לשמר משפטי צדקך – פרשת משפטים

אַרְבָּעָה
שוֹמְרִים

בפרשתנו נמנים דיני
ארבעה שומרים: שומר חינם, שומר שכר, השואל והשוכר.

כִּי
יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר…

כִּי
יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה
לִשְׁמֹר…

וְכִי
יִשְׁאַל אִישׁ מֵעִם רֵעֵהוּ וְנִשְׁבַּר אוֹ מֵת בְּעָלָיו אֵין עִמּוֹ שַׁלֵּם
יְשַׁלֵּם. אִם בְּעָלָיו עִמּוֹ לֹא יְשַׁלֵּם. אִם שָׂכִיר הוּא בָּא
בִּשְׂכָרוֹ[א]. 

שומר
חינם אינו מקבל שכר, ואין לו הנאה בשמירתו. אם הוא שמר כדרך השומרים ולא פשע
בשמירתו, הוא פטור מלשלם על גנבה ואבדה ואונסין.

שומר שכר הוא פועל
הלוקח שכר כדי לשמור הבהמה. הרמב”ן מסביר שבדין שומר חינם נאמר ‘כסף’ או ‘כלים’
ואילו בדין שומר שכר נאמר ‘שור’ או ‘חמור’, משום שקיים הבדל בין שמירה על חפצים
דוממים לבין שמירה על בהמות. בחפץ דומם אין לשומר טרחה בדבר, ולכן דרך העולם שזהו
שומר חינם, אולם בשמירה על בהמות יש לשומר טרחה, ולכן היא נעשית תמורת שכר.

השוכר הוא אדם שנותן
שכר לבעלים תמורת בהמה לצורך מלאכתו. לדעת רבי יהודה, וכפי שאנו פוסקים, דינם של
שומר שכר ושוכר הוא אחד. לשניהם יש הנאה מהבהמה, והם חייבים בגניבה ואבידה אפילו
שמרו כדרך השומרים, ופטורים מאונסים חריפים יותר כמו מתה, נשבתה, נטרפה וכיוצא
בזה.

השואל לוקח את
הבהמה בלי לשלם שכר למשאיל, ויש לו הנאה מן השימוש בה. דינו הוא החמור מכולם, שהוא חייב
בכל- במתה, בנטרפה ובנשבתה, ופטור רק במקרה של מתה מחמת מלאכה.

טעם ההבדל בין הארבעה
הוא מובן: שומר חינם עושה טובה לבעלים, ואם אכן שמר כדרך השומרים הוא קיים את מחויבותו,
ואין לו מה לעשות עוד, לכן הוא פטור מהכל. על שומר שכר ושוכר מוטלת חובת שמירה גדולה
יותר, מפני הרווח הממוני שיש להם. לשומר שכר יש רווח ממוני בשכר, ולשוכר יש רווח
ממוני בזכות השימוש בחפץ. בין כך ובין כך, מפני שיש להם רווח, חובת האחריות שלהם
גדולה יותר. לכן במקרה של אונס קטן, כגון גניבה ואבידה, מוטל עליהם חיוב, מפני שאם
היו מתאמצים יותר, היו יכולים למנוע את הנזק, אבל אונס גדול לא מוטל עליהם. דינו
של השואל הוא הדין החמור ביותר מפני שהוא עושה הכל להנאתו, ומקבל אחריות כבעלים.
לכן במקרה זה אפילו על אונס גדול הוא חייב, חוץ ממקרה שהבהמה מתה בשעת מלאכה.

בנוסף לכל זאת, ישנו
דין יוצא דופן ומופלג, דין “בעליו עמו”. לפי דין זה, אם בשעת שאילת הבהמה
גם הבעלים הושאלו לעבודה, אפילו לא היו בשעת המיתה- השואל פטור. רבים מרבותינו
סבורים שזוהי גזירת הכתוב, אך ניתן להסביר ולומר שכאשר בעליו עמו, זהו סימן לכך שההשאלה
לא נעשתה כהעברה מרשות לרשות אלא כזכות שימוש. החפץ עדיין נמצא בבעלות ובאחריות
הבעלים, ורק ניתנה הרשות לאדם אחר להשתמש בו.

בין זכות השימוש לבין
שאילה עובר קו דק מאוד המפריד בין השניים. שאילה דורשת אחריות מרבית, ואילו זכות
השימוש משמעה- מינימום אחריות. התורה קובעת ואומרת כי ההבדל בין השניים תלוי בשאלה
אם בעליו עמו. במקרה שבעליו עמו, אין כאן דין השאלה אלא דין זכות שימוש[ב]. דוגמא לדבר: כאשר
אורח אוכל אצל חברו ובטעות נפלה כוס ונשברה, האם נאמר שדינו כשואל והוא יהיה חייב
רק באונס, או שמפני שבעליו עימו גם המארח לא התכוון להעביר אליו אחריות על הכוס
אלא לתת לו רשות שימוש? נראה שכל זמן שאין כוונת זדון לשבור, עדיין המארח רואה את
הכוס נתונה לאחריותו, וממילא האורח פטור.

אם כן, ראינו כאן את
דינם של ארבעה שומרים, המחולקים לשלושה דינים שונים. ניתן לחלק רביעייה זו גם באופן
חלוקה אחר, לשתי זוגות: שומר חינם ושומר שכר, שוכר ושואל. שומר חינם ושומר שכר פועלים
למען האינטרס של הבעלים ולעומתם, השוכר והשואל פועלים למען האינטרס שלהם עצמם,
ואין כאן אינטרס של הבעלים.

לפי דברינו בעצם יש לומר
כי אין ארבעה שומרים אלא רק שניים- שומר חינם ושומר שכר. כלל לא פשוט לומר ששואל
ושוכר הם שומרים, משום שבעצם הם משתמשים ולא שומרים. לכן נכון לומר שארבעת השומרים
הם שני שומרים ושני משתמשים, וכפי שבשומרים יש אחד הפועל בחינם ואחד תמורת שכר, כך
גם במשתמשים יש אחד המשתמש בחינם, ואחד – תמורת שכר.

אִם
שָׂכִיר הוּא

התורה לא ביארה מהו
דינו של השוכר, אלא אומרת- “אם שכיר הוא בא בשכרו”. בדברי רבותינו ישנן
שתי דעות בעניין זה. רבי מאיר אומר ששוכר הוא כמו שומר חינם, ורבי יהודה אומר, וכך
ההלכה, שהוא כמו שומר שכר. לולי דברי רבותינו היה מקום לומר שדין שוכר חמור יותר משומר
שכר, משום שהוא יותר דומה לשואל שיש לו אינטרס בחפץ, ופחות דומה לשומר שכר שבו יש
אינטרס בעיקר לבעלים. העברת החפץ מהבעלים אל השוכר היא יותר חמורה כלפי השוכר מפני
שהוא האינטרסנט העיקרי. לכן הוא יותר דומה לשואל, ולפיכך היה מקום להחמיר יותר
בדינו. ייתכן שרבי יהודה סובר מצד ההיגיון שבאמת שוכר הוא יותר חמור משומר שכר, אלא
שאין מציאות שאנו יכולים להבחין שהחומרה הזאת תתבטא בה, ודיו לבא מן הדין להיות
כנידון.

רבי מאיר הולך בדרך
אחרת. לפי דרכו, אי אפשר להשוות בין משתמש לשומר משום שבעצם המשתמש אינו שומר. עיקר
העסקה עם המשתמש שייכת לשימוש בחפץ ולא לאחריות עליו, ואילו אצל שומר, עיקר ההסכם שייך
לאחריות שיש לו על החפץ. אלא, שמשתמש בחינם נכנס ממילא למקומו של בעל החפץ ונעשה אחראי
כמותו. הראיה- גם במקרה של אונס גמור ישנה אחריות לשואל, אך לא מדין שומר אלא מדין
בעלים. בדין שואל אונס לא פוטר חוץ מ”מתה מחמת מלאכה”, למרות שמקרה זה
הוא פחות אונס ממוות סתם, מפני שגוף ההסכם וגוף ההתנדבות מצד הבעלים שייכים לשימוש
בבהמה לצורך מלאכה.

השוכר הוא אדם ששילם
טבין ותקילין על זכות השימוש. במקרה זה, לא הייתה עסקת שמירה והשמירה נעשתה
בהתנדבות. לכן לדעת רבי מאיר שוכר דינו כשומר חינם, כי לא הייתה עסקת שמירה, אלא היא
תוצאה נלווית הנעשית בחינם.

לסיכום, בתוך ארבעה שומרים
ישנם שני שומרים ושני משתמשים, ובתוך כל אחד מן הזוגות- אחד בהתנדבות ואחד בשכר. השומרים
פועלים מתוך האינטרס של הבעלים, והמשתמשים פועלים למען האינטרס האישי של עצמם.

אַרְבָּעָה
עוֹבְדֵי ה’- אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

ברצוננו להתבונן בהבנות
שעולות מדיני הארבעה הללו כמשל לעבודת ה’. באופן כללי יש לבאר, שהבעלים של הכל הוא
ה’ יתברך, ואילו אנו כאן בעולם הזה מופקדים לשמור על עניינים מסוימים, וזוכים
להשתמש בחלקים אחרים. התורה והמצוות שנתן לנו הקב”ה הם כחפץ עליון, “וְכָל
חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ”[ג], ועלינו לשמור עליהם: “נִשְׁבַּעְתִּי וָאֲקַיֵּמָה לִשְׁמֹר מִשְׁפְּטֵי
צִדְקֶךָ.[ד]” מצד שני, אין אנו מסתפקים בשמירה על חפציו של הקב”ה, אלא שאנו מבקשים
את זכות השימוש בחפציו, קרי- ענייני העולם הזה, שהקב”ה ברא עבורנו.

מי הם ארבעת עובדי ה’
הללו- שומר חינם, שומר שכר, השואל והשוכר? שומר חינם הוא אדם שמקיים את המצוות לשם
שמים. הוא אינו מעוניין לקבל שכר על קיום המצוות, אלא כל רצונו- לשמור על חמדה
גנוזה של הקב”ה שלא תינזק, מתוך התנדבות מלאה ומתוך מניעים טהורים.

שומר שכר הוא אותו אדם
שמקיים מצוות ולומד תורה בשביל השכר המובטח עבורם, ובגלל רצונו לעולם הבא. הוא מובטח
לקבל שכר רב אם יהיה נאמן לתפקידו, ומנגד הוא מוזהר שאם יתרשל – ייענש, לכן הוא
פועל נאמנה.

השוכר הוא אדם שמשתמש
בחפציו של הקב”ה, קרי- ענייני העולם הזה, והוא גם משלם על כך, כמו אדם שמברך
לפני האוכל ואחריו. הברכה היא מעין “תשלום” על זכות השימוש
בעולם, כדברי הגמרא “רבי לוי רמי: כתיב “לה’ הארץ ומלואה”, וכתיב:
“השמים שמים לה’ והארץ נתן לבני אדם” לא קשיא, כאן קודם ברכה, כאן לאחר
ברכה”[ה]. גם אדם האומר “סלע זו לצדקה כדי שיחיה
בני”[ו], ומתנה את קיום המצוות
בקבלת חיים, הוא כמו שוכר המשלם על השימוש בחפץ.

בנוסף לכל זאת, ישנם
שימושים רבים שאיננו “משלמים” עליהם, כגון בגדים שאנו לובשים, ובהם אנו
בבחינת “שואל”. אדם שרוצה שהקב”ה ייתן לו את חפציו, ואשר אינו נוהג
בהתניה של מעשה תמורת השימוש בחפץ כמו השוכר, צריך לבקש על כך בתפילה ותחנונים.

ההבדל שבין ארבעת
השומרים הללו בעבודת ה’ יובהר היטב מתוך התבוננות בדוגמה אודות אדם הנוטע כרם. מניעיו
של אדם כזה יכולים להיות מוסברים בארבעה אופנים שונים: יש אדם שנוטע לשם שמיים
משום רצונו לעשות רצונו יתברך במצוות יישוב ארץ ישראל, ויש אדם שמקיים את המצווה
בשביל שכרה בעולם הבא. שני האנשים הללו פועלים מתוך מניעים לשם שמיים ולשם קיום
דבר ה’. השניים הנוספים פועלים משום רצונם בעולם הזה, ונוטעים כרם בשביל שיהיו להם
ענבים. הראשון- פועל לפי חוקי התורה, ונוטע כרם באופן הרצוי לפניו יתברך, שלא יהיה
כלאיים וכל פרטי הדינים הנוגעים בכך. אותו אדם יודע שכאשר פועלים לפי רצון ה’, יש
סיעתא דשמיא, לכן הוא פועל באופן זה[ז].
השני לעומת זאת, לא שומר את דיניו של הקב”ה. הוא אינו נותן דבר בתמורה לשימוש
בחפציו של הקב”ה, אך שואל ומבקש ממנו שיברך את מטעו, ופעמים הקב”ה אכן
נענה, ומברכו.

הַנְהָגָה
אֱלֹקִית- וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה

אם נמשיך לעיין בדיני
ארבעה שומרים כמשל לעבודת ה’, עלינו להבין מה משמעותם של גניבה ואבידה, ומהו דין מת
בהקשר הזה. נראה לומר שכל אלה הינם ביטוי להנהגה האלוקית בעולם. בעולם ישנם כל
מיני מרעין בישין – אבידה, גניבה, מוות. כאשר אדם הוא עובד ה’, השמירה מפני כל אלו
תלויה בטיב העבודה. מי ששומר תורה ומצוות משום שהוא רוצה להרוויח, כמו שומר שכר או
שוכר, בעצם נוטל על עצמו אחריות מסוימת בתוך מערכת היחסים בינו לבין הקב”ה. הוא
“עושה עסק” עם הקב”ה: “אני עושה מצוות, ואתה נותן בתמורה עולם
הזה ועולם הבא”. אותו אדם יוצר חלוקת עבודה שבה כל אחד נותר לעצמו וממונה על
חלקו. אדם זה בעצם מנהל את חייו לפי מערכת מושגים של שכר ועונש- תן וקח. הוא לוקח
אחריות על חלק מסוים, אך אינו לוקח אחריות על חלקו של הקב”ה. לכן יש לאדם זה
אחריות על כל מיני פגעים שאפשר להשתדל ולהישמר מפניהם, כמו גניבה ואבידה, אבל בנזקים
חמורים יותר האחריות מוטלת על הקב”ה, שכביכול לוקח אחריות על הנעשה, ולכן
עליו גם לשלם, כביכול.

אדם שהוא בגדר ‘שואל’,
הוא כאמור אדם שמתפלל ומבקש מאת הקב”ה שייתן לו חיים ופרנסה, אך לא עושה שום
מצווה למען זאת. אדם זה מתפלל בלי שום קשר לקיום התורה, ואינו יוצר מערכת יחסים
אמיתית של התמסרות לקב”ה. כפסע בינו לבין אותו אחד ה”מסיר אוזנו משמע
תורה גם תפילתו תועבה”[ח].
שואל זה מבקש עזרה מאת ה’, והקב”ה מצידו נענה לבקשתו ונותן לו בהתנדבות את
מבוקשו. מרגע זה אותו אדם מקבל אחריות מלאה על החפץ ונעשה הבעלים הבלעדיים שלו, לכן
יש לו את מלוא האחריות על החפץ, גם במקרים קשים שלכאורה אינם בשליטתו, שהרי הוא
הבעלים.

בתפילה לפני ברכת כהנים
אומרים הכהנים: “יהי רצון מלפניך שתהא הברכה הזאת ברכה שלימה, ולא יהיה בה
מכשול ועוון מעתה ועד עולם”. ויש להבין- מה שייך לומר שבברכה לא יהיה מכשול
ועוון? איזה מכשול עלול להיות כאן, ומה הכוונה ‘מעתה ועד עולם’? נראה לומר, שאין
הכוונה בפעולת הברכה אלא בתוצאת הברכה. הכהנים מברכים את עם ישראל בפרנסה טובה,
אבל היא יכולה גם להביא מכשול ועוון, לכן בתחילה הם מבקשים שהברכה תתיישֹם לטובה,
ללא מכשול או עוון שעלולים להגיע דווקא בגלל אותה ברכה. על זו הדרך אנו גם אומרים-
“מלא משאלות ליבנו לטובה”, וכך מסבירים את הפסוק “רצון יראיו יעשה
ואת שוועתם ישמע ויושיעם”, שפעמים אנו משוועים וצועקים אל ה’ לאחר שעשה את
רצוננו משום שהדברים נעשו באופן שאינו מתאים לנו. בענייננו יש להסביר, כי השואל
מקבל אחריות מלאה על החפץ ולכן כביכול אין לקב”ה כל אחריות על התחום שעבר
לבעלותו המוחלטת של האדם. הקב”ה מסיר כל אחריות מלבד עצם השימוש בחפץ שלמענו
הוא נתן אותו.

לעומת זאת, כשמישהו
עובד לשם שמים, כל פעולתו היא למען רצונו יתברך, לעשות נחת רוח אליו, וכלל לא איכפת
לו מה שיהיה לו בעצמו. אין לו כל אינטרס עצמי בדבר, אלא האינטרס הוא של הקב”ה,
“הבעלים”, אשר מפקיד את חפציו בידי שומר זה. במקרה כזה העבודה לשמה היא
הדבר עצמו- גילוי אלוקותו יתברך. ממילא, גילוי מעין זה הוא מושגח בהשגחה פרטית,
מפני שכל עניינו של ה’ יתברך לגלות אלוקותו בעולם. לכן שומר חינם – פטור מן הכל, על
זו הדרך שהעוסק בדבר מצווה שחטא – פטור מחטאת[ט].

אִם
בְּעָלָיו עִמּוֹ

לשואל המקבל אחריות מלאה
כבעלים, ישנו דין יוצא דופן אחד, דין “בעליו עמו”. במקרה זה, השואל פטור
מתשלום מפני שבעצם הבעלות לא הועברה לידיו. מהו הנמשל לדבר? כמו לשומר חינם, גם
לשואל אין כל מערכת יחסים של ‘מסחר’ בינו לבין הקב”ה, לכן הקב”ה נמצא
עמו כחבר קרוב הרוצה בטובתו בלבד.

בפשט הפסוק “רַבִּים
מַכְאוֹבִים לָרָשָׁע וְהַבּוֹטֵחַ בַּה’ חֶסֶד יְסוֹבְבֶנּוּ”[י], ישנה תקבולת
ניגודית בין מכאוביו הרבים של הרשע לחסד הסובב את הבוטח בה’. חז”ל דורשים
בניגוד לפשט, ואומרים כי הרשע, ולענייננו השואל, אינו שומר תורה ומצוות, ולכן
מגיעים אליו מכאובים רבים, אך אם הוא בוטח בה’, ואפילו אם הוא רשע- חסד יסובבנו[יא].

על הפסוק,
“אלוקי בך בטחתי”[יב], הביאו רבותינו
משל נפלא המסביר את העניין:

מעשה בקיסטון (כרך) אחד…
והיו שומרי המדינה עוברים ומצאו אפסנאי אחד ותפשוהו, ואמר: אל תכוני כי בן ביתו של
מלך אני. כיוון ששמעו כן הניחוהו ושמרוהו עד הבוקר. בבוקר, הביאוהו אצל המלך ואמרו
לו: בן ביתך מצאנו אמש. אמר לו המלך: בני, מכיר אתה אותי? אמר לו: לאו. ואם כן
היאך אתה בן ביתי? אמר לו: בבקשה ממך, איני בן ביתך, אלא בך בטחתי, שאלמלא לא
אמרתי כן היו מכים אותי. אמר להם: הואיל ובטח בי, הניחו לו[יג].

רבותינו אומרים במשל זה
דבר מפליא מאוד: לפי דברי המלך,  הוודאות
בטובו היא סיבה מספקת לרחמיו, ולכן הוא שלח לחופשי את אותו אדם. ובנמשל, הקב”ה
הוא כל כך טוב, עד כי האמונה בטובו היא לבדה מספיקה כדי להכניע את כל הרשע!

אכן אין זה פשוט להיות
רשע הבוטח בה’, וכמובן, יותר קל להיות צדיק הבוטח בה’. אולם גם במקרה של רשע, כמו
השואל, ייתכן מצב ש”בעליו עמו”. גם הרשע, כאשר יש בו נקודת אמונה גדולה,
הלא הוא דבוק בה’ יתברך. גם אדם שכל עניינו הוא העולם הזה אבל הוא בטוח שזהו רצון
ה’, יש לו השגחה פרטית, ולכן- “לא ישלם”.

אַרְבָּעָה
בּוֹנֵי הָאָרֶץ

כל אלה שמנינו לעיל, הם
ארבע מדרגות בעבודת ה’ הפרטית. גם במישור הכללי הלאומי אנו מוצאים ארבע דרגות מעין
אלה. בדורנו, שזכינו להיות חלק ממהלך השיבה אל הארץ ובניית האומה הישראלית בה,
ישנם גוונים שונים העסוקים בבנין הארץ: שומרי חינם, שומרי שכר, שוכרים ושואלים.

שומר שכר הבונה את הארץ,
הוא אדם היודע שאנו בתהליך גאולה, ופועל בהגדלת תורה באומה, במסירות נפש על בטחון
האומה, בבנייה והתיישבות האומה בארצה. שומר השכר עוסק בכל ליבו בבניית האומה מפני
שהוא מצפה לשכר על עבודתו- בניין המקדש, ורוצה לזכות לאור העצום של הגאולה השלמה. בית
המקדש והגאולה הם השכר שלו, ובשבילם הוא עובד, וכל זה ממלא אותו חיוניות ושמחה. שומר
זה משרת את האינטרס של הבעלים, ובנמשל- את האינטרס של הקב”ה – גאולה שלימה
ובית המקדש.

שומר חינם בהקשר הזה,
הוא אחד שלא אכפת לו מהייסורים שלו עצמו, ואפילו לא מהייסורים של האומה הישראלית. כל
מעייניו נתונים לייסורי השכינה שבגלות וכאבו הוא על ה’ יתברך שאינו מתגלה בעולם
בשלמות הראויה. שומר חינם פועל לבנין האומה בשביל גאולת השכינה ומדרגתו היא מדרגה עליונה
ונשגבה, ובכל זאת בכל אחד מתנוצצת, לפום שיעורא דיליה, המדרגה העליונה הזו[יד].

השוכר בהקשר הלאומי,
הוא אחד שחפץ בבנין האומה ופועל עבורה, אך הוא עושה שימוש בתורה על מנת לפעול
בעוצמה בעולם העשייה, בביטחון ובצבא. עיקר מעייניו נתונים לבנין והתיישבות, לביטחון
וניצחון. התורה עבורו היא מקור ההשראה והכוח לפעול, אך לא היעד שממלא את ליבו
ורעיונותיו. השוכר רואה בחזונו וחלומותיו פיתוח ושגשוג, אך גם מבין היטב שלשם
הוצאתם לפועל נצרכת דחיפה רוחנית של אנשי תורה.

השואל בהקשר הלאומי, אינו
עסוק אפילו בבנין הארץ, אלא בהרחבת ביתו ובנעימות של קהילה איכותית. הוא אחד שפונה
אל הקב”ה ומתפלל כשמדובר באינטרסים הפרטיים שלו, ומצטרף לתפילה המונית
כשמדובר על הבית שלו. בפנימיותו הוא מחפש איכות חיים ומוצא אותם בהתיישבות על נופה
האנושי והארצי. אולם כאמור, קיים פרמטר נוסף שעל ידו אפילו השואל מתעלה – דין בעליו
עמו. אדם זה אמנם נתון כולו לצד המעשי של יישוב הארץ תחת ענייני העולם הזה, אך יחד
עם זאת, הוא מלא בטחון שה’ יתברך הוא שפועל הכל. אמונתו מדלגת מעל ומעבר לחולשתו
המעשית, הוא נעשה דבק בהנהגה האלוקית ששבה והנחילה לדורנו את הארץ, ופונה אל ה’
יתברך בכל עת צרה ומצוקה.

כאמור, קשה מאוד לא לפעול
לשם שמים ויחד עם זאת לבטוח בה’, ובכל זאת יש גם מצב כזה, קל וחומר מדברי רבותינו
ש”אפילו רשע ובוטח בה’- חסד יסובבנו”. יש בכך שבירה של כל הכללים, כשדווקא
הרחוק כל כך, חוזר להיות נתון תחת השגחה פרטית אלוקית עם ה’ יתברך, אפילו כשמעשיו
אינם לשם שמים.

חֶסֶד
יְסוֹבְבֶנּוּ

ההבחנות ששרטטנו לעיל,
כל תפקידן הוא לעורר את הנפש להיות שייכת ומשתוקקת למדרגות העליונות. כשהנפש רואה
את המדרגות השונות, הדבר פועל עליה לטובה וממילא היא משתוקקת לעילוי ולטוב. היא
לומדת להתגדל במערכת היחסים עם הקב”ה כצד שפועל למען שמו יתברך, לשם שמים,
ולאוקומי שכינתא מעפרא. כשאדם נתון ברצון העליון הזה, וכשנפשו חשה עד כמה רצונה
שייך לדרגה העליונה להקים את השכינה מעפרהּ, ממילא כל המדרגות האחרות מאבדות
מכוחן. הוא נעשה חלק מרצון השכינה לתקן עולם, ושם יש סיעתא דשמיא עד בלי די. ככל
שאדם שייך לדרגות עליונות יותר, ממילא ההשגחה הפרטית גדולה יותר, לא בתמורה למעשיו,
אלא משום שהאדם פועל במדרגה בה השכינה בעצמה פועלת.

מתוך דברינו עולה חידוש
בנוגע לדיני השומרים בעצמם. כל ארבעת השומרים מלמדים, שמה שאדם עושה ופועל – זה מה
שהוא מקבל. לפי ערך הדבקות בתורה, כך ממילא מתגלה אורהּ כאן. “שכר מצווה- מצווה”[טו] – אין משמעותו
שהשכר הוא דבר אחר מן המצווה, אלא שבמצווה עצמה גלום עצם העניין.

לכאורה אפשר היה לומר שהאחריות
שמטילה התורה על כל אחד מהשומרים היא לפי מדרגתו: על שומר חינם מוטל לשמור כדרך
השומרים ולא יותר מכך, על שומר שכר מוטלת אחריות על גניבה ואבידה, ועל השואל מוטלת
אחריות על מתה מחמת מלאכה. אולם לפי דברינו, התורה אינה מטילה אחריות על השומרים,
אלא מגלה את המציאות האמיתית כפי שהיא מתקיימת בהם ממילא. כך במקרה של שומר חינם,
עדיין יש לבעלים את מלוא השייכות וההנאה, ומתוך כך גם את מלוא האחריות כי החפץ
עדיין עומד לרשותם, לכן שומר חינם פטור. גם בדין שומר שכר, השכר הניתן לשומר זה הוא
ביטוי להעברת חלק מן ההנאה מהבעלים לשומר עצמו, וממילא גם העברת הבעלות והאחריות.
השומר מקבל את הבעלות מתוקף כך שהוא מתנה את שמירתו בשכר, והאחריות שיש לו על נזק
משקפת את רצונו להיות שותף בהנאה מן החפץ.

לעומת שומר חינם הפועל
בשביל הבעלים, ובעבודת ה’- בשבילו יתברך שמו, אצל שואל כשבעליו עימו, אין זה פוגם
אפילו אם השימוש הוא בשביל עצמו. בדמותו של השואל מתגלה אחדות בינו לבין הבעלים, וכשהשואל
והבעלים הם אחד, מתגלה מדרגה עליונה יותר מעשייה לשם שמים. השואל הוא מי שלא עושה
לשם שמים, ומדרגתו קשה היא וסבוכה, ובכל זאת אפשר שתתגלה בה התנוצצות פלאית של
אחדות בדין “בעליו עמו”. אז אכן מתגלה שהקב”ה מנהיג אותו, וחסד ה’
יסובבנו.

“

[א] שמות כב,
ו-יד.

[ב] לא ראיתי מקור לחידוש הזה, אך נראה שהוא מסדר את כל הסוגיות, דבר דבור על
אפניו.

 [ג] משלי ג,
טו.

[ד] תהלים קיט, קו.

[ה]
ברכות לה.

[ו] פסחים ח.

[ז] נביא כאן מעשה באדם, שאם היה פועל לפי דיני התורה, הוא היה בגדר
“שוכר”: שמעתי לאחרונה מפי הרב הראשי, הרב עמאר מעשה שאירע לפני מלחמת
יום הכיפורים במושב דתי ליד העיר חיפה שבו כיהן בעבר כרב. יהודי צעיר, עולה חדש,
קנה שם כמה חלקות וביקש לטעת בהם זן מיוחד של אגוזי פקאן יקרים מאוד. לשם כך הוא
הביא אגרונומים מומחים, ותכנן את הנטיעה. שבת אחת, כאשר יצאו המתפללים מבית הכנסת,
הם נדהמו לראות משאיות ודחפורים שהביאו את העצים לשתילה. הרב עמאר שהיה בקשרי
ידידות עם בעל המטע, לקח אותו הצידה, פנה אליו ואמר לו: “שבת היום”
והסביר לו שאסור לנטוע בשבת. אותו אדם לא הבין על מה הוא מדבר והרב המשיך להסביר
אודות מעלת השבת, שהקב”ה ציווה לשבות ממלאכה, ואם עושים מלאכה- אין ברכה במעשה.
ליהודי לא היה לו נעים מהרב עמאר, אך בסופו של דבר אמר שאם היה יודע מלכתחילה, הוא
לא היה עושה זאת בשבת, אך כעת הוא איננו יכול לבטל זאת, והם נטעו. הרב עמאר עזב את
המושב ולאחר כמה שנים בא לבקר, והופתע לגלות שחלקת מטע הפקאנים ריקה ושוממה. הוא
שאל להיכן נעלמו העצים, וסיפרו לו ששנה לאחר הנטיעה התגלו במטע תולעים נדירות
ומסוכנות, ומשרד הבריאות הורה לעקור את העצים, לשרוף אותם ולרסס את הקרקע ברעל…

[ח] משלי כח,
ט.                                                                                   

[ט] שבת קלז.

[י] תהלים
לב, י.

[יא]
ילקוט שמעוני תהילים רמז תשיט: “רבים מכאובים לרשע – רבי אליעזר ורבי תנחום בשם
רבי ירמיה אפילו רשע ובוטח בה’ – חסד יסובבנו”.

[יב] תהלים
כה, ב.

[יג] מדרש
שוחר טוב, תהלים כה.

[יד] ישנו סיפור מזעזע ונורא שמחדד מדרגה זו. רבי שלמה זלמן שרגאי, שהיה ראש
העיר ירושלים, וראש מחלקת העלייה בסוכנות, היה תלמיד חכם ועובד ה’ מיוחד במינו.
אחרי השואה הוא נסע באירופה ברכבת לנסיעה ארוכה. באחת התחנות עלתה אישה וביקשה
ממנו לשבת ליד אביה ולדאוג לו במהלך הנסיעה משום שהוא לא במיטבו. אותו אדם היה
לבוש כחרדי, והמעיט לדבר. הנסיעה ארכה זמן רב וכשהגיע הבוקר, רבי שלמה זלמן הניח
תפילין, והתפלל שחרית. הוא ראה שאותו יהודי לא מתפלל ושאל אותו אם הוא צריך שילווה
לו תפילין. ענה אותו יהודי בתרעומת שהוא אינו רוצה להתפלל אל מי שהביא את נוראות
השואה. הנסיעה ארכה כל היום וכשהגיעה שעת השקיעה אותו יהודי, לפתע קם, הניח תפילין
והתפלל תפילת מנחה. רבי שלמה זלמן התפלא על מעשיו, ואותו אדם ענה שהוא עושה זאת
מתוך רחמנות על ריבונו של עולם שששה מליון בנים מתו לו בשואה. כלומר, אותו אדם פעל
רק לשם שמים, ולא מצפה להרוויח מכך כלום.

[טו] אבות ד,
ב.