ארץ זבת חלב ודבש” לבין פרי הענבים? יש מקום לומר ששני האפיונים
הללו- “זבת חלב ודבש” ואשכול ענבים- מבטאים שתי קומות וצדדים במהות
הארץ. תיאור הארץ כ”זבת חלב ודבש” הוא תיאור המתאים לדור המדבר, ואילו
אשכול הענבים הוא תוצרת הארץ שצריכה להיות מובאת בפני דור הנכנסים בשעריה.
שבח הארץ כ”זבת
חלב ודבש” שייך דווקא לדור המדבר משום שגם המן שאכלו ישראל במשך ארבעים שנות
הנדודים במדבר, טעמו כצפיחית בדבש. עוד נאמר על דור המדבר “וַיֵּנִקֵהוּ
דְבַשׁ מִסֶּלַע”[טז].
כמו המן, הדבש והחלב הם מאכלים מעודנים, מתוקים, רכים ונעימים, ומושגים בלא עבודה
ועמל. אלו מאכלים “ילדותיים” שילדים רכים ניזונים מהם. בתיאור הארץ כ.ףארץ
זבת חלב ודבש.ף אומר משה רבנו לדור המדבר, שהארץ המובטחת היא ארץ של זוך, ארץ
שתמיד ניתן לטעום בה טעם של מן, ארץ שבה אנו מרגישים כמו ילד שאמו מגוננת עליו
והוא אינו צריך לדאוג כלל, כיונק שנתון בזרועותיה של אמו.
לעומת זאת, בפני דור
הבאים לארץ, מציג משה סיפור אחר ביחס לארץ. משה אינו אומר למרגלים להביא דבש וחלב
אלא דווקא אשכול ענבים. הראשון והעיקרי מתוך שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ, הוא
הגפן. אמנם החיטה והשעורה מופיעות לפניו, אך הן מזון שנועד להחזיק את הגוף לשרוד,
ואילו הגפן שבאה אחריהן היא הפרי הראשון השייך להרחבת החיים ולא רק להישרדותם. מפרי
הענבים מפיקים את היין, משקה חריף שמתאים למבוגרים ולא לילדים רכים, משום שיש
בכוחו לאבד את דמות האדם. היין ישמח לבב אנוש[יז], אך שלא כמו שמחה תמה
וזכה של ילד שעוד לא התגושש עם העולם, השמחה הבוקעת בעקבות שתיית יין היא שמחה שיש
בה התפרצות עוצמות כבירות של האישיות, משולחות רסן, בלי גדר וגבול. זוהי שמחה הבאה
מתוך התרופפות הגבולות.
אנו מוצאים שישנם שני
מצבים באדם. המצב הראשון הוא גיל הילדות שבו הילד חי על חשבונם של אחרים, סומך על
אחרים ואינו צריך לנהל את חייו. לכן אין לו גבולות ומעצורים. מי שחי עם יניקת חלב
ודבש טועם טעם של “בלי גבול”. נכון שההורים עוצרים ומגבילים אותו, אך כל
זה מצידם ולא מצידו. לעומת זאת, בשלב הבוגר נתון האדם תחת הגדרים והגבולות של
העולם הזה. הוא אינו יכול להישען על אחרים, אלא עליו לעמול, לטעת, לגדל ולנהל
בעצמו. לילד- המבוגר מציב גבולות, אך למבוגר- אין מי שיציב גבולות.
מהו פשר הדבר שהשבח
המיוחד של ארץ ישראל הוא דווקא היין שבה, ומהי מהותה של ארץ ישראל שדווקא פרי הגפן
הוא המאפיין העיקרי שלה והוא שבחה ותפארתה? כמו באדם, גם לארץ ישראל ישנם שני
צדדים: “בלי גבול” של הילד, ו”בלי גבול” של המבוגר. בתחילה,
כשאנו מגיעים לארץ, עלינו לפעול בגבול- לכבוש, לעמול, לזרוע ולנטוע: “כי
תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ”. לחיות עם חיטה ושעורה בלבד אלו חיים הישרדותיים,
חסרי טעם וחסרי מעוף. הפרות מכניסים מעט טעם לחיים, ומעל לכל – הגפן- היא שמכניסה
את האפשרות לפרוץ את הגבולות ולטעום ממה שמעבר להן. רבותינו דורשים ששלושים ותשע
מלאכות שבת הן כנגד שלושים ותשע קללות שנתקלל העולם בחטא אדם הראשון. “לט”
בשפה הארמית היא לשון קללה[יח].
המלאכה, העמל והמאמץ, “בזיעת אפך תאכל לחם”, הן קללה. אולם מה תכליתן?
כל תכלית המלאכה היא שבסוף תבוא לאדם שלווה. על דרך החידוד אפשר לומר ש”תכלית
היגיעה- שלא ניגע”. אדם עמל ומזיע שנים רבות, חוסך פרוטה לפרוטה, וכשמגיע יום
חתונת בנו מגיע הזמן “שלא ניגע”. אז רבה השמחה, והשתייה כדת אין אונס, שותים
ומאבדים את הגבולות.
אֶרֶץ
כְּנָעַן: בֵּין דּוֹר-דֵּעָה לְ’עַד דְּלֹא יָדַע’
הגפן אכן מאפשרת לפרוץ
את הגבולות, אך יחד עם זאת, טמונה בה סכנה עצומה. בפעם הראשונה שמופיעה הגפן בתורה,
היא גורמת לנפילה ומביאה שליש מהעולם לארירות לדורות עולם. נח היה הראשון בעולם שנטע
גפן. תקופה ארוכה הוא היה סגור בתוך גבולותיה המצומצמים של התיבה שדרשה ממנו עמל
רב, וכאשר הוא יצא משם, הוא פרק עול ופרץ את הגבולות באמצעות היין, “ויתגל
בתוך אהלו”[יט],
כמו ספנים שנמצאים זמן רב בגבולותיה הצרים של ספינתם, ומשום כך הם מרבים לשתות ולהשתכר.
נח הוציא מתוכו רוע כזה שהתגלה גם בצאצאיו ונמשך בבנו חם. שם ויפת, בניו של נח,
שני מבוגרים מפוכחים, שמים גבול לפריקת העול ומכסים את ערוות אביהם. הם שממשיכים
את דרכו של נח, איש צדיק תמים, להעמיד את כל העולם. חם לעומתם, ממשיך את פריצת
הגבולות של אביו לנפילה וארירות. לפי אחת הדעות בדברי חז”ל, הגפן מופיעה
בתורה בהקשר לנפילה אף קודם לנח. לדעה זו, עץ הדעת אף הוא היה גפן, וחטאם של אדם
וחוה היה ש”סחטה לו ענבים ונתנה לו”[כ]. כלומר, הנפילה של
העולם כולו מתחילה מהגפן.
כשמשה רבנו אומר
למרגלים לתור את הארץ בימי ביכורי ענבים, בכך הוא אומר להם שתמה תקופת דור המדבר הרואה
את הארץ כ”ארץ זבת חלב ודבש”, ועתה מתחילה תקופה חדשה של דור הנכנסים המיועד
להיפגש עם פריצת הגבולות והארירות של ארץ כנען, הנקראת כך, בדרך פלא, על שם פריצת
הגבולות של נח ובנו חם כתוצאה מן היין – “ארור כנען עבד עבדים יהיה
לאחיו”[כא].
מהו ההבדל העמוק שבין
הדבש והחלב לפרי גפן? חז”ל דורשים שבדבש ובחלב ישנו מהפך מטמא לטהור. הדבש, מקורו
מעוף טמא והוא נהפך לטהור, וחלב, לפי חז”ל, מקורו הוא הדם שאסור באכילה, והוא
נהפך למותר- “דם נעכר ונעשה חלב”[כב]. הפיכת הארור
לברוך בדבש ובחלב נעשית על ידי הקב”ה לבדו. הקב”ה הוא שהתיר את הדבש והחלב
והוא שהופך ארירות לברכה. מעשהו של הקב”ה לבדו הוא גם המאפיין של דור המדבר, “דור
דעה”, אשר הולך אחר הנהגתו של הקב”ה כתינוק אחר אמו.
לעומת דור דעה, דור
הנכנסים לארץ נדרש לדבר אחר. כמבוגר, דור זה נדרש בעצמו לעמול ולעבוד. עליו לסחוט
את הענבים, ללגום מהיין, לאבד את העשתונות, להיכנס למצב של הארור, ולהוציא מכל זאת
ברכה בכוחותיו הוא. על דרך הצחות ניתן לומר שכנגד “דור דעה”, זהו דור של
“עד דלא ידע”. כשמשה מצווה את המרגלים להביא מפרי הגפן, בכך הוא מצביע
על המהפך שצריך להתחולל בין דור המדבר לדור הבאים לארץ, אשר צריכים בעצמם להיכנס
לארץ, לכנען ולארירות ולהופכם לברכה.
אולם, בני ישראל אינם
מתמסרים לתפקידם החדש. כל חטאם הוא, שהם אינם מעוניינים באתגר מעין זה. הם מעדיפים
להישאר דור דעה המקבלים ארץ זבת חלב ודבש, ארץ שהמתיקות בה נעשית בידי הקב”ה,
ולא ארץ שפִּריה הוא הענבים, הדורשת מעשה בשר ודם. גם בחטאו של קרח המופיע בפרשה
הבאה, מביעים דתן ואבירם את חוסר שביעות רצונם מכך שמשה אינו רוצה להביאם לארץ זבת
חלב ודבש: “הַמְעַט כִּי הֶעֱלִיתָנוּ מֵאֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ
לַהֲמִיתֵנוּ בַּמִּדְבָּר כִּי תִשְׂתָּרֵר עָלֵינוּ גַּם הִשְׂתָּרֵר אַף לֹא
אֶל אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הֲבִיאֹתָנוּ וַתִּתֶּן לָנוּ נַחֲלַת שָׂדֶה
וָכָרֶם”[כג].
ניתן לפרש כי בני עדתו של קרח מלינים על משה שהבטיח שיביאם ל”ארץ זבת חלב
ודבש” אך באמת הוא מביאם אל “נחלת שדה וכרם”, אל מקום שפריו הוא
ענבים, שיש לעמול בו.
כתגובה לדברי הדיבה על
הארץ, מנסים יהושע בן נון וכלב בן יפונה להרגיע את העם ואומרים: “אִם חָפֵץ
בָּנוּ ה’ וְהֵבִיא אֹתָנוּ אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּנְתָנָהּ לָנוּ אֶרֶץ אֲשֶׁר הִוא
זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ”[כד],
אשר הקללה שבה נהפכת לברכה. אולם אין זה מספק את בני ישראל. דור דעה מפחד מביכורי
ענבים, מתפקידו להפוך בעצמו, מתוך אבדן גבולות, את הקללה. “וזה פריה?”,
הוא שואל, ומבקש לקבל את הארץ כפי שהובטחה לו לפי מידותיו- “ארץ זבת חלב
ודבש”. דור דעה רוצה להיות בלי גבול כמו שהוא כלול במקורו, כמו תינוק היונק
מאמו, “כאשר יישא האומן את היונק”[כה]. הוא אינו רוצה
להיות שבוי בתוך גבולות הארץ ולאבד בה את גבולותיו.
בעצם, בכל דור ודור
ישנו דור דעה שמפחד מפני איבוד הגבולות. גם בימינו שלנו אנו רואים את הפער שבין “דור
דעה”, דור של חוץ לארץ, לבין הדור של ארץ ישראל, “דור חסר דעה”.
ניתן לראות באופן מוחשי שככל שאנו מתקרבים לארץ ישראל, כך התרבות הישראלית ועִמה
התרבות העולמית, נעשות מחוסרות דעת ומאבדות את הדעת, עד דלא ידע. ודאי שהתפיסה הפוסט-מודרנית
שייכת ביותר ל”עד דלא ידע”, משום שנאבדו בה הגבולות ואין בה כל דעת לגבי
האמת והמוסר. כל זה נכון גם בעבודה הפרטית שלנו בתוכנו. בעבר, השמים שאליהם אנו
שואפים היו ברורים ובהירים, אך ככל שעובר הזמן- האידיאלים, המטרה והיעד נעשים
מטושטשים יותר ויותר. גדל כאן דור שיש בו חוסר דעה באידיאולוגיה, שאינו יודע מהי
המטרה ומהו היעד, ומתוך כך באים בלבולים גדולים. לדור שרואה עמוד ענן ועמוד אש, הכול
ברור וחד, אך דור שאינו רואה כל זאת, זקוק לכלים חדשים. כיצד ניתן לגשר על שתי
התפיסות הסותרות הללו- בין זבת חלב ודבש לביכורי ענבים, וכיצד ניתן לגשת לאתגר של
דור הנכנסים לארץ, ולא ליפול בארירות?
זֶבָח
עִם נְסָכִים
מיד לאחר חטא המרגלים
ופרשת המעפילים מצווה התורה על מצוות הנסכים וקובעת כי הם שייכים רק בארץ ישראל:
“כִּי תָבֹאוּ אֶל אֶרֶץ מוֹשְׁבֹתֵיכֶם אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם…”[כו]. במצווה זו התורה
אינה מכנה את הארץ “ארץ כנען” אלא “ארץ מושבותיכם”, אולם ישנו
קשר בין השניים. אומרת הגמרא[כז]:
“אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן, מאי דכתיב “לא תסיג גבול רעך אשר
גבלו ראשונים”? – גבול שגבלו ראשונים, לא תסיג. מאי ‘גבלו ראשונים’? – אמר
רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן, מאי דכתיב “אלה בני שעיר החורי יושבי הארץ”[כח]? אטו כולי ארעא
יושבי רקיע נינהו?!”.
הגמרא דנה במושג “יושבי
הארץ”, שדומה לביטויים “ארץ אוכלת יושביה” ו”ארץ מושבותיכם”
הנאמרים בפרשתנו. הגמרא תמהה: וכי בכל הארצות האחרות יושבים בשמים? מה פשר הביטוי
“יושבי הארץ”? ועונה הגמרא ומפרשת: “אלא, שהיו בקיאים ביישובה של
ארץ. שהיו אומרים, מלוא קנה זה לזית, מלוא קנה זה לגפנים, מלוא קנה זה לתאנים. וחורי
– שמריחין את הארץ. וחיוי – אמר רב פפא, שהיו טועמין את הארץ כחיוויא”.
“יושבי הארץ”
לפי הגמרא, הם אלו שבקיאים בכוחותיה של הארץ- יודעים כיצד להצמיח בה, יודעים להריח
את הארץ ואף לטעום אותה. רש”י מפרש “טועמים את הארץ כחיוויא”- ‘כנחש
שמאכלו עפר’. תכונתם ה”נחשית” של יושבי הארץ קושרת אותנו לחטא אדם
הראשון ולארירותו של הנחש, כמו כנען שקולל בשל חטאו. יושבי הארץ הזאת מיוחדים
בפריצת גבולות עד כדי שהם נופלים לתוך הארירות, ומאבדים את הגבולות האנושיים לתוך
הארציות. הסוד של ארץ ישראל הוא שאיבוד הגבול הוא לא רק כלפי שמיא, אלא גם כלפי
הארץ. הסוד הזה הוא שמתגלה בעבודת הנסכים, כפי שנסביר.
נאמר “לא תסיג
גבול רעך אשר גבלו ראשונים”[כט],
כלומר, הראשונים, ואפילו הנחשים שטועמים את הארץ, משמשים אמת מידה למוסר של התורה
עצמה. אמנם אין להם שום דבר מעליהם, והם רק טועמים ארציות ואוכלים עפר, ובכל זאת
הם משמשים כקנה מידה עבורנו בעניין עבודת הארץ. הדור
שבא לארץ, “אל ארץ מושבותיכם”, צריך להתיישב בארץ כמו יושבי הארץ. עליו
לרדת עד שורשי הקיום של המציאות, ולהיות כמו החיוויא שטועם את הארציות, ואף עמוק יותר,
מטה-מטה, עד השיתין. אולם, התנאי המאפשר ירידה זו הוא ירידה בתודעה של שמים.
בהלכות מעשה הקרבנות
פוסק הרמב”ם שאין מביאין נסכים אלא שלושה לוגין או ארבעה לוגין, או שישה או
למעלה מזה, אך לוג אחד או שתיים או חמישה – אסור להביא[ל]. כמות הנסכים
המותרת צריכה להיות זהה לכמות של הקרבנות, כמו שנאמר: “כַּמִּסְפָּר אֲשֶׁר
תַּעֲשׂוּ כָּכָה תַּעֲשׂוּ לָאֶחָד כְּמִסְפָּרָם”[לא], כלומר, חסר המשל.
הביטוי “כמספרם” מלמד שחייב להיות איזון בין העלייה לשמים לבין הירידה
אל הארץ.
במסכת ברכות נאמר שכל
הקורא קריאת שמע בלא תפילין הרי זה כמי שמקריב עולה בלא מנחה, וזבח בלא נסכים[לב]. מה פשר ההשוואה
הזו? מסבירים רבים, וביניהם האדמו”ר הזקן ב”ליקוטי תורה”, כי קריאת
שמע ותפילין, שניהם ביטוי לקבלת עול מלכות שמים, אך בעוד שבקריאת שמע העיקר הוא לא
אמירת המילים אלא הכוונה שבהם, ובפסוק הראשון הכוונה אף מעכבת מלצאת ידי חובה,
בתפילין קבלת עול מלכות שמים נעשית באמצעות מעשה פיזי. באותו אופן, מי שמקריב עולה
בלא נסכים מתעלה עם הקרבן לשמים אך הוא אינו מקבל עול מלכות שמים כאן בארץ. לעומת
זאת, עבודת הנסכים היורדת עד השיתין, מגלה את עומק העומקים של האלוקות כאן בארץ.
העולה והזבח, ולענייננו
גם המנחה, מגלים שיש אלוקות בשמים. זה בבחינת דור המדבר, שהקריבו עולה וזבחים וגם
מנחות. הנסכים לעומת זאת, אינם עולים לשמים אלא יורדים לארץ, לבור הנסכים שהיה
כרוי מתחת למזבח. הנסכים הבאים יחד עם הקרבן, ניתנים לארץ ומהווים תיקון לסגולתה
הפנימית של הארץ, הארירות של השכרות, “ארץ כנען”, ארץ אוכלת יושביה.
וְהִתְחַזַּקְתֶּם
וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי הָאָרֶץ
“דור דעה”
רצה רק שמים, והקריב קרבנות בלא נסכים, בלי הארץ. גם “דור דעה” בדור
שלנו הוא דור אידיאליסטי, שרוצה שמים בלי להתיישב בתוך הארציות המגושמת. אין מדובר
על גשמיות שמשרתת אידיאלים נשגבים כמו הצבא וההתיישבות, אלא גשמיות ארצית, נמוכה וארורה-
שכרות, אלכוהוליזם, סמים. כמו ערב הכניסה לארץ בימות משה, “והימים ימי ביכורי
ענבים”, גם היום, ימי ענבים… מדינת ישראל נמצאת במקום השני באירופה בצריכת
אלכוהול. זוהי ארירות קשה, אך בעומקים הפנימיים כל זה מעיד על בקשה עמוקה של כנסת
ישראל לחזור לעבודת הנסכים. לשם כך יש צורך לפתח חושים של ארץ ישראל, חושים
ביין…
פריצת הגבולות, השכרות
והסמים נובעים כולם מהביקוש הפנימי לאיבוד הדעת, אולם ללא השמים הוא מוביל לנפילה
קשה[לג]. מסכנת הארירות
הזו חושש דור דעה, לכן כשמשה רבנו מצווה את המרגלים “וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי
הָאָרֶץ”, הוא מצווה תחילה: “וְהִתְחַזַּקְתֶּם”[לד]. מדוע צריך
התחזקות בלקיחת פֵּרוֹת מתוקים? משה רבנו תובע מהמרגלים להתחזק דווקא בשעה שהם
הולכים לגעת בתשתית וביסוד של הארציות והחומריות, משום שישנה סכנה עצומה להיאבד שם
במקום לגלות את האלוקות הטמונה שם.
על מנת לא להיאבד בתוך
הארציות, בתוך ארץ כנען, באה מצוות הנסכים מיד לאחר חטא המרגלים. ניסוח יין עד
לשיתין הוא גילוי אלוקות בתוך הארציות כמו קבלת עול מלכות שמים עם עור של בהמה גסה
– תפילין. יש בכך תיקון לחטא אדם הראשון ולחטאו של נח, ויכולת להעמיד את כל העולם
חזרה במציאות של עץ החיים שבגן עדן, אשר בה “קול ה’ אלוקים מתהלך בגן”.
כאמור, ישנה דעה שעץ
הדעת היה גפן, אך ודאי הוא שעץ החיים הוא גפן: “יין המשומר בענביו מששת ימי
בראשית אלו דברים עתיקים שלא נגלו לאדם מיום שנברא העולם ועתידים להתגלות לצדיקים
לעתיד לבוא”[לה].
ייתכן אף לומר שעץ החיים ועץ הדעת היו אותו עץ בעל פנים כפולות: כשמאבדים את הדעת,
שותים לשוכרה ונופלים, זהו עץ הדעת טוב ורע, אך כשמנסכים את היין על גבי המזבח, הוא
נעשה עץ החיים.
“והתחזקתם” –
הוא המבחן שאנחנו עומדים בפניו כעת. אנו עומדים במאבק כנגד השכרות, חוסר הגבולות וחוסר
הדעת המאיימים לפגוע בתרבות, בתורה ובבתי המדרש. אנו צריכים חיזוק גדול לקחת מפרי
הארץ, משום שישנה סכנה בארץ לבדה. התיקון לכל זאת הוא באמצעות הנסכים הנשפכים אל
השיתין מטה-מטה, אך מוקרבים יחד עם הקרבנות העולים מעלה-מעלה.
ארץ ישראל, “טוֹבָה
הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד”, היא ארץ שיש בה יסוד של התמכרות – “מאוד-מאוד”,
הליכה עד הסוף, ואף מעבר. חז”ל אומרים “והנה טוב מאוד- זה יצר הרע”[לו]. ארץ “טובה
מאוד” היא ארץ של “ארור כנען”, שיש בה אלוקות שנמצאת בעומקיה, בתוך
המציאות הממשית. ההתחזקות נעשית בעבדות הנסכים- עלינו להקריב עצמנו כקרבן, להתמסר
לאידיאלים העליונים ברקיע, ויחד עם זאת לנסך יין עד הקרקע. לא די להיות דור דעה,
דבוק בה’ ונמצא “בעננים”, כי אז אי אפשר לתקן עולם במלכות ש-די. מצד
שני, ודאי שאי אפשר להיות רק יושבי הארץ לבדה, כי זוהי ארירותו של כנען. אלא,
עלינו לאחוז בשני הצדדים יחד- השמים והארץ, ומתוך כך לתקן הכול. זו אף הסיבה
שהתורה מזכירה את עניין הגרים דווקא בפרשת הנסכים, מפני שהפיכת הקללה לברכה בכוחה
לתקן גם את כל העמים לקרוא בשפה ברורה בשם ה’.
הגמרא שואלת “אטו
כולי ארעא יושבי רקיע נינהו?”, כלומר, האם בכל הארצות יושבים בשמים? את
הדברים הללו ניתן לומר גם בניחותא וללא תמיהה על ארץ ישראל, אשר יושביה הם גם
שוכני השמים. מלבד החיווי שטועם טעם עפר, יושבי הארץ הנצחיים אכן טועמים טעם של
רקיע גם כשהם בארץ.
המשיח ודורו של משיח הם בעלי “חוש” ליין ושכר. המשיח הוא הפורץ
הגדול ואדמוניותו באה מן היין, כפי שנאמר על שבט יהודה- “חַכְלִילִי עֵינַיִם
מִיָּיִן”[לז],
שנחל אשכול בנחלתו. אמה של מלכות התגיירה ממואב וכל מהותה היא הפריצות הגדולה –
“מאב”, שבא על ידי היין. אולם דווקא בכך תלויים התיקון והגאולה של העולם
כולו- “גְּדוֹר פִּרְצִי בְּבֶן
פַּרְצִי”[לח].
לשם כך באנו אף אנו לארץ. להיות רק דור דעה – זהו “לוקסוס” של הגלות.
ליפול לארור כנען – זה נורא ואיום. “וְהִתְחַזַּקְתֶּם וּלְקַחְתֶּם מִפְּרִי
הָאָרֶץ וְהַיָּמִים יְמֵי בִּכּוּרֵי עֲנָבִים”
– זוהי העבודה שלנו: תיקון כל המציאות באמצעות הנסכים שיורדים עד השיתין, עד
השורשים העמוקים של המציאות. באמצעותם אנו טועמים את טעמו של “חכלילי עיניים
מיין”, של אורו של משיח, שבעצמו מבקש להפוך טמא לטהור, שנכנס אל החוסר הדעת, עד
דלא ידע, ומשם הוא מתקן את המציאות כולה. שנזכה במהרה בימינו.
[א] רש”י
טו א; במדבר רבה יז ב.
[ב]
זבחים קיא ע”א
[ג]
במדבר טו ב.
[ד]
במדבר רבה יז ג.
[ה]
אדמו”ר הזקן ליקוטי תורה שלח-לך מא ד.
[ו]
מנחות עג ע”ב
[ז]
תנא דבי אליהו רבה כט.
[ח]
במדבר טו יד-טו.
[ט]
ספרי במדבר טו טו.
[י]
במדבר כח כד.
[יא] משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות ב
א.
[יב]
במדבר יג יח-כ.
[יג]
שם כג-כד.
[יד]
רש”י במדבר יג כג.
[טו]
במדבר יג כז.
[טז]
דברים לב יג.
[יז]
לפי תהלים קד טו.
[יח]
זוהר פנחס רמג ע”ב.
[יט]
בראשית ט כא.
[כ]
בראשית רבה יט,ה.
[כא]
בראשית ט,כה.
[כב]
בכורות ו ע”ב
[כג]
במדבר טז יג-יד.
[כד]
במדבר יד ח.
[כה]
במדבר יא יב.
[כו]
במדבר טו ב.
[כז]
שבת פה ע”א
[כח]
בראשית לו כ.
[כט]
דברים יט יד.
[ל]
משנה תורה הלכות מעשה הקרבנות ב ה.
[לא]
במדבר טו יב.
[לב]
ברכות יד ע”ב
[לג]
מעניין שהצירוף “יין נסך” מבטא דווקא ניסוך לעבודה זרה.
כלומר, ניסוך היין גם הוא, יכול להיות נפול לארציות.
[לד]
במדבר יג כ.
[לה]
זוהר תולדות קלה ב.
[לו]
בראשית רבה ט ז.
[לז]
בראשית מט יב.
[לח]
מתוך הפיוט “שעה נאסר” לי”ז בתמוז של רבי שלמה אבן
גבירול.
ניתן להקדיש שיעור זה עבור יקיריכם,
לחצו כאן
