• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כן בנות צלפחד דברת - פרשת פנחס

נתבונן כאן במעלתן של בנות צלפחד:
במה זכו שדיני נחלת הארץ נכתבו בתורה דווקא דרך סיפורן,
ומה זכו שפרשה שלמה בתורה תיכתב על ידן?
ננסה להבין מהי מעלתן המיוחדת ביחס לנחלת הארץ,
וכיצד שגבה מעלתן אף ממעלת משה רבנו.


לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה

פרשתנו עוסקת במצוות נחלת הארץ: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ"[א]. מיד לאחר מניינם של בני ישראל, עוסקת התורה בדיני נחלת הארץ דרך סיפורן של בנות צלפחד. נשים אלה פונות אל משה ומבקשות נחלה למרות שאביהן מת, אך משה אינו יודע מה להשיב לטענתן ומקריב את משפטן לה'. הקב"ה עונה ואומר שאכן בנות צלפחד צודקות שהבנות יורשות את נחלת אביהן, וממשיך לפרט את דיני נחלת הארץ:

 

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת. נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן. וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ וְאִם אֵין לוֹ בַּת וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְאֶחָיו וְאִם אֵין לוֹ אַחִים וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לַאֲחֵי אָבִיו וְאִם אֵין אַחִים לְאָבִיו וּנְתַתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו מִמִּשְׁפַּחְתּוֹ וְיָרַשׁ אֹתָהּ וְהָיְתָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לְחֻקַּת מִשְׁפָּט כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.[ב]

 

אנו מוצאים כי דיני נחלת הארץ מופיעים בפרשתנו בצורה מיוחדת ובלתי רגילה. מדוע הציווי על הירושה פותח במקרה של ירושת בת, ולאחר מכן ירושת האחים? השאלה הגדולה לגבי הפסוקים הללו היא, מדוע בציווי זה לא מופיעה כלל הירושה הרגילה והפשוטה, מצוות ירושת הבן? בכל התורה לא מופיעה מצוות ירושת בן הפשוטה, והיא נלמדת רק מן המילים המופיעות כאן: "ובן אין לו".

נראה פשוט לומר שאופן הניסוח המיוחד הזה נובע מן העובדה שפרשייה זו מופיעה בתוך סיפורן של בנות צלפחד, ולכן הציווי על נחלת הארץ מופיע בהקשר לטענתן. רק על ידי טענתן מתגלגלת הפרשה כולה, ומתוכה נאמרים דיני הנחלה. ויש להבין: מדוע הציווי על נחלת הארץ מופיע דווקא בדרך מיוחדת זו?

 

חֲכְמַנִיוֹת הֵן

כשמתבוננים בפרשת בנות צלפחד מגלים שיש פה סיפור עמוק ביותר. חז"ל מלמדים שבנות צלפחד "חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן"[ג]. אך לא תמיד אנו יורדים לעומק דעתם, ולא תמיד אנו מבינים עד לאן חכמתן מגעת.

חז"ל מאריכים ומלמדים שלבנות צלפחד היו שלוש או ארבע תביעות לנחלה, והן זכו בכולן[ד]. מלבד התביעה על נחלת צלפחד עצמו, תבעו בנות צלפחד את חלקן בנחלת אבי צלפחד, חפר, אשר היה מיוצאי מצרים ונפטר. למאן דאמר שהארץ נחלקה ליוצאי מצרים, הרי היה מגיע לצלפחד חלק בנחלת חפר, ולכן בנות צלפחד דרשו אותה. בנוסף, תבעו בנות צלפחד את נחלת צלפחד כבכורו של חפר, הנוטל פי שניים מאחיו. כמו כן הן תבעו את נחלת אחֵי צלפחד שמתו בלא בנים, ועל כן צלפחד יורש אף אותם.

אם כן, ארבע נחלות תבעו בנות צלפחד: חלק אביהם, וחלק אבי אביהם, וחלק אביהם שהיה בכור, וחלק אחי אביהם. בעצם, כל דיני נחלת בן, אביו, בכור, ואח – הכל התקיים בהן מכוח למדנותן. לכן חז"ל אומרים שהיו חכמניות ולמדניות ביותר, מפני שהן בעצמן אמרו את כל פרשת דיני נחלות. על כך אומר להן הקדוש ברוך הוא "כן", כמו שאמרתן – זוהי מצוות נחלת הארץ.

 

מָה שֶלֹּא רַאֲתָה עֵינוֹ שֶל מֹשֶה

חז"ל מגדילים ואומרים ביחס למעלתן של בנות צלפחד ורומזים בשלוש דרכים שונות, ישירות ועקיפות, כי מעלתן של בנות צלפחד היא למעלה ממעלת משה רבנו עצמו!

רש"י בשם חז"ל מביא מדרש: "כן בנות צלפחד דוברות"- "כך כתובה פרשה זו לפני במרום", כלומר, שבנות צלפחד אמרו את הפרשה הזו כפי שהיא לפניו יתברך. זהו פלא עצום. מוסיף רש"י ואומר: "מגיד שראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה". כלומר, לא רק שהן פורשות את כל הפרשה כשמלה, אלא שהקדוש ברוך הוא אומר שכך נמצאת פרשה זו לפניו במרום, ויתר על כן - שזכו בנות צלפחד מה שלא זכה משה. עוד אומר רש"י: "ראויה הייתה פרשה זו להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן"[ה].

רבותינו דורשים את הפסוק "וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף"[ו], ותמהים אודות החזרה הכפולה על השם "מנשה". מדוע נאמר "למשפחות מנשה" והרי כבר נאמר "בן מנשה"? לומר לך, שכפי שיוסף חיבב את הארץ וביקש שיעלו את עצמותיו אליה, שנאמר: "והעליתם את עצמותיי", כך גם בנותיו חיבבו את הארץ שנאמר: "תנה לנו אחוזה"[ז].

במדרש אחר אנו מוצאים שכאשר משה מתחנן לפני ה' שיכניס אותו לארץ, הוא טוען לפניו טענה נוספת: "אמר רבי לוי אמר לפניו ריבונו של עולם, עצמותיו של יוסף נכנסו לארץ ואני איני נכנס לארץ? אמר לו הקדוש ברוך הוא: מי שהודה בארצו, נקבר בארצו, ומי שלא הודה בארצו, אינו נקבר בארצו"[ח]. מעלתו של יוסף הצדיק על משה רבנו היא, שהוא הודה בארצו ושייך עצמו לארץ ישראל. כאשר אשת פוטיפר אמרה "ראו הביא לנו איש עברי", לא כפר בכך אלא הודה ואמר: "גנב גנבתי מארץ העברים". לעומתו, משה לא הודה בארצו ולכן לא נקבר בה. ובלשון המדרש: "בנות יתרו אומרות: "איש מצרי הצילנו מיד הרועים, והוא שומע ושותק, לפיכך לא נקבר בארצו". אם כן, מעלתו של יוסף ביחס לארץ היא למעלה ממעלתו של משה שלא נקבר בה. מעלה זו היא שהמשיכה אף בבנות צלפחד, למעלה ממעלת משה רבנו.

מעלה נוספת של בנות צלפחד, אף למעלה ממשה רבנו, באה לידי ביטוי במידת שייכותן לחטא המרגלים. בסיום מניין בני לוי נאמר: "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן", מפרש רש"י "לא היה איש", איש דווקא, "אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים – "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", ואילו הנשים אומרות – "תנה לנו אחוזה"[ט].

סיפורן של בנות צלפחד הינו דוגמה בולטת לחיבתן של הנשים את הארץ, שלא חטאו בחטא המרגלים וביקשו נחלה בארץ. בכך אנו מוצאים מעלה נוספת של בנות צלפחד על משה רבנו, שלפי פשט הכתוב נענש בשל חטא המרגלים. בתחילת ספר דברים, בתיאורו של משה את חטא המרגלים, אומר משה פסוק תמוה שנתחבטו בו ראשונים ואחרונים: "גם בי התאנף ה' בגללכם לאמר גם אתה לא תבוא שם"[י]. כלומר, לפי פשט הכתוב משה לא נכנס לארץ בשל חטא המרגלים[יא]. אך לעומת משה רבנו, בנות צלפחד לא חטאו בחטא זה ונחלו את הארץ.

כל הנקודות שהעלנו כאן אודות מעלתן של בנות צלפחד על משה רבנו עליו השלום דורשות ביאור רב. מהי מעלתן העליונה לה זכו?

הרצי"ה בספרו "אור לנתיבתי", מסביר את דברי רש"י על מעלת בנות צלפחד ואומר: "יש לברר דברי רש"י בפרשת פנחס על בנות צלפחד, שראתה עינם מה שלא ראתה עינו של משה, איך יתכן זה לגבי משה רבנו, שלא קם כמותו, בעל האספקלריא המאירה?"[יב]. ממשיך ואומר הרצי"ה: "ויש לומר, כי אם אמנם העין המיוחדת של משה רבנו, שבאספקלריא המאירה שניתנה לו נתגלתה הנבואה העליונה והשורשית, נבואת התורה והמעשה הקבוע והכולל, הרי בהיותו מיוחד כיחידיותה האלוקית של התורה אין שייך להימצא אפשרות מי שבדומה לו בהשגה רוחנית, ואין צריך לומר ביתרון ממנו. אבל אין זה שולל את הראיה הפרטית של אותו דבר בהתכוונות שכלית, שיש לה מקום להתגלגל מקודם על ידי מי שבנידון זה".

לדברי הרצי"ה, בכלליות התורה ודאי שישנה מעלה למשה רבנו, אולם ייתכן שבסוגיה פרטית יהיה אדם בעל יתרון על משה רבנו. כך אף מלמדים חז"ל על סוד פרה אדומה- "דברים שלא נגלו למשה נגלו לרבי עקיבא"[יג].

הרצי"ה מוסיף ואומר בעניין זה, שהדבר ייתכן ביותר דווקא על ידי אישה: "וביותר על ידי הצד הפרטי של נפש האישה, ויתרון בינתה, ושל אלה החכמניות ודרשניות, שהיא חוזרת ומתבררת ונתבעת על ידי הגילוי הדיבור האלוקי שבתורה". לדברי הרצי"ה, באופן פרטי השגה פרטית למעלה מהשגתו של משה רבנו שייכת בייחוד על ידי אישה, משום בינתה היתירה.

בדברי חז"ל מצאנו בדומה לכך אודות מעלתה היתירה של שרה אמנו על אברהם אבינו, הטפל לה בנביאות. מסיבה זו מצווה אותו הקב"ה, "כל אשר תאמר אליך שרה- שמע בקולה"[יד]. כלומר, ישנו כשרון לאישה שלא מצינו כדוגמתו אצל האיש.

 

וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ

כיצד יש להבין את מעלת האישה בהקשר לנחלת הארץ? בספר המצוות של הרמב"ם מופיעה מצוות נחלת הארץ כמצווה האחרונה במניין רמ"ח מצוות עשה. הרמב"ם לא סידר את המצוות לפי סדר הפרשיות, אלא כיוון לסדר ומבנה עמוק ופנימי, דבר דבור על אפניו. הוא פותח במצוות האמנת אלוקות ומסיים במצוות הנחלה. הרבי מלובאוויטש מסביר על כך שמצוות ירושת הארץ מופיעה אחרונה מבין המצוות משום שזוהי המצווה העליונה ביותר, השייכת לגאולה השלמה. לפי פנימיות התורה יש להסביר שמקומה של מצוות נחלת הארץ בהקשר לבנות צלפחד המופיעה אחרונה מבין רמ"ח מצוות עשה, יש בה כדי לרמוז לארציות ולאישה. המצוות על פי הרמב"ם, פותחות באמיתת אלוקותו יתברך שלמעלה מן הכל, בבחינת הדוד שבשיר השירים, ומסתיימת בדיני הנחלות וההתיישבות ישראל בארץ בבחינת הרעיה. כל המצוות שבתווך יוצרות את הקשר וה'צוותא' שבין הדוד והרעיה.

ברצוננו להתבונן בדברים ולהרחיבם. בפרשתנו בא לידי ביטוי באופן מחודד המהפך שבין דור דעה, דור המדבר, לדור הנכנסים לארץ ישראל. בסיום המניין הנערך בפרשתנו נאמר: "וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר ה' לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן"[טו]. כלומר, כל מי שנפקד במפקד הקודם, מאנשי דור המדבר, לא נמנה במניין דור הנכנסים לארץ ישראל מלבד כלב ויהושע. דור המדבר נשא עוונו ותם, ואילו הדור החדש, דור הנכנסים לארץ, הוא שנמנה כאן. אפילו ההנהגה צריכה להתחדש, לכן בפרשתנו מתבשר משה שעליו למנות את יהושע בן נון כמנהיג תחתיו. לאחר מניין הבאים לארץ נחלקת להם הארץ לנחלות וניתנת בירושה.

בירושת הארץ אנו מוצאים שתי בחינות שונות: ירושת בן וירושת בת. קיים הבדל מהותי בין ירושת הבן לירושת הבת. ירושת הבן היא פרטית, ואילו ירושת הבת היא ירושה כללית. הבת אינה יורשת בשם שבטה אלא בשם כלל ישראל, לכן היא יכולה להעביר את הנחלה משבט לשבט, כי היא מקבלת את נחלתה כבת לכלל ישראל ולא כבת של שבט פרטי. כאשר היא מתחתנת, בעלה יורש אותה והופך את נחלתה הכללית לנחלה פרטית.

הבן אכן הוא שיורש את אביו, אך ירושה זו היא ירושה פרטית שיש בה התפרטות הולכת וגדלה. שדה שהיה שייך לאדם אחד מתחלק למספר ילדיו, ולאחר מכן מתחלק למספר נכדיו, וכן הלאה. הנחלה מתפרטת לחלקים קטנים יותר ויותר. לעומת זאת, הבת מפקיעה את הפרטיות שבנחלה, ומאפשרת למעבר הנחלה מפרט אחד לפרט אחר, אף על פי שישנה מצווה שלא תסוב נחלה משבט לשבט. זו הסיבה שבני יוסף ובני מנשה באים בטענה שהם יפסידו את נחלת בנות צלפחד, ולכן הן נישאות לבני דודיהן ושומרות על נחלת שבטן.

מרן הרב קוק מלמד שבשכחת ייחוסן של השבטים במהלך הגלות ישנה הכנה לעתיד לבוא להתעוררות הנשמה הכללית של האומה[טז]. בכך באה לידי ביטוי מעלת נחלת האישה שהינה כללית, על נחלתו של האיש, שהינה פרטית. גם בפרשתנו, כאשר התורה מפרטת את דיני נחלת הארץ לפי דין נחלת הבת בסיפור בנות צלפחד, דיני נחלת הבן נלמדים רק בדרך ממילא. לכן נראה לומר שעיקר מעלת נחלת הארץ בא לידי ביטוי דווקא בנחלת האישה.

כוחה של ירושת האישה נובע מכך שהיא אינה יורשת את הארץ כבעלים. בלשון הכתוב אנו מוצאים שהאישה אינה נקראת 'יורשת', כפי שמלמדים חז"ל שבאישה ישנו דין 'העברה' ולא דין 'ירושה': "אִישׁ כִּי יָמוּת וּבֵן אֵין לוֹ וְהַעֲבַרְתֶּם אֶת נַחֲלָתוֹ לְבִתּוֹ"[יז]. האישה מקבלת את הנחלה רק מפני שלא היה בן לאביה, ולא כי מגיע לה כך מלכתחילה. גם לאחר שהיא מתה, בנה לא יורש אותה אלא בעלה, משום שהוא הבעלים שלה ושל רכושה. האישה - לית לה מגרמיה כלום, ולכן אין לה כל בעלות. אולם, דווקא בכך טמונה מעלתה הגדולה.

דור הנכנסים לארץ מקבל את הארץ בירושה ובבעלות עליה, אולם אין זה עיקר עניינה של הארץ. שרה, הגדולה מאברהם בנביאות, יודעת לומר לו מהו עומק ירושת הארץ: "כי לא יירש בן האמה עם בני עם יצחק"[יח]. כפי שהאישה אינה בעלים, כך גם אנו ביחס לארץ. בפנימיות, אין לנו בעלות על הארץ. הבעלות עוסקת בחוץ. היא באה מן החוץ ונותרת שם. ואילו עומק הקשר אל הארץ מגלה שאנו רק 'עוברים' על גבי עמידתה הנצחית. זה הסוד שמתנוצץ על ידי בנות צלפחד וסידור פרשת הנחלות שבאה בעטין.

 

כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ

ההבדל בין יצחק ליעקב בהקשר לזיווגם מתבאר בדברי חז"ל בהבחנה שבין מי שזיווגו בא אצלו, כיצחק, שהיה עולה תמימה ולא יצא לחוץ לארץ להביא את רבקה אשתו, לבין מי שהולך אצל זיווגו, כיעקב, שיצא לחרן ושם מצא את רחל ולאה נשיו[יט].

הבדל מעין זה ביחס לארץ אנו מוצאים בין דור המדבר לדור הנכנסים לארץ. דור המדבר הם בבחינת אלו שהולכים אצל זיווגם, ואילו דור הארץ הם בבחינת אלו שזיווגם בא אצלם. אנשי דור המדבר הולכים אל ה'- "לֶכְתֵּךְ אַחֲרַי בַּמִּדְבָּר בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה"[כ]. גם כשהקב"ה בא לשכון בתוכם, הכל נעשה בדרכו ובהנהגה שמיימית. כל חייהם של בני דור המדבר תלויים בהנהגתו של ה', הם אינם יכולים לקבוע דבר, אלא הקב"ה הוא שמנהל את דרכם. כך אנו מוצאים אף במזון של אנשי דור המדבר, שהיה מזון שכולו אלוקי, הוא המן.

לעומת זאת, בארץ ישראל אנו באים אל המנוחה ואל הנחלה. הקדוש ברוך הוא בא אלינו ושורה בתוכנו. בארץ ישראל אנו בבחינת אישה: "כִּי תִהְיוּ אַתֶּם אֶרֶץ חֵפֶץ"[כא]. עומק סגולתה של ארץ ישראל, אינה שאנו כבעלים כלפיה והיא כרכושנו, אלא שאנו בה כאישה כלפי הקב"ה שבא אלינו. אנחנו הבית שלו. סגולה זו של ארץ ישראל מתבטאת אצל האישה יותר מאשר אצל האיש.

התורה פותחת במצוות "אנוכי ה' אלוקיך" שניתנה בהר סיני, בבחינת איש, ומסתיימת בנחלת הארץ, בבחינת אישה. לא רק שהוא אלוקינו אלא שאנו רעייתו.

שרה גדולה מאברהם בנבואה משום שהיא מבינה שאמנם אברהם הוא הקורא הגדול בשם ה', עושה נפשות והולך אל הארץ כבעלים, "כי לך אתננה", אך דווקא באמצעות שרה אמנו ובאמצעות יצחק, עולה תמימה, נפעלת וסבילה, יתגלה הקדוש ברוך הוא כאן, במקומנו, בארץ. אברהם יוצא מן הארץ כבעלים שיוצא ושב לביתו, ואילו יצחק לא יצא מעולם מן הארץ מפני הזהות העמוקה שבינו לבינה. הוא דמות הרעיה.

 

עוֹלָמוֹת, נְשָמוֹת, אֱלֹקוּת

בנות צלפחד המופיעות בפרשתנו, הן דמויות של נשים צדקניות וגדולות המתגלות בישראל, שיש להן אחיזה במקום גבוה יותר ממשה רבנו. ניתן לפרוט את אחיזתן בארץ לשלושה עניינים שונים, לפי החלוקה של הבעש"ט ב'כתר שם טוב' שיש לכוון כל דבר כנגד 'עולמות', 'נשמות' ו'אלוקות'.

מצד ה'עולמות', הנשים לא חטאו בחטא המרגלים שמאסו בארץ חמדה. המרגלים טענו שמצד מצבה של הארץ אי אפשר לעלות אליה, "כי חזק הוא ממנו", "ארץ אוכלת יושביה". דרכו של איש לכבוש, ולכן הגברים באו מתוך עמדת בעלות על הארץ והרגישו שאינם יכולים לכך מצד עוצמתה. הנשים, לעומת זאת, לא הרגישו פחד מהעוצמה של הארץ. הן לא התבוננו במראה החיצוני של הארץ מצד העולמות, ולא ביקשו לכבוש את הארץ ולקחת עליה בעלות כמו הגברים.

באמת, אין זו מעלה לארץ שתיכבש במלחמה. לולא חטא המרגלים היו ישראל נכנסים לארץ ללא מלחמה[כב]. אומות העולם היו מקבלים את ישראל בתופים ובמחולות, משום שהיו רואים את ההתאמה שבין עם ישראל לארץ ישראל, לא בקשר של בעלות אלא בקשר של שייכות עמוקה, "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ".

רבותינו מלמדים שמשה שלח את המרגלים לתור את הארץ כתיירים, בכדי לחזק בהם את הטעם הטוב והחשק לארץ על ידי הראיה והקישור אליה, ולא כדי להילחם בה[כג]. משה מצווה "ולקחתם מפרי הארץ" כדי שבני ישראל יחושו את מתיקות הארץ ובכוח זאת יתקשרו אליה בקשר חזק ואמיץ, כמו שאדם מיטיב לטעום את האוכל כאשר הוא מתבונן בו ומריח אותו קודם לכן. לדברי רש"י על המילים "לא היה איש", איש דווקא, אבל על הנשים לא נגזרה גזירת המרגלים, נשות ישראל הצליחו לטעום את הטעם הטוב והמתוק של הארץ ולא הוטרדו בשאלה מי ינצח במלחמה.

משה רבנו, אף על פי שלא נפל בחטא המרגלים, בכל זאת כיון שהיה איש, היה לו צד של כיבוש, ועל ידו החל כיבוש הארץ, ארץ סיחון ועוג, לכן לא התאפשר לו להיכנס ארצה. אולם, בנות צלפחד וכל בנות ישראל זכו לארץ משום שהיטיבו לראות את מעלתה, את מתיקותה, את עצמיותה ולא רק את כיבושה. זוהי מעלת בנות צלפחד כפי שהיא מתגלה ב'עולמות'.

מצד ה'נשמות', מעלתן של בנות צלפחד נקשרת במדרש למעלתו של יוסף שהודה בארצו, על פני משה רבנו שלא שייך עצמו לארץ. אולם, טענת המדרש לכאורה מוקשה. כשאשת פוטיפר אומרת על יוסף "איש עברי", היא אומרת אמת, שאכן הוא הגיע מארץ ישראל, וכשיוסף אומר "גנוב גונבתי מארץ העברים", הוא אומר את האמת במטרה לטהר את עצמו מהעונש ולצאת לחרות, למעמדו האמיתי כאדם חופשי בארץ ישראל. אם כן, מה מעלה יש בדבריו? הקושיה מתעצמת ביחס למשה רבנו שלא היה מעולם בארץ ישראל. לכן יש להבין מדוע חז"ל באים כלפיו בביקורת שלא אמר לבנות יתרו שהוא אינו איש מצרי אלא עברי? והרי אמת אמר, שאכן הוא הגיע ממצרים.

נראה שהדבר אינו שייך לאשמה אודות חוסר אמת, אלא לצביון. ליוסף הייתה זכות ומעלה משום שבחר לקשר עצמו לארץ, וכל צביונו שייך לארץ. בדבריו הוא מדגיש שלא הייתה לו כל בחירה, והוא ירד למצרים בעל כורחו. מעולם הוא לא רצה לעזוב את הארץ ומקומו הוא בארץ ישראל. לכן באחרית ימיו מבקש יוסף להיקבר בארץ ישראל, ממש כמו יעקב שירד למצרים בעל כורחו, "אנוס על פי הדיבור", וביקש להיקבר בארץ ישראל.

גם בשושלתו של יוסף אנו מוצאים קשר אהבה לארץ ישראל. נינו, יהושע בן נון, לא חטא בחטא המרגלים ולכן הוא מקבל את ההנהגה בארץ ישראל. גם בנות צלפחד מבטאות את האהבה לארץ ישראל, ואף יותר מיהושע הכובש, כפי שבארנו. כידוע, 'ציון' בגימטריא 'יוסף'. משיח בן יוסף שייך לבניית הפן הגשמי שבארץ, כיהושע בן נון[כד].

לעומת יוסף, צביונו של משה וכל שליחותו שייכים לארץ מצרים. משה הוא אכן "איש מצרי", נולד במצרים ופעל בה. הוא הגואל ממצרים. משה רבנו שייך לבניה של לאה, לעולם הרוחני העליון, עלמא דאתכסיא, לכן הוא זה שמוביל את ישראל אל הארץ, ללכת אל ה', כאותו אחד שהולך אל זיווגו. לעומת זאת, בניה של רחל, ובכללם יהושע בן נון ובנות צלפחד, שייכים לעלמא דאתגליא ולארציות, לכן מתגלה בהם מעלתו של יוסף בדבר קשר השייכות לארץ כארץ שבה זיווגנו בא אלינו, שאנו בבחינת אישה כלפי הקב"ה[כה].

 

אֱלֹקוּת

המעלה העליונה ביותר של בנות צלפחד, מצד ה'אלוקות', היא שפרשת נחלת הארץ נאמרה דווקא על ידן. בנות צלפחד הן שפנו אל משה בשאלתן לגבי נחלתן, ומתוך כך נאלץ משה להקריב את משפטן לפני ה' ולברר את דינן. מעלתן של בנות צלפחד באהבת הארץ כה שגבה, עד כי פרשה זו נאמרה על ידן- "כן בנות צלפחד דוברות".

שלא כמו שאר דיני התורה שנאמרו על ידי הקב"ה "מלמעלה למטה", כאן בנות צלפחד הן שאומרות את כל דיני הנחלה- דין ירושת הבעל, ירושת הבן, הבכור, ודין אח. מצב זה מתאר בדיוק מצב שבו הקב"ה הוא שבא אלינו, שזיווגנו בא אצלנו. לאחר כל המצוות שנתן לנו הקב"ה בתורתו, ישנה מצווה אחת, המצווה הרמ"ח, שבה מתגלה בתוכנו כוח נשי עליון. אנו בעצמנו אומרים תורה, והקב"ה רק מאשר דברינו, שכך כתוב לפניו במרום.

מעלה מעין זו שהתורה צומחת מלמטה למעלה, אינה יכולה להתרחש אצל משה רבנו, משום שהוא נותן התורה מלמעלה למטה. רק האישה, שלית ליה מגרמה כלום, שהיא ארץ חפץ, 'שעשני כרצונו', בכוחה להצמיח תורה כזאת שיונקת כוחה מלמטה ומכוונת למה שכתוב למעלה במרום. "ראתה עינן מה שלא ראתה עינו של משה רבנו".

 

בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן

מעלתן של בנות צלפחד שהעמקנו בה, יש בה שייכות גם לדורנו אנו. מהלך שיבתם של ישראל לארצם הוא מהלך תיקון חטא אדם הראשון ושיבה לעולם מתוקן, לגן עדן. אחת ההתרחשויות העולמיות החשובות המתחוללות בדורותינו בשעה שישראל שבים לארצם לצד המהפכה התעשייתית והמהפכה הטכנולוגית שיש בהן ביטול הקללה "בזיעת אפך תאכל לחם", היא המהפכה הפמיניסטית שבאמצעותה מתבטלת הקללה "והוא ימשול בך". מהפכה זו מגלה את הדמות הנשית בשיא גדולתה ותפארתה.

דומה לומר כי אם לבנות צלפחד היה ניתן מקום גדול יותר בזמנן, כבר הייתה באה הגאולה. הכל מכוח הבנתן המופלאה בטיב ומעלת הארץ. גם בימינו אנו זוכים לדורות שיש בהם צדקניות, חכמניות ודרשניות רבות. אכן פעמים יש בכך סיגים, כפי שכל מהלך תיקון מתגלה יחד עם סיגים. כך הוא מהלך השיבה לארץ שבא בד בבד יחד עם פריקת עול. אולם, המהפכה הולכת ומתפתחת מתוך הסיגים. הקליפה קודמת לפרי, והפרי הולך ומתפתח. המהפכה הפמיניסטית שאנו פוגשים כיום, יחד עם סיגיה, הינה גילוי אורן של בנות צלפחד. זאת מצד ה"עולמות".

מצד ה"נשמות", אנשי השמאל כידוע, שייכים לצד ה'נקבי' ההומני, ואילו אנשי הימין שייכים לצד ה'זכרי' הכובש. בעומק טענתם של אנשי השמאל ניתן למצוא ביטוי לעמדה נשית הקוראת להשתחרר מן הרצון לבעלות על הארץ מתוך כיבוש ומלחמה, ומבקשת פשוט לחיות בה. מתוך כך מובנת גם הנכונות לוותר על מה שכבר כבשנו.

טענה זו היא טענה שאפשר להזדהות איתה, אף שוודאי שאין הלכה למעשה כמותה, משום שבעומק-עומקיה היא מבטאת את הקשר האמיתי שלנו לארץ ישראל. באמת ידינו אינם ידי עשיו. כל ההתמודדויות שיש לנו היום על חלקים מהארץ נובעות מהמתח הנוצר מכך שאיננו רוצים לכבוש את הארץ, אלא נאלצים לכך. אמנם, כל עוד לא שפטנו את הר עשיו עלינו להילחם בו בכליו שלו, אך באמת עיקר הדבקות והאהבה שלנו לארץ אינה מתוך גילוי בעלות עליה.

לעומת אנשי השמאל, חלק מנוער הגבעות מביע עמדה שגם היא רחוקה מרצון לבעלות וכיבוש על הארץ. הוא מביע בפשטות את רצונו לחיות בשקט בהרחבה ובחירות בארץ הזו, לא מתוך מאבק אידיאולוגי על ארץ שצריך לכבוש אותה, אלא מתוך שזהו מקומנו וביתנו, ואין אחר. יש בכך הזדהות 'נשית' עם האדמה.

מצד ה"אלוקות", נדמה שאפשר לומר שכמו בנות צלפחד בשעתן, מרן הרב זצ"ל ידע לקרוא את שכתוב לפניו יתברך בתורה, והוא שידע איך הפרשייה של נחלת הארץ כתובה במרום. נראה לומר שכשיבוא משיח נשמע בת קול שהקדוש ברוך הוא אומר על תורתו של הרב זצ"ל "כן הרב קוק דובר". כלומר, דבריו של הרב קוק הם דברים כפי שכתובים לפניו יתברך שמו, וראתה עינו מה שלא ראו עיניהם של הרבה ממאורי הדור ומשה רבנו שבדור.

כאשר נסיים לפתח את כל מעלותיהן של בנות צלפחד- תורה טבעית ונשית במעלת "שעשני כרצונו", יבשיל הפרי, וכל המעלות של הדבקות בארץ יגיעו לשלמות. אז בעזרת ה' יבוא הדוד וישכון בנו, זיווגנו יבוא אצלנו, ונזכה לירושת הארץ ולשלמות הגאולה.

 



[א] במדבר כו, נב- נד.

[ב] במדבר כז, ו-יא.

[ג] בבא בתרא קיט:

[ד] ספרא פנחס, צא.

[ה] רש"י, במדבר כז, ה.

[ו] במדבר כז, א.

[ז] רש"י, במדבר כז, א.

[ח] דברים רבה ב, ח.

[ט] רש"י במדבר כו, סד. וראה במדבר רבה כא, י.

[י] דברים א, לז.

[יא] הרמב"ן חולק על כך ואומר שמשה לא נכנס לארץ בגלל חטאו במי מריבה ולא בגלל חטא המרגלים. הספורנו ואור החיים שלא כרמב"ן, סבורים כמו פשט הכתובים שמשה לא נכנס לארץ בגלל חטא המרגלים, אך לא בגלל שהוא נטל חלק בחטא, חלילה. אור החיים הקדוש אומר שאם משה רבנו היה נכנס לארץ ובונה את ביהמ"ק, הוא היה בונהו בקדושה כזו שאם היו חוטאים לא היה נחרב הבית, והיה מכלה חמתו על בשר ודם ולא על עצים ואבנים. לכן הקב"ה גמל עם ישראל חסד ולא הכניס את משה לארץ. הספורנו מסביר אף ביתר חדות, שאם משה היה נכנס לארץ לא היו באים גלות וחורבן והייתה באה הגאולה, ולא הייתה יכולה להתקיים כל פרשת "והיה אם שמוע" של שכר ועונש, זו הסיבה לדבריו, מדוע לא נכנס משה לארץ.

[יב] הרצי"ה, אור לנתיבתי, עמ' לה, "נבואת משה".

[יג] במדבר רבה יט, ו.

[יד] רש"י בראשית כא, יב.

[טו] במדבר כו, סד-סה.

[טז] אורות, ישראל ותחייתו, כז.

[יז] במדבר כז, ח.

[יח] בראשית כא, י.

[יט] בראשית רבה סח, ג.

[כ] ירמיהו ב, ב.

[כא] מלאכי ג, יב.

[כב] ספורנו במדבר י, לה. וראה הרב קוק, אורות, עמ' יד.

[כג] ראה רמב"ן, במדבר יג, ב.

[כד] זאת לעומת משיח בן דוד השייך לבניית הפן הרוחני. בדור הכניסה לארץ היה זה כלב בן יפונה שהלך להתפלל על קברי אבות.

[כה] אמנם בדרך כלל יוסף הוא בחינת דוכרא ויהודה בחינת נוקבא, אך כנודע האורות מתכללים האחד במשנהו, וכאן הארנו את הצד ההפוך המתבאר במספר מקורות קודש.

עבור לתוכן העמוד