• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

לכתך אחרי במדבר - פרשת במדבר, שבועות

באמצעות ארבעה משלים שונים ננסה לעמוד על טיבו של המדבר.
מה יש בו במדבר, או שמא מה אין בו,
שהוא משמש כצליל וכתפאורה
המלווים את עם ישראל בימי התהוותו?


בְּמִדְבַּר

במדבר הוא השם של פרשתנו, כמו שם החומש כולו שאנו עומדים בפתחו. השם אינו עניין סתמי, אלא מכוון למהות של הדבר. לכן יש להתבונן מה עניינו המיוחד של המדבר. המדבר מלווה את חיי האומה הישראלית מראשית מטעה, ועומד כרקע להתהוותה מאז היותנו לעם בצאתנו ממצרים ועד הגיענו לערבות מואב, לפני כניסתנו לארץ. ערש הלידה של האומה הישראלית וגידולה הוא במדבר, ואף התורה האלוקית ניתנה לנו דווקא במדבר. המדבר הוא בעצם חלק מאופי הקשר שבין ישראל לקב"ה, כמו גם התורה שניתנה מתוך הקשר עם המדבר. כל מה שנמשך - נמשך משם. אנו מצווים לחרות על לבנו "יום אשר עמדת לפני ה' אלוקיך בחורב"[א]. כלומר, עלינו לזכור לא רק את היום שניתנה בו התורה, אלא גם את השייכות של המדבר לכך.

בעצם יש לומר שרוב התורה, ככולה, מתרחשת במדבר. ספר בראשית ברובו מתרחש בארץ ישראל[ב]. סוף ספר בראשית ותחילת ספר שמות מתרחשים במצרים, אך מאמצע פרשת בא עד סוף ספר דברים מתוארים ההתרחשויות שאירעו במדבר. ויש להבין: מדוע דווקא המדבר הוא מקום ההתהוות של עם ישראל, ומדוע ניתנה התורה דווקא במדבר?

במדרש רבה מובאים דברי רבותינו המסבירים את עניין המדבר, ויוצרים פסיפס שלם ביחס למדבר. נביא להלן ארבעה משלים המסבירים את עניין המדבר בהקשר לדמויות שונות- קודשא בריך הוא, ישראל, אורייתא ולומד התורה, ומתוכם ננסה לדלות את האפיון המיוחד של האומה הישראלית, של התורה, של אלוקי ישראל ושל כל עובד ה', מתוך ההקשר למדבר.

 

הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל

המדרש הראשון ביחס למדבר, עוסק בדמותו של הקב"ה:

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני", זה שאמר הכתוב: (ירמיה ב) "הַדּוֹר אַתֶּם רְאוּ דְבַר ה' הֲמִדְבָּר הָיִיתִי לְיִשְׂרָאֵל אִם אֶרֶץ מַאְפֵּלְיָה" וגו'. אמר הקדוש ברוך הוא לישראל: על שאמרתם למשה: למה העליתנו ממצרים להמיתנו במדבר, וכי כמדבר הייתי לישראל?! וכי כמדבר עשיתי עמהם?! בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם, שיצא למדבר, שמא מוצא הוא שם שלווה, כשם שהיה מוצא בפלטין, או אכילה, או שתייה?! ואתם הייתם עבדים למצרים והוצאתי אתכם משם, הרבצתי אתכם בסיגמטין[ג], שנאמר (שמות יג): ויסב אלהים את העם דרך המדבר. מהו ויסב? שהרביצם, כדרכי המלכים רבוצין על מטותיהם[ד]... "המדבר הייתי לישראל"?! שמא כמדבר נהגתי עמכם?! אלא- "אם ארץ מאפליה", לא אני בידי הייתי מאיר לכם?! שנאמר (שמות יג) "וה' הולך לפניהם יומם"[ה].

 

הקב"ה מתגלה במדרש זה באופן שהוא לאפוקי ממדבר וההפך מן המדבר. לפי המדרש הקב"ה שואל את ישראל "המדבר הייתי לישראל אם ארץ מאפליה"?! כביכול ישראל מאשימים את הקב"ה שלקח אותם למדבר אך באמת הקב"ה לא היה כמדבר. מדרש זה בעצם מפקיע את המדבר משממתו.

שלא כמו מלך בשר ודם, הקב"ה נשאר במדבר כמלך לכל דבר ועניין, שכאשר יצאו ישראל ממצרים הקב"ה הציע לפניהם את ענני הכבוד במדבר בזכות אהרון, כדרך בני חורין שיושבים על מיטותיהם; הקב"ה נתן להם לחם משמים בזכות משה, שאפילו האבות הקדושים לא זכו לו, והקב"ה אף נתן להם שליו ומי באר בזכות מרים, והאיר לפניהם.

אולם נשאלת השאלה, מדוע מפקיעים חז"ל את המדבר ממדבריותו? הרי סוף כל סוף הקב"ה אכן לקח את ישראל במדבר. נראה לומר, שהיסוד של האומה הישראלית היא ההתגלות של הקב"ה דווקא באופן מהופך לחיי העולם הזה. מצד חיי העולם הזה, אכן היינו במדבר, מקום נחש, שרף ועקרב. כל העולם הזה כולו הוא מציאות של מדבר, "אֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם"[ו], וכל המציאות היא מציאות צחיחה מחיים אלוקיים, מציאות של העלם. אולם דווקא משום כך כל הגילוי האלוקי מופיע במציאות מהפך להפך, כאיפכא מסתברא.

האדמו"ר הזקן מסביר, שבדעת תחתון כל המציאות נבראה יש מאין. אך בדעת עליון, המציאות נבראה אין מיש, שהרי ה' יתברך הוא היש האמיתי ואילו המציאות הזאת היא העדר ואין לה מציאות באמת. לכן העולם נברא יש מאין. בני ישראל נלקחים למדבר מפני שהקב"ה מופיע כמי שהעולם נברא ממנו אין מיש. זה האיפכא מסתברא. רק מתוך המדבר ישראל יכולים להבחין שהמציאות של העולם הזה היא מציאות של אין, ומתוך כך לגלות את היש האמיתי.

כשהיו ישראל במדבר, הם באו בטרוניה כלפי הקב"ה- "למה העליתנו ממצרים למות במדבר"[ז]. במדבר אין חיים, אין מים ואין אוכל. המדבר הוא מקום נחש שרף ועקרב, שהמוות אורב בו. לכן בני ישראל העדיפו להישאר עבדים במצרים מאשר להיות נתונים לאיִן של המדבר. אך כאמור, דווקא האין הוא שמאפשר את הגילוי האלוקי.

כל מה שנדמה כְּיֵש בעולם הזה, הוא באמת אין ואפס לעומת היש האמיתי שמקבלים מאיתו יתברך. לכן אפילו האבות הקדושים שישבו בארץ ישראל, "תמיד עיני ה' אלוקיך בה", שיש בה דעת אלוקים, לא זכו לאכול מן. האבות אף לא זכו לגילוי העליון שהשפע הוא לגמרי אלוקי, שלא רק שהמטר בא משמים, אלא גם הלחם- "המאכילך מן במדבר אשר לא ידעון אבותיך"[ח].

על פי רוב מלכים הם האנשים המודאגים ביותר במדינה, משום שכל צרות המדינה רובצות עליהם. נכון שבמדינות טוטליטריות הם חיים חיי תענוגות, אבל התענוגות לא מונעות דאגה, אלא להיפך – "מרבה נכסים מרבה דאגה". לעומת זאת, עם ישראל במדבר זכו לחיים בארמון של מלך אשר נתן להם כל צרכיהם ארבעים שנה כבני מלכים, שהיו מסיבים על מצעים ומיטות, ומקבלים לחם מן השמים ללא כל מאמץ ודאגה מצידם. ולמה כל זה? – מפני שבאמת כל האיִן של העולם הזה הוא הפתח לראות את היש האמיתי. כל השפע שיש במציאות הוא בעצם שפע אלוקי. אך בכדי לראות זאת, צריך את המדבר. לולי המדבר, קשה לראות זאת, מפני שהעולם הזה חוצץ בפנינו את מה שמעבר לו, ואנו רואים כביכול רק את החוץ, ולא את מה שישנו מבעד למסכים.

המדבר הוא התשתית של האומה הישראלית מפני שבאמצעותו נחקקה בנו הידיעה שהעולם הזה כולו מדבר, ורק הקב"ה הוא שמכלכלנו בשפע של מלכים, לחם משמים, באר וענני כבוד, ואף מאיר לפנינו. המדבר מעצים את טוב ה' שנשפע לנו בצורה זכה ונקייה, ללא שום סיבה חיצונית וללא שום תימוכין. הרי אם הקב"ה היה משפיע עלינו שפע טוב בארץ נושבת ובבתים מלאים כל טוּב, לא היינו יכולים להבין את טוב ה' כמו שהוא מתגלה מתוך האין של המדבר.

ההתבוננות על המציאות מתוך המדבר היא הבסיס האמיתי של האומה הישראלית. המדבר הוא שמגלה כי אין שום חציצה בין טוב ה' לבינינו, ובעצם המציאות כולה היא מציאות אלוקית, ניסית ופלאית. המדבר הוא נקודת המבט הנקייה והזכה לראות טוּב ה' עד בלי די ובלי שום הפסק ומונע בינינו לבינו.

 

כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה

החלק השני של המדרש שהבאנו לעיל ביחס למדבר, דורש את המשך הפסוק מירמיהו, ועוסק בדמותם של ישראל:

 

דבר אחר: (ירמיהו ב) "מַדּוּעַ אָמְרוּ עַמִּי רַדְנוּ לוֹא נָבוֹא עוֹד אֵלֶיךָ". מהו רדנו? כמה דאת אמר: (מ"א ה) "כי הוא רודה בכל עבר הנהר". אמרו לו: נתתה לנו את בית המקדש וסילקת שכינתך ממנו, ומה את מבקש ממנו ולא נבוא עוד אליך?! אמר להם: ומי ייתן לי והייתי במדבר עכשיו, היכן כל אותן הנסים, שעשיתי לכם! וכן הוא אומר (ירמיה ט): "מי יתנני במדבר מלון אורחים ואעזבה את עמי" וגו', היכן שהייתי מתקלס, שנאמר (ישעיה מב): "ישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע". לנשיא, שנכנס למדינה וראו אותו בני המדינה וברחו. נכנס לשנייה וברחו מלפניו, נכנס לעיר חריבה וקדמו אותו והיו מקלסין אותו. אמר הנשיא: זו העיר, טובה היא, מכל המדינות, כאן אני בונה כס נאה, כאן אני דר. כך כשבא הקב"ה לים, ברח מלפניו, שנאמר (תהלים קיד): הים ראה וינוס, וכן ההרים רקדו כאילים. בא במדבר חרבה, קדמה אותו וקילסה אותו, שנאמר (ישעיה מב) יישאו מדבר ועריו חצרים תשב קדר ירונו יושבי סלע. אמר: זו העיר טובה לי, מכל המדינות, בו אני בונה כנסיה ודר בתוכו, התחילו שמחים, שהקדוש ברוך הוא דר בתוכו, שנאמר (שם לה): "יששום מדבר וציה"[ט].

 

המדרש מתאר שבעת החורבן ישראל שואלים את הקב"ה איך הם יכולים לעבדו כשבית המקדש חרב. עונה להם הקב"ה "ומי ייתן לי והייתי במדבר עכשיו". כלומר, הלוואי שאני הייתי כמו במדבר, שאז הרינה והקילוס לה' היו דווקא במדבר.

המדרש מביא משל לנשיא שרצה לכבוש מדינה ונכנס לתוכה. כאשר נכנס הנשיא לערים בנויות, ברחו מפניו בני המדינה מחשש שישועבדו לו. אך כאשר נכנס הנשיא לעיר חרבה, אנשי העיר קידמו אותו וקילסו אותו, בתקווה שידאג להם מעט. אמר הנשיא שזוהי העיר הטובה מכל המדינות, ובה בחר לבנות את כסאו ולדור בה. כך, כשבא הקב"ה לים סוף להשרות שכינתו, הים ברח, וכן ההרים. רק המדבר קידמו וקילסו. לכן דווקא בו בחר הקב"ה לשים את כסאו ולדור בו.

מדרש זה מסביר את מצבם של ישראל כלפי הקב"ה. לפי המשל, כשהעיר בנויה האוכלוסייה בורחת מפניו, ואילו כשהעיר חרבה היא מקבלת את פניו בשמחה. ובנמשל- כשירושלים בנויה על תילה, ישראל לא עושים רצונו של מקום ומתרחקים, ואילו כשהיו ישראל במדבר, היו מקלסים אותו ורוצים בו. גם הקב"ה בתגובה אינו בא לשכון במקום בעל נוכחות, אלא דווקא במדבר שהוא חרֵב, מפני שדווקא שם רוצים את שכינתו ושמחים לקראתו. כמו שאמר הרבי מקוצק, שהקב"ה נמצא היכן שנותנים לו להיכנס.

הבעש"ט מפרש את מילותיו של דוד המלך בהיותו במדבר יהודה - "צָמְאָה לְךָ נַפְשִׁי כָּמַהּ לְךָ בְשָׂרִי בְּאֶרֶץ צִיָּה וְעָיֵף בְּלִי מָיִם"[י] - שכפי אותו צימאון כיסופים וגעגועים שיש אל ה' יתברך במדבר, כך אותו צימאון, כיסופים וגעגועים יהיו בבית המקדש- "כֵּן בַּקֹּדֶשׁ חֲזִיתִךָ לִרְאוֹת עֻזְּךָ וּכְבוֹדֶךָ". לכאורה במדרש שהבאנו יש מקור לפירוש של הבעש"ט, שעל אף שישנה מציאות של מקדש, הקב"ה כוסף דווקא למציאות של המדבר- "מי יתנני כמדבר", מפני שדווקא במציאות כזו של מדבר ושממה, הבעירה והצימאון לה' יתברך הם מעומק לב ונפש. האדם אינו יכול לבקש את ה' באותה מידה מתוך הטוב הקיים, כמו מתוך הצרות והייסורים. זוהי מעלת המדבר על היישוב.

בעצם יש לומר שהגלות, המכונה "מדבר העמים", "ארץ צייה ועייף בלי מים", היא המציאות הארוכה ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. במציאות זו ידע עם ישראל צרות וניסיונות קשים, אך כל אלה לא מנעו מבעדו לדרוש את קרבת ה'. לעומת הגלות, בזמן הגאולה משפיע עלינו הקב"ה שפע וטוב חומריים, ומוציאנו מן המדבר לארץ נושבת. האמנציפציה ומתן שוויון הזכויות מהווים יציאה מעין זו. אך יחד עם זאת, הם עצמם מובילים לבעיטה בה', בהתבוללות וכפירה. לאורך ההיסטוריה אנו מוצאים, שבכל פעם כאשר הקל ה' מעלינו את עול הגלות וידענו שפע, הייתה התפוררות ועזיבה של דרך ה': "וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית ויטוש אלו-ה עשהו"[יא]. כך לפי המדרש, כאשר הקב"ה בא לשכון בעיר בנויה ופורחת, אנשי העיר אינם רוצים בו. החומר הוא בעל כוח ומעמד, ואפילו הדומם- המים וההרים- בורחים מפני ה' כשבא לשכון בהם. קל וחומר האדם, כשיש לו שפע ומציאות משלו, הוא בועט. לעומת זאת, מציאות של מדבר, צרות וייסורים, הם שמקרבים אותנו לה', לקבל מלכותו במסירות נפש[יב]. זוהי מעלת המדבר.

שני המדרשים שהבאנו כאן הם שני צדדים של אותו מטבע- מצידו ומצידנו- מצד הקב"ה ומצד ישראל- כ"תרי רעין דלא מתפרשין". מצד הקב"ה- כל טוּב ה' מתגלה במילואו, בנקיותו ובטהרתו דווקא מתוך המדבר, מתוך מציאות עולם הזה שהיא כאין. כך אף מצידנו- היותנו כלי קיבול לדבקות בו יתברך, נעשית דווקא מתוך מציאות של מדבר ושממה.

כל המציאות של העולם הזה היא מציאות של מדבר- "העולם הזה דומה לפרוזדור, ואילו העולם הבא דומה לטרקלין"[יג]. על כך היה אומר הרצי"ה זצ"ל, שאם אדם יושב בפרוזדור, מותר לו לפתוח את החלונות של הטרקלין כדי להיות מואר באור טרקליני, אבל הפרוזדור הוא אכן פרוזדור. יתרה מזאת, לפי דברינו יש לומר שגילוי האור הטרקליני, הוא גילוי בדרך של איפכא מסתברא, דווקא באמצעות המדבר. האור האלוקי וכל טובו הטהור מתגלה דווקא באמצעות תחושת הפרוזדוריות, ובאותו אופן, אנו דבקים בו יתברך דווקא במדבר, בלא שום שומן, עביות וכשיות. המדבר הוא כפרוזדור בפני הטרקלין, לכן כל התשתית של האומה הישראלית נוסדת דווקא במדבר.

 

דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֶם

המדרש הראשון שהבאנו לעיל, עוסק במדבר כמציאות הממשית שהיינו בה כשיצאנו ממצרים. לעומת זאת, שלושת המדרשים הנוספים כפי שנביא בהמשך דברינו, מסבירים את המדבר כמשל, ועל ידו הופך המדבר להיות עניין ממשי. לפי המדרשים הללו, האדם צריך להזדהות לחלוטין עם המדבר בעצמו, ולחוש כיצד הוא בעצמו מדבר. כאשר המטאפורה של המדבר הופכת להיות הקו המוביל באישיות, נעשה אותו אדם כלי מוכן לקרבת ה' עליונה וללימוד תורה אמיתי. ההזדהות המוחלטת עם המדבר חורטת באדם את התשתית שנמצאת בבסיס אישיותו בהיותו חלק מעם ישראל, עובד ה', ולומד תורה, כפי שנראה להלן[יד].

המדרש הבא ביחס למדבר, מתאר את דמותה של התורה:

 

"וידבר ה' אל משה במדבר סיני" למה במדבר סיני? מכאן שנו חכמים, בג' דברים ניתנה התורה: באש ובמים ובמדבר. באש מנין? (שמות יט) "והר סיני עשן כולו" וגו'. ובמים מנין? שנאמר (שופטים ה) "גם שמים נטפו גם עבים נטפו מים". ובמדבר מנין? "וידבר ה' אל משה במדבר סיני". ולמה ניתנה בג' דברים הללו? אלא, מה אלו חינם לכל באי העולם, כך דברי תורה חינם הם, שנאמר (ישעיה נה): "הוי כל צמא לכו למים"[טו].

 

מדרש זה עוסק בדמות התורה ביחס למדבר ואומר, שהתורה ניתנה חינם כפי שהמדבר ניתן חינם. מה פירוש חינם? מפרש ה"עץ יוסף" - "מה אלו חינם לכל באי עולם כי נמצאים הם בכל מקום, המים בכל מקום, האש נקל להשיגה מחמת שהיא מתרבה והולכת תמיד. ומדבר, שהוא מקום לא זרע, לכן הוא חינם לכול"[טז]. אולם הבדל יש ביניהם. האש ומים ניתנים חינם, כלומר- שהם ניתנים בלא תשלום. והמדבר ניתן חינם, כלומר- שהוא אינו בעל ערך. האש והמים הם יסודות שכולם רוצים להשתמש בהם, והם ניתנים בחינם, ואילו המדבר- יסוד האדמה- הוא מקום שאינו נתון לשימוש מפני שאינו מצמיח דבר, ומסיבה זו הוא ניתן חינם[יז].

האדמה היקרה ביותר היא אדמה המצמיחה יבול רב, לכן כל אדם רוצה לגור בעידית, אולי בבינונית, ובלית ברירה יבחר זיבורית. אך מי יכול לגור במדבר? התורה היא כעין זה, שבאופן פשוט כל אדם בוחר לעסוק במקצוע מכניס ומשתלם- עו"ד, סמנכ"ל או שכיר בחברת היי-טק, אך מי רוצה להיות אברך? לא מרוויחים כסף מן העיסוק בתורה, כפי שמי שזורע במדבר אינו רואה ברכה כלכלית בעמלו.

לימוד התורה הוא עשייה שאינה מניבה תוצאות בעולם הזה, אלא היא כמדבר. לכן מעטים בוחרים להמשיך לשכון באוהלה של תורה, מפני שבחירה כזו פירושה בחירה בחיים של עוני ופשטות. המסירות לתורה היא בראש וראשונה המסירות למדבר שבה. מעלתה של התורה שהיא בת עולם הבא, אינה שייכת כלל לעולם הזה ומלמדת שהערך האמיתי אינו מצוי בחיי העולם הזה. מפני זה ניתנה התורה במדבר. הוא שמאפשר לימוד תורה לשמה, ואף שומר על התורה להיות גילוי של נשמתיות צרופה, ללא כל אינטרסים זרים.

בנוסף לכל זאת, ישנו מובן עמוק יותר לתורה שניתנה חינם כמדבר. ידועה היא השאלה מדוע לומדים תורה לשמה של התורה, ולא לשמו של הקב"ה. עונה מרן הרב קוק זצ"ל ואומר, שכל אחד שלומד תורה, לומד תורה אחרת לגמרי מתורת רעהו. "ישראל" נוטריקון י'ש ש'ישים ר'יבוא א'ותיות ל'תורה, ולכל אחד אות אחרת בתורה. התורה מופיעה אצל כל אחד באופן שונה לגמרי, שכשם שפרצופיהם שונים – כך דעותיהם שונות, וממילא גם תורותיהם שונות. לפי הדברים הללו יש לומר שהתורה שנלמדת על ידי כל אחד ואחד מישראל, היא חינם, כמו מדבר. היא שייכת באופן בלעדי לכל אחד. אף אחד אינו מתעניין בה ואינו יכול להתעניין בה, מפני ש"אין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימה"[יח]. התורה שכל אחד ואחד לומד- אף אחד לא למד לפני כן, ואף אחד אחר לא ילמד לאחר מכן. לכן אם אדם ייבטל מהתורה, הוא גודע אותה. לימוד התורה לשמה לפי הדברים הללו, משמעו- לימוד לשם כך שהתורה תתגלה בכל פניה ולא תיגדע. זהו מובן עמוק יותר לכך שהתורה ניתנה חינם, כלומר, שלכל אחד יש חלק בתורה השייך לו, "ותן חלקנו בתורתך", ואותו חלק לכל האחרים הרי הוא כמדבר שאינו מצמיח, ואף אחד זולתו אינו יכול לגעת בו לעולם.

 

 כְּמִדְבַּר הֶפְקֵר

המדרש האחרון ביחס למדבר עוסק בדמותו של עובד ה':

 

דבר אחר: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני", אלא כל מי שאינו עושה עצמו כמדבר הפקר, אינו יכול לקנות את החכמה והתורה, לכך נאמר: "במדבר סיני"[יט].

 

לפי מדרש זה, עובד ה' לא יזכה לתורה אלא אם כן ישים עצמו כמדבר הפקר. ה"עץ יוסף" מסביר מה הכוונה "הפקר" – "רוצה לומר, שאינו חושש לגופו לרוב התמדתו בתורה"[כ]. כלומר, אדם המוסר עצמו לתורה ועסוק בה, עד כי הוא אינו שם לב לגופו. כפי שמצינו אצל רבא, שהיה יושב על האצבעות, והיו נוטפות דם ולא היה שם לב לכך[כא]. והמשך דבריו- "שצריך אדם להמית עצמו על דברי תורה, ולהיות שפל ועניו ללמוד מכול וללמד לכול, כי אין התורה נמצאת בגסי הרוח".

ההפקר הוא ההתנערות מכל ענייני העולם הזה לטובת התורה ומוכנות לחיות חיים של עוני ופשיטות. רבים מגדולי ישראל היו שקועים בלימוד התורה, לא התפרנסו מרבנותם, אלא חיו חיי עוני, ומתוך כך עסקו בתורה. לנו ישנה חולשה בעניין הזה, ויש הרבה מה ללמוד על מנת לפתח בתוכנו התמסרות אמיתית ללימוד תורה, שאינה שואלת את שאלת השכר החומרי ואת שאלת ה"תכל'ס". אמנם ישנה אמת בשאלה זו, מפני שבשונה מתורת חוץ לארץ, לפי תורת ארץ ישראל ישנה מעלה לשפע. אך עלינו לבחון עצמנו בשאלת השעבוד לשפע הכלכלי- היכן הוא עומד בסולם העדיפויות שלנו. גם אם אכן יש לו מקום, אל לנו להשתעבד אליו בשום פנים[כב].

עיקר ההפקר של התורה אינו רק בהפקר מחומריות העולם הזה, אלא גם ברוחניות. בלשונו של ה"עץ יוסף" שהבאנו לעיל- "ללמוד מכול וללמד לכול". כלומר, ההפקר הוא מן הבעלות על התורה ומן האידיאולוגיות המשרתות את האדם כדי ללמוד תורה. כשיש בעלויות ואינטרסים התורה כבר אינה הפקר. לכן כשאדם חפץ ללמוד תורה באמת, עליו לשים עצמו כמדבר. כלומר, ללא כל אינטרסים וחשבונות וללא הבנה משל עצמו מהי התורה. כל רצונו צריך להיות מרוכז ומכוון לחיפוש כן אחר האמת של התורה, בלא להיות מוטרד מכל המחלוקות שמסביב. כאשר אדם הגדיר לעצמו מהי התורה, הוא כבר אינו יכול ללמוד ממי שאינו מתאים לתפיסתו. אך "איזהו חכם – הלומד מכל אדם", והתנאי לכל לימוד תורה הוא להיות הפקר, ללא כל בעלות על התורה. הוראת התורה אף היא, צריכה להיות לכול, ולא כפופה לתנאי או אמת מידה, כגון טיב הכישרונות של התלמיד, שהרי "לא הקפדן מלמד"[כג]. כל מי שרוצה ללמוד תורה – ראוי באותה מידה מצד עצם הדבר.

נאמר במסכת אבות: "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר, כל המבטל את התורה מעושר סופו לבטלה מעוני"[כד]. הרצי"ה היה אומר על מימרה זו בשם סבתו, ש"אין עני אלא בדעת". כלומר, מי שלומד תורה מתוך עוני בדעת, סופו לקיימה בעשירות בדעת, ולבסוף הוא גם נעשה בעל כשרון. לעומת זאת, מי שהוא בעל כשרון ואינו לומד תורה - סופו שגם הכישרון ניטל ממנו. כלומר, העיקר בלימוד התורה הוא ההתמדה, והמידה שבה נתון האדם בלימוד בכל כוחותיו ויכולתו, מתוך שעושה עצמו כמדבר הפקר[כה].

מאז שהוליכנו הקב"ה במדבר נחקקה בנו היכולת להיות הפקר- שכל רצוננו וחפצנו יהיו נתונים רק לתורה. הטעם המיוחד של המדבר, המזכיר לנו שהמציאות של העולם הזה לא תהווה תחליף או חציצה בפני גילוי האלוקות בטהרתה, צריך להיות הטעם שילווה אותנו עד שתבוא הגאולה השלמה, במהרה בימינו.

 


[א] דברים ד י.

[ב] פירושו הראשון של רש"י בתורה מציין, שהתורה פותחת דווקא בארץ ישראל "כוח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים". זאת בניגוד להמשך התורה המגוללת את שהתרחש במצרים ובמדבר.

[ג] מצעים נאים.

[ד] המשך לשון המדרש: "ולא העמדתי להם ג' פדגוגין: משה, אהרן, ומרים. שבזכות משה הייתם אוכלים את המן, מה שלא ראו אבות הקדושים, שנאמר (דברים ח): ויאכילך את המן אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך. ובזכות אהרן, הקפתי אתכם בענני כבוד, שנאמר (תהלים קה): פרש ענן למסך... והבאר בזכות מרים, שאמרה שירה על המים, שנאמר (שמות טו): ותען להם מרים שירו לה'. ובמי באר (במדבר כא): אז ישיר ישראל את השירה הזאת".

[ה] במדבר רבה א ב

[ו] תהלים סג ב

[ז] במדבר כא ה

[ח] דברים ח ג

[ט] במדבר רבה א ב

[י] תהלים סג ב-ג

[יא] דברים לב טו

[יב] יש להעיר ולומר, שלעתיד לבוא בגאולה השלמה לא תהיה סתירה בין השפע החומרי "שמנת עבית כשית", לקרבת ה'. אך עד אז יש מתח עצום בין השניים. כדברי מרן הרב קוק זצ"ל שכל עוד לא תהיה גאולה שלמה אנחנו קרועים. כך ענה מרן הרב לברנר ש"מי שאמר שאני קרוע – אמת אמר", למרות שהרב מדבר רבות על הרמוניה. הרצי"ה לקח את הסופר ברנר לרב קוק, ולאחר מכן הוא אמר שכל מקום שהוא רואה אור – אני רואה חושך. וכתב כי אמנם למראית עין לא נראה כך, אך הרב קוק קרוע. ענה לו מרן הרב ואמר, שכל דבריו מתארים את ההתרחשות של הגאולה השלמה והדרך להיות מוארים מתוכה.

[יג] אבות ד טז

[יד] להבדיל בין קודש לחול, תהליך זה דומה לתהליך שפותח באסכולת ה"גשטלט". לפי גישה זו העוסקת בחלומות, החולם צריך לראות את עצמו כאילו הוא כל חלק מפרטי החלום. כל פרט המופיע בחלום הוא השתקפות של פן מסוים ממכלול האישיות של החולם, וההזדהות העמוקה עם כל חלק וחלק הופכת את כל החלקים הנפרדים לגילוי של האישיות בשלמותה.

[טו] במדבר רבה א ו

[טז] פירוש 'עץ יוסף' לבמדבר רבה א, ו ד"ה "מה אלו חינם"

[יז] ראה גם תפארת ישראל פרק כו. צריך עיון מדוע לא הוזכר במדרש האוויר, שאף הוא אחד מארבע היסודות שניתן חינם, ואכמ"ל.

[יח] שבת ל ע"א

[יט] במדבר רבה א ו

[כ] פירוש "עץ יוסף" לבמדבר רבה א ו, ד"ה "כמדבר הפקר".

[כא] שבת פח ע"א

[כב] מספרים שהרבי מלובביץ' הציע לרבי מערלוי להתפלל עבור החסידים שיהיה להם שפע של עשירות. הרבי מערלוי הקשה על כך, שהרי כתוב בחז"ל "יפה עניות לישראל", וכיצד ניתן להתפלל על כך? ענה לו הרבי, שעניות אינה לכתחילה ולכן צריך להתפלל על זה. אולם הרבי מערלוי לא הסכים לדבריו, והייתה ביניהם מחלוקת על כך.

[כג] אבות ב ה

[כד] אבות ד ט

[כה] בארבעת המדרשים שהבאנו כאן, ישנם ארבע התייחסויות שונות למדבר מנקודות מבט של ארבע דמויות שונות - קודשא בריך הוא, ישראל, התורה ולומד התורה. לפי העולמות הפנימיים, ישנה כאן חלוקה פשוטה- אבא ואמא, דוכרא ונוקבא. קודשא בריך הוא וישראל הם כמו אבא ואמא, כמו שנאמר במסכת ברכות: "כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא ולכנסת ישראל, שנאמר: (משלי כ"ח) - "גוזל אביו ואמו" (ברכות לה:). אביו זה הקב"ה ואמו זוהי כנסת ישראל. התורה היא כזכר, המשפיעה עלינו, ואנו, לומדי התורה, כנוקבא מקבלים את התורה. שני המדרשים הראשונים- אבא ואמא- מתייחסים להתבוננות על המציאות בה היינו בעברינו במדבר. הם משקפים את המציאות הנתונה שבה מתנהל העולם, אליה נולדנו, כמו אבא ואמא. שני המדרשים האחרונים לעומת זאת- דוכרא ונוקבא- מתייחסים להתנהגות הנדרשת מאיתנו, ומה שמוטל עלינו לעשות, מתוך ההזדהות שלנו עם המדבר.

אם נתבונן בארבעת המדרשים הללו כשני זוגות, הרי שלפנינו מבנה מסודר שניים כנגד שניים. הקב"ה והתורה זה כנגד זה משקפים את הצדדים החיוביים של המדבר. הקב"ה היה במדבר למעליותא, באופן שהוא לא מדבר. גם התורה היא כמו המדבר למעליותא, שהיא ניתנת חינם. ישראל ועובד ה' זה כנגד זה, משקפים את הצדדים השליליים של המדבר. לפי המדרש על ישראל, דווקא מתוך המדבר והחורבן יוצאת איזו מעלה, שהם מקבלים על עצמם את מלכם. כך גם כשאדם עושה את עצמו כהפקר, מתוך השפלות של המדבר מושגת המעלה.

עבור לתוכן העמוד