• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

יפה כלבנה ברה כחמה - פרשת ויקהל-פקודי

ראש חודש ניסן צופן בקרבו סוד.
“החודש הזה לכם ראש חודשים".
במצרים הראה הקב"ה למשה לבנה בחידושה.
בדיוק שנה לאחר מכן, בא' בניסן הקים משה את המשכן.
איזה סוד צופן בתוכו יום זה?
מהו הפלא המתרחש ברגע המעבר שבין כ"ט באדר לא' בניסן?
ומהו התהליך אותו אנו צריכים לעבור בנקודת זמן זו
של התחדשות החודש והתחדשות השנה?


בֵּין אוֹר לְחֹשֶךְ

מה עשה הקב"ה לפני בריאת העולם? על דרך הדרש, אומרים חסידים, שמכיוון שהקב"ה התחיל לברוא את העולם במוצאי שבת- "ויהי ערב ויהי בוקר אחד", לפני כן, הוא אכל סעודה שלישית...

נבאר את עומק העניין. כל הכוח של ימי החול יונק מ"הרעווא דרעווין" של שבת. במוצאי שבת אנו מרגישים שבורים ורצוצים מעומק הנפילה שממרומי השבת לחשכת ימי החול, מאירים בנר הבדלה ומריחים בשמים להשיב את נשמתנו הפצועה. בכל מוצאי שבת נשמתנו מרגישה וחווה מחדש את אותו מעבר שהתרחש בעת בריאת העולם. המעבר החד שבין קודם שנברא העולם  לבין "חושך על פני תהום" - ההעלם והסתר הפנים של העולם הנברא. כידוע, גם חיילים מרגישים זאת, לכן בצבא לא מתאמנים באש חיה ביום ראשון, מחשש לתאונות אימונים. ביום ראשון כולם עדיין במשבר המעבר שבין סעודה שלישית לבריאת העולם.

הכוח לעבור את המעבר הקשה הזה נעוץ ביכולת שאיבה של כוח מן המקום הכי עליון, מקדושת השבת ומשעת “רעוא דרעווין” שבסעודה שלישית. בכל שבוע הקב"ה בורא את העולם מחדש. כל שבת היא "זכר למעשה בראשית" ובכל שבוע גם אנו עוברים את תהליך הבריאה מחדש. לכן אף בהבדלה אנו חוזרים כל שבוע מחדש על מעשה הבריאה של יום ראשון- “בורא מאורי האש". 

ב"מלווה מלכה" אנו מושכים כוח וקדושה מקודם הבריאה לתוך הבריאה החדשה, מהשבת הקודמת לתוך השבוע המתחיל. המשכה זו מרככת את הפער הגדול והנפילה מהעליונים אל התחתיות, לולא היא, לא היה בנו הכוח לעמוד.

 

נְגִיעָת לְבָנָה בַּחַמָּה

בכל שבוע מתרחשת לידה מחודשת של העולם, כך גם בכל שנה. בכל שנה מתרחשת לידה מחודשת של העולם ומתחילה שנה חדשה. כמו הפער שבין השבת לתחילת השבוע החדש, גם השנה נולדת ממקום של פער, חשכה וריחוק.  זהו הפער שבין אדר לניסן.

חודש ניסן נקבע כחודש הראשון לחודשי השנה. הראה הקב"ה למשה לבנה בחידושה וציוהו על ספירת החודשים לפי הלבנה- "כזה ראה וקדש". שנת החודשים לפי הלבנה מתחילה בניסן ולקראת סיום השנה, באדר מתאספים החודשים  לכדי יחידה אחת שלימה של שנה.

אדר הוא החודש המכיל בקרבו את נקודת המגע שבין החודש לבין השנה, שבין הלבנה לבין החמה.  דווקא באדר מתרחש העיבור, כאשר הלבנה מרגישה ביתר שאת את מיעוטה ומשתוקקת למלא חסרונה ולהשלים עצמה עם החמה.

 

יָכוֹל מֵרֹאש חֹדֶש?!

כיון שאדר הוא החודש של נקודת המגע בין החמה ללבנה, הגאולה שייכת לחודש זה כולו. באדר, "יכול מראש חודש", זו אינה שאלה אלא קביעה בסימן קריאה.  כל עניינו של חודש אדר מתחיל כבר בראש חודש-  "משנכנס אדר מרבין בשמחה”. גם במגילה כתוב כי הפור שהפיל המן היה על כל החודש - "מיום ליום ומחודש לחודש שנים עשר הוא חודש אדר"[א].  אף המהפך חל על החודש כולו- "והחודש אשר נהפך לכם מיגון לשמחה"[ב]. גם לאחר חג הפורים, בכל החודש,  עדיין יש עניין להרבות בשמחה.  גם  אם יש ליהודי דין עם גוי,  יש עניין של מזל וגאולה בכל החודש.

בניסן לעומת זאת "יכול מראש חודש" זו שאלה עם תשובה שלילית. בהגדה ישנה 'הווא אמינא' לקרוא את הגדה של פסח מראש חודש ניסן מפני שבו התחילה גאולת מצרים בציווי מצוות הפסח. ההגדה שואלת "יכול מראש חודש" ומשיבה כי גזירת הכתוב אומרת דווקא "ביום הזה", ולא מראש חודש.

בהגדה נשאלת אותה שאלה גם על ערב פסח, על יום י"ד בניסן, "יכול מבעוד יום"?  גם זו 'הווא אמינא', כי בעצם חג הפסח מתחיל ביום י"ד . ביום זה מתחיל איסור חמץ ומצוות שחיטת קרבן הפסח. אמנם חג המצות מתחיל בט"ו, אך חג הפסח מתחיל בי"ד. אך גם זאת דוחה ההגדה: "תלמוד לומר בעבור זה, בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך”.

"יכול מראש חודש" זו 'הווא אמינא' עמוקה של ההגדה המבטאת את גאולת מצרים כפי שהחלה כבר בראש חודש. כל גאולת מצרים מתחילה מהתחדשות הלבנה. כאשר הראה הקב"ה למשה לבנה בחידושה בראש חודש ניסן, רמז לו על ההתגלות האלוקית של יציאת מצרים  בחידושה  של כנסת ישראל המשולה ללבנה. כנסת ישראל, כמו הלבנה הנולדת מתוך החושך, מתחדשת ויוצאת ממיצריה וגלותה. מתוך חידוש הלבנה מתחדשת כנסת ישראל ולידתה של הלבנה היא לידתה של כנסת ישראל.

 

בֵּין סִיהָרָא בִּפְגִימוּתָא לְסִיהָרָא בְּאַשְלְמוּתָא

כשעם ישראל יוצא ממצרים ישנה התרחשות כפולה. מצד אחד, ראש חודש הוא נקודת ההתחלה-  "לא הייתה התורה צריכה להתחיל אלא מהחודש הזה לכם”. עם ישראל מצווה במצווה הראשונה  של חידוש הלבנה.  אלא, שכל כוחה של התחדשות הלבנה מתגלה רק באמצע החודש, בליל ט"ו, ליל שימורים. כאשר הלבנה נמצאת במילואה. כאשר הלבנה נולדת בראש חודש אין ממנה כמעט ולא כלום. לאט- לאט היא הולכת ומתגדלת, הולכת ומתרבה. מתחילת החודש מתרחש תהליך החידוש והלידה של כנסת ישראל עד שהלבנה מגיעה לשיא גידולה, לשלמותה. סיהרא באשלימותא.

כל עניינו של חודש ניסן הרמוז בלבנה, מגיע לשיאו בט"ו בחודש, כאשר הלבנה במילואה, אז אנו חוגגים את הפסח ומספרים ביציאת מצרים. ליל ירח מלא של ט"ו בניסן, הוא ליל השימורים של עם ישראל, בו מתרכזים כל כוחות הלבנה בשלמות, כוחה של כנסת ישראל. פסח הוא החג היחיד בכל השנה של 'סיהרא באשלימותא'[ג]

כיוון שבפסח אנו מציינים את שלמות הלבנה, אין מתחילים בראש חודש ואף לא בי"ד, אלא רק ביום ט"ו. כל יום י"ד הוא רק הכנה ליום ט”ו. יש בו איסור אכילת חמץ, יש בו שחיטת הפסח, אבל אין בו אכילת מצה ואכילת קרבן הפסח.  בפורים לעומת זאת, השמחה מתחילה כבר מראש חודש, והחג עצמו נחוג בי"ד וגם  בט"ו בחודש. כיוון שכל עניינו של חודש אדר הוא המהפך שהכל נתהפך לטובה, פורים נחוג דווקא בשני צידי החודש המשלימים זה את זה- החסר והמלא. בדיוק כאשר מתרחש המעבר משנת הלבנה אל שנת החמה באמצעות העיבור, כאשר החיסרון הופך לשלמות[ד].

בשנה מעוברת ניכר יותר טיבו של חג הפורים. בשנה כזו ישנה השלמה של חודש נוסף שאינו שייך לשנים-עשר חודשי השנה, חודש נוסף השייך לשנת החמה, אשר דווקא בו חל פורים, ב"חודש של חמה", צרוף פרדוכסלי המבטא את ייחודו של החודש המגשר על הפער שבין לבנה לחמה.

 

אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה

כל הקשר שבין ניסן לאדר רמוז בפסוק "ראשית גויים עמלק ואחריתו עדי אובד"[ה]. 'ראשית גויים עמלק' זהו חודש ניסן, אז החל עמלק לזנב בנו, ביציאת מצרים ובימי המן זמן הפלת הפור. 'אחריתו עדי אובד' – באדר. מראשית השנה ועד אחרית השנה אנחנו מסובבים בעמלק. ביציאת מצרים  עמלק הוא הגוי הראשון שאנו פוגשים אך בסופו של דבר, באדר באה מפלתו ואחריתו.

מה ההבדל בין פסח לפורים? פסח עתיד להתבטל לעתיד לבוא אך פורים לא ייבטל. חז"ל מושלים משל המסביר את ביטולו של פסח לעתיד לבוא[ו]"משלו משל למה הדבר דומה לאחד שהיה מהלך בדרך ופגע בו זאב וניצל ממנו התחיל מספר מעשה הזאב ואח"כ פגע בו הארי וניצל מידו שכח מעשה הזאב התחיל מספר מעשה הארי ואח"כ פגע בו נחש וניצל מידו שכח מעשה שניהם והתחיל לספר מעשה הנחש... הצרות האחרונות משכחות את הראשונות". וכמו שאומר הנביא[ז]:  "וְלֹא יֵאָמֵר עוֹד חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם כִּי אִם חַי ה' אֲשֶׁר הֶעֱלָה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ צָפוֹן וּמִכֹּל הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר הִדִּיחָם שָׁמָּה".

לעתיד לבוא לא יסופר ביציאת מצרים כיון שעניינו הלבנה כשהיא עדיין בחסרונה.  אמנם היא מגיעה לשלמות אך זו שלמות יחסית. יציאת מצרים היא לידתו של עם ישראל, לבנה בחידושה. אך עדיין זו  רק התחלה.

פורים, לעומת פסח אינו מתבטל לעתיד לבוא[ח]. ומדוע?  כיון שהוא אינו שייך למיעוט הלבנה אלא להשלמתה.  חודש אדר הוא שמשלים את מיעוט הלבנה אל החמה,  זו היא ההשלמה של חסרון העולם הזה אל נצחיות החיים, ההשלמה של עומק השבר שבמציאות אל מציאות מתוקנת ושלמה.  זה הוא ה"ונהפוך הוא" של חודש אדר, בו הופך אור הלבנה להאיר כאור החמה: "וְהָיָה אוֹר הַלְּבָנָה כְּאוֹר הַחַמָּה וְאוֹר הַחַמָּה יִהְיֶה שִׁבְעָתַיִם כְּאוֹר שִׁבְעַת הַיָּמִים בְּיוֹם חֲבֹשׁ ה' אֶת שֶׁבֶר עַמּוֹ וּמַחַץ מַכָּתוֹ יִרְפָּא”[ט].


בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ

בראש חודש ניסן החלה לידתו של עם ישראל, לידה שהסתיימה בפועל ממש ביום ט”ו בו, ביציאת מצרים. אז החלה תקופת הגידול של עם ישראל, תקופת ינקותו וילדותו. השנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים, כמו השנה הראשונה בחיי תינוק, היא שנה בה עוצבה התשתית המכוננת של עם ישראל: יציאת מצרים, מתן תורה, חטא העגל, לוחות שניים ביום הכיפורים, כפרה על חטא העגל והציווי על המשכן. בניית המשכן נמשכה עד סוף השנה הראשונה ובראש חודש ניסן הקים משה את המשכן:  וַיְהִי בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בַּשָּׁנָה הַשֵּׁנִית בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הוּקַם הַמִּשְׁכָּן”[י].

מדוע הקמת המשכן לא התרחשה כמו יציאת מצרים בט"ו בחודש? נראה לומר, שכיון שכבר נתמלאה שנה אחת ובאה לשלמותה, נולדה תקופה חדשה והוקם המשכן. אין לכך מקור אצל חז"ל אך ייתכן לומר שהשנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים הייתה מעוברת.  במשך ארבעים השנה במדבר כיון שהיה צריך לשמור את חודש האביב וודאי שעיברו שנים. ונראה לומר שבשנה הראשונה כשאר ישבו בית דין לדון האם צריך לעבר את השנה, הם הזדרזו לעבר על מנת לקיים "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה".

באופן עמוק אנו מבינים, כי החודש שהגיע לאחר שנים-עשר או שלושה-עשר חודשי לבנה היה שונה. לאחר סיום מחזור של שנים-עשר או שלושה-עשר חודשים, החל שוב "החודש הראשון". בעצם, הסתיימה שנה והחלה שנה חדשה. אז חל מעבר שבין מנייה של חודשים לפי הלבנה למנייה בשנים לפי החמה. חידושה של הלבנה במשך שנה הגיע לשלמותו והחלה השנה השנייה. שנת חמה.

 

נְגִיעָת חַמָּה בַּלְּבָנָה

עם סיום השנה הראשונה לצאת ישראל ממצרים ותחילת השנה השנייה, בפעם הראשונה בהיסטוריה, נתהוותה נגיעה בין שנת הלבנה לשנת החמה. הלבנה השיקה באור החמה ובכך הפך גם ראש חודש ליום מואר, כפי שהחמה אורה תמידי בכל החודש. נאמר יותר מכך, נקודת ההשקה הזו חלה רק בראש חודש. מה התרחש בעומק בנקודת זמן זו של השקת לבנה בחמה?

ביום ראש חודש ניסן עת נגעה הלבנה בחמה, הולידה החמה מחדש שנת לבנה. שוב החל מחזור חדש של מנייה על פי הלבנה- "החודש הראשון".

בשנה הראשונה במצרים לא פגשנו חמה כלל. התחלנו ממיעוט הלבנה, שהלכה וגדלה, אך זו הייתה רק לידה, שעדיין אין שייך בה השראת שכינה. אך בשנה השנית, לאחר שעברה כנסת ישראל שנת חודשים שלמה, שהצטרפה לכדי שנת חמה, הולידה שנת החמה מחדש שנת לבנה. נקודת המגע הזו שבין שנת חמה לשנת לבנה, זהו סוד הקמת המשכן.

במשכן, בקודש הקודשים, לפני ולפנים מעל ארון העדות על הכפורת ניצבו הכרובים, "ופניהם איש אל אחיו". שניים כרובים. אחד כנגד חמה ואחד כנגד לבנה. אחד כנגד קודשא בריך הוא ואחד כנגד כנסת ישראל. נקודת המגע הזו, היא הביטוי העמוק ביותר לכל השראת השכינה בתחתונים. המגע שבין הנצח לבין הזמן, בין האלוקות לבין העולם. נקודת המגע הזאת בין שני הכרובים, היא היא "אוהל מועד", מקום "ונועדתי לך שמה".

המעבר שבין יום השישי לשבת הוא אותו מעבר שבין חודשי הלבנה לשנת החמה. במעבר הזה יש  יכולת לדייק. לעבר את השנה על מנת לשמור את חודש האביב, להיכנס לשבת בין השמשות. כך יעקב אבינו -"ויחן את פני העיר" עם דמדומי חמה[יא]. כפי שסיים הקב"ה מלאכתו "ביום השביעי", כחוט השערה, וששת ימי המעשה הושלמו בתכלית[יב].

במעבר שבין השבת לשבוע החדש, לעומת זאת, אנו לא ממהרים וממשיכים להתענג על השבת בשעת סעודה שלישית החורגת מעבר לזמן המדויק של השבת. ברגע מעבר זה אין שום צורך לדייק. זו היא נקודת הזמן של השראת השכינה. נקודת הנגיעה של שבת ביום הראשון זהו רגע הבריאה של העולם מחדש. זוהי נקודת הזמן בו מולידה שנת החמה את שנת הלבנה מחדש.

רגע הזה, שבו בנקודה אחת של זמן גנוזה קדושה ואלוקות אינסופית של קודם הבריאה, של אור החמה, אין אנו רוצים לדייק בו. אנו משתוקקים להאריך רגע זה בשעת "רעווא דרעווין" על מנת  לשאוב ולהמשיך ממנו עוצמות וכוחות לימות השבוע, לעולם כולו ולשנה כולה ההולכת ומתחדשת עלינו.

 

פְּנֵי חַמָּה וּפְנֵי לְבָנָה

התחלפות הזמנים בעת הקמת המשכן ברגע המעבר שבין שנת הלבנה לשנת החמה, בין שנת החמה לשנת לבנה חדשה,  צופנים בקרבם שני פנים של המציאות. הלבנה והחמה הם שני פנים המתבטאים גם במידות האנושיות.

בעולם קיים מתח גדול ועצום בין נקודת המבט של הלבנה לנקודת המבט של החמה.  'פני חמה' ו'פני לבנה'. 'פני לבנה' זהו המימד של ההתמודדות עם הזמן. אנו קובעים את מועדינו "זכר ליציאת מצרים" על פי הלבנה, כי כל המציאות שלנו נמצאת תחת ההתמודדות עם מיצרי העולם הזה,  בכבלי הזמן. 'פני חמה' לעומת זאת, זהו המימד של מה שהוא למעלה מהזמן, למעלה ממציאות עולם הזה אשר כל מה שמתרחש אינו נוגע בו ואינו שייך למעלתו העליונה.

במתח התמידי שבין שני המימדים הללו אנו נתונים. כפי שיש התפשטות של משה ויהושע בתוך כל אחד ואחד[יג], כך צריך אדם שיהיה בתוכו שני מימדים אלו- לבנה וחמה.  למרות שבמבט ראשון הם נראים סותרים זה את זה, הם  אינם נפרדים זה מזה. כפי שמתפשטים באדם 'פני חמה' של משה, כך מתפשטים בו 'פני לבנה' של יהושע.

כל אדם צריך למצוא בתוכו את נקודת החמה שבו, בה הוא מעל לזמן. נקודה המתגלה במקום פנימי, יציב ומרומם שכל מה שקורה בחוץ לא נוגע אליו, ללא 'התפעלות' מהתרחשויות חיצוניות. מקום זה הוא היסוד של איגרת הרמב"ן, איגרת נפלאה ועמוקה מאוד, בה אומר הרמב"ן: "היזהר תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם בכל עת".  האפשרות לדבר בנחת ושלווה נובעת מהמקום בו  החוץ כלל אינו נוגע באמת הפנימית. כאשר אדם שרוי במקדש פנימי, הוא מדבר מתוך המקום ששווה אצלו קטון וגדול, לכל אדם ובכל עת, בכל שעה, בכל מצב והנתונים בחוץ לא משנים בכהוא זה את המתרחש בפנים. "ומן המקדש לא יצא". אנו מתפללים ומבקשים: “בלבבי משכן אבנה להדר כבודו". כל עבודת ה' מתחילה מהמקדש הפנימי הזה, שמעל הזמן, השייך לנצח.

מהי הנחת? אדם צריך להיות מונח במקום פנימי, בו כל החוץ לא נוגע אליו ולא פוגע בו וכל אושרו של האדם תלוי במקום הזה. ככל שאדם יותר עסוק במקרים החיצוניים ובמאורעות המתרחשים במציאות הוא נעשה משועבד אליהם ולעולם לא יראה נחת. כשקורה לו טוב – הוא ירצה עוד יותר טוב, וכשקורה לו רע – בודאי שרע לו. כולנו מרגישים עד כמה חוסר נחת יש לנו כשאנו שרויים בריצה מאירוע לאירוע, מהישג להישג. לכן, עלינו להפנים שכל יסוד האושר של העולם תלוי בכך שהאדם יהיה שרוי במקום שבכלל לא נוגע לחיצוניות. אז ניתן לחיות את הדברים באמת, מצד פנימיותם. כך אדם יכול לעבור את כל מאורעות החיים, הטובים והרעים בנחת ובאהבה. זו היא מדרגת הצדיקים השמחים גם בייסורין: "עליהם הכתוב אומר ואוהביו כצאת השמש בגבורתו"[יד].

מה היא גבורתה של השמש? השמש-  אין היא נתונה לשינויי מזג אויר, קר או חם. היא מאירה בכל תוקפה גם ביום הכי סגריר. רק מצידנו, בעולם הזה, היא מאירה פחות ביום סגריר. מצידה, באמת, היא תמיד מאירה בכל תוקפה. לכן, גם כשיש ייסורים בעולם הזה השמש ממשיכה להאיר במלוא עוצמתה "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו", אצלה לא חל שינוי כמלוא נימה.

זהו רק פן אחד של הדברים. כאשר יש לאדם מקדש פנימי של 'פני חמה', ממילא הוא צריך להאיר מתוכו את כל המציאות. להאיר ב'פני לבנה' את כל ההתרחשויות המשתנות שמוליד הזמן, את כל נבכי המציאות.

כל זמן צריך שיהיה מאיר בתכונתו, אומר מרן הרב זצ"ל[טו]. כל דור ותכונתו. אנו, יותר מכל הדורות כולם, נמצאים בדור שעניינו הוא הזמן. מבחינה טכנית, המאורעות בימינו מתרחשים במהירות שאין לה אח ורע. אין לנו שום יכולת לתכנן מה יהיה בעוד שנה כיון שקצב השינויים הוא מהיר מאוד. יותר מכך. מבחינה פנימית, אנחנו נמצאים בקץ הימים. בשיא בשלותו של הזמן. על כן עלינו לעמול ביתר שאת ולדלות אור מן הנצח על מנת להאיר את חשכת הימים, את השתנות הזמנים.

מהו הזמן? ישנם שלושה מימדים למציאות- עש"ן- עולם, שנה, נפש. הזמן- 'שנה'- הוא הממצע בין מימד ה'עולם' למימד ה'נפש'. הוא שמעביר את הקדושה ממימד המקום אל המימד האנושי. בעוד שהמקום הוא מציאות נפרדת ומחולקת העומדת בפני עצמה ולא ניתן לחבר חלקיה, הזמן הוא מציאות של אחדות אחת נמשכת, שלא ניתן להפריד בין רגעיה. לעומת חלקי המקום הנפרדים לחלוטין, חלקיו הרבים של הזמן הם אחדותיים לגמרי. בנפש, לעומת זאת, אין כלל חלקים.

הנפש היא אחדות גמורה, בלי שום נפרדות. היא הנצח. הזמן מאפשר לנו לעבור מהמקום אל הנפש. מהמציאות המפורדת למציאות האחדותית, בהיותו מכיל בקרבו הפכים. זהו הסוד הטמון בכוחם של ישראל לקדש את הזמנים, לעבר את השנים, לקדש חודשים.

 

חַיֵּי עוֹלָם וְחַיֵּי שָעָה

האדם מכיל בנפשו האחת שני מימדי קיום של זמן- זמן של חמה וזמן של לבנה. נצחיות והתחדשות. גם בקדושה ובלימוד התורה ישנם שני פנים כאלו.

יש קדושה ותורה השייכות ללבנה. תורה החיה את הזמן וחשה כיצד כל זמן מאיר בתכונתו. תורה המבקשת  לעסוק באור שמאיר בחוץ, המתאימה עצמה אל הזמן. זוהי תורה שהיא בחינת לבנה, בה כל הקודש מוכל בכליו המשתנים של הזמן.

אך קיימת עוד קדושה. קדושה יותר עליונה ויותר נצחית, הקדושה שלמעלה מהזמן. קיים עיסוק בקדושת התורה כפי שהיא למעלה מהזמן ומהמציאות המשתנה,  למעלה מכל ההתרחשויות של העולם הזה, תורה נצחית השייכת לעולם עליון ונשגב. אליו ואל נצחיותו אנו הולכים.

בנקודת המעבר מ"חיי השעה" ל"חיי עולם", דווקא בה טמון המהפך. ביום "החודש הזה לכם", מולידה שנת החמה מחדש את חודשי הלבנה. בעומק, כל ההתרוממות אל 'חיי עולם' היא בשביל להוליד בחזרה את 'חיי שעה', שבפנימיות, מעלתם עליונה לאין ערוך. ההתרוממות אל פני החמה מולידה שנה שנית לצאת בני ישראל ממצרים. מולידה יכולת להתבונן מחדש במצרי העולם הזה ולצאת מתוכם לחרות מחדש.

נקודת המגע שבין ההתרוממות לחיי החמה, חיי הנצח, וההולדה מחדש של חיי השעה,  זוהי נקודת הלידה של "החודש הזה לכם". שם עיקר השראת שכינה בתחתונים, מקום המפגש בין אור החמה לאור הלבנה.

יהי רצון ונזכה בקרוב ממש למפגש לבנה בחמה, חמה בלבנה והשראת שכינה בתוכנו: "וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְכָּן".



[א]           אסתר ג, ז.

[ב]           אסתר ט, כב.

[ג]           חג הסוכות החל אף הוא בט"ו בחודש בעצם התרחש על פי פשט הפסוק אף הוא בט"ו בניסן- "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים”, ויקרא כג, מג.

[ד]          מהו הסוד של יד' וטו'? מתי צריך להיות אמצע החודש? הפער המדויק שבין מולד למולד הוא כ"ט ימים, י"ב שעות ותשצ"ג חלקים. אך באופן סכמטי, היד' והטו' הם שני הצדדים של החודש.  רמז לכך קיים בפרשה. ליריעות המשכן היו שני אורכים –יריעות המשכן היו עשרים ושמונה אמה ויריעות האוהל שלושים אמה. חז"ל דורשים את ההבדל בין אורכי היריעות כהבדל שבין חודש חסר וחודש מלא. עשרים ושמונה ימים זה פעמיים י"ד בחודש, שזו התבנית המצומצמת של הלבנה, וחודש מלא זה פעמיים ט"ו- שלושים יום, התבנית המלאה של הלבנה. 

[ה]           במדבר כד, כ.

[ו]           ירושלמי ברכות, פרק א הלכה ו.

[ז]           ירמיהו טז, יד-טו.

[ח]           ירושלמי מגילה, פרק א הלכה ה.

[ט]           ישעיהו ל, כו.

[י]           שמות מ, יז.

[יא]           בראשית לג, יח. בראשית רבה, עט ו. אף שלמעשה אנו "ממהרים לבוא" ולא רק "מאחרים לצאת" כלשון הפיוט, אבל במקורות שהבאנו בא לידי ביטוי ההבדל שבין כניסת ליציאת השבת.

[יב]           בראשית ב, ב ורש"י על אתר.

[יג]           "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", תיקוני זוהר תיקון סט.

[יד]           שבת נח, ב.

[טו]           אגרות הראי"ה, אגרת שע"ח.

עבור לתוכן העמוד