• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

דברו על לב ירושלים - פרשת מטות

הגאולה העתידה ובניין הבית, תלויים באהבת חינם ובביטויה המילולי-
בריבוי דברי אהבה וחיבה בין איש לרעהו.
נתבונן מהו הקשר שבין גאולת הדיבור לאהבת חינם,
מהי גלותו של הדיבור, וכיצד נוכל לגאלו.


נָשוּב לְהִבָּנוֹת עַל יְדֵי אַהֲבַת חִנָּם

כידוע, הבית הראשון חרב בגלל שלוש העבירות החמורות בתורה- עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, ואילו הבית השני חרב בשל שנאת חינם. הגמרא מוסיפה ומפרשת - "ללמדך ששקולה שנאת חינם כנגד שלוש עבירות: עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים"[א]. יש עוד לומר, שחטא שנאת חינם לא רק שקול כנגד שלושת החטאים החמורים, אלא אף חמור מהן, כיוון שבעקבות חורבן הבית הראשון גלינו שבעים שנה, ואילו בעקבות חורבן הבית השני ארכה הגלות, ועדיין לא נגאלנו.

כתיקון לחטא שנאת חינם, עלינו להתעורר באהבת חינם: "ואם נחרבנו ונחרב העולם עמנו על ידי שנאת חינם נשוב להיבנות והעולם עמנו יבנה על ידי אהבת חינם"[ב]. מהי אהבת חינם? האהבה, עיקרה הוא בלב. אולם כיוון שהלב רחוק מן האדם, עד שאין לו יכולת לשלוט עליו ולכוונו, עיקר ביטויה של האהבה מתרחש במקום שיש לאדם שליטה רבה יותר- בפיו. כך פוסק הרמב"ם במצוות אהבת ישראל: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו שנאמר 'ואהבת לרעך כמוך', לפיכך צריך לספר בשבחו"[ג]. ההתפרטות של מצוות אהבת הריע מתבטאת בפיו של האדם, המספר בשבח רעהו. לכן, כאשר אדם מדבר טוב על חברו, בכך הוא מקיים מצוות עשה מדאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך". יחד עם זאת יש לומר, שכשם שהדיבור יכול לשמש כביטוי של אהבה, כך גם להפך- בדיבור לשון הרע יכול הדיבור לשמש כביטוי לשנאת חינם. חז"ל משווים בין חומרת שלוש העבירות בשלן חרב הבית הראשון לחטא לשון הרע, השווה כנגד כולן, כפי שהם משווים בין חטאים אלו לשנאת חינם[ד].

אם כן, עיקר התיקון לחטא שנאת חינם צריך להיעשות באמצעות כוח הדיבור. כל הגאולה תלויה בהגברת האהבה בין אדם לחברו, ובביטויה המילולי- ביכולת שלנו לדבר בשבח חברנו. על זו הדרך היה אומר הרצי"ה, שלא לחינם שלח לנו הקב"ה את החפץ חיים דווקא בדורנו. זאת על מנת להכין את עם ישראל לקראת הגאולה, שיוכלו להתחזק בהלכות לשון הרע שכמעט ולא נודעו עד ימיו, ולתקן את דיבורם.

 

גְּאֻלָּת הַדִּבּוּר

על מנת לבאר מהו תיקון הדיבור המתרחש בגאולה, נתבונן בדברי הזוהר הקדוש על יציאת מצרים. הזוהר מלמד שעיקר גלות מצרים היה בגלות של הדיבור[ה]. קליפת פרעה (אותיות עורף), הנמצאת במצרי הגרון ובמוצאות הפה, מונעת את היכולת לדבר. עם יציאת עם ישראל ממצרים על ידי משה רבנו שהיה כבד פה וכבד לשון, נגאל הדיבור, והגיע לשיא גאולתו בעשרת הדברות. כל גאולת מצרים נקראת על שם הפה: פה-סח, ועיקר הגאולה היא בכך שהפה יכול לדבר ולשוחח.

מהו כוח הדיבור? עיקר מעלתו של האדם על בעלי החיים הוא הדיבור[ו], ועיקר כוחו של האדם נתון דווקא בפיו. האדם נקרא 'מדבר' דווקא על שם מעלה זו, ולא על שם מעלות אחרות על בעלי החיים, כגון שהוא בעל מידות, בעל בחירה או בעל יכולת מחשבה. הדיבור הוא "מלכות פה"[ז], ש"לית ליה מגרמיה כלום", מעצמו אין לו כלום, אך יש בו היכולת לגלות ולבטא את הנפש ולהמשיך חיות בעולם, כפי שדורשים חז"ל: "כי חיים הם למוצָאיהם – למוצִיאיהם בפה"[ח]. הנפש זקוקה לכוח הדיבור על מנת לגלותה ולהפרותה, כפי שזרע הטמון באדמה זקוק למים על מנת לגדול ולהתפתח[ט].

במצרים היה כוח הדיבור בגלות. כלומר, לא הייתה כל יכולת לבטא את התוכן הפנימי של השעבוד. כל אדם הנתון בצרה ומצוקה, מפאת הלחץ והקושי, אינו יכול להביע את צרתו. לכן בתחילה הוא יושב דומם ושותק- "ישב בדד וידום כי נטל עליו"[י]. לאחר מכן הוא מבטא את קשייו בקול בכי, ללא מילים, "שלושה ימים ראשונים לבכי"[יא]. הקול הסתמי, הצעקה או הבכי, מוציאים אמנם את המתרחש בנפש, אולם אין הם מפרים אותו כפי שמפרה אותו הדיבור. ממילא אין קול סתמי כזה פועל את פעולתו כראוי. בני ישראל במצרים זעקו וצעקו, אך מפאת כובד הגלות וקשייה, הם לא יכלו לתת חיוּת ומשמעות לתוכן הפנימי שזעק בקרבם. היה זה קול ללא דיבור. הגלות והצרות היו כה כבדות, עד כי יכולת ההבעה של נפשם הוכנעה, וכל אישיותם נעשתה מצומקת כמת, ולא הייתה יכולה לצאת החוצה אל הפועל.

הדיבור הוא שמפיח רוח חיים באדם: "חיים הם- למוציאיהם בפה". לכן הסימן הראשון ליציאה מן הגלות הוא היכולת למלל את החוויות הקשות ולדבר בפה מלא על הקשיים והסבל. באמצעות הדיבור יוצא האדם משביו וגלותו, וכל כוחות חייו נעורים לתחייה[יב]. כך התרחש בגאולת מצרים, כשלאחר מאתיים ועשר שנות שעבוד, פנה משה בתוכחה כלפי שמיא, ושאל על רוע הגלות ופישרה: "למה הרעותה לעם הזה"[יג]. גאולת מצרים היא בניין אב שממנו נלמדו כל שאר הגאולות עד הגאולה האחרונה. לפיכך אנו לומדים שגם הגאולה העתידה תתרחש כאשר יצא הדיבור מגלותו.

 

הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ

על מנת לרקום מערכת יחסים פורייה בין אדם לחברו, לא די שאדם יימנע מלספר לשון הרע על זולתו, אלא עליו לפתח ולשכלל את יכולת הדיבור שלו. לימוד זה כולל ליבון כן של כל המעקשים ואבני הנגף שהינם כחיץ במערכת היחסים בין אדם לזולתו. בנוסף הוא כולל פיתוח היכולת להוכיח ולבקר את הזולת באופן מעודן ובונה.

יציאה מן הגלות באמצעות דיבור אנו מוצאים במצוות התוכחה. התורה אומרת: "לא תשנא את אחיך בלבבך, הוכיח תוכיח את עמיתך, ולא תישא עליו חטא"[יד]. שנאה בין אדם לחברו היא מצב של גלות והסתר המצריך תיקון. לכן אדם שיש לו הקפדה ושנאה על חברו, והוא אינו מוחל לו, מצווה מדאוריתא להוכיחו על כך, לשאול ולברר את הדברים בלשון רכה. בדיבורי תוכחה כאלו תהיה רפואה לעלבונו, וגאולה לגלותו.

דיבורי תוכחה הם השלב הראשון בגאולת הדיבור ובתהליך היציאה מגלות הנפש במערכת יחסים פגועה בין שני רעים. היכולת לבטא את מר הגלות ולגלות לזולת כי פגע בנו, היא ראשית של תהליך גאולה. מתוך דיבור כן בין אדם לזולתו יצמחו פיוס והבנה, ומתוכם תתגלה אהבה.

כיום אנו עדים לתהליך שבו כוח הדיבור יוצא מגלותו. כל תורת הפסיכולוגיה המודרנית מתבססת על העוצמה והכוח הקיים בדיבור. מרן הרב קוק זצ"ל אמר שאי אפשר לתקן כיום את המידות מבלי להשתמש בכלים של הפסיכולוגיה המודרנית, כאשר המרכזי שבהם הוא זה העושה שימוש בכוח הדיבור. הפסיכולוגיה המודרנית לימדה אותנו איך להשתמש בכוח הדיבור בשביל לפרוק את השנאה בין אדם לעצמו, לחברו, ולסובבים אותו, ובכך, להשכין בתוכו שלום ולהגביר את האהבה בעולם[טו]. בטיפול הפסיכולוגי שבאמצעות הדיבור מותר, ואף צריך, להביע כלפי חוץ תחושות קשות, מרירות וכעס, על אף שאין הם חיוביות לעצמן, מפני שיש בכך תהליך מועיל ומרפא[טז]. בתהליך טיפולי כזה מתקיימת מצוות "לא תשנא את אחיך בלבבך" בזעיר אנפין, מפני שמתגלה בה היכולת לבטא את הקושי בפה ולנסחו במילים, ובכך באה גאולה לדיבור.

 

 

לְסַפֵּר בְֹּשִבְחוֹ

לאחר תיקון הדיבור באמצעות התוכחה שבין אדם לחברו, דרוש שלב נוסף בפיתוח יחסי אהבה וחיבה בין אדם לזולתו. שלב זה כולל דיבור חיובי של אמירת דברי שבח, חיזוק ופרגון לחבר. בדיבורי שבח וחיבה אין רק סילוק המעקשים, כמו בדברי התוכחה, בבחינת 'סור מרע', אלא הגברת האור והאהבה בין אדם לרעהו, בבחינת 'עשה טוב'. תוכן חיובי, דברי שבח וחיבה הנאמרים בין אדם לחברו מהווים תיקון לכוח השלילי המבקש לדבר רע, ומעלים את כוח הדיבור בכללו לדרגות עליונות.

ההבנה כי קיים כוח מרפא באמירת דברי חיזוק ופרגון הדדי לא הופיעה בפסיכולוגיה בראשית דרכה, אלא בשלב מאוחר יותר, בעיקר ביחס שבין אדם לאלו הכפופים לו, כגון בין מעביד לעובדיו או בין מורה לתלמידיו. אולם, כבר בתורה ישנה מצוות עשה מדאורייתא "ואהבת לרעך כמוך"- לספר בשבחו של חברו, המתקיימת אפילו שלא בפניו. ראוי אף להדר במצווה זו, ולא לחסוך במילים טובות ובדברי אהבה.

בדורנו, דור שיצא מהגלות, אנו עדים להתפתחות משמעותית בתחום העידוד והפרגון החל מאמירות כמו "אנחנו אוהבים אותך" בסדנאות תמיכה שונות, וכלה, להבדיל, באמירות כגון "הקב"ה אנחנו אוהבים אותך". באמירות אלה המבטאות את היכולת להביע את האהבה כלפי הזולת, באה לידי ביטוי מצוות "ואהבת לרעך כמוך" ויש בהן יציאה של הדיבור מן הגלות[יז].

על אף כל זאת, תהליך גאולת הדיבור עם כל יתרונותיו, טומן בחובו סכנה גדולה. מפאת הפער האינסופי שבין הפנים לחוץ, יציאת הדיבור הפנימי כלפי חוץ עלולה להיות מלווה בחיצונים שנתפסים ומחבלים בו. התפשטות הדיבור כלפי חוץ גורמת לו להיעשות שטחי ורדוד, כביכול הוא יוצא לגלות נוספת. גלות זו נראית לעינינו ביתר שאת באמצעי התקשורת השונים, שבהן כל המילים היקרות והנפלאות ביותר הופכות להבל גמור. אפילו המילים הרוטטות והנוגעות ביותר, אינן נוגעות באמת כאשר הן נאמרות בראש כל חוצות. מילות אהבה המתנוססות ברחובה של עיר ועל כל מסך מרצד, משקפות כביכול, עולם שכולו טוב, אך חוסמות את הטוב היותר פנימי מלהתגלות באופן מתוקן.

גם ביכולת לדבר דיבורי אהבה ישנה סכנת נפילה לגלות לא פחות חמורה מזו הראשונה שללא דיבור כלל. זאת מפני שאין היא מבחינה כי עדיין קיים מרחק בין אדם לחברו, ואין היא מזהה את הסיגים הדקים בנפש שעדיין מבקשים להם ביטוי. המילים אשר היו בגלותן ונגאלו משעבודם, עלולות להיות למרמס עם יציאתן 'מן השפה אל החוץ', ולהיוותר בבדידותן כמאז. על כן יש לשים ליבנו, שהמילים היוצאות מפינו יצאו מלב טהור, ולא יהפכו להיות שכבה נוספת במסך המבדיל בינינו לבין חברינו. עם זאת, אל לנו להתעלם מתהליך הגאולה המתרחש במעמקים, וכמעין מפכה מימיו. עלינו להאזין לקול נביעתו. תחילה פועם המבוע פעימה ראשונה כקריאה, ויוצר שטף של מלים בעולם. לאחריה יבואו פעימות נוספות, אשר ימשיכו להזרים דיבורים של גאולה באופן מתוקן יותר.

 

כַּאֲשֶׁר יְדַבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

עד עתה התבוננו בתיקון הדיבור באמצעות דיבורי תוכחה ודברי שבח כחלק ממצוות "ואהבת לרעך כמוך". פעמים רבות דורשים רבותינו את הביטוי "רֵע" כמתייחס אל הקב"ה, כמו גם מצוות "ואהבת לרעך כמוך" המתפרשת כך[יח]. מכאן נתבונן בתהליך יציאת הדיבור מן הגלות אף ביחס שבין אדם למקום.

דברי התוכחה בין איש לרעהו שבמצוות תוכחה, אמורים אף ביחס בין ישראל לאביהם שבשמים. כך נהג משה רבנו בטענתו כלפי שמיא על רוע הגלות: "למה הרעות לעם הזה", ובכך החל את תהליך יציאת הדיבור מגלות מצרים. כך אף במגילת איכה מופיעה אמירה כנה מתוך ענווה כלפי שמיא, שאנו עומדים, תמהים וכואבים, איכה נהיה המצב הזה- "ראה ה' והביטה למי עוללת כה"[יט].

הביטוי העז ביותר לגלות הדיבור שבין ישראל לאביהם שבשמים מתרחש דווקא בתחום התפילה. מפאת הנתק שבין הפה ללב, פעמים רבות אין בתפילה דיבור אמיתי וכן עם ריבונו של עולם, אלא היא נעשית כמצות אנשים מלומדה. תורתו של ר' נחמן מברסלב מהווה נדבך חשוב ביציאת הדיבור מן הגלות. ר' נחמן לימדנו את מעלת ההתבודדות והיכולת לדבר עם ה' יתברך- "כאשר ידבר איש אל רעהו"[כ], בשיחה מן הלב ובהשתפכות הנפש[כא].

היכולת לבטא את מכאוב הלב היא חלק מתהליך הגאולה, הן ביחס שבין אדם לחברו, והן בין אדם למקום. אנו מוצאים כי בדורות הקודמים לא ניתן די מקום לדיבור וביטוי רגשי. כאבים ומצוקות בעניינים אישיים ומשפחתיים, ואף בענייני עבודת ה', היו בגדר טאבו שאי אפשר להביעם ולדבר עליהם דיבור פתוח וגלוי, גם בין קרובים. לעומת זאת, בימינו ביטוי והבעה של קשיים ומצוקות בקבוצות תמיכה ובשיחות נפש למיניהם, הם עניין שכיח ופופולרי. גם בקדושה יש כיום מקום רב לביטוי הקשיים והמניעות. תהליך זה שבו ישנה אפשרות ויכולת לבטא את הקושי והמצוקה, גם בעבודת ה', הוא חלק מתהליך הגאולה.

 

נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי

מלבד דיבור הקשיים בעבודת ה', כדברי תוכחה בין איש לרעהו, דברי שבח, חיבה ונחמה מהווים נדבך נוסף בגאולת הדיבור. בדברי השבח לה' יתברך, אנו מגלים את אהבתנו וחיבתנו אליו, ואת אהבתו לעולמות וגילוי טובו בהם. ישעיהו הנביא בנבואות הנחמה מנחם את ישראל, שהם אלו שעתידים, בכוח דיבורם, לנחם ולדבר טוב אל ה', החפץ לגאול ולהיטיב עם ירושלים: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר, אֱלֹקֵיכֶם דַּבְּרוּ עַל לֵב יְרוּשָׁלִַם וְקִרְאוּ אֵלֶיהָ"[כב].

כחלק מתהליך גאולת הדיבור עלינו ללמוד לדבר דיבורי נחמה. ראשית עלינו ללמוד להשתתף בצערו של אדם ולנחמו על כך. מלבד הנחמה על הקשיים האישיים, עלינו ללמוד לנחם אדם על קשייו בעבודת ה'. לחזקו ולדבר בשבחו ומעלתו. עלינו לחזק בו את הידיעה שכל המרירות שיש לו מפאת ריחוקו מה', רק מעידה על מעלתו הגבוהה ועל מידת הקירוב שיזכה לה. ברמה נוספת, עלינו לעודד ולנחם, כי ה' דיבר טוב על ישראל, והוא חפץ לגאלם ולהושיעם. עלינו לומר שוב ושוב עד כמה אוהב ה' כל יהודי וחפץ בטובו. מתוך כך נגיע גם אנו לדרגה של אהבה וחיבה לה'.

במאמר "נחמת ישראל" במאמרי הראי"ה אומר מרן הרב קוק זצ"ל שנחמת ישראל היא עכשיו חובתנו היותר עליונה. כפי שמנחמים משפחה על מותו של יחיד, כל שכן יש לנחם אומה שלמה שסבלה בכל הגלות הארוכה. הגלות הפכה אותנו למנותקים ומיואשים, אך המפגש המחודש בינינו לבין הקב"ה מוליד פיוס ונחמה, כי גם בכל הגלות לא עזבנו ה', והיה עמנו אף בגלותנו. עיקר היציאה מהגלות תתרחש בגאולת הדיבור ובגילוי טוב ה' לעולמו, עד כי נזכה להודות אף על הגלות ולומר בפה מלא: "אודך ה' כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני"[כג].



[א] יומא ט ע"ב

[ב] אורות הקודש ג, דרך הקודש פרק י' עמ' שכ"ד

[ג] משנה תורה, הלכות דעות ו ג

[ד] ערכין טו ע"ב; וירושלמי פאה טו ד

[ה] זהר ח"ב כה ע"ב, וראה פרי עץ חיים שער חג המצות, פ"א.

[ו] "ויהי האדם לנפש חיה" בראשית ב ז, ומתרגם אונקלוס שם "רוח ממללא".

[ז] פתיחת אליהו הנביא

[ח] משלי ד כב; תנחומא דברים ח סימן ה

[ט] דורש ר' נחמן מברסלב את הפסוק: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה ו), שעל ידי הדיבור יוצאת הנפש מכוח אל הפועל: "כי על ידי ההשתוקקות נתהוה הנפש בכוח ועל ידי הדיבור שהוא מדבר בפיו ההשתוקקות, נגמר הנפש ויוצאה מכוח אל הפועל". ליקוטי מוהר"ן קמא לא ט ("אית לן בירא")

[י] איכה ג כח

[יא] מועד קטן כז ע"ב

[יב] בדבר גאולת הדיבור בימינו אומר הרב קוק זצ"ל בשמונה קבצים, קובץ א', סעיף קנ"ו: "לרדת מעל הבמה ההיסתורית אפשר רק לעם אשר גמר את אשר הֵחֵל, ולחזיון רוחני אשר הוציא את כל הכמוס עימו לאור עולם. להתחיל ולא לגמור, זהו דבר שאינו נוהג לגמרי במציאות. ההרגשה הפנימית שהיא אדירה בקרבנו, להעמדת קיום היהדות, בדעותיה ומעשיה, ביחד עם גויתה ואדמתה, נובעת היא מההכרה הכללית של הציבור, שעוד רב ממנו הדרך לגמור את אשר החילונו. התחלנו להגיד איזה דבר גדול, בינינו לבין עצמנו, ובאוזני העולם כולו, ולא גמרנוהו עדיין. הננו עומדים באמצע נאומנו, ולהפסיק לא נרצה ולא נוכל. לא נעזוב בשום אופן, לא את אורחות חיינו הלאומיים, ולא את שאיפותנו המופשטות, העולות מעל כל חוג פרטי, שהם יחד קשורים זה בזה, כשם שלא נעזוב את תקוותנו לשוב להיבנות ולהיות לעם על האדמה ההיסתורית שלנו כימי עולם. .. לא ניבהל גם כן משום מה שאנו מגמגמים כל כך במבטאנו, כשאנו מדברים על דבר משא נפשנו. יודעים אנו שאין החסרון בבהירות הרעיון ואמיתתו. האמת בקירבנו חזקה היא למדי, אבל עשירה היא כ"כ, ושוטפת עלינו המון רעיונות, עד שאין אנחנו מסוגלים עדיין להסבירה בשפה ברורה. בשביל כך לא נסוג אחור. כמה שכח הדיבור שלנו ירשה לנו, נדבר ונסביר. בתוכיותנו אנו מבינים את הגיוננו. בהמשך הזמן יצא גם דיבורנו מהגלות הכבדה שהוא כבוש בה, ונוכל לדבר, לתאר ולהסביר במבטאים ברורים, את אשר אנו מבקשים בהווייתנו השלימה. עד תור הזהב ההוא אמנם לא נחדל מעבודתנו המעשית והרוחנית".

[יג] שמות ה כב

[יד] ויקרא יט יז

[טו] שיטת "הטיפול בדיבור" אשר הונהגה בידי ברוייר ופרויד במטופלת ברטה פפנהיים, או כפי שכונתה 'אנה או', היוותה את היסוד לשיטת הפסיכואנליזה. לפי שיטת הטיפול בדיבור, לדיבור יש יכולת לרפא, ובאמצעותו ניתן לשחרר מועקות וכעסים באדם. הן כלפי עצמו והן כלפי מי שפגע בו. פפנהיים כינתה תהליך זה "ניקוי ארובות".

[טז] אין כאן המקום לבירור המעלות והחסרונות הרבים של הפסיכולוגיה בכלל ושל דרך זו בפרט, אלא רק לציין כי יש ממד של ריפוי עמוק על ידי דיבור.

[יז] כמובן גם כאן הדברים אינם פשוטים ויש בהם נאיביות ובעיות נוספות, אך אנו עוסקים רק על קו מסוים מתוך התופעה המדוברת.

[יח] למשל במשלי כז י "רעך ורע אביך אל תעזוב" ורש"י על אתר.

[יט] איכה ב כ

[כ] מסילת ישרים פרק יט

[כא] ליקוטי מוהר"ן תניינא כ"ה ועוד.

[כב] ישעיהו מ א- ב

[כג] ישעיהו יב ה

עבור לתוכן העמוד