• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

בת י-ה - פרשת שמות

סיפור גידולו של משה בבית פרעה הוא מופלא ביותר.
כיצד ייתכן שמשה העברי גדל בבית פרעה בניגוד לגזירותיו,
וכיצד ייתכן שבת פרעה היא שמצילה את מושיען של ישראל?
ננסה להבין את עומק הגאולה המתרחש כאן, שיש בו סימן לדורות עולם.


וַיְהִי לָהּ לְבֵן

ראשית גידולו של משה רבנו מתואר בפרשתנו על רקע גזירתו של פרעה "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". בעקבות גזירה זו, שמה יוכבד את משה ביאור לאחר שהוצפן שלושה חודשים, ומשם הוא נלקח על ידי בת פרעה:

 

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים. וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר. וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ. וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף וַתִּשְׁלַח אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ. וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה. וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה לֵכִי וַתֵּלֶךְ הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד. וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהו. וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה וַיְהִי לָהּ לְבֵן וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ[א]

 

לפי דברי חז"ל, גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" ניתנה ביום שנולד בו משה רבנו ובטלה בו ביום[ב]. כלומר, גזירה זו הייתה מכוונת דווקא כנגד לידתו של משה, משום שאיצטגניניו של פרעה ראו שמושיען של ישראל עתיד ללקות במים, ולכן ביקשו להטביעו ביאור. בשל גזירה זו הצפינה יוכבד את בנה ולאחר מכן שילחה אותו ביאור, וכך התגלגל שבת פרעה היא שהצילה את משה וגידלה אותו בביתה, בית פרעה.

 סיפור זה שיש בו עניינים תמוהים רבים, אומר דרשני. השאלה הקשה ביותר בכל הסיפור נוגעת להתנהגותה של בת פרעה אשר יוצאת כנגד גזירת אביה, ומצילה ילד מילדי העברים. כך אומרת הגמרא:

"ונערותיה הולכות"- אמר רבי יוחנן אין הליכה זו אלא לשון מיתה, וכן הוא אומר 'הנה אנוכי הולך למות'. "ותרא את התיבה בתוך הסוף", כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה [כיוון שראה שהיא באה להציל את משה] אמרו לה: "גבירתנו מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה, בניו ובני ביתו מקיימין אותה, ואת עוברת על גזירת אביך?!", בא גבריאל וחבטן בקרקע[ג].

 

לפי פשט התורה קשה מאוד לתרץ פלא זה: לא רק שבת פרעה אינה מטביעה את משה העברי על פי גזירת אביה, ואף אינה מתעלמת ממנו, אלא שהיא חסה וחומלת עליו ולוקחת אותו עמה לגדלו!

עוד יותר מכך: כשמרים אחות משה מציעה להביא מינקת שתניק את הילד, בת פרעה מגדילה את פשעה בכך שהיא נותנת לאישה עברייה לדאוג לגידולו של התינוק. חז"ל אף דורשים את דבריה "היליכי את הילד", שנבואה יצאה ממנה: "נתנבאת ולא ידעה מה נתנבאת: היליכי, שליכי הוא"[ד].

העובדה שמשה נלקח על ידי בת פרעה ונעשה לה לבן, כלומר, שבסופו של דבר פרעה הוא שמגדל את מי שעליו נגזרה הגזירה, היא מפליאה ביותר, הן לשעתה והן לדורות. מה בא דבר זה ללמדנו כאן ולדורות עולם?

 

בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה

מי היא בת פרעה ומה זכתה שהתגלתה בה צִדקות מופלאה בתוך עומק הרשעה, שדווקא היא שגידלה את גואלם של ישראל? בספר דברי הימים מוזכרת בת פרעה שנישאה למרד: "וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה אֲשֶׁר לָקַח מָרֶד"[ה]. חז"ל דורשים, כפי שנראה מהקשר הפסוקים, שמרד הוא כַּלב שנשא לאישה את בת פרעה[ו], ולא עוד אלא שיש לה גם שם עברי- בתיה שמה. הדברים מלמדים שבת פרעה צעדה צעד נוסף בצדקותה, התגיירה, ונכללה בכלל ישראל. דברים אלו הם מפליגים ביותר וצריכים הסבר. יש להתבונן בדמותה של בת פרעה ובהנהגה האלוקית שמתגלה בסדר הזה. כיצד בתוך עומק הרשעה מופיעה צדקת כזאת, ומדוע כל גאולתן של ישראל באה דווקא באמצעותה?

רבותינו הרבו לדרוש אודות דמותה המיוחדת של בת פרעה במדרשים מופלאים. הגמרא במסכת סוטה מונה את מעלותיה הרבות של בת פרעה. בשם רבי שמעון בר יוחאי נאמר: "ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור", אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: מלמד שירדה לרחוץ מגילולי אביה וכן הוא אומר 'אם רחץ ה' את צואת בנות ציון'[ז]. כלומר, רחצתה של בת פרעה נדרשת כאן כטבילת היטהרותה מטומאת עבודה זרה וכמעשה גיורה. חז"ל מגדילים ואומרים שכיוון שבתיה גידלה את משה כבן, לכן הוא נחשב כבנה. עוד דורשים חז"ל שבת פרעה היא אחת מתשעה שזכו להיכנס בחייהם לגן עדן[ח]. במדרש הגדול אף נאמר שבת פרעה ניחנה בתכונות של נביאה:

 

"ותקם בעוד לילה" – זה בתיה בת פרעה, שהייתה רואה ברוח הקודש שעתיד מושיען של ישראל שיתגדל על ידיה, והייתה משכמת ומערבת היא ונערותיה לטייל על היאור. וכיון שבא משה לידה, נתן לה הקב"ה מה שביקשה ושמחה הרבה. דכתיב: "ותפתח ותראהו את הילד".

חז"ל מפליאים בדרשותיהם אודות הקשר שנוצר בין בת פרעה למשה. אומר המדרש:

 

"ותביאהו לבת פרעה ויהי לה לבן". הייתה בת פרעה מנשקת ומחבקת ומחבבת אותו כאילו הוא בנה. ולא הייתה מוציאתו מפלטרין של מלך. ולפי שהיה יפה הכול מתאווין לראותו. מי שהיה רואהו לא היה מעביר עצמו מעליו. והיה פרעה מנשקו ומחבקו, והוא נוטל כתרו של פרעה ומשימו על ראשו, כמו שעתיד לעשות לו כשיהיה גדול. וכן בת פרעה מגדלת מי שעתיד להיפרע מאביה. ואף מלך המשיח שעתיד להיפרע מאדום יושב עימהם במדינה, שנאמר "שם ארעה עגל ושם ארבץ"[ט].

 

אחד מן המדרשים דורש, שלפי החשבון, משה נולד בז' באדר לכן שלושה חודשים לאחר מכן, כשהוצא ממקום הצפנתו, היה יום ו' בסיוון. כלומר, היום שבת פרעה הוציאה את משה מן המים, היה יום שניתנה בו תורה לישראל, ו' בסיוון. דעה אחרת בדברי רבותינו טוענת שהיה זה יום כ"א בניסן, שהוא יום קריעת ים סוף[י]. כלומר, סיפורה של בת פרעה אשר בוקעת את המים ומצילה את משה, מנהיגם של ישראל, הוא סיפור הקדמה להצלת ישראל ממי ים סוף!

עוד דורשים רבותינו, שדווקא השם שניתן למשה על ידי בת פרעה הוא שנשאר לעולמי עד ולדורות עולם.

 

"וְאֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה בַת פַּרְעֹה" ר' יהושע דסכנין בשם רבי לוי, אמר לה הקדוש ברוך הוא לבתיה בת פרעה משה לא היה בנך וקראתו בנך, אף את לא בתי ואני קורא אותך בתי, שנאמר "אֵלֶּה בְּנֵי בִּתְיָה" - בַּת יָ-ה. אמר לו הקב"ה למשה חייך מכל שמות שנקרא לך איני קורא אותך אלא בשם שקראתך בתיה בת פרעה "ותקרא שמו משה"- "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה"[יא].

 

כיצד נתן להסביר את העניינים המופלאים הנקשרים לדמותה של בת פרעה?

 

חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטוּמִים

על מנת להבין את היחס המופלא שהתגלה בין בת פרעה למשה, נתבונן בשתי מערכות היחסים שבינינו לבין אומות העולם. בזמן הגלות, מיעטו רבותינו לעסוק ביחס שבין ישראל לעמים. הגויים שבקרבם חיִינו, אשר נגסו בנו ובדרך כלל מיררו את חיינו, לא זכו, מפני רשעותם, להתבוננות בעין טובה מצד רבותינו. היחס החיוב פנה בייחוד לחכמתם ולתוכן דבריהם בפילוסופיה ובמדע, אך לא למעמדם ולעצם אישיותם. הרמב"ם בהקדמה ל"מורה נבוכים" אומר "שמע האמת ממי שאמרה", ומנהל דיון פילוסופי עם חכמי יוון ועם המפרשים הערביים המאוחרים של אריסטו, אך לא דן במעמדם של אומות העולם כפי שהיו בזמנו.

בכל תקופת הגלות היו ישראל נתונים תחת האומות, וממילא כל כוחה של האומה היה נתון בהישרדות. כדבריו המפורסמים של הרב ש"ך זצ"ל, שמה שהחזיק אותנו אלפיים שנה בגלות היא התורה הקדושה. אולם, כאשר אנו שבים לארץ ישראל, משהו משתנה לבלי היכר. ישראל יוצאים מתחת ידם של אומות העולם, ומתחילה תקופה חדשה של מהפך ממצב של עונש למצב של גאולה שאינה תלויה בתשובה. בעת כזו, העיקר הוא האהבה. איננו עוסקים עוד בהישרדות, אלא כל כוחנו מתגלה ומשתכלל. מתוך כך מתגלה יחסם של ישראל לאומות העולם שלא על רקע המאבק שבינם לבינינו, אלא מתוך נקודת מבט אחרת.

נקודת מבט זו באה לידי ביטוי בדברי מרן הרב קוק זצ"ל שיחד עם ההרחבה וההעמקה הגדולה בעניינה האלוקי של האומה הישראלית, הרבה לעסוק במעלות המסתתרות באומות העולם מאחורי חסרונותיהם הגלויים. שורש ויסוד לדבריו נמצאים בדברי הכוזרי, שלימד והדגיש את יתרונה של האומה הישראלית- האומות המתות לעומת האומה החיה, עם זאת קרא ריה"ל לישראל "לב באברים", כלומר שגם אומות העולם נכללים באורגן השלם שבמרכזו ישראל.

מרן הרב קוק זצ"ל עסק בשני עניינים בנוגע ליחס שבין ישראל לאומות העולם. הוא העלה את מעלתם של ישראל באופן שכמעט אין לו אח ורע בכל ההיסטוריה היהודית. בנוסף, מרן הרב הרבה לעסוק אף במעלתם של אומות העולם, והסביר שמעלתם של ישראל לא נובעת מהשפלתם של האומות, אלא אדרבה, מנתינת המקום הראוי להם[יב].

שתי נקודות המבט בדברי מרן הרב זצ"ל מוסברות באמצעות החלונות המיוחדים שהיו במקדש שלמה, חלונות "שקופים אטומים"[יג]. מי שהיה נתון בתוך המקדש יכול היה להביט כלפי חוץ, ואילו מי שהיה מחוץ למקדש, לא היה יכול לראות את המתרחש פנימה. משמעות הדבר היא שבקדושה, מנקודת המבט של הפנים, הכול הוא קודש והכול הוא אלוקות, ואילו מנקודת המבט החיצונית, קיימת הבדלה בין החול לקודש על מנת שהחול לא יטמא את הקודש.

גם ביחסינו כלפי אומות העולם יש חוץ ופנים. מנקודת מבט חיצונית, ישנו חלון שאוטם ומבדיל בינינו לבין אומות העולם וקיימת בנו שנאה לאומות העולם, "המבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך ובין ישראל לעמים". לעומת זאת, מצד הפנים אנו רוצים בכל מאודנו שיתגלה כיצד כל העמים הופכים לבם לקרוא שפה ברורה בשם ה'.

גם ביציאת ישראל מבין האומות באים לידי ביטוי שני הצדדים הללו. מצד אחד, ישנו "יום נקם ושילם", כמו במצרים שלא נשאר עד אחד, מפני התיקון שהאומות צריכות לעבור. מצד שני, ישנו תהליך שהכול מתהפך לטובה באומות העולם, מפני שגם בעומק הרשעה ישנה נקודה ששייכת למעמקי הקודש, ועל ידה הכול מתהפך לטובה. אפילו מחיית עמלק שייכת רק מתחת השמים, ואילו מעל השמים גם הוא מתהפך לקדושה[יד].

 

עֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע

הנקודה, החבויה בעומק הרשעה, שבאמצעותה הכול מתהפך לטובה במצרים, מתגלה בדמותה של בתיה בת פרעה. על מנת להבין את מקומה במהלך הגאולה, נעמיק בהבנת היחס שבין הטוב לרע. המאבק בין הטוב לרע בצורתם הטהורה, התקיים רק לפני חטא עץ הדעת. לאדם הראשון היה יצר לחטוא עוד לפני החטא, אבל האכילה מעץ הדעת טוב ורע ערבבה את כל העולמות. אין כבר טוב בלא רע, ואין רע בלא טוב. ערבוב זה חל גם בהקשר ליחס שבין ישראל לאומות העולם, כפי שהסברנו לעיל: מצד אחד יש בנו שנאה כלפי האומות, ומצד שני אנו מצפים לתיקונם.

הערבוב שבין הטוב לרע מתגלה בשיא תוקפו במציאותם של ישראל במצרים. כל הורתו של משה רבנו באה בתערובת. עמרם אביו שהיה ראש הסנהדרין באותו דור, צדיק יסוד עולם, מארבעה שלא חטאו ומתו בעטיו של נחש[טו], פרש מאשתו עקב גזירת פרעה. כפי שטענה כנגדו מרים בתו, בכך הוא גזר גזירה קשה יותר משל פרעה, שפרעה גזר על הזכרים ואילו הוא גזר אף על הנקבות. פרעה גזר רק על עולם הזה, ואילו עמרם גזר גם על העולם הבא. גזירתו של פרעה ספק מתקיימת ספק לא, ואילו גזירתו של עמרם ודאי מתקיימת, שנאמר "ותגזור אומר ויקום לך"[טז].

שיקוליו של עמרם לגירושיו הם אמיתיים ומציאותיים. מצד מצוות פרו ורבו, עמרם לא היה חייב בה כי כבר היו לו בן ובת. מצד הגזירה, עמרם לא רצה להיכנס לסכנה שיהרגו את הילד, לכן הוא מחכה שתעבור הגזירה. לפי דברי חז"ל גזירה זו הייתה גזירה זמנית משום שהיא הייתה מכוונת לזמן לידתו של משה[יז]. בימי מרים ואהרן ודאי שלא הייתה גזירה, וגם לאחר לידתו של משה, שהרי יצאו שישים ריבוא מבני ישראל. עמרם הבין שהאצטגנינים של פרעה רואים שייוולד מושיען של ישראל, אך חושב שאין הוא צריך להיות שותף בכך, והקב"ה יפעל את שלו.

לעומת עמרם, גם בבת פרעה חלה תערובת מופלאה שבין טוב לרע. בת פרעה לוקחת סיכון גדול יותר משל יוכבד, שהרי מעשה המרידה במלכות שהיא עושה כבת המלך, עלול להביא עליה סכנה והפסד מרובה ביותר. על אף הגזירה של אביה, היא מצילה את משה ומגדלת אותו כבנה, עד כי לבסוף גם פרעה בעצמו מחבקו ומנשקו.

אם לא די בכך, התערובת שבין טוב לרע, כפי שבאה לידי ביטוי בדמותו של משה רבנו עצמו, היא מופלאה ביותר. נשאלת השאלה מדוע הצפינה יוכבד את משה רק שלושה חודשים ולא יותר? דעה אחת, המפורסמת בדברי חז"ל, מלמדת, שהמצרים ציפו ללידה לאחר תשעה חודשים ואילו משה נולד בחודש השביעי[יח]. הגמרא במסכת סוטה מביאה הסבר אחר ומפרשת, שלאחר גזירת פרעה גירש עמרם את יוכבד, אך היא הייתה כבר בתחילת הריונה. המצרים חשבו שהיא אינה בהיריון ולכן ספרו את חודשי ההיריון מהזמן שעמרם חזר לאשתו, אך לא ידעו שהיא כבר בהיריון[יט]. בשלושת החודשים שהיה עמרם פרוש מאשתו, בטלו בעקבותיו כל ישראל מפריה ורביה. לכן יש לומר שמשה רבנו היה היחיד מישראל שהתרקם וגדל ברחם אמו באותם חודשים. הורתו של משה התרחשה סמוך מאוד לגזירתו של עמרם, ערב הגט שנתן ליוכבד אשתו. יש מקום לומר שעמרם ציין את הפרידה מאשתו בשמחה, כפי שמורה ר' שמעון בר יוחאי לזוג מצידן שלא נפקדו וביקשו להתגרש זה מזה[כ]. מתוך שמחת הדבקות הזו שקדמה לגירושין, נולד מושיען של ישראל.

לפי הסבר זה, משה רבנו סובל הפכים מקצה לקצה. שלושת חודשי העיבור הראשונים, הורתו וראשית גידולו הם אותם שלושה חודשים שהגזירה של עמרם רובצת בעולם. מנגד, ראשית גידולו של משה רבנו לאחר שלושה חודשים מלידתו, מתרחשת על ידי בתיה בת פרעה!

תערובות אלו מצריכות ביאור: כיצד גזירה קשה משל פרעה מתגלגלת דווקא על ידי עמרם, וישועה גדולה יותר משל יוכבד אם משה, מצדיקות הדור שלא נתקללה בקללתה של חוה[כא], מתגלגלת דווקא על ידי בתיה, בתו של פרעה? מדוע הקב"ה מגלגל את הדברים בתערובת מופלאה שכזו?

 

כִּי טוֹב הוּא

מה הם שיקוליו של עמרם בגזירתו לגרש את אשתו? עמרם מחפש את הטוב בתוך עומק השעבוד וטומאת מצרים. אולם, הניסיון למצוא טוב בעומק רע הוא בלתי אפשרי, כפי שבעלמא דשיקרא אי אפשר לקיים "מדבר שקר תרחק". הניסיון של עמרם להיות טוב התגלה בסופו של דבר כעומק של רע, אפילו יותר מפרעה. תערובת טוב ורע.

שיקול הדעת שבין עמרם למרים הוא דק מן הדק. כיצד ניתן לדעת מהו רצון ה' במצב כל כך נורא? ההווא אמינא של עמרם הייתה שלא צריך לפעול כדי שלא תבוא תקלה. לעומתו טוענת מרים, שאמנם אביה נמנע מלהביא תקלה, אך בכך הביא תקלה חמורה יותר. עמרם היה נתון בעומק התסבוכת של המציאות. החושך מצליח לבלבל את האור מלהוציא לפועל את רצונו בטוב, ולכן עמרם התקשה להכריע.

עומק הספק והתסבוכות שבמציאות, כפי שהתגלו במצרים, הביאו לצורך עמוק שתתגלה תורה בעולם. אצל האבות הקדושים הייתה הדרך ברורה, כפי ששתי כליותיו של אברהם היו יועצות לו[כב], אולם התערובת שבעולם הלכה וגברה. ירידתם של ישראל למצרים היא חלק מתערובת טוב ורע שגברה בעולם, עד כי היה צורך בהכרעה, שתתגלה תורה, אור מלפני שנברא העולם, על מנת לפתור את התערובות ולהאיר את המציאות.

רק לאחר שלושה חודשים, לדעה אחת שהזכרנו בו' בסיוון, הבין עמרם שיש צדק עם בתו ועליו לשוב לאשתו. הזמן הזה הוא בדיוק הזמן שבו מתרקם משה בבטן אימו. כל הורתו של משה רבנו התרחשה במצב המעורבב של הספק, שלא יכול היה לבוא לידי הכרעה בעולם מעורבב טוב ורע בעטיו של נחש. זו הסיבה שמשה רבנו הופך להיות נותן התורה שכל עניינה הוא בירור דק מן הדק שבין טוב לרע שבמציאות. בלא התורה אין יכולת לעמוד ולדעת מהו רצון ה' בעולם, ורק התורה היא המכריעה והמדריכה בין טוב לרע. עמרם רצה לעשות את רצון ה' יתברך, ניסה לעשות טוב וללכת בישרות גמורה בתוך עולם שמעורבב טוב ורע, אך דבר זה הוא בלתי אפשרי ללא שיאיר אור התורה.

 

יִתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ

לעומת עמרם, בת פרעה שנמצאת בעומק הרע, אינה מוציאה לפועל את מידת האכזריות כפי שהתגלתה באביה, אלא דווקא מגלה חמלה כלפי משה, "וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה נַעַר בֹּכֶה וַתַּחְמֹל עָלָיו"[כג]. בת פרעה רואה את משה שכולו טוב, כפי שרואה אותו אמו- "וַתֵּרֶא אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא". אולם, התורה שניתנה על ידי משה היא לא רק תורת הטוב, אלא גם תורת הרע. רמ"ח מצוות המורות מה טוב לעשות, ושס"ה מצוות המורות מה טוב שלא לעשות. אלו לבושיו של משה, וטובו הגלוי הוא טוב שמברר בין טוב לרע, אך עצם מידתו היא טוב גמור.

בבתיה בת פרעה מתגלה מעלת "יתרון האור מן החושך". החפץ הפנימי של מצרים, הטוּב שהוא עומק הרע, מתגלה בבת פרעה החומלת על משה. בחמלתה מתגלה, שבעומק הרע יש רצון לטוב, ובת המלך היא שמגלה את עומק רצונו של המלך, שלא בא לידי ביטוי באופן גלוי.

הרע קיים בעולם כדי להעמיק את הטוב ולחדד אותו. אל מול הטוב הזה אפילו פרעה נמס, על אף גזירתו להשליך ליאור את ילדי העברים, ועל אף שלפי האצטגנינים בזמן זה נולד מושיען של ישראל. אומות העולם, מצד מלכותם, הם אכזריים ורשעים, אבל זהותם האמיתית בתוכם פנימה שייכת לכך שבעצם הם רוצים רק טוב- לגדל את ישועתם של ישראל, ולבסוף להיהפך בעצמם לקוראי בשם ה'. כשפרעה רואה את עצם הטוב, הוא לא יכול להתיק את עיניו ולהתנתק ממשה רבנו, אלא הוא מנשק ומחבק אותו. אמנם כשהוא לא רואה את משה ושומע שהוא הרג מצרי, הוא חוזר אל הרע. אבל כשהוא רואה את משה, מתגלה שבעומק עומקיו, כל מה שמניע את הרע שבו הוא עומק הטוב.

 

עֲבוֹדַת הַבֵּרוּרִים וְהַעֲלָאַת הָעוֹלָמוֹת

קיימות שתי מדרגות שונות ביחסים שבין טוב לרע. ישנה דרגה אחת של הטוב והרע, 'זעיר אנפין', שבה ישנם פנים לטוב ופנים לרע. למעלה מזאת ישנה דרגה עליונה, 'עתיק יומין', של הטוב העליון שכולו טוב, והרע שבו מתגלה לטוב[כד]. שתי המדרגות הללו באות לידי ביטוי בשתי סוגי עבודות שונות. עבודת הבירורים שייכת לעבודת ההבחנה שבין טוב לרע, ואילו עבודת העלאת העולמות פועלת לגלות שהרע בשורשו הוא עומק הטוב.

ניתן לומר שעבודת הבירורים היא מעין הכשר מצווה. בעולם של ערבוב יש צורך לדעת מה טוב ומה רע, ומתוך כך לבחור בטוב. ממילא גם הרע יגלה שהוא רוצה לבחור בטוב, ותהיה העלאת עולמות. אולם באמת, עבודת הבירורים והעלאת העולמות הן היינו הך, ויש ביניהן אחדות פנימית עצומה. כשבתיה מתבררת מתוך רשעות פרעה, יש בכך גם העלאת עולמות. לא רק שמתוך ארמונו של פרעה מתבררת נקודה טובה, או להפך- שמתוך גזירתו הרעה של עמרם מתברר הטוב על ידי מרים, אלא שההתבררות הזו מלמדת את פרעה בעצמו מי הוא.

עומק הגאולה מתרחש כאשר אצל פרעה מתגלה תכונותיה של בתיה בתו, כאשר הוא נמס אל מול משה ומגדלו בביתו. אמנם גילוי זה לא מצליח לבטל את כל גזירותיו ואת כל אופיו החיצוני של פרעה, אבל הוא נוגע בעומקיו, ומשם מתחילה גאולתן של ישראל. בחוץ עדיין ישנו שיעבוד, אך הוא טפל אל מול הגאולה המתרקמת במעמקים.

העלאת העולמות לא כוללת רק את העלאת הרע לשורשו, אלא אף את העלאת הטוב, מטוב המעורב עם רע, לטוב אלוקי גמור. העלאת עולמות היא הזיכוך האחרון של עבודת הבירורים. כך גם בגאולת מצרים: בני ישראל משועבדים בתוך עומק הרוע של המצרים אשר שולטים במעמקי כוחות הטבע. גזירת "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו" היא הגזירה הקשה שבכולן, ומכוונת כנגד גאולתן של ישראל. שמה של מרים מעיד גם הוא על המרירות הנלווית לעבודת הבירורים בתוך עומק התערובת[כה]. מתנהל כאן מאבק כוחות אדיר בכל המישורים- בין עמרם לפרעה, ביו עמרם למרים ובין בת פרעה לאביה, אך זהו מאבק אשר מתוכו צומחת הגאולה.

סיפורה של בתיה בת פרעה הוא סיפור העלאת עולמות בתוך עבודת הבירורים. התערובת המוחלטת שבין טוב לרע, כאשר עמרם גוזר גזירה קשה משל פרעה, וכאשר בתיה מבטלת את גזירת אביה, היא שמתבררת כאן. מתוך בירור התערובת הזו מתגלה כיצד העולמות עולים מאליהם. כשעבודת הבירורים נעשית בצורה נכונה, מתרחש פלא, והיא מביאה עמה את העלאת העולמות. הבירור שעשתה מרים בגזירת אביה, מוליד את העלאת העולמות של התגלות בתיה כמעמקי הרצון הפנימי האמיתי של פרעה. כל עומק טוּב הטעם של התגלות הטוב העליון בעבודת העלאת העולמות יונק כוחו ממעמקי התערובת שבין טוב לרע. מתוך עמקי התערובת מופיעה בת פרעה. היא טובלת לגירותה, מגדלת את משה כבנה בתוך בית פרעה, השם 'משה' קיים לדורות עולם על ידה, היא נישאת לניצוץ משיח בן דוד שבאותו הדור, כָּלב, ולבסוף אף הקב"ה קורא לה 'בתי'.

גאולת ישראל ממצרים היא שורש הגאולה לדורות עולם. גאולה זו מלמדת שלגאולתם של ישראל ישנם שני פנים. בפן החיצוני, משה הורג את המצרי, ולאחר מכן מכה את פרעה בעשר מכות עד למפלתו האחרונה בים סוף. אין כמשה שמברר את הטוב לעומת הרע, ועל ידי יציאת מצרים הוא מנפץ את הארירות שבעולם. לעומת זאת, בפן הפנימי, כל גידולו של משה רבנו בבית פרעה הוא הבירור המוביל לגילוי שבתיה היא עומק הרצון הפנימי הנסתר של פרעה, אשר שותף ברצונו הפנימי בגאולתן של ישראל, וגם הוא בסופו של דבר יתהפך יחד עם העמים כולם לקרוא בשם ה'.

תהליך הגאולה מצריך את שתי המדרגות המנוגדות הללו. המדרגה החיצונית כוללת את הנקמה בגויים המבקשים להשמידנו, כפי שאנו מתפללים: "אב הרחמים שוכן מרומים ברחמיו העצומים הוא יפקוד הישרים והחסידים... וניקיתי דמם לא ניקיתי וה' שוכן בציון". מאידך גיסא, המדרגה הפנימית שייכת לתיקון אחר. כשה' שוכן בציון, מתגלה, שבתוך עומק הרשעה של אומות העולם מסתתרת בת מלך שהקב"ה בעצמו מכנה אותה 'בתי'[כו]. בעצם, כל הרע בא ממנו יתברך על ידי שעומק הטוב דוחף אותו לשעשוע של היריבות אשר מעמיקה את הידידות.

 “



[א] שמות ב א-י

[ב] סוטה יב ע"ב

[ג] סוטה יב ע"ב

[ד] סוטה יב ע"ב

[ה] דברי הימים א ד יח

[ו] סנהדרין יט ע"ב

[ז] סוטה יב ע"ב

[ח] דרך ארץ זוטא א

[ט] שמות רבה א כו

[י] שמות רבה א כד

[יא] ויקרא רבה א ט

[יב] מדות הראי"ה, אהבה, ה, י

[יג] מלכים א ו ד

[יד] מדות הראי"ה, אהבה ו

[טו] בבא בתרא יז ע"א

[טז] סוטה יב ע"א

[יז] רש"י שמות א כב

[יח] רש"י, שמות ב ג

[יט] סוטה; שמות רבה א יג

[כ] שיר השירים רבה א לא

[כא] שמות רבה א כ

[כב] בראשית רבה סא

[כג] שמות ב ו

[כד] בסעודה שלישית, סעודה של עתיק יומין, מתרחש פלא שבו העתיק יומין מתגלה בתוך הזעיר אנפין. במילותיו של האר"י הקדוש "והא אזמין עתיק יומין", אנו מזמינים טוב שלמעלה מכל ערכי הטוב והרע, ומשם מושכים אור עליון לטוב ולרע של זעיר אנפין.

[כה] על הפסוק "ותיקח מרים הנביאה אחות אהרן" שואלת הגמרא (סוטה יב ע"ב) מדוע נאמר אחות אהרן ולא אחות משה? עונה הגמרא שבצעירותה, כאשר הייתה רק אחות אהרון, הייתה מתנבאת שעתידה אמה ללדת בן שיושיע את ישראל. כשנולד משה. "וכיון שנולד משה נתמלא כל הבית כולו אורה. עמד אביה ונשקה על ראשה, אמר לה, בתי, נתקיימה נבואתך. וכיון שהטילוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה, בתי, היכן נבואתך? והיינו דכתיב: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה ייעשה לו", לידע מה יהיה בסוף נבואתה.

[כו] עצתו של פרעה להרוג את הזכרים ולא את הנקבות היא לכאורה תמוהה משום שהנקבות הן המולידות. לפי דרכנו אפשר לומר, שהנוקבא שבפרעה ידעה שבזה אי אפשר לגעת, ובסופו של דבר הנוקבא שבו, היא בתיה בתו, מגלה שגם בזכרים אי אפשר לנגוע, ומצילה את מושיען של ישראל. פרעה גזר על הזכרים וחמל על הנקבות, והנוקבא שבו חומלת אף על הזכרים. גם מצד עמרם, כשעמרם בירר את רצונו לטוב, התגלתה הנוקבא שבו באופן עדין ומזוכך עוד יותר, היא מרים, ועל ידי זה גם אומות העולם מתבררות בירור שלם.

עבור לתוכן העמוד