ואהביו כצאת השמש בגברתו – פרשת קדושים

לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר

פרשתנו עוסקת במצוות רבות שבין אדם לחברו ונקראת בימי ספירת העומר. בימים
אלה אנו אבלים על תלמידי רבי עקיבא, שמתו משום שלא נהגו כבוד זה בזה. לכן עיקר
התיקון הוא להרבות כבוד שבין אדם לחברו, אהבה ואחווה בין איש לרעהו.

ברצוננו לעסוק כאן במצוות “לא תיקום ולא תיטור” המופיעות
בפרשתנו. הרמח”ל ב”מסילת ישרים” עוסק במצווה זו, ומדגיש את הקושי
הרב הכרוך בקיומה:

גם השנאה והנקימה קשה מאוד לְשֶיִּמָּלֵט ממנה לב הותל אשר לבני
האדם, כי האדם מרגיש מאוד בעלבונותיו ומצטער צער גדול, והנקמה לו מתוקה מדבש, כי
היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מידותיו
ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יִקּום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם, ולא יטור לו,
אלא את הכול ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה, חזק ואמיץ הוא. והוא קל רק למלאכי השרת
שאין ביניהם המידות הללו, לא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם. אמנם גזרת מלך היא, והמקראות גלויים באר היטב, אינם
צריכים פירוש “לא תשנא את אחיך בלבבך”, “לא תקום ולא תיטור את בני
עמך”. ועניין הנקימה והנטירה
ידוע, דהיינו: נקימה, לימנע מהיטיב למי שלא רצה להטיב לו או שהרע לו כבר. ונטירה, להזכיר בעת שהוא מטיב למי שהרע לו איזה זיכרון
מן הרעה שעשה לו. ולפי שהיצר הולך ומרתיח את
הלב ומבקש תמיד להניח לפחות איזה רושם או איזה זיכרון מן הדבר ואם לא יוכל להשאיר
זיכרון גדול, ישתדל להשאיר זיכרון מועט, יאמר דרך משל לאדם: אם תרצה ליתן לאיש הזה
את אשר לא רצה הוא לתת לך כשנצרכת, לפחות לא תתנהו בסבר פנים יפות, או אם אינך
רוצה להרע לו, לפחות לא תטיב לו טובה גדולה ולא תסייעהו סיוע גדול, או אם תרצה גם
לסייעו הרבה, לפחות לא תעשהו בפניו, או לא תשוב להתחבר עמו ולהיות לו לריע, אם
מחלת לו שלא תראה לו לאויב, די בזה, ואם גם להתחבר עמו תרצה, אך לא תראה לו כל כך
חיבה גדולה כבראשונה, וכן כל כיוצא בזה ממיני החריצות שביצר מה שהוא משתדל לפתות
את לבות בני האדם. על
כן באה התורה וכללה כלל שהכול נכלל בו, “ואהבת לרעך כמוך”, כמוך בלי שום
הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש[א].

לדברי הרמח”ל, העלבון הוא מנגנון אנושי וטבעי המוביל לנקמה, שקשה
מאוד להימלט ממנו ולנצחו. היכולת לא להיעלב היא כוח גדול באדם. אך כיצד נוכל לעמוד
מול המנגנונים האוטומטיים שפועלים בתוכנו ולנצחם?

יש צורך בעמל רב ועבודה קשה כדי לנקות את הנפש מהמידות הרעות של הנקימה
והנטירה. עלינו להתאמץ ולהתייגע רבות על מנת לפעול בתוכנו, כמו בחיפוש אחר מטמון יקר
הנסתר מאיתנו. אולם כשנשיגו, נחוש ונדע כי לא לריק היה עמלנו.

שֶבַע עֵצוֹת

דברינו על מצוות “לא תיקום ולא תיטור” יתבססו על הספר “בין
אדם לחברו”[ב] העוסק במצווה זו
באופן נפלא, עמוק ועשיר. זהו ספר שאוסף את כל הצדדים של המצוות הנפלאות הללו,
שלוקטו ונערכו על ידי חבורה יקרה של חסידי ויז’ניץ בצפת, אברכים שהקימו מכון
לענייני בין אדם לחברו, והוציאו כמה ליקוטים יפהפיים בנושאים אלו. בספר זה מונים
המחברים שבע עצות שונות המלמדות, באופן מעשי, כיצד עלינו להתבונן על מנת שלא לבוא
לנקימה ונטירה. העצות הללו מובאות בספר לפי הסדר הכרונולוגי שבהן נאמרו, כפי
שנביאם להלן: הירושלמי, הרמב”ם, ספר החינוך, המקובלים, החסידים, בעלי המוסר
ומחברי הספר. ברצוננו להביא את דבריהם הנאים, אך מפני שאי אפשר לבית המדרש בלא
חידוש נעטר אותם מעט בסיום הדברים.

א. הירושלמי:

העצה הראשונה כיצד לא לבוא לנקום, המובאת בספר, מופיעה בדברי הירושלמי:

כתיב: “לא תיקום ולא תיטור את
בני עמך”. היך עבידא? הווה מקטע קופד ומחת סכינא לידוי תחזור ותמחי לידיה!?[ג]

לדברי הירושלמי, אם יד ימין חתכה בטעות
את יד שמאל, לא יעלה על הדעת שיד שמאל תחתוך בחזרה את ימין. פירוש לדברי הירושלמי
מובא בדברי הנצי”ב בפירושו לפרשתנו: “שהנקימה בחברו דומה לאדם שמחתך בשר
ולא נזהר היד שאוחז הסכין והכה בסכינו על ידו השנית. האם תעלה על הדעת לחזור
ולהכות את היד החותך ולנקום בה?!” על דברי הירושלמי מפרש “קרבן העדה”:
“כיוון שכל ישראל גוף אחד הם, דין הוא שלא יקום מחברו – שהוא כנוקם מגופו”.

ב. הרמב”ם:

העצה השנייה כיצד לא לבוא לנקום, מובאת מדברי הרמב”ם:

הנוקם
את חברו עובר בלא תעשה, שנאמר “לא תיקום”. ואף על פי שאינו לוקה, דעה
רעה היא עד מאוד; אלא ראוי לאדם להיות מעביר על כל דברי העולם שהכול אצל המבינים
דברי הבל והבאי, ואינן כדאי לנקום עליהם.[ד]

לפי הרמב”ם, תפיסת העולם היא שמולידה את המידות השונות, לכן הוא
מכנה את המידה כ”דעה”. לדבריו, המבינים באמת, לא מחשיבים כלל את כל מה
שקורה בעולם הזה כדי לרתוח, לכעוס ולנקום. לדברי הרמב”ם, אדם צריך להבין
בשכלו שדברי העולם הם הבל וממילא לא תהיה אצלו כל חשיבות לעלבון, נקימה ונטירה.

דברי ה”כלי יקר” על פרשתנו תואמים לדברי הרמב”ם:

משל
למה הדבר דומה לתינוק המשחק ועושה מעשה נערות באיזו בניין או איזו דבר אחר, ובא
איזו אדם וקלקל מעשיו אשר בנה ואשר נטע הילד. והילד צועק לפני אביו צעקה גדולה
ומרה על זה. ואילו היה אביו משגיח בו ועושה רצונו היה הורג לזה האדם. אמנם אביו
אינו משגיח בקולו כלל כי אף אם הקטן, כפי מיעט שכלו, הוא חושב שזה הגדיל לעשות לו
רעה גדולה, מכל מקום האב רואה בשכלו שאין הדבר כן, ושכל מעשה הבן היו הבלים מעשה תעתועים
ואינן כדאי שבעבורם יהיה לזה כאויב ומתנקם כי כפי האמת לא עשה לו זה כלום…

לדברי ה”כלי יקר”, כמו לדברי הרמב”ם, היכולת שלא לחטוא
בנקימה ונטירה שייכת לנקודת המבט שלנו. כאשר נתבונן על המציאות בעיני
“מבוגר” נבין שאין מקום להתנהגות “ילדותית” כנקימה.

ג. ספר החינוך:

העצה השלישית כיצד לא לבוא לנקום מופיעה בדברי בעל ספר החינוך:

משרשי
המצווה, שידע האדם וייתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סיבה שתבוא עליו
מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על
כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עוונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך,
ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סיבת רעתו, כי העוון הוא המסבב, וכמו
שאמר דוד עליו השלום “הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה’”. תלה העניין בחטאו ולא
בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצווה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני
אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם יתברך שלום להם[ה].

לדברי בעל ספר החינוך, אדם אינו מרע לחברו אלא אם כן הקב”ה נותן לו
להרע. לכן כאשר נעשה לאדם רע, עליו לדעת שהקב”ה הוא שגרם לכך מפני חטאיו. לפיכך,
העיקר הוא לעשות תשובה על החטאים, ואין כל עניין לנקום.

ד. המקובלים:

העצה הרביעית כיצד לא לבוא לנקימה, מובאת בשם דברי המקובלים:

אמרו
רז”ל: “כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו שנאמר: “נושא
עוון ועובר על פשע למי נושא עוון? למי שעובר על פשע”[ו], לכן יוכיח
האדם את נפשו ויאמר לה למה תסבול ייסורים בעוה”ז ובגיהנום על עוונותיך הלוא
טוב לך לסבול חרפת אנוש וגידופיו ולא תענה, ותשמח בייסורים האלו כי תועלת רפואה הם
לנפשך, זרח בחושך אורך, כמו שאמרו רז”ל הנעלבים ואינם עולבים שומעים חרפתם
ואינם משיבים[ז]…

בספר חרדים מבואר, כמו היסוד שמופיע פעמים רבות אצל הבעש”ט והגאון מווילנא
על הפסוק “ה’ צילך”, שכפי שמתנהג האדם, כך מתנהגים כלפיו מלמעלה. לכן,
לדברי ספר חרדים, אדם צריך לסבול חרפות וגידופים בעולם הזה על מנת להינצל מהם
בעולם הבא, ואם אדם יעביר על מידותיו, הקב”ה יעביר על כל עוונותיו.

ר’ משה לייב מסאסוב מוסיף על כך ואומר בחריפות, שאדם צריך להודות למבזהו,
שהוא כשופך דמים, על כך שהקל בעונשו והסיר מעליו עונשים נוראים: “יאמר הנעלב
למבזהו ה’ ישלם לך שכרך הטוב על שקרעת גזר דין מוות מעלי”.

ה. חסידים:

העצה החמישית כיצד לא לבוא לנקום מופיעה בשם דרך החסידות. לא הובא מקור
לעצה זו, אך הרעיון מבוסס על דרך “ביטול היש”. לפי עצה זו, העלבון נובע
מכך שאדם מייחס לעצמו חשיבות וכבוד, אך אם הוא יבטל את ישותו ויחשיב את עצמו כאין,
לא יהיה כל מקום לעלבון וממילא לא יהיה כל הווה אמינא לנקימה ונטירה. החסידות בעצם
“מוציאה את כל האוויר” מהבלון הנפוח, הוא האדם, ומלמדת אותו שעליו לחזור
למידותיו האמיתיות.

ו. בעלי המוסר:

העצה השישית כיצד לא לבוא לנקום, מובאת על פי דרך המוסר בשם רבי ישראל
סלנטר באגרת המוסר:

ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו
תורה תבלין”. בזה
הורונו חכמינו ז”ל, כי תבלין של תורה, היא היראה הנובעת ממנה, כמאמר הכתוב:
“תפר יראה”, והיא בחינה גשמית, מובנת לעיני בשר, סיבת רפואתה לחולי הנפש.
אם ישים האדם לבו ונפשו אל יראת התורה: אם בכלל,
לידע ולהבין מהתורה, כי לכל עבירה יש
עונש עצום ונורא, ולכל מצווה יש שכר נעלה מאוד. אם בפרט והוא העיקר, ללמוד תורת כל
עבירה ועבירה לבדה… וכן לכל מצווה ולכל עבירה את תורתה. הנשגב והעיקר בשימוש
רפואות התורה לתחלואי היצר, הוא ללמד בעוז ועיון עמוק היטב דיני העבירה עצמה,
ההלכה עם כל סעיפיה, כי עינינו הרואות הרבה מהעבירות אשר האדם נמנע מהם בטבע ולא
יעבור עליהם, אף גם בעת אשר ילחצנו לזה איזה דבר. וישנם עבירות חמורות מאלו, והאדם
הזה בעצמו יעבור עליהם בנקל.

דרך משל: חלק גדול מאחינו בני ישראל,
כמעט רובן ככולם, לא יאכלו בלי נטילת ידיים, חלילה, אף גם בעת אשר ירעבו ויצטערו
הרבה. ובלשון הרע החמורה, בנקל יעברו עליה גם בלי תאווה גדולה. עתה הננו רואים, כי
עיקר השמירה מהעבירה היא רק לעשות את ההרגל טבע אצל האדם. על כן, אף אם יתאמץ האדם
הלזה ללכת בדרכי המוסר, ליגע עצמו בשמירה מלשון הרע עם כל חושיו ורעיוניו כיאות,
בכל זאת, כל
עוד שלא נתחלף טבעו והרגלו בזה שלא יהיה לו שום חפץ טבעי לספר לשון הרע, יותר יעבר בנקל על
לשון הרע מאשר יאכל בלי נטילת ידיים, חלילה. וכן הוא העניין בכל מיני עבירות, הכול לפי האדם והזמן
והמחוז, כי גם לא כל המחוזות שוות בזה, כי אם מתחלפים בעניינן, כל מחוז יש לו
עבירות אחרות אשר ישמר אצלם בנקל, ומרוחק מהם בטבע. וזאת הלא ידוע, כי השתנות הטבע
תיוולד רק מלימוד והרגל רב. ולכן היסוד העיקרי והעמוד הנכון להכין את עצמו לשמירה
מהעבירות ועשיית המצוות, הוא רק הלימוד הרב בהלכה זו הנוגעת לעבירה זו או למצווה
זו, ובפרט בעיון הדק היטב, כי זה הלמוד עושה קניין חזק בנפש להיות העבירה מרוחקת
ממנו בטבע.

לפי דברי רבי ישראל סלנטר, הדרך הטובה ביותר שלא לבוא לידי עבירה היא
באמצעות לימוד עיוני ומדוקדק של פרטי ההלכות. בענייני חולין הדבר דומה לטענת מומחים,
שהדרך הטובה ביותר להילחם בתאונות דרכים אינה באמצעות ההבנה שתאונה היא דבר נורא, אלא
באמצעות לימוד כללי הנהיגה לפרטיהם. כמו כן בקודש – הכול תלוי בידיעת המצווה על כל
ענפיה ופרטיה. לכן אדם צריך ללמוד את פרטי ההלכות; מתי ספקו לחומרה, מתי ספקו
לקולה, ולחדש בהלכה. מתוך כך יוכל לבוא לתיקון דרכיו.

ז. מחברי הספר:

עצה שביעית כיצד להימנע מנקימה, מובאת בשם מחברי הספר. לדבריהם, יש לדעת
שהקב”ה הוא שמנהל את עולמו, ולכן אין להתערב ולפעול בנקימה או נטירה אלא
הקב”ה בעצמו הוא שידאג לכך.

סֵדֶר הַעֵצוֹת עַל פִּי תָּכְנָן

בהתבוננות בשבע העצות שהבאנו לעיל, נראה שניתן לסדרן גם על פי תוכנן ולא
רק לפי הסדר הכרונולוגי שבו נכתבו. העצה של בעלי המוסר ללמוד את ההלכה לפרטיה, היא
העצה הבסיסית שאי אפשר בלעדיה ואין עליה חולק, אלא שרבי ישראל סלנטר לא ראה בה רק
בסיס לתיקון, אלא גם את הדרך המרכזית לתיקון. עצה זו מועילה למנגנונים הגלויים
שבנפש, שידיעת הפרטים מביאה להרגלים טובים ורצויים. נוסף על כך, היא מועילה בזכות
המאור שבה וסגולתה העצמית שמחזירה את האדם למוטב.

שלוש עצות עוסקות בענייני שכר ועונש. הראשונה היא עצת בעל ספר החינוך,
ולפיה, אדם נפגע מחברו משום שהוא בעצמו חטא. הפגיעה והעלבון מגיעים לו בגלל מעשיו
הרעים כעונש משמים, לכן אין כל סיבה שהוא יתנקם במי שפגע בו. העלבון מעיד על מעשיו
המקולקלים של האדם בעצמו, ולכן כל מה שעליו לעשות הוא לשוב בתשובה על מעשיו.

כניגוד לעצת ספר החינוך, נמצאת עצת בעלי הספר. לפי עצה זו, האדם שפגע
בחברו הוא שחטא. אולם, אין להשיב לו נקם, אלא הקב”ה בעצמו הוא שימצה איתו את
הדין ויענישו. לא טוב לאדם להיות איש נקמות ולעסוק בכך, אלא עליו להשאיר זאת
לקב”ה – “אל נקמות ה’”. על פי דרך זו, האדם לא רואה עצמו כחוטא
כאשר פוגעים בו, אך גם לא כשופט.

העצה השלישית בענייני שכר ועונש היא עצת המקובלים שמדריכה אותנו לראות
באירוע הפגיעה הזדמנות לעלייה והתרוממות. לפי עצה זו “כמים הפנים לפנים”,
כפי שנבליג ונתגבר על העלבון כך ינהג עימנו הקב”ה. איננו צריכים להיות עסוקים
בשאלה “מי אשם” אלא מה יקרה אם נתגבר על העלבון.

מלבד שלוש העצות הללו שעניינן שכר ועונש, יש עוד שלוש עצות העוסקות בשאלת
המהות. עצת הרמב”ם מבטלת את החשיבות שאנו מייחסים לפגיעה. החסידים מבטלים את
חשיבותו של הנפגע, ואילו הירושלמי נותן מקום הן לפגיעה והן לפוגע, אך מבטל את
הניכור והקרע שבין האדם לחברו.

נֶעֱלָבִים וְאֵינָם עוֹלְבִים

ידוע שבפגיעה, הכול לפי המבייש והמתבייש, ואכן נראה שקשה לבטל לגמרי את
הבושה והעלבון, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בחלק מן העצות שהבאנו לעיל. מרן הרב קוק זצ”ל
מבאר את סוגיית העלבון והנקמה על דרך דברי הירושלמי. לפי המשל של הירושלמי, יד
ימין חותכת את יד שמאל, כלומר, יש פגיעה ממשית ויש אשם אמיתי כנגד הפוגע. אך אף על
פי כן, אין נקמה.

ב”עין אי”ה” מבאר הרב קוק את מאמר חז”ל: “הנעלבין
ואינם עולבין, שומעין חרפתן ואינם משיבין, עושין מאהבה ושמחין ביסורין, עליהן
הכתוב אומר: ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”[ח]. לדברי
הרב קוק, חז”ל אינם מדברים על אנשים שרוחם שפלה עד כדי שלא אכפת להם כאשר
פוגעים בהם, אלא על מי שאכפת להם ונעלבים, כפי שנאמר “הנעלבים”. ואף על
פי כן, הם אינם עולבים באחרים.

הרמב”ם בתשובה לרבי חסדאי הלוי כתב:

וכבר אירע מעשה בחכם אחד ופילוסוף גדול שהיה הולך בספינה, וישב
במקום האשפות, עד שבא אחד מהם, ר”ל מאנשי הספינה, והשתין עליו על מקום
האשפות. והרים ראשו ושחק. ושאלו לו : מפני מה אתה שוחק? ענה והשיב להם: לפי שעתה
התברר לי בוודאי שנפשי היא במעלה עליונה, שלא הרגישה כלל בעלבון.

בניגוד לכך, מרן הרב קוק מלמד, שלא נכון לנהוג כאדם חסר ישות שאינו נעלב.
בפשט דברי חז”ל נאמר “נעלבים”, ולא נאמר שאינם נעלבים. הרי מי שהוא
חסר ישות ואינו נעלב אינו יכול לנקום. רק מי שהוא בעל ערך עצמי נעלב. יחד עם זאת, צריך
גם ללמוד כיצד לא לעלוב.

ישנן הדרכות מוסריות
כאלה שבתכונתן הן מחלישות את כוח העוז של החיים, ואלה הן לא לרצון לפי הציור של
ההשלמה האמיתית שאליה ראוי לערוג ע”פ מגמתה של תורת חיים הבאה מאור אל חי
העולמים…

לא אמר מי שמעליבים
אותם ואינם עולבים – כי אז היה אפשר להכניס בכלל גם אותם שהושפלה נפשם עד למדרגת
ההמתה הרוחנית באופן שהחוש המרגיש את רגשי ההנאה של הכבוד ורגשי הצער של העלבון
נטמטם אצלם – ובאמת לא זוהי דרכה של תורה! כי אם שהנשמה תהיה חזקה, כוח החיים יהיה
במילואו, מכאוב העלבון הטבעי יהיה במלא בניינו הנפשי עד שהם נעלבים, בכל זאת רגש
המוסר ואהבת הבריות הוא חזק כל כך עד שהם אינם עולבים. דווקא עם אותו המכאוב הגדול
שנפשם מציירת בעלבונם הם משתמשים בו לעצור ברוחם, שלא להיות הם מזיקים ומכאיבים את
אחרים אע”פ שהם הם עולביהם עצמם. זאת היא גבורת הקודש של החיים. אוהביו אינם
מטושטשי החיים, מדולדלי הכוח, חסרי דם הרוחני… רק אוהביו הם כצאת השמש בגבורתו
שבכל מלוא זהרו ורוב חומו, הוא פועל את מפעלי החיים והאור על מלוא עולם[ט].

מרן הרב הולך בדרכו של הירושלמי שאינו מטייח ומכהה את כאב הפגיעה. אולם,
העלבון אינו עלבון אישי הנובע ממניע אגוצנטרי, אלא מהפגיעה בצלם האלוקים ובנשמה
האלוקית. זו הסיבה העמוקה שלא יעלה על הדעת לפגוע פגיעה שכזו, גם במי שפגע בנו, וודאי
לא באחרים.

היכולת להיות נעלב ולא עולב, מבוססת על מהות העלבון. אדם שיודע שהוא בעל
ערך כי יש ה’ בקרבו, נעלב “בהידור” ורגיש לכל עלבון כלפיו וכן כלפי אחרים,
משום שהפגיעה בצלם אלוקים של האדם היא הדבר הנורא, ללא החשבון האישי. אדם כזה נעלב
מפגיעה וזלזול בכל אדם, לא רק אם היא מכוונת כלפיו. דווקא משום שתחושת העלבון
צורבת את אישיותו, הוא כואב כל עלבון באשר הוא, ועלבונו הוא אשר מחדד את ההתרחקות
והסלידה שלו מלעלוב באחרים.

אִם תְּבַקְשֶׁנָּה כַכָּסֶף וְכַמַּטְמוֹנִים
תַּחְפְּשֶׂנָּה

בתקופה זו של ימי ספירת העומר, ימים המיוחדים לתשובה שבין אדם לחברו, יש
מקום ללמוד בעיון ובקביעות את פרטי ההלכות של מצוות שבין אדם לחברו ובהן מצוות
“לא תיקום ולא תיטור”. בבואנו לתקן דרכינו שלא לעבור על איסור “לא
תיקום”, עלינו לדעת שזוהי מערכה שלימה ואין זו מלאכה קלה כלל ועיקר. עלינו
לחפש ככסף וכמטמונים את הדרך הנכונה והמדויקת שבאמצעותה נצליח למגר מקרבנו את
הנקימה. על כל אחד ואחד לבחון את העצות השונות ולמצוא את הדרך המועילה ביותר עבורו
ומתאימה ביותר לאישיות הפרטית והמיוחדת שלו. ולכל דרך צריך לצרף, כמובן, את לימוד
ההלכות.

נראה שהמעלה הגדולה מכול היא העצה מתורת ארץ ישראל, לפי הירושלמי ודברי הרב,
שמשאירה את כאב העלבון בכל חדותו אך בנקיות מהאגו הפרטי. ואדרבה, יש בעצה זו שימוש
בכאב עצמו כדי לא לפגוע בזולת. על מנת ללכת בדרך זו יש צורך בהתבוננות עמוקה במהות
הכאב מן העלבון ובשאלה מי נפגע- האדם הפרטי או הנשמה. ככל שנוכל לדייק בהבנת גודל
מעלת כל נשמה מישראל, כך נזכה לתקן את דרכנו, לזכך ליבנו ולהיות מן הנעלבים שאינם
עולבים, שעליהם נאמר: “ואוהביו כצאת השמש בגבורתו”.

 ˜

[א] מסילת
ישרים יא

[ב] חלק
ב

[ג] נדרים
פ”ט ה”ד

[ד] רמב”ם
משנה תורה הלכות דעות ז ט

[ה] ספר
החינוך מצווה רמא

[ו] ראש
השנה יז ע”א

[ז] ספר
חרדים, פרק ז חתימת הספר.

[ח] גיטין
לו ע”ב; שופטים ה לא

[ט] עין
אי”ה על שבת פח