• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ולא יזח החשן מעל האפוד - פרשת תצוה

מדוע בשנה מעוברת אנו חוגגים את פורים דווקא באדר השני ולא באדר ראשון?
נסביר את טעמו של רשב"ג שיש לסמוך גאולה לגאולה
באמצעות התבוננות באבני השוהם המשובצות בבגדי הכהן הגדול
והבנת הקשר שבין החושן לאפוד.


בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי

במסכת מגילה ישנה מחלוקת בין רבי אליעזר ברבי יוסי לרבן שמעון בן גמליאל לגבי שנה מעוברת- באיזה חודש מחודשי האדר יש לחגוג את פורים:

 

רבי אליעזר ברבי יוסי סבר בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט אף כאן אדר הסמוך לשבט. ורשב"ג סבר בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי מסתבר טעמא דאין מעבירין על המצוות. אלא רשב"ג מאי טעמא? - אמר רבי טבי טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף[א].

 

לדעת רבי אליעזר ברבי יוסי, בשנה מעוברת יחול פורים באדר ראשון מן הטעם ש"אין מעבירין על המצוות". לדעתו יש לקיים את מצוות הפורים בזמן האפשרי הראשון. לעומת זאת, רבן שמעון בן גמליאל סובר, כפי שאנו פוסקים, שיש לחגוג את פורים באדר שני מן הטעם שיש לסמוך גאולה לגאולה. כלומר, שיש לסמוך את גאולת אדר לגאולת ניסן. לדעתו, טעם זה עדיף על טעמו של רבי אליעזר ברבי יוסי ש"אין מעבירין על המצוות". מהו טעם המחלוקת?

על מנת לעמוד על עומקה של מחלוקת זו, נתבונן בכפילותו של חודש אדר. כל המחלוקת שהובאה לעיל עומדת על בסיס ההסכמה שבשנה מעוברת שני החודשים נקראים 'אדר'. אולם אם נאמר שאחד מבין השניים אינו חודש אדר, כל המחלוקת אינה תקפה. הרי היה מקום לומר שאין מדובר בחודש כפול אלא בשני חודשים שאחד מהם הוא חודש אדר והשני חודש של תוספת. לפי הנחה זו, יש לומר בפשטות שהאדר השני הוא החודש של התוספת. הרי פעמים רבות רק לאחר שעבר רובו של חודש אדר, כשראו שמוקדם מדי לקדש את חודש ניסן, עיברו את השנה. אם כן, החודש הראשון הוא חודש אדר והשני הוא חודש של תוספת. אולם, כאמור, מן המחלוקת שבגמרא עולה שמדובר בשני חודשים של אדר.

מבין חודשי השנה לחודש אדר יש כביכול, דין בכורה, שהוא נוטל פי שניים. אמנם חודש אדר הוא האחרון מבין חודשי השנה, אך דווקא הוא שמקבל פי שניים. מדוע הדבר כך? לכאורה היה ניתן לומר שעיבור השנה יכול היה להיעשות בניסן, ורק בניסן השני יחגגו את פסח. אולם, כיוון שהתורה אומרת בפירוש שחודש ניסן הוא חודש האביב, ניסן אינו יכול להיות כפול. לכן אנו מוצאים שדווקא חודש אדר הוא החודש שנכפל. בעצם יש לומר כי בכל השנים ישנה כפילות בחודש אדר והיא יוצאת אל הפועל רק בשנה מעוברת, שהרי למשל, מי שנולד באדר ראשון ומי שנולד באדר שני חוגגים יחד בר מצווה בשנה רגילה. יש לעיין בתופעה זו, ששני חודשים הם בעלי אותו שם. מה פשר כפילות זו?

 

חֹשֶׁן וְאֵפוֹד

שנים עשר חודשי השנה מקבילים לשנים עשר השבטים. כמו בחודשים, גם בשנים עשר השבטים אנו מוצאים שראובן הבכור לא נוטל פי שניים, אלא דווקא יוסף, שהוא כמעט אחרון השבטים. יוסף נוטל פי שניים בשני השבטים שיוצאים ממנו- אפרים ומנשה. כפילותו של חודש אדר במזל דגים מקבילה לשבט יוסף אשר נכפלו בו השבטים מנשה ואפרים. חודש אדר א' הוא כנגד אפרים, וחודש אדר ב' כנגד מנשה[ב].

קיים קשר עמוק בין כפילותו של חודש אדר המכוון כנגד יוסף, לפרשתנו. בציווי על בגדי הכהן הגדול אנו מוצאים פירוט של הבגדים: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי"[ג]. אך שלא כמו הסדר ברשימה זו הפותח בחושן, הציווי המפורט על עשיית הבגדים פותח דווקא באפוד. כך גם בפתיחת פרשת תרומה. אבני השהם הנתונים על כתפות האפוד קודמים לאחיהם המשובצים בחושן: "אַבְנֵי שֹׁהַם וְאַבְנֵי מִלֻּאִים לָאֵפֹד וְלַחֹשֶׁן"[ד].

לכאורה היה מקום לומר שכשם שבפרשת תרומה הכלים מסודרים לפי חשיבותם ולכן הארון הוא ראשון, כך בפרשת תצווה היה ראוי לפתוח מהבגד הכי חשוב, הוא החושן. אולם התורה אינה עושה כך אלא פותחת דווקא באפוד. יש להבין מה עניינו של האפוד? ומה טעם פותחת בו התורה?

מתוך ארבעת הבגדים המיוחדים לכהן גדול, נראה שהאפוד הוא הבגד הפחות שבכולם. האפוד הוא 'אחרון הבגדים', אשר נמצא באחוריו של הכהן. לדברי רש"י האפוד דומה לבגד נשים, שבגד מעין זה חוגרות השרות כשהן רוכבות על סוסים[ה]. לעומת האפוד, נראה שהחושן הוא הבגד החשוב ביותר מבין בגדי הכהן, משום שיש בו שנים עשר אבנים משובצות כנגד שנים עשר השבטים, ושם ה' המפורש חקוק בו. אולם יחד עם חשיבותו, החושן כולו מוחזק על גבי האפוד ותלוי בו, והרכיסה של החושן והשרשראות שלו נעשות כלפי האפוד: "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד"[ו]. נראה, אם כן, שהאפוד מצד עצמו אינו בעל החשיבות הרבה ביותר, אלא חשיבותו נובעת מהיותו נושא את החושן.

גם בכלי המשכן אנו מוצאים יחס מעין זה. הארון הוא לכאורה הכלי החשוב ביותר במשכן, אך יש מקום לומר שהארון מצד עצמו אינו הכלי החשוב ביותר אלא דווקא המנורה והכפורת העשויים מקשה זהב ולא רק מצופים זהב. חשיבותו של הארון נובעת מצד היותו נושא את הלוחות ואת הכפורת עם הכרובים כהכשר מצווה, אך ככלי הוא אינו חשוב מצד עצמו. כמו הארון, גם האפוד הוא כלי והכנה לחושן החקוק על ליבו של כהן גדול, אשר בו מצויים האורים והתומים ושמות הוי"ה.

בכל זאת יש להקשות: אם אכן האפוד הוא רק הכשר מצווה, מדוע הוא מופיע ראשון ברשימה המפרטת את בגדי הכהן? נראה שיש באפוד עניין עמוק. לא רק שהאפוד מחזיק את החושן אלא הוא אף עשוי בדומה לו. כשם שבחושן חקוקים שמות בני ישראל על ליבו של הכהן לזיכרון לפני ה', כך חקוקים שמות בני ישראל גם על כתפות האפוד בשתי אבני השוהם. האפוד הוא בעצם מעין חושן בתמציתיות, ולא ניתן לומר שכל חשיבותו היא רק בכך שהוא נושא את החושן. ועוד, יותר מכך- לפי הנאמר בתורה, החושן הוא שנעשה כדוגמת האפוד, ולא להפך: "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ"[ז]. אם כן, האפוד אינו רק הכשר מצווה, שהוא נושא את החושן, אלא יש בו חשיבות מצד ערכו שלו, בשל אבני השוהם הנמצאות בו.

 

מֶלֶךְ וְצַדִּיק

בבגדיו של הכהן הגדול אנו מוצאים שלוש אבני שוהם. אבן אחת משובצת בתוך החושן, היא האבן שכנגד יוסף הצדיק. ומפני שיוסף הוא שבט כפול, כך אבן השוהם נכפלת על כתפות האפוד. באותו אופן, גם חודש אדר, החודש האחרון מבין חודשי השנה, נעשה כפול. לפי דברינו, אם חודש אדר מקביל לשבטו של יוסף, יש לומר שחודש ניסן, החודש הבכור "ראש חודשים", הוא כנגד שבט יהודה. טעמו של רבן שמעון בן גמליאל שיש "לסמוך גאולה לגאולה" מתפרש בכך שיש לסמוך את שני הגואלים, יוסף ויהודה, כפי שנבאר להלן.

אבן השוהם על החושן נישאת על ליבו של הכהן, ואילו אבני השוהם של האפוד נישאות על כתפיו. ההבדל בין הלב לכתף יכול להיות מוסבר כהבדל שבין 'ממוצע המחבר' ל'ממוצע המפריד'. באמצעות מושגים אלו מסבירים בחסידות את ההבדל בין צדיק למלך. צדיק הוא בבחינת 'ממוצע מפריד', ומלך הוא בבחינת 'ממוצע המחבר'. 'ממוצע מפריד' הוא כמו דבק שמדביק בין שני חלקים נפרדים. בשני החלקים אין תכונה של דבקות אך הדבק נושא תכונה זו מצד עצמו. לכן יש בכוחו להדביק ולחבר בין שניים על ידי שהוא נמצא ביניהם. אם הדבק לא יהיה בין השניים, לא יהיה חיבור ביניהם. הצדיק, כמו הדבק, הוא בבחינת 'ממוצע המפריד'. כל מי שדבק באישיותו של הצדיק זוכה על ידו להידבק בקדושה, כפי שאומר משה רבנו "אנוכי עומד בין ה' וביניכם"[ח].

לעומת הצדיק, המלך הוא בבחינת "ממוצע מחבר". כמו שדכן שמשדך בין בני זוג אך אינו נמצא ביניהם, כך המלך משרה במדינה אווירה כזו, שכל אחד שיושב תחת גפנו ותחת תאנתו דבק בקב"ה. השדכן אמנם מחבר ומפגיש בין שניים אבל אין לו מקום בחיבור ובמפגש עצמו. לאחר שהשידוך יצא אל הפועל, אין שום מקום לשדכן בתוך הבית. באופן זה, כל אזרח במדינה דבק בקב"ה מכוחו של המלך המנהל את המדינה, אך הוא אינו מכיר את המלך, ואפילו אינו יודע שהמלך היה השדכן.

ההבדל בין יוסף ליהודה הוא ההבדל שבין 'ממוצע המחבר' ל'ממוצע המפריד'. יוסף הוא הצדיק ויהודה הוא המלך. יוסף הצדיק הוא "המשביר לכל הארץ", בין ברוחניות ובין בגשמיות. הצדיק לוקח על עצמו את כל האחריות שהחסידים יהיו דבקים בה', מתוך שיהיו דבקים בו. פניו של הצדיק מופנים כלפי הקב"ה, ואילו אחוריו כלפי העם. החסיד הדבק בצדיק, אינו בעל עמדה עצמאית ואין לו פרצוף משל עצמו. הוא הולך אחרי הצדיק וכלול בו, ומתוך כך הוא נישא אל-על. דמותו של הצדיק מורמת מעם, משכמו ומעלה, ויש בכוחו לקחת את כולם על כתפיו, ממש כשם ששמות בני ישראל חקוקים על האפוד שעל כתפי הכהן.

עבודת הכהן גדול בלבישת האפוד היא בבחינת יוסף הצדיק, בבחינת ממוצע המפריד. כמו הצדיק שהדבקות בו נעשית באמצעות הליכה אחריו, כך האפוד שייך לאחורי הגוף, עד לנקודת המפגש עם הצד הקדמי של הגוף, בכתפיים. "על כתפות האפוד אל מול פניו" – כפי שמפרש רש"י, פני האפוד נתונים בגב הכהן[ט]. זהו ציור שכל השפע שיורד על ידי הצדיק מתפשט להולכים אחריו.

הכהן נושא את שמות ישראל על כתפיו לזיכרון אך לכל פרט אין צביון מיוחד משלו. שלא כמו באבני החושן שיש לכל אחד מהשבטים מקום ואבן משל עצמו, על אבני השוהם שעל כתפות האפוד חקוקים כל שמות שבטי ישראל יחד. בדבקות מעין הדבקות בצדיק, כל הפרטים כלולים זה בזה. אין פרט ואין 'בת זוג'. לכן ניתן לומר שבלבישת האפוד שהוא לבוש נשי, הכהן הגדול עובר על איסור "לא ילבש", כביכול, מפני שהוא כולל בתוכו את הנוקבא, בחינת הדבקות של אחור באחור. עבור הכהן, כל עם ישראל הם בבחינת נוקבא. אפשר אף לומר שהתורה מתחילה את פירוט בגדי הכהונה דווקא מן האפוד, מפני שבתחילה הכול היה כלול אחור באחור, "זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם", ורק לאחר מכן מתגלה מדרגת הפנים, בחושן שעל ליבו של הכהן.

החושן הוא כמלך, הממוצע המחבר, השייך לשבט יהודה. בחושן, כמו תחת הנהגת המלך, לכל אחד יש את המשבצת שלו, צבעו הייחודי, שמו ומקומו. השחור, צבע אבן השוהם של יוסף הצדיק, הוא צבע שכל הגוונים בלועים בו, ואילו בחושן ישנם אבנים בכל גוון וצבע. בקפל הפנימי של החושן היה חקוק שם הוי"ה, הוא האורים והתומים. מכל השבטים שם זה שייך דווקא לשבט יהודה, ש"אין על גביו אלא ה' אלוקיו"[י]. מקומו של החושן על הלב מבטא את המקום שיש בליבו של המלך לכל אחד ואחד מישראל כפי שהוא נמצא במקומו שלו.

אם כן, ההבדל בין החושן לאפוד מתבטא בכך שהאפוד נושא את כל השבטים בתמציתיות, בחינת אחוריים, ואילו החושן נושא את כולם בהרחבה, בחינת פנים. כעין זה צריך לומר גם על חודשי השנה. חודש ניסן שמציין את שבט יהודה, "ראשון הוא לכם לחודשי השנה", הוא נקודת המוצא של השנה והוא שנותן את הסדר והמקום לכל שאר החודשים הבאים אחריו, בשמותם ובמקומותם. זו גם הגאולה השלמה- "בניסן נגאלו ובניסן עתידין ליגאל". לעומת זאת, חודש אדר שכנגד יוסף מהווה הכנה לגאולה של חודש ניסן. הוא בחינת משיח בן יוסף שקודם למשיח בן דוד. זהו אף טעמו של רבן שמעון בן גמליאל שיש לסמוך גאולה לגאולה, כלומר, סמיכת משיח בן יוסף למשיח בן דוד.

 

יְהוּדָה וְיוֹסֵף, לְבָנָה וְחָמָה

מתוך דברינו מתבהר ההבדל שבין ניסן לאדר, כהבדל שבין יוסף ליהודה. ויש עוד להבין: מדוע חודש אדר הוא כפול, ומדוע יש צד כפול אצל יוסף?

הכפילות של חודש אדר היא ביטוי לשניות של יוסף, המקבל כבכור פי שניים בשני בניו, שכל אחד מהם נעשה שבט בפני עצמו. הבכור נוטל פי שניים מפני שהוא נושא בקרבו מתח ושניות בין אביו לבין אחיו, ומתקיימת בו מעין "פיצול אישיות" בין דמות האב לדמות הבן. כך דרשו רבותינו בעניין יוסף- "משם רועה אבן ישראל"[יא], 'אבן' נוטריקון אב ובן[יב]. מצד אחד הבכור מרגיש כאב לעומת אחיו. כולם משתחווים לו, הוא "נזיר אחיו" משכמו ומעלה, ורואה את עצמו כמו אביהם ולא כאחד מהם. האחים אף חייבים לכבד את הבכור מדין כיבוד אב. יחד עם זאת, הבכור הוא בן לכל דבר, כמו שאר אחיו.

השניות של הבכור מתגלה בדמותו של יוסף בשיא תוקפה. מצד אחד הוא בן ככל אחיו ומצד שני הוא נחשב כאחד מן האבות. כדמות אבהית, יש לו חלומות של גדלות ובסופו של דבר הוא נעשה אב לשני שבטים. כשם שהאבות תיקנו תפילות כך יוסף תיקן את תפילת מוסף[יג]. אך יוסף אינו זהה לחלוטין עם דמות האב. כדמות של בן, יוסף הוא בעל הבית רק כאדם פרטי. כאשר נבנית כנסת ישראל במצרים, אישיותו הייחודית של יוסף נעלמת והוא הופך להיות כאחד מן הבנים.

לעומת יוסף, יהודה הוא כאחד מבין האחים. אין לו בכורה, והוא מקבל את המלכות דווקא מתוקף כוחו להיות חלק מן הבנים ולתת לכל אחד את מקומו שלו. שם הוי"ה של המלכות מרמז שיהודה אינו מתבלט משאר אחיו. הוא נותן מקום לכולם אך לא נמצא שם, עד שנעלמת אות דל"ת משמו. גם בלשון הסוד של הספירות, יוסף הוא חלק מז"א שכנגד יעקב אבינו, הוא השמש[יד], ואילו יהודה הוא המלכות, כנגד הלבנה.

אם נתבונן במעגל השנה ניווכח לראות שבין אדר לניסן מתרחשת מערכת יחסים דומה כמו זו שבין יהודה ליוסף. יהודה שכנגד הלבנה שייך לחודש ניסן, ראשון לחודשים. כל שנת הלבנה באה מכוחו של חודש זה, וכל החודשים שבה עומדים בפני עצמם, בכפוף ללבנה. יוסף שכנגד השמש שייך לחודש אדר, שיש בו שני פנים- של בן ואב. כל מהותו של חודש אדר היא שמצד אחד הוא כבן, כאחד מן החודשים, ומצד שני הוא כאב, משום שהינו חודש המשמש השלמה לשנת החמה. חודש אדר נושא בקרבו נגיעה בשנת השמש, בנצח. ייחודו של חודש אדר טמון בכך שיש בו היכולת להתעלות מעבר לחודשי השנה אל השמש, אל האבא בעצמו. זהו החודש אשר בו מתגלה נקודת הקשר עם האב.

בכל ראש חודש אנו מביאים קרבן על חטאו של האב בעצמו- "הביאו עלי כפרה על שמיעטתי את הירח"[טו]. בסופו של דבר חטאה של הלבנה מתגלה כחטאו של האבא, כביכול. וכאשר אנו מגלים שלאב יש חלק בחטא שלנו, כלומר שמקור החטא טבוע בטבע ברייתנו על ידי אבינו, אנו שבים אליו, והכול נעשה שלם. בשנה מעוברת אנו מוספים על הכפרה ואומרים "ולכפרת פשע". משמע, שבחודש העיבור כל הפשעים של שלוש השנים הקודמות מתכפרים ולאחר כל הנפילות כנסת ישראל מגיעה לשורשה ממש. זאת מפני שאורה של הלבנה עולה להיות כאור החמה. כל זה מתרחש בתנועת ביטול, בחינת אחור באחור.

לעומת זאת, בניסן ישנה גאולה אחרת, הנותנת מקום לכל חודש כפי שהוא, במילואו וחסרונו, בחינת "פנים בפנים". החודשים אינם מתמוססים ועולים להיכלל באור החמה, אלא נותרים בתוך עומק המציאות הנולדת ומתמעטת ונולדת שוב מחדש. בכל חודש יש חיים מלאים משל עצמם וראש החודש הפרטי הוא המטהר כל פשע על ידי לידתו. "ראשי חודשים לעמך נתת זמן כפרה לכל תולדותם"[טז].

 

לִסְמוֹךְ גְּאֻלָּה לִגְאֻלָּה

נתבונן שוב במחלוקת שהבאנו בראשית דברינו. לפי דעת רבי אלעזר ברבי יוסי הסובר ש'אין מעבירין על המצוות', מסתבר שפורים הוא כאחד מן החודשים. כיוון שמגיע אדר, אף על פי שישנם שני חודשי אדר, האדר העיקרי הוא זה הראשון, כאחד הבנים, כאחד מחודשי השנה, ואילו האדר השני הוא התוספת השייכת לאב. לדעת רבי אלעזר, כיוון שפורים הוא כאחד מן החגים ו'אין מעבירין על המצוות', יש לחגוג אותו באדר הראשון, שהוא כאחד מן החודשים.

רבן שמעון בן גמליאל אינו סובר כך. לדעתו יש לחגוג את פורים דווקא באדר השני. לפי דרכו, כל המועדים הם שייכים בזמן בבחינת בן, ואילו פורים שייך לחודש השלוש עשרה, למקום שבאמת נוגע לאבא. זהו עומק מה שנאמר שכל המועדים עתידין ליבטל חוץ מפורים[יז]. פורים לא יתבטל משום שהוא לא חלק מעלמא הדין, אלא נמצא מעל לזמן.

נצחיותו של פורים ומעלתו העליונה היא "עד דלא ידע", המילה 'עד' מלמדת שהוא בונה את מה שיבוא אחריו, כמו האפוד שמחזיק את החושן- "וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן מֵעַל הָאֵפוֹד"[יח]. עיקר הטעם לחגוג את פורים דווקא באדר שני הוא בגלל סמיכת גאולה לגאולה. היינו, משיח בן יוסף בבחינת הצדיק, 'אחור באחור', המגלם בדמותו את הביטול כלפי מעלה, הוא בעצם רק הכנה לגילוי האמיתי של גאולת ניסן, של משיח בן דוד, בחינת 'פנים בפנים'.

גאולת ניסן מגלה לאחר הביטול, שבאמת לא צריך כל ביטול אלא שהאלוקות מתגלה דווקא במציאות של העולם הזה, על כל גווניה. כל התהליך של ביטול היש משמש רק כאמצעי, אך אין הוא המטרה הסופית. לעתיד לבוא יתבטל ביטול היש. הביטול כפשוטו יתבטל, והיש - ישנו. כך כתוב על לעתיד לבוא, שהאלף השביעי חרוב[יט], כלומר בחינת שבת שעולים למעלה, והיש מתבטל. אולם לאחר מכן, באלף השמיני, כל ה'יש' חוזר חזרה: "הַשָּׁמַיִם הַחֳדָשִׁים וְהָאָרֶץ הַחֲדָשָׁה אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה"[כ]. גם כאשר אדם נפטר מן העולם גופו מתפורר ואילו נשמתו עולה למעלה, אל עולם הנשמות. אך התכלית האחרונה אינה בעולם הנשמות אלא בתחיית המתים, שאז תשוב הנשמה לשכון בתוך הגוף ולהחיות אותו בעצמו.

כל עיקר עניינה של סמיכת גאולה לגאולה הוא שעל ידי ביטול היש של האחיזה ב'עד דלא ידע' של פורים, חוזרת ונבנית שנה חדשה בעולם. השנה החדשה נולדת דווקא בשמחה של פורים אשר עולה למקום עליון, שיש בו אוצרות חדשים לבנות שנה חדשה.

 

 וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד

ישנן כמה דעות בהלכה לעניין פורים קטן. במחלוקת שהבאנו לעיל, רבי אלעזר ברבי יוסי סובר שפורים חל באדר ראשון לכל דבר ועניין. ההלכה פוסקת כשיטת רבן שמעון בן גמליאל הסובר שפורים חל באדר שני. לדעת הר"ן ועוד ראשונים, בפורים קטן יש לקיים משתה וסעודה כמעט כמו בפורים[כא]. ואכן היו מגדולי ישראל, כמו רבנו יחיאל, שנהגו בפורים קטן לעשות משתאות ממש. לדעת הרא"ש לא חוגגים דבר באדר ראשון מפני שנאמר במשנה "אין בין אדר ראשון לשני אלא קריאת מגילה ומתנות לאביונים"[כב]. התוספות מדייק מכך, שמשתה ושמחה יש גם בראשון אך אין מספד ותענית, אולם לדעת הרא"ש גם הספד ותענית ניתן לעשות.

הרמ"א בשולחן ערוך[כג] פוסק כדעת הראשונים שיש לקיים בפורים קטן משתאות ולהרבות בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים, וראיה לדבר הוא מביא את הפסוק "וטוב לב משתה תמיד"[כד]. הרמ"א הביא פסוק זה מפני שמובא ב"שערי תשובה" שהמילים "טוב משתה" הם גימטריה של המילים "אדר ראשון".

המילים הללו "וְטוֹב לֵב מִשְׁתֶּה תָמִיד" הן המילים המסיימות את כל חלק 'אורח חיים' בשולחן ערוך. יש שאמרו שהמילים הללו אינן רק מילים המסיימות את השולחן ערוך אלא ה"ת'כלס" של כל השולחן ערוך. ניתן אף לרמוז כי המילים שבתחילת השולחן ערוך, "שיויתי ה' לנגדי תמיד", הן בחינת יהודה, הראשון, ואילו המילים שמופיעות בסוף השולחן ערוך, "טוב לב משתה תמיד", הן בחינת יוסף, המשביר ומכלכל משתה וסעודה[כה].

 


[א] מגילה ו ע"ב

[ב] קדושת לוי (פרשת שקלים, תצוה): "טעם על אדר שיש לפעמים ב' חדשים שהוא חודש העיבור, משום שידוע שי"ב חדשים בשנה הם נגד י"ב שבטי יה. והנה אדר שהוא מזל דגים הוא נגד יוסף שנמשל לדגים שנאמר (בראשית מח, טז) וידגו לרוב בקרב הארץ, שאין שולט בו עין הרע כדגים שבים, מה דגים שבים מכוסים כך זרעו של יוסף בן פרת יוסף בן פרת עלי עין".

[ג] שמות כח ד

[ד] שמות כה ז

[ה] רש"י שמות כח ד "ואפוד". אם נכון להקביל את האפוד לשבטו של יוסף, ניתן לומר בדרך רמז אולי שהאפוד קשור למה שנאמר אצל יוסף "בנות צעדה עלי שור".

[ו] שמות כח כח

[ז] שמות כח טו

[ח] דברים ה ה

[ט] רש"י שמות כח כה, "אל מול פניו"- "של אפוד, שלא ייתן המשבצות בעבר הכתפות שכלפי המעיל, אלא בעבר העליון שכלפי החוץ, והוא קרוי מול פניו של אפוד, כי אותו עבר שאינו נראה אינו קרוי פנים".

[י] הוריות ג ג

[יא] בראשית מט כד

[יב] רש"י על אתר

[יג] ברכות כו ע"ב

[יד] בראשית רבה סח יב: "בשעה שאמר יוסף "וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ", אמר יעקב, מי גילה לו ששמי שמש".

[טו] בראשית רבה ו ג

[טז] תפילת מוסף של ראש חודש.

[יז] ילקו"ש משלי רמז תתקמד. במקור נוסף נאמר שגם יום הכיפורים, שאף עליו נאמר "לכפרת פשע", לא יתבטל. העניינים קשורים זה בזה שהרי על פי פשט התורה, שעיר לעזאזל, כמו שעיר ראש חודש, בא לכפר כביכול על הקב"ה, שבראנו עפר מן האדמה מועדים לחטא.

[יח] שמות כח כח

[יט] סנהדרין צז ע"א

[כ] ישעיהו סו כב

[כא] ישנה מחלוקת לגבי דעת הר"ן, אבל בפשטות דעת הר"ן היא דעת הרמ"א.

[כב] מגילה א ד

[כג] הלכות מגילה סימן תרצ"ז: "יום י"ד וט"ו שבאדר ראשון אין נופלים על פניהם ואין אומרים מזמור יענך ה' ביום צרה ואסורים בהספד ותענית אבל שאר דברים אין נוהגים בהם וי"א דאף בהספד ותענית מותרים: הגה: והמנהג כסברא ראשונה י"א שחייב להרבות במשתה ושמחה בי"ד שבאדר ראשון (טור בשם הרי"ף) ואין נוהגין כן מ"מ ירבה קצת בסעודה כדי לצאת ידי המחמירים (הג"מ בשם סמ"ק) וטוב לב משתה תמיד".

[כד] משלי טו טו

[כה] ההתחלה והסוף אינם אקראיים, כמו שדרשו ברמב"ם הפותח בדעת- "דע שיש שם מצוי ראשון", ומסיים בדעת- "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים". 

עבור לתוכן העמוד