ותחיין את הילדים – פרשת שמות

בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת

פרשתנו פותחת בארבע גזירות שגזר פרעה על
ישראל בזו אחר זו. הגזירה ראשונה היא שימת שרי מסים; הגזירה השנייה – עבודת פרך;
הגזירה השלישית היא הגזירה על המיילדות להמית את הבנים; הגזירה הרביעית היא גזירת
“כל הבן היילוד היאורה תשליכוהו”. ברצוני לעסוק כאן בגזירה השלישית, ולהבין
מתוכה את מהות השעבוד במצרים.

וַיֹּאמֶר
מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת הָעִבְרִיֹּת אֲשֶׁר שֵׁם הָאַחַת שִׁפְרָה וְשֵׁם
הַשֵּׁנִית פּוּעָה. וַיֹּאמֶר בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ
וְאִם בַּת הִוא וָחָיָה.
וַתִּירֶאן הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וְלֹא עָשׂוּ
כַּאֲשֶׁר
דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם וַתְּחַיֶּין
אֶת
הַיְלָדִים. וַיִּקְרָא מֶלֶךְ מִצְרַיִם לַמְיַלְּדֹת וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ
עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּין אֶת הַיְלָדִים. וַתֹּאמַרְן הַמְיַלְּדֹת
אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה
בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ. וַיֵּיטֶב אֱלֹקִים
לַמְיַלְּדֹת וַיִּרֶב הָעָם וַיַּעַצְמוּ מְאֹד. וַיְהִי כִּי יָרְאוּ
הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים וַיַּעַשׂ לָהֶם בָּתִּים[א].

יש מקום להבין מהו החלק שנוטלות
המיילדות בכל סיפור המעשה של ישראל במצרים. למה פנה פרעה דווקא אליהן? האם העלה על
דעתו שהמיילדות באמת יעשו כדבריו ויהרגו את הילדים? וכן לאידך גיסא: מהי המעלה
הגדולה והשבח שמשבחת התורה את המיילדות? הרי לכאורה פשוט שאסור להרוג. דין שפיכות
דמים “ייהרג ואל יעבור” הוא דין פשוט כל כך עד כדי שהוא אינו כתוב בשום
מקום בתורה. “סברה היא, למה לי קרא?”. כפי שלומדת הגמרא: “מאי חזית
דדמא דידך סומק טפי”[ב]. יש דינים
אחרים שאף על פי שסברה הם, נכתבו בתורה, ואילו כאן למדנו דין מהחמורים ביותר בתורה
רק מכוח הסברה, אם כי אולי אפשר היה ללמוד אותו כאן מהמיילדות גופא. אם כן, המיילדות
פעלו לפי מוסר טבעי פשוט, ולא מובן מדוע שיבחה אותם התורה על כך. עוד מעיד הכתוב שהקב”ה
שילם להן על מעשיהן – “ויעש להן בתים”. חז”ל דורשים, כפי שמפרש כאן
רש”י, שאלו בתי כהונה, בתי לווייה ובתי מלכות. כלומר, לדורות עולם נותר זיכרון
למעשה פשוט שנראה שהוא “אל”ף-בי”ת” של היהדות. מה החידוש בכך?

יש כאן שתי קושיות עיקריות ביחס למעשה
המיילדות: האחת- מה הייתה ההווה אמינא של פרעה? השנייה- מהי מעלתן הגדולה של
המיילדות?

עוד יש לעיין- מהי העצה של פרעה כאן ובגזירה
האחרונה להחיות את הבנות? פרעה מצווה “כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו וכל הבת
תחיון”, וכן כאן “ואם בת היא וחיה”. לכאורה היה מספיק לומר “אם
בן הוא והמיתן אותו”, וממילא לומדים שאם בת היא, אין להמיתה. מדוע הציווי
“אם בת היא וחיה” הוא חלק מן הגזירה? ובכלל יש לשאול על גזירה זו- מדוע
להרוג את הזכרים ולא את הנקבות? לכאורה נראה שאם פרעה רוצה לפגוע בכוח הילודה של
בני ישראל, עליו להרוג את הבנות ולא את הבנים. הרי לכל אישה יש כוח פוטנציאלי מוגבל
מאוד להתרבות, ואם יישארו אפילו גברים מעטים, תהיה אפשרות להולדה רבה, כמו החשבון
שעושה רש”י בפרשת וישלח, שהזכרים מעטים והנקבות רבות לפי יכולת ההולדה[ג].

גם תירוצן של המיילדות לפרעה שאינן
מספיקות לקיים את גזירתו, “בטרם תבוא אליהן המיילדת וילדו”, גם הוא
מעורר תמיהה. הרי אם כך יולדות העבריות, לשם מה צריך בכלל את המיילדת?

שִׁפְרָה וּפוּעָה

הגמרא במסכת סוטה דורשת באריכות את
עניין הירידה למצרים. נתבונן באחת הדרשות המביאה את מחלוקת רב ושמואל בעניין
המיילדות:

רב ושמואל,
חד אמר אישה ובתה, וחד אמר כלה וחמותה. מאן דאמר אישה ובתה – יוכבד ומרים ומאן
דאמר כלה וחמותה- יוכבד ואלישבע.

תניא כמאן
דאמר אישה ובתה, דתניא שפרה זו יוכבד, ולמה נקרא שמה שפרה – שמשפרת את הוולד. דבר
אחר, שפרה – שפרו ורבו ישראל בימיה. פועה זו
מרים,
ולמה נקרא שמה פועה – שהייתה פועה (ומוציאה את הוולד)[ד], דבר
אחר, פועה – שהייתה פועה ברוח הקודש ואומרת עתידה אמי
שתלד בן שמושיע את ישראל”[ה].

יש להקשות על מדרש זה כמה קושיות: ראשית
יש לשאול, מהיכן ידעו האמוראים שהמיילדות הן יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע? עוד
צריך לעיין בדרשה על שמות המיילדות. הפירושים ש’שפרה’ נקראה כך על שם שמשפרת את
הוולד ועל שם שפרו ורבו ישראל בימיה, ו’פועה’ על שם שפועה לוולד – כולם שייכים למקצוע
המיילדות. אולם הפירוש של השם ‘פועה’ שהייתה פועה ברוח הקודש, אמנם הוא מעניין
הלידה, אך אינו קשור לעניין המיילדות, וצריך עיון.

בנוסף, נראה שלשון האמוראים היא תמוהה
ביותר. אם היה נאמר “חד אמר יוכבד ומרים, חד אמר יוכבד ואלישבע”– היה
לכאורה פשוט יותר. אבל רב ושמואל סתמו דבריהם ולא פירשו, ולולי הגמרא שמבארת לנו דבריהם,
לא היינו יודעים במי מדובר- “חד אמר אישה ובתה וחד אמר כלה וחמותה”. מדוע
סתמו רב ושמואל דבריהם ולא גילו מיהי אישה ובתה ומיהי כלה וחמותה? האחרונים דקדקו
גם על היפוך הדורות שיש כאן, שבתחילה כתוב קודם אישה ואחר כך בתה, ולפי מאן דאמר
השני הכלה היא הראשונה והחמות היא השנייה. מה פשר היפוך הסדר הזה?

לפני שנעמיק בכל העניין, ברצוני להביא
בסיס לפתרון התעלומה שמופיע בדברי המהרש”א. המהרש”א מבאר, באופן מדוקדק
ומופלא, שהמיילדות הן יוכבד ומרים או יוכבד ואלישבע משום שהתורה מזכירה רק את שלוש
הנשים הללו מכל נשות אותו הדור. בדור הזה אין בתורה אלא שלוש נשים. ומכיוון שהתורה
לא באה לסתום אלא לפרש, כאשר כתוב “שפרה ופועה”, כנראה שאלו נשים
ידועות.

עוד מדקדק המהרש”א על הכתוב “ויאמר
מלך מצרים למיילדות העבריות אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה”. לדבריו, כאשר
התורה מפרטת שני עניינים היא מקדימה את הכלל, ולאחר מכן מפרטת, כגון: “ולעבר
יולד שני בנים שם האחד פלג… ושם אחיו יקטן…”, ועוד דוגמאות נוספות. זהו הנוסח
המקובל במקרא של כלל ופרט. אולם כאן אין את הכלל, אלא רק פירוט: “שם האחת
שפרה ושם השנית פועה”. המהרש”א לומד מכך, שמפני שהתורה מדברת על שתיים
מתוך שלוש הנשים הידועות שבאותו דור, היא אינה צריכה לפרט שהיו שתיים.

ב”עץ יוסף” מובא עוד רעיון
בשם ה”יפה תואר” המדקדק, שהמילים “למיילדות העבריות” כתובות בכתיב
חסר, וניתן לקרוא בלשון יחיד “למיַלֶּדֶת העברית”. כלומר, התורה כוללת
את שתיהן בדמות אחת. בכך רומזת התורה שלמרות שהיו שתי מילדות, הן קשורות אחת
לשנייה. ואם כן, הן אישה ובתה או כלה וחמותה. פירוש זה מסביר את מאמר האמוראים שלא
נקטו בשמן, אלא הצביעו על עצם הקשר שביניהן.

הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה

על מנת לעמוד על עומק הדברים שבפרשת
המיילדות, נתבונן באופן שבו מתארת התורה את תחילת השעבוד במצרים. בתחילת פרשתנו מתארת
התורה את התרבותם העצומה של בני ישראל: “וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ
וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם”.
פרעה חושש מבני ישראל ומפני מלחמה עמם, ומנסה לדכא את העם כדי שלא יפרה וירבה: “הִנֵּה
עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה
וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ
וְעָלָה מִן הָאָרֶץ”. יש לתמוה על התנהגותו של פרעה. אם פרעה מפחד להיות מאוים
במלחמה, לכאורה עליו להרוג את הגברים ולא את הילדים והתינוקות! הרי ייקח עוד זמן
רב עד שיגדלו. לכן נראה לומר שמפשט הכתוב עולה, שפרעה מאוים מעצם הילודה ואותה הוא
רוצה לעצור. בתחילה הוא מנסה להחליש את כוחו של העם בדרכים עקיפות- מיסים ועבודת
פרך, ורק לאחר מכן הוא גוזר גזירה ישירה על המיילדות.

הגידול הדמוגרפי של ישראל במצרים,
משבעים נפש לששים ריבוא גברים, הוא גידול עצום שאין כדוגמתו בכל העולם ובכל
ההיסטוריה. כדי לסבר את האוזן, אם במאתיים ועשר שנים האחרונות היה עם ישראל גדל
בקצב הזה, הגויים היו מיעוט בטל בששים בעולם. אם ישראל היו ממשיכים לגדול באותו
קצב ביציאה ממצרים, בהנחה שהם היו אז שלושה מליון, אחרי ארבעים שנה הם היו עשרים
ושבעה מליון! זהו האיום הגדול על פרעה וכנגדו הוא נלחם.

לפי דברי האבן עזרא, שפרה ופועה היו השֹרות
של המיילדות, ולפי חשבונו היו במצרים לפחות עוד חמש מאות מיילדות שעבדו תחת חסותן.
המיילדות הללו הן חלק מובנה ובלתי נפרד מדור שהילודה היא עיקר עניינו, והן הכתובת
למלחמתו של פרעה.

עדיין קשה להבין מדוע פרעה מצווה להרוג דווקא
את הזכרים ולא את הנקבות, בעלות כוח הילודה. חז”ל אומרים ש”בשכר נשים
צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים”[ו]. כוחן
של הנשים הצדקניות להוציא לפועל את כוח הילודה הקיים בהן ולהוליד, למרות גזירת
פרעה, היא מעלתן, ובזכותן נגאלו ישראל. הילודה הרבה היא המעשה העיקרי שהקב”ה
רוצה מהדור הזה. לכן הגיבורות של האומה הישראלית בדור הזה הן הנשים והמיילדות
שמעלתן עליונה. התורה מעידה עליהן שהיו יראות שמים, וחז”ל משווים זאת למעלתו
של אברהם אבינו בשעת העקידה שעליו נאמר “עתה ידעתי כי ירא אלוקים”[ז]. מהי יראת
האלוקים המיוחדת שהתגלתה באברהם ובמיילדות? הרי הם רק עשו את ציווי ה’. לכאורה כל
אדם, לו היה מתגלה אליו הקב”ה ומצווהו להקריב את בנו, היה עושה כך. יראת
השמים אצל המיילדות היא שהיו מוכנות להסתכן כנגד ציווי פרעה. אך הדבר לא ברור דיו,
ודאי לפי הרמב”ן ושאר הראשונים, שמפרשים שפרעה ציווה על המיילדות בהיחבא, והן
ידעו שהוא לא יפגע בהן. הרי אם פרעה היה מצווה בגלוי, מדוע הוא לא תלה אותן בכיכר
העיר באשמת מרידה במלכות? פרעה הבין שאם הוא יעניש את המיילדות בגלוי, יבינו כולם שהוא
גזר עליהן גזירה של השמדת עם, וידע שהדבר לא יתקבל. מהי, אם כן, מעלתן של המיילדות?

חֹמֶר וְצוּרָה

ברצוני להסביר את מעלת מעשה המיילדות על
פי דברי המהר”ל שמופיעים בכמה מקומות, המבחין בין דמות האיש לדמות האישה. במציאות
של ימינו אנו מתקשים לשמוע את דבריו, מפני שבדורנו מאיר אור חדש שאינו תואם תמיד את
דברי המהר”ל. עלינו להיות רגישים לפער הזה ולעסוק בו בהעמקה כדי שדברי
המהר”ל יתיישבו יחד עם האור שמאיר בימינו, מתוך זהירות מרבית שלא יידבק בנו
מאומה מן הקליפות הסובבות ומלפפות לעת עתה, את אותו אור חדש.

לדברי המהר”ל, האישה היא חומר
והאיש הוא צורה. האיש שייך במהותו לתוכן הדברים; הוא בעל תוכן ואפיון רוחני, בעל
כיוון ויעדים עליונים ונשגבים, ועוסק ביצירה ובעניינים רוחניים. לעומתו, האישה
שייכת לחומר הגולמי והפשוט של המציאות, ומהווה בסיס לצורה בלא האיכות, המהות, הזהות
והצביון המיוחסים לאיש[ח].

בנוגע לענייננו, הילודה אינה שייכת
לצורה, לתוכן ולעולם הרוח של העם שנולד, אלא לכמות החומרית שלו. ההתרבות העצומה של
בני ישראל, “פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד”, שייכת לחומר ולכמות
ללא צורה, כיוון וצביון. פרעה מבין שמי שעלול להשתמש בכל החומר הזה לרעה כדי להילחם
כנגדו הן לא הנשים אלא הגברים. הנשים אינן מסוכנות כי הן רק חומר וניתן להטביע בהן
כל צורה. אולם הגברים הם שעלולים להפוך את כל החומר הזה לצורה, לקחת את כמות “החומר”
שיולדות הנשים, וליצור ממנו יעד, לתת ביטוי לאופי הישראלי מול האופי המצרי, לכבוש
ולהילחם נגד פרעה. פרעה רואה שעדיין לא הגיע זמנו של היעד להופיע, כי החומר עדיין לא
סיים את תהליך גדילתו. להבנתו, רק שכשיגדל החומר הוא עלול לקבל צורה שיש בה איום
על ארצו. לכן פרעה מבקש למנוע מהחומר לקבל את הצורה שאינה רצויה בעיניו. בתחילה הוא
משעבד את ישראל ובכך מנסה להשכיח מהם את האפשרות להיות משהו אחר מלבד חומר. עבד
הוא חומר בפני אדונו, ופועל לפי הכיוון והיעד שהותווה לו על ידי אדונו. לכן פרעה
רוצה לשעבד את בני ישראל ולהפוך לחומר גם את הגברים[ט].

הניסיון של פרעה להפוך את ישראל לעם של
עבדים הוא רעיון כפול: ראשית, פרעה מעוניין להפוך את בני ישראל לחומר בלבד ולעקור
מהם את הרצון להיות צורה העומדת בפני עצמה. בסיום הפרשה אומר פרעה “נרפים אתם
נרפים, על כן אתם אומרים לכה נזבחה לה’”. כלומר, הרפיון בעבודה גורם לחשוב על
יעד, כיוון ועולם רוחני. לכן פרעה מכביד את העבודה עוד יותר: “תכבד העבודה על
האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר”[י].

נוספת על כך קומה שנייה, שפרעה מעוניין
להשבית את כוח הילודה של בני ישראל. כאשר הצורה הופכת לחומר, גם הכוח להוליד
מושבת. תפקיד האיש בהולדה לתת צורה לחומר נאבד, מפני שבני ישראל הפכו לעם של
עבדים, לעם של חומר. כך מלמדים חז”ל שהגברים במצרים לא רצו להוליד, כפי
שאומרת יוכבד לעמרם שגזירתו קשה משל פרעה[יא], משום
שצורתם הפכה לחומר.

בתחילה גזירתו של פרעה לא הועילה. אמנם
הצורה של ישראל כעם עבדים לא יצאה אל הפועל, אך החומריות המשיכה לפעול חומר ולהתפתח.
“וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ”. כביכול הצורה הפכה לחומר, והגברים
הפכו להיות כמו נשים – בעלי כוח ילודה חומרי ללא כיוון וצורה. על פי רוב מה שנותן לגבר
את הכוח להוליד הוא הטעם והכיוון, ואם הוא בעצמו הופך לחומר, הוא יורד מטה-מטה. אך
במצרים אפילו הכוח הגברי הפך להיות כוח נשי – “וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן
יפרוץ”.

בשתי הגזירות הראשונות גזר פרעה כנגד העולם
הגברי, בשרי מסים ובעבודת פרך. אמנם חז”ל דורשים שנשים קיבלו את עבודת
הגברים, אך מן הפשט נראה שעיקר העבודה הייתה על הגברים, כפי שאנו מוצאים שאיש מצרי
היכה איש עברי. לא שמענו שאישה הוכתה או שאישה עבדה. אולם לאחר שהגזירות הללו אינן
מועילות, פרעה מבין שהכתובת לגזירותיו צריכה להיות הכוח הנשי. לכן הוא פונה
למיילדות שהן התמצית של הכוח הנשי שאותו הוא מנסה ללחוץ ולשבור.

חז”ל אומרים שפרעה פנה למיילדות
שתישמענה לו לזנות,
אך הן סירבו[יב].
כיצד ניתן להבין זאת? האם הדברים היו כפשוטם? למה התכוונו חז”ל בדבריהם? על
פי רוב, דרך רבותינו בפירוש האגדות היא, שלא התכוונו לומר מעשים שהיו, אלא התכוונו
למהויות פנימיות. נדמה לי שהביאור הפשוט יותר לכך הוא, שכאשר פרעה ביקש מהמיילדות
לפגוע בעולם הגברי, בכך הוא בעצם ביקש לבטל את הצורה של ישראל, להשתלט על החומר
הנשי ולהעניק לו את צורתו שלו, ולקחת את כל כוח הילודה למצרים. פרעה לא הרג את
הנשים והבנות משום שהוא רצה את הכוח הזה לעצמו, על מנת שירבו ויעצמו במאוד מאוד
ויבנו בשבילו אימפריה בדורות מעטים. לפי פירוש זה, פרעה לא רצה לעצור את הילודה
אלא אדרבה- להמשיך את כוח הילודה הזה עצמו אך לתת לו את צורתו שלו. כך מצינו שהאיש
המקלל היה בן ישראלית ואילו אביו היה מצרי. כלומר, המצרים השתמשו בכוח הפריון של
נשות ישראל. כשפרעה ראה שהוא אינו מצליח לפגוע בצורה הישראלית, הוא ביקש לפגוע
בחומר של ישראל, בעצם כוח הילודה.

הַחֹמֶר נוֹתֵן צוּרָה

כשאנו מתבוננים בדבר מסתבר שבעצם יש פה עניין
מהפכני מאוד. באותו הדור, כשהצורה הולכת אל החומר כדי למוטט אותה, אדרבה, היא מקבלת
את כל העוצמות של החומר. גם כשהופכים את בני ישראל לעבדים, כלומר- כשהופכים את
הצורה לחומר, הפריון מתרבה.

זאת ועוד: בגזירה השלישית של פרעה מתגלה,
שדווקא הנשים הן שהופכות להיות אלה שנותנות את הכיוון והצורה. המיילדות הן שנלחמות
למען העולם הגברי – “ותחיין את הילדים”. הראשונים דורשים, שלא רק שהן לא
המיתו את הבנים אלא שהן דאגו להחיות אותם, השקו והאכילו אותם, וכשהיה צורך אף הכניסו
את הבנים לתוך ביתם ואימצו אותם. המיילדות במעשיהן נתנו צורה לחומר. הן טענו טענה
צורנית ואמרו שהן עם ישראל ולא עם מצרי. למרות שפרעה רצה שהן יהיו רק חומר והוא
ייתן את הצורה, הן בעצמן נתנו את הצורה, ולא הגברים. הדבר מתגלה ביתר שאת בדברי
חז”ל על המיילדות שפרה ופועה הן יוכבד ומרים. לדברי חז”ל, מרים עמדה
כנגד גזירתו של עמרם אביה לגרש את הנשים, ושידלה אותו לשוב ולהינשא לאמה יוכבד על
מנת להמשיך ולהעמיד צאצאים. חז”ל דורשים את השם ‘פועה’ שהופיעה פנים כנגד אביה
ראש הסנהדרין[יג].
כלומר, יש לה צורה משלה. ואכן, על פי עצת מרים, לקח עמרם את יוכבד, וכתוצאה מכך חזר
כל כוח ההולדה לעם ישראל. כלומר, הנשים מדריכות את הגברים, ומחזירות להם את הצורה
שכמעט נעלמה בצל גזירותיו של פרעה.

גּוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ

חז”ל לומדים שמצרים היא כאם
פונדקאית שבתוכה נוצרת ומתרקמת האומה הישראלית. “כעובר שהוא נתון בתוך מעיה
של בהמה והרועה נותן ידו ושומטה, כך “הנסה אלוקים לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי””[יד].
יעקב אבינו הוא הצופן הגנטי שלנו. הוא יורד למצרים וממנו מתפתחת האומה כולה, כמו
זרע בתוך רחם. קצב גידול האומה במצרים הוא קצב עצום, כמו דנ”א שמכפיל את עצמו
בתחילת היווצרות העובר. אם היינו ממשיכים לגדול כמו ההכפלה של הדנ”א ביממה
הראשונה של העובר, כל הקוסמוס היה נכנס בקצה העקב שלנו ולא היה ניתן לראותו אפילו עם
מיקרוסקופ אדיר. אם היינו ממשיכים לגדול כמו שגדל עובר, השמש הייתה יכולה לשבת לנו
על הכתפיים כמו תכשיט. זהו הקצב שבו גדל עובר.

מדוע גדל העובר בקצב מהיר שכזה? העובר
גדל כך משום שהוא צריך את האחדות הראשונית לגלות בכל האיברים והפרטים של החיים. זה
סוד העובר- איך ריבוי עצום ומגוון של איברים חי בהרמוניה, והכול פועל בו מתוך אחדות
אחת. כדי שבאחדות אחת יתגלה הכול, צריך גידול מהיר ביותר. לכן יעקב יורד מצרימה,
ומתחיל תהליך גידול מהיר ביותר, עד שאנו נעשים עם אחד. באומות העולם החומר והצורה
הם שני דברים נפרדים זה מזה- החומר לבדו והרוח לבדה, וכל עם אינו אלא ליקוט של בני
אדם זה לצד זה. אולם בישראל, החומר והצורה אינם שני דברים נפרדים זה מזה, אלא
אחדות אחת- “ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ”. זהו עומק כוח הילודה האדיר
המתגלה בהם במצרים.

לפי סדר בניינו של אדם, בתחילה, בעוברות
ובילדות, הצורה בלועה בחומר, ועם תהליך התבגרותו מתוך חומריותו נולדת צורתו. זהו
עומק הטבע האלוקי של המציאות- “ומפליא לעשות”, “שקושר דבר רוחני בדבר
גשמי”[טו].
עד שהצורה אינה עומדת על החומר, היא אצורה בקרבו בכוח, ומתוך החומר עולה הצורה ויוצאת
אל הפועל.

לפי דברינו, כל עניינה של מהות ישראל
במצרים – היותה עוּבר – שייכת דווקא לגידול הכמותי. לכן, כל זמן שישראל מצויים
במצרים, הצורה בלועה בתוך החומר, וכל הכוח הזכרי בלוע בתוך הכוח הנקבי. לפרעה לקח
זמן להבין עניין זה. בתחילה הוא זלזל בחשיבותו של הכוח הנשי, וביקש לגדוע את הצורה
ולהרוג רק את הזכרים. לאחר שהוא ראה שהוא אינו מצליח להילחם בגברים, הוא נלחם כנגד
הכוח הנשי בעצמו כדי להפקיע ממנו את היכולת להוליד גברים, את הצורה הישראלית. פרעה
ביקש להשתמש בכוח החומר שבבני ישראל- בכוח הפריון של הנשים- וליצוק בו צורה משל
עצמו. אולם, כל המהות של ישראל במצרים היא, שהצורה אצורה בתוך החומר, ונולדת מתוכו.
לכן פרעה אינו מצליח להילחם בעם ישראל גם בגזירתו כנגד המיילדות המולידות את הצורה
מתוך החומר.

אִשָּה וּבִתָּהּ אוֹ כַּלָּה וַחֲמֹתָהּ

דברינו כאן יש בהם כדי לתרץ את הקושיות
העולות ממחלוקת רב ושמואל. למאן דאמר שהמיילדות הן אישה ובתה יש להסביר, שבקשר
שבין אישה לבתה בא לידי ביטוי הכוח הנשי גרידא, ללא זכרים. כוח הילודה עובר מדור לדור
מאם לבתה, מנוקבא לנוקבא. דעה זו היא גם דעת הברייתא, וכך מפרש גם רש”י[טז].

למאן דאמר שהמיילדות הן כלה וחמותה, זהו
קשר שמאחוריו עומדת דמות של גבר, הבן והחתן. האיש הזה הוא צורה של אשתו. ואף על פי
שהאיש עדיין סמוי ואצור בתוך העולם הנשי, הוא הנוכח העיקרי בקשר שבין כלה וחמותה,
והוא שממשיך ומעביר את השושלת בעולם הנשי. אמנם הוא לא מיילד, אבל הוא הממשיך. וכשהבן
ממשיך, אף על פי שזו המשכיות של הכוח הנשי, הכוח של הצורה הוא בעצם הקו שמקשר,
והכלה היא העיקר מפני שהיא נושאת את הצורה של בעלה, מה שאין כן החמות. לכן הכלה מופיעה
כאן לפני חמותה.

יש מקום לומר שמחלוקת רב ושמואל אם המיילדות
הן אישה ובתה או כלה וחמותה, עוסקת בשאלה מהי הדמות העיקרית שהופיעה בשעבוד מצרים-
עצם הדמות הנשית של כוח הפריון או הדמות הגברית, שאצורה וסמויה בדמות הנשית, שהיא
הצורה העתידה להופיע בהמשך, ובה טמון היעד של הכול.

בספרי הפנימיות כתוב, שבדברי אגדתא אין
מחלוקות, וכך נראה לבאר גם במחלוקת שאנו עוסקים כאן. אין כאן מחלוקת, אלא שתי
בחינות המתבארות בצורה כפולה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשני הפירושים השונים לשמות
המיילדות. לפי הפירוש השני שמביאה הגמרא, שפרה נקראה כך על שם שפרו ורבו ישראל
בדורה. כלומר, שפרה היא אם כל המיילדות והשורש של כל כוח הפריון והילודה באותו דור.
שמה מבטא את כוח הפריון שפרו ורבו ישראל בדורה. לכן היא נקראת על שם הדור כולו.

הגמרא ממשיכה ומבארת, שפועה נקראה כך על
שם שפעתה ואמרה “עתידה אמי להוליד את מושיען של ישראל”. פועה אומרת שכוח
ההולדה של שפרה עתיד להעמיד את הצביון של כלל ישראל על ידי משה רבנו. משה רבנו הוא
הצורה של כלל האומה הישראלית, נותן התורה ומורה דרכה, שכולה כחומר כלפיו, והוא
שנותן לה כיוון, צביון ויעד. “משה איש האלוקים – חציו ולמטה איש, חציו ולמעלה
אלוקים”[יז].

אם כן, ביאור שמותיהן של שפרה ופועה הוא
ביטוי לשני הצדדים שמתבארים במחלוקת רב ושמואל- האם המיילדות הן אישה ובתה או כלה
וחמותה. כלומר, האם העיקר הוא בניין החומר, או הצורה שעתידה להיוולד מכך.
רש”י בביאורו לשם פועה מביא את הפסוק “כיולדה אפעה”[יח].
היולדת פועה וצועקת משום שמה שטמון בפנים כבר מבקש לצאת. היולדת היא בעצמה כוח
ההולדה, והמיילדת תפקידה – להוציא את הטמון החוצה. אם כן, שפרה היא עצם כוח ההולדה
החומרי ואילו פועה מבטאת את פריצת הצורה החוצה.

שתי הבחינות הללו אנו מוצאים בפירוש
הראשון של הגמרא לשמותיהן של המיילדות, כפי שאף מפרש רש”י. לפי פירוש זה, שפרה
היא זו שמשפרת את הוולד. כלומר, מסדרת את אבריו ובונה לו את העולם החומרי, ואילו פועה
היא זו שפועה אל הוולד, משוחחת איתו ומפתחת בו את הצורה. שפרה היא זו שגידלה את
הצד החומרי, ואילו פועה פיתחה את הצד הרוחני.

כשמשה נולד מי שדאגה לו היא מרים. כל מה
ששפרה הניקה את משה הוא רק מכוחה של פועה. לידתו של משה מסמנת את נקודת הפריצה של
הצורה לתוך החומר. זהו תפקידה של מרים ולא של יוכבד. יוכבד יולדת את משה ושמה אותו
בתיבה, ואילו מרים מנתבת את הצורה. מכוח עצמה היא מחליטה לשמור על משה – “ותתצב
אחותו מרחוק”. אף אחד לא שלח אותה לכך. זה הכוח של פועה. זה מה שהיא פועה וזו
הנבואה שלה, כפי שהופיעה פנים כלפי אביה. יש מי שמפרש, שכאשר הוולד היה עוד בתוך
הרחם הייתה פוּעה פוֹעה אליו, וכמענה לפעייה שלה הוא היה יוצא נולד. כלומר, פועה היא
הביטוי לכוח ההולדה של האישה לפרוץ החוצה ולהוציא לפועל את הצורה האצורה בתוכה.

כֹּחַ הַחֹמֶר

שמעתי מהרב יצחק גינזבורג בשם המגיד
ממעזריטש, שמן העובדה שתשעה גדולי הדור אינם יכולים להגיד קדיש וקדושה, ואילו עשרה
יושבי קרנות יכולים, מתגלה הכוח של הכמות בישראל. יש כאן הבחנה מדהימה: אם תשעה מגדולי
הדור נמצאים יחד, השכינה אינה שורה ביניהם, אך בקרב עשרה מישראל, אפילו אם הם יושבי
קרנות, שורה השכינה. “כל בי עשרה שכינתא שריא”[יט]. כלומר,
השראת השכינה תלויה בכמות ולא באיכות.

כיצד יש להסביר זאת? בעולם הגויי הרוח
והחומר נפרדים. אולם בישראל, הרוח לא “נפלה” לתוך החומר אלא החומר הוא בעצמו
גילוי אלוקות, והוא בעצמו אוצר בקרבו את כל עולם הרוח. כך יש להסביר גם את שהותם
של ישראל במצרים: מצרים היא כוח החומר של העולם. לפי תפיסתה העולם החומרי הוא הכול.
“לי יאורי ואני עשיתיני”. ישראל מגדלים את החומריות שלהם בתוך העולם
החומרי של מצרים ובונים את בניין החומר של האומה הישראלית. לשם כך שועבדו ישראל
במצרים ובכך הם עסקו באותה שעה. דווקא במצרים, כאשר החומר גדל ומתרבה, מתגלה כל
מעלתם של ישראל, “גוי אחד בארץ”, שמתוך החומר מתרקמת הצורה. מתוך השקיעה
הגמורה בתוך עולם החומר ובשעבוד לו, התגלה שהחומר של ישראל נושא בקרבו את כל צורתו,
ואת כל קומתו הרוחנית והנשמתית.

כְּהֻנָּה, לְוִיָּה וּמַלְכוּת

היחס שבין אישה ובתה הוא בעל מעלה עצומה
על פני היחס שבין כלה וחמותה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי אצל המיילדות. בקשר כלה
וחמות מדובר כאמור, על יוכבד ואלישבע, והשכר שהן מקבלות “ויעש להם בתים”,
הוא שמאהרן ואלישבע יצאה כהונה ומיוכבד יצאה גם לווייה. למעלה מזאת, כשמדובר על
יוכבד ומרים בקשר אישה ובתה, יוצאות מהן כהונה ולווייה ואף מלכות. מרים שנישאה
לכלב היא אמהּ של מלכות.

מהי ההבחנה העמוקה שבין המלכות לכהונה
ולווייה? הכהונה והלווייה הן הצורה של ישראל ואילו המלכות היא ה”חומר”
של ישראל. למאן דאמר שהמיילדות הן אישה ובתה, החומר של ישראל, המלכות, בא מהן. אך
למאן דאמר שהמיילדות הן כלה וחמותה, יוצאת מהן רק הצורה, כהונה ולווייה, אך החומר אינו
שייך לשם.

האיש הוא זה שקובע את השייכות לשבט
ולמשפחה כי הוא זה שנותן צורה פרטית. הצורה היא תמיד פרטית וחלקית ומסמנת את הגבול
הצר של החומר. אם לא הייתה לחומר צורה, הוא היה ממשיך מצד עצמו עד אינסוף. אפשר
לומר שצורה היא מלשון מִצרים. לכן מצרים נלחמו דווקא נגד הצורה של ישראל, אך החומר
לא הפריע להם. לעומת האיש שקובע את הצורה הפרטית- כהן, לוי או מלך, האישה האם היא
זו שקובעת מיהו יהודי. כלומר, מהחומר של עצם היהדות נולדות הצורות – כהונה לווייה
ומלכות.

וַתִּירֶאןָ
הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים

על המיילדות נאמר “וַתִּירֶאןָ
הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים”, ויש להבין- מה יראת האלוקים הגדולה שהתגלתה
בהן? נדמה שיש כאן לימוד גדול לעבודת ה’ שלנו. נשאלת השאלה מה העיקר בעבודת ה’-
החומר או הצורה. למשל, מה העיקר אצל אדם שמניח תפילין – הנחת התפילין או הכוונה?
הנחת התפילין היא מעשה חומרי כעין הנוקבא, ואילו הכוונה היא ה”צורה” שבהנחת
התפילין. ודאי ש”מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה”. ובכל זאת, עדיין יש כאן
גוף ונשמה, ובדרך כלל הנטייה היא לומר שהעיקר הוא נשמה. למרות זאת, כשיש מצווה
וכוונה, ודאי שהעיקר הוא המצווה ולא הכוונה. הכוונה נולדת מתוך המצווה, כפרי שנולד
מהשורש. כוח החיוניות וההולדה הוא השורש, והצורה שנולדת מתוך כוח זה היא הפרי.

מהי מעלתן הגבוהה של שפרה ופועה? ברצוני
לבאר לפי דברינו, שמעלתן של שפרה ופועה היא ששיפרו את הוולד ופעו לוולד באופן שהן
היו נאמנות ביותר לחומר, עד כדי שצורה כשל משה רבנו יצאה ממעשיהן, כהונה, לווייה
ומלכות.

כל מיילדת יודעת שהוולד הוא חומר שממנו
עתידה להתפשט צורה. לכל אורך הדורות מיילדת החזיקה ילד עוד לפני שקראו לו בשם, לאחר
מכן קראו לו בשמו- “ישראל”, ולבסוף התברר שזהו רבי ישראל בעל שם טוב;
מיילדת החזיקה ילד שקראו לו “אברהם יצחק”, ולבסוף התברר שזהו הרב קוק,
וכן הלאה. מעלתן של המיילדות במצרים היא שהיה להן אמון בעומק הגנוז והנסתר של
החומר. המיילדות ידעו שהצורה נמשכת מן החומר והיא רק ענף שלו, אך בחומר עצמו כבר
טמון ונמצא כל מה שיצא אחר כך אל הפועל. המיילדות חשו בכל כוחן את הצורה הטמונה
בו. שפרה – מצד אחד שיפרה את הוולד, ומצד שני כל כוח פריון הדור על שמהּ. עם כוח
האמון שהחומר של ישראל גדֵל כעת והצורה תצמח מתוכו, כך שיפרה מרים כל ילד. וכן
פועה – מצד אחד פעתה לוולד, ומצד שני באותה פעייה הייתה רוח הקודש מכריזה על
מושיען של ישראל. עם רוח הקודש של מושיען של ישראל שאצור בקרבה, היא פועה לכל ילד.

לא רק שהמיילדות לא המיתו את הילדים,
אלא הן החיו אותם- נתנו להם חיים של יראת אלוקים ושל ידיעת מעמקי החיים הישראליים
בתוך החומר הישראלי, ידיעת השראת השכינה בקרב עשרה יושבי קרנות. עם מיילדות שכאלה
גדל דור דעה. וכשיש מי שיודע את השראת השכינה בעשרה יושבי קרנות, ממילא הם כבר
בטלים מלהיות יושבי קרנות, והופכים בעצמם להיות גדולי הדור.

יראת אלוקים של המיילדות כמו יראת
אלוקים של אברהם אבינו בעקידה, היא הדבקות בעשיית המצווה באופן מלא חיים, היודע שכל
המדרגות העליונות ביותר גנוזות בה. מה שאנו אומרים שהיינו גם אנו מוכנים למסור את
הבן אם הקב”ה היה מצווה אותנו- זה נכון, אך רק בגלל אברהם אבינו. ומה שפשיטא
לנו ש”מאי חזית דדמא דידך סומק טפי”- זה נכון, אך רק מכוחן של שפרה
ופועה. הם שחשפו בקרבנו את יראת האלוקים המתגלה בנו.

להיות ירא שמים משמעותו- לא להתנות איזו
צורה ברצוני להטביע על החומר שהקב”ה נתן לי, אלא להאמין שבחומר שהקב”ה
נתן לי, טמונה גם הצורה בעצמה. כל צורה שתיוולד מתוכו היא רק סעיף של גילוי אלוקות
והשראת השכינה. כך גם במצוות: הכוונה האמיתית היא שהחומר בעצמו אוצר בקרבו את
הצורה ואת כל מה שעתיד להיות. כל הרעיונות שאתן למצווה, כולן כבר אצורות וקיימות
בתוך חומריות המצווה בעצמה. כשאדם עושה מצווה והכוונות לוקחות אותו לצורה בנפרד
מגוף המצווה, בכך הוא מבטא שלדידו בצורה נמצא העיקר, ברעיון האנושי ולא בחומר
האלוקי. אולם עיקר יראת השמים הוא לעשות מצווה כמאמרה, מפני שהקב”ה ציווה,
מפני שהמְצווה מתגלה פה, ולא מפני שיש לה הסבר וכוונות עליונות. דווקא מתוך כך
עולות ונובעות הכוונות העליונות האלוקיות. שפרה ופועה היו מרוכזות בעצם הדבר, בילדים
ובגידולם, ללא מחשבות וכוונות אחרות, וזו יראת האלוקים שלהן.

על הפסוק “מגיד דבריו ליעקב חוקיו
ומשפטיו לישראל” אומר ה”שפת אמת”, שגם המצוות השכליות שמתקבלות על
הדעת האנושית, גם אותן עושים ישראל מפני שהקב”ה ציווה ולא מפני הבנתם[כ]. ההבנה
נולדת מהמצווה כמאמרה, כמו שמשה רבנו נולד מפעייתה של מרים ומיוכבד בעצמה. זו יראת
אלוקים האמיתית, והיא זו שהתגלתה דווקא כשישראל היו משועבדים למצרים לפני שיצאו
לחירות. השעבוד הוא שאדם עושה מצווה כעבד, כחומר, בלי תוכן ויעד, אלא כאינסוף
ששורה בעצמו, בחומר שאין לו מצרים. השראת האינסוף בעצמו זה הטעם בכל מצווה, והיא
שמולידה את הצורות היפות והנאות. ההתרבות העצומה במצרים היא שהולידה את החירות. יוכבד
ומרים הן שהולידו את משה רבנו. לכן המיילדות נקראו ‘יראות אלוקים’ ועל ידן נבנה
בית ישראל.

 ˜™

[א] שמות א טו-כא

[ב] סנהדרין עד
ע”א

[ג] רש”י
בראשית לב טו “מאתים עיזים צריכות עשרים תיישים, וכן כולם הזכרים כדי צורך
הנקבות”.

[ד] הנוסח בסוגריים הוא על פי רבנו חננאל ועל פי מדרשים
אחרים, וכנראה שלא היה נמצא ברוב הדפוסים.

[ה] סוטה יא
ע”ב

[ו] סוטה יא
ע”ב

[ז] שמות רבה א
טו

[ח] כיום כוח הצורה העמוק, הפלאי והנסתר שאצור בתוך
החומר הולך ומתגלה, והאישה מופיעה בדרכים נוספות. ואין כאן המקום לעמוד על סוגיה זו.

[ט] במידה לא מבוטלת, בימי קדם קיים קשר בין יחס העבד
לאדונו ליחס האישה לבעלה שעושה את מלאכותיו כמלאכות שעבד עושה לאדונו.

[י] שמות ה ט

[יא] שמות רבה א
יג

[יב] שמות רבה א
טו

[יג] שמות רבה א יג

[יד] דברים ד לד;
ילקוט שמעוני רמז תתכו

[טו] רמ”א
שולחן ערוך אורח חיים ו א

[טז] יש לתמוה כיצד אמורא חולק על ברייתא. וניתן לתרץ
שהדעה החולקת על הברייתא היא דעת רב, או כפי שיש מי שרוצה לומר שבמילי דאגדתא
אמורא יכול לחלוק על תנא.

[יז] דברים רבה יא
ד

[יח] ישעיהו מב יד

[יט] סנהדרין לט
ע”א ראה תניא יא ואגרת הקודש כג

[כ] שפת אמת
משפטים תרמ”ה