• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כשושנה בין החוחים - פרשת וארא

כשנשלח משה לבשר את בשורת הגאולה גם לפרעה, הוא טוען:
"הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה".
נעמיק בפירושו המופלא של ה"בית יעקב" ונסביר- מהו הקל וחומר שבדברי משה,
ואיך להבין את מקומם של הקוצים הסובבים את השושנה בתהליך גאולתה.


אֶחָד מִקַּל וָחוֹמֶר שֶבַּתוֹרָה

ארבע לשונות של גאולה וכן לשון חמישית ששייכת בעיקרה לעתיד לבוא, נאמרות בתחילת פרשתנו למשה רבנו, אשר מצטווה לאומרם לכל ישראל:

 

לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה'. וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם, וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ[א]...

 

לשונות הגאולה הללו נאמרות לבני ישראל כאשר פרעה מכביד את השעבוד וגוזר עליהם גזרות קשות מבעבר. עליהם לקושש תבן ולעמוד במתכונת הלבנים כתמול שלשום. וכיוון שהעבודה מרובה יותר ובני ישראל אינם יכולים לעמוד בגזירת התבן, הם מוכים, ולכן אינם שומעים כלל את בשורת הגאולה המופלאה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה".[ב]

למרות שבשורת הגאולה אינה מצליחה לחדור לליבותיהם של ישראל, הקב"ה מצווה את משה להביא את הבשורה גם בפני פרעה ולהוציאה אל הפועל: "בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ"[ג].

לשמע ציווי זה מקשה משה רבנו קושיה לפני הקב"ה: "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם"[ד]. משה רבנו תמה על המהלך הזה. הרי בשורת הגאולה היא עבור בני ישראל. הם חפצים בה, הם נגאלים על ידה והם זוכים להיות לעם לה' יתברך על ידה, ובכל זאת היא אינה חודרת לליבם, וכיצד פרעה יוכל לשמוע בשורה כזו? כיצד היא תחדור לליבו? מדוע בכלל יש צורך לומר בשורה זו בפני פרעה כאשר בני ישראל בעצמם אינם יכולים לשמוע אותה? רש"י מלמד, שטענתו של משה היא אחת מעשרה קל וחומר שבתורה[ה]. בני ישראל שהבשורה לטובתם לא שמעו למשה, קל וחומר- פרעה, שהבשורה היא לרעתו, לא ישמע למשה!

לאחר טענתו של משה ממשיך הקב"ה ומצווה את משה לצרף אליו את אהרון וללכת אל פרעה. במאמר מוסגר מופיעה רשימת תולדותיהם וייחוסם של משה ואהרון ולאחר מכן חוזרת התורה בשנית על אותו המהלך כפי שנאמר קודם לכן: הקב"ה מצווה את משה ללכת אל פרעה ולומר בפניו את בשורת הגאולה, משה טוען "הן אני ערל שפתיים ואיך ישמע אליי פרעה", והקב"ה מצרף אליו את אהרון ומצווה בכל זאת ללכת לפרעה:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי ה' דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה. וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ[ו]. 

 

וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה

ה"בית יעקב", רבי יעקב מאיזביצא בנו של בעל "מי השילוח", שואל על דברי משה שאלה פשוטה- מהו הקל וחומר שבדברי משה רבנו- "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה"? לכאורה פרעה יכול לשמוע את דברי משה משום שהוא אינו נתון בעבודת פרך קשה כמו בני ישראל. אמנם הוא יכול לא להסכים לדברי משה או לא לשמוח בהם, אך לשמוע הוא יכול, ומהו ה"קל וחומר" שבכך? נתבונן בתשובתו העמוקה של ה"בית יעקב" אשר מביא מדרש רבה שהתקשו המפרשים לפרשו, וזוהי לשון המדרש:

 

"בא דבר אל פרעה מלך מצרים" המשל אומר: מן שטיא לית הנייא, אלא מן קציא[ז].

 

המדרש אומר "מן שטיא לא הנייא, אלא מן קציא", כלומר- השיטים לא מועילים ואין מהם הנאה, ואילו ה"קציא"- הקצוץ- מועיל ויש ממנו הנאה. בעל ה'מתנות כהונה' מסביר שעץ השיטה- כיוון שאין ממנו פרות, אין בו תועלת אלא רק לאחר שקוצצים אותו והוא הופך להיות חומר גלם וחומר בעירה. הנמשל- כששלח הקב"ה את משה לפרעה, אמר לו שפרעה אינו עושה פרות. כלומר, הוא אינו פועל את עיקר פרי האדם בעולמו להתקרב לה' יתברך. בלשון חז"ל- "סיטרא אחרא לא עבדא פירין" כלומר, ה"סיטרא אחרא" שרחוק מה' יתברך אינו עושה פרות, וכל זמן שעץ שאינו עושה פרות עומד- אין ממנו תועלת, רק כשקוצצים אותו, עושים ממנו עצים להסקה והם בוערים, על ידי כיליונם מתחמם בעל הבית ואז יש ממנו תועלת. כך מסביר ה"מתנות כהונה" שכמו עצי שטים, כל זמן שפרעה עומד אין ממנו הנאה, ורק כשקוצצים אותו באה ההנאה. רק על ידי שיקצצו את פרעה ויכו בו במכות מצרים, אז תהיה ממנו תועלת, שעל ידי כיליונו נתחמם בדבקות אלוקית, כפי שנאמר בקריעת ים סוף- "ויאמינו בה' ובמשה עבדו".

 

הַגְּאֻלָּה הִיא בַּדַּעַת

לעומת פירוש ה"מתנות כהונה" שהבאנו לעיל, ה"בית יעקב" מסביר באופן אחר את המדרש "מן שטיא לית הנייא, אלא מן קציא". לדבריו, עצי השטים אלו ישראל, ואילו "קציא" הכוונה לקוצים, זהו פרעה. לפי משל זה, ישראל כמו השיטים אינם מועילים ואין בהם הנאה ואילו פרעה, כמו הקוצים- מועיל. כיצד ניתן להסביר זאת?

על מנת להבין את עומק דברי ה"בית יעקב" יש להבין- מהי גאולה? נתבונן במשל פשוט מהמציאות, שאמנם מי שלא התנסה בו לא יודע עד כמה הוא בעל משקל אך מי שמתנסה בו יודע עד כמה זוהי אמת חריפה. ראובן ושמעון הם שני אנשים. האחד- נגזר עליו גזר דין של עשר שנות מאסר ומחר הוא מתחיל לרצות אותם, ואילו השני- מסיים עשר שנים בכלא ומחר הוא יוצא לחופשי ומפנה את חדרו ומיטתו לחברו. לא ניתן לתאר את הפער העצום שבין ראובן לשמעון. איננו יכולים לתפוס את תחושת החושך והאפילה האופפת את זה שהולך לרצות עשר שנות מאסר, ואיננו יכולים לתאר את גודל השמחה והאושר הבלתי נתפס של זה שאסור כבר עשר שנים בנחושתיים, ומחר יוצא לחירות.

ההבדל התהומי שבין ראובן לשמעון, כפי שהוא מתבטא במשל שלפנינו, מדגיש את הפער שבין המציאות שבפועל לתודעת המציאות. דווקא בן החורין נמצא בגלות ואפילה, ואילו מי שאסור באזיקים הוא בגאולה, מלא צהלה ורינה.

אם נמשיך להתבונן במשל, נראה שהפער מחריף. כעבור חודשיים או שנה, מי שנכנס לכלא התרגל למציאות שמאחורי סורג ובריח, ומי שיצא לחופשי הוא כאחד האדם, התרגל לחייו החופשיים וכבר שכח את המהפך שעבר מגלות לגאולה. כלומר, מי שנמצא לפני כניסתו אל הלא נודע, הוא אסור וכלוא בעומק דעתו ואישיותו עמוק יותר מהיותו שם לאחר שנה למרות שעדיין הוא חופשי ומשוחרר. משל זה מלמד שעיקר הגלות ועיקר הגאולה נמצאים בדעת. המציאות החיצוניות אינה הסיפור המרכזי בהוויה אלא הדעת. היא המכרעת ובה מתרחשים התהליכים העיקריים.

נתן שרנסקי הוא דוגמה מופלאה לאדם שהייתה בו דעת של גאולה. זכיתי להיות בנמל התעופה בן גוריון בקבלת הפנים ההמונית שנעשתה לו כששוחרר. ההתרגשות הגדולה ביותר שאחזה באלפי האנשים שבאו לקבל את פניו, הייתה כאשר שרנסקי, במבטא רוסי כבד, סיפר לכל ההמונים איזה פסוק החזיק אותו כל ימיו במרתפי הק.ג.ב. אמנם ספרו קרוי "לא אירא רע", אך לדבריו, הפסוק שהחזיק אותו בכלא היה דווקא "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הוא סיפר לכל ההמונים, שכל ימי ישיבתו בכלא הסובייטי הוא ידע שכולם, כל עם ישראל, איתו, וכשכולם איתו- "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד!".

הדעת התקיפה שהייתה בשרנסקי היא שהחזיקה אותו כל השנים במרתפי הכלא. בספרו הוא מתאר איך בתוך הצינוק היה משחק עם עצמו שחמט. שחקן מבריק נגד שחקן מבריק שזוכר את כל המהלכים של שני הצדדים בעל פה. רק באמצעות הדעת, כשכל הזמן המחשבה היא שהובילה אותו לעשות ההפך ממה שהורו לו, הצליח שרנסקי לצלוח את השנים הארוכות והקשות הללו.

החירות האמיתית היא היכולת שלא להיות נפעל מהמציאות כלל. אמנם מראה העיניים החיצוני הוא חזק ותקיף עד שקשה מאוד להשתחרר ממנו, ועל פי רוב הוא זה שמכריע את הדעת. אולם באמת, הדעת היא המקום שבו מתרחשת הגאולה, ואל יהי הדבר קל בעינינו. מי שנותן ליבו לדרך שבה פועלת המציאות לא על פי מראה עיניים אלא מצד האור האלוקי שמנהל את ההיסטוריה, יודע שהאור האלוקי מנהל את ההיסטוריה קודם כל בדעתם של בני אדם, ולאחר מכן בחיצוניות המציאות[ח].

 

 שֹרֶש וְעָנָף

הדעת היא השורש של הכול ואילו המציאות היא רק ענף שלה. כך בעניין הגאולה: הגאולה היא בדעת וכשהמציאות מתיישרת עם הדעת ונענית לה, אז הענף פורח.

לאור דברינו ניתן להסביר מדוע נשלח משה לבשר לישראל על הגאולה. לכאורה הדבר תמוה- וכי כשרוצים להוציא אסיר מהכלא באים לספר לו על כך? כל העניין היה צריך להיאמר לפרעה, ומה מועילה בשורת הגאולה לישראל? יש להסביר שמשה רבנו נשלח לבני ישראל לומר להם את בשורת הגאולה משום שהם הגואלים ובהם תלויה הגאולה. האסיר הוא הסיפור, ואילו הסוהר הוא רק ענף ותפאורה לעיקר. הכול תלוי בדעת של האסיר. נתן שרנסקי הוא אסיר שנשאר חופשי בנפשו ודעתו הייתה כל כך תקיפה בנוגע לחירותם של ישראל, עד שלבסוף גם פרעה של דורו, נשיא ברה"מ ברז'נייב שעמד בראש המעצמה הסובייטית האדירה, "התיישר" רק בגלל שליהודי אחד הייתה דעת תקיפה על חירותו.

לאור הדברים הללו מסביר ה"בית יעקב" מהו הקל וחומר שבדברי משה רבנו- "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה":

 

...ובאמת לפי טעם המפורש שלא שמעו מקוצר רוח וזה לא שייך אצל פרעה. אכן הקל וחומר הוא כיוון שלא פעל הדיבור בתוך ישראל איך יפעל אצל פרעה[ט].

 

לפי ה"בית יעקב", השורש העיקרי והמשמעותי הוא הדעת של בני ישראל, שם גלגלי השיניים של המציאות מתחילים לזוז, ואילו מה שקורה עם פרעה זהו רק ענף שולי. אם פרעה ישמע או לא ישמע למשה, יוציא או לא יוציא את בני ישראל, יכביד את לבו או לא יכביד את לבו – לא שם נמצאת ההתרחשות העיקרית. פרעה הוא רק המחוג שנענה לבסוף למנגנון הפנימי שמסובב את מעמקי המציאות, הוא ישראל.

לדברי משה רבנו, "בני ישראל לא שמעו אליי", כלומר, המנגנונים הפנימיים מושבתים, אין חירות בדעת ואין גאולה בפנימיותם של ישראל. ואם אין שורשים, קל וחומר שלא יכול לצמוח שום ענף. לכן לטענת משה, פרעה אינו יכול לשמוע את בשורת הגאולה.

 

קְלִפָּה הַקּוֹדֶמֶת לַפְּרִי

משה רבנו יודע שהדעת של ישראל היא המקום שבו מתחילה הגאולה, לכן הוא מצטווה תחילה לבשר להם את הגאולה, אולם בני ישראל אינם שומעים לו והוא מצטווה ללכת לפרעה. על כך מביא ה"בית יעקב" את המדרש, "מן שטיא לית מהנייא, אלא מן קציא":

 

...ולזה המכוון שאל משה "הן בני ישראל לא שמעו אליי ואיך ישמעני פרעה" היינו כיוון שלא פעל עדיין בתוך ישראל דרך איזה מקום יכנס לתוך פרעה. והשיב לו השי"ת שילך אל פרעה היינו מזה שתראה את פרעה תבין שבאמת פעל הדיבור בישראל הגם שלפי עיניך אינם מבוררים עדיין. אכן באמת פעל בלב כל אחד ואחד וכשתראה היאך פרעה מקבל הדיבור שלך תבין החילוק שבינו לבין ישראל... ומזה שאתה רואה שפרעה עומד כל כך לנגד בכעס עד שציווה שתבן לא יינתן להם תבין שהדיבור פעל בישראל ובעומק הם נמשכים אחר רצון השי"ת תכף והעכו"ם עומדין בהיפך. ולזה רומז המשל "מן שטיא לית הנייא אלא מן קציא"...[י]

 

לדברי ה"בית יעקב", שיטים אלו ישראל, אינם מועילים, ואילו הקוצים, הם פרעה- מועילים. כלומר, יש פעמים שבהם הדעת הפנימית נראית כבלתי מועילה, ואילו הענף החיצוני- מועיל. בלשון רבותינו זוהי "קליפה הקודמת לפרי" או סוד "ויהי ערב ויהי בוקר". הקליפה קודמת לפרי, החושך קודם לאור והקוצים מועילים לפני השיטים.

על מנת להבין את עומק הדברים נתבונן בשלושה שלבים בגידול פרי. המניע הפנימי של עץ שרוצה לגדל פרי אינו קליפתו הקשה והמרה אלא הפרי המתוק והעסיסי. מה שמניע במעמקים את כל תהליך הצמיחה של העץ היא דעתו להוציא פרות ואילו הקליפה היא רק אמצעי לפרי. אכן הדעת של העץ אינה דעת אנושית אך ודאי שיש סיבה למה הוא צומח וגדל.

הדעת של העץ טמונה בפרי והיא שמגדלת תחילה את הענפים, הניצנים, הקליפה ולבסוף גם את הפרי בעצמו. הגזע, הענפים והקליפה הם אמצעים לתכלית של העץ, הפרות המתוקים. האמצעי הוא בשביל התכלית, לכן הקליפה שנועדה להגן ולשמור על הפרי היא קשה ומרה ופעמים אף רעילה כדי שלא יבואו מזיקים להזיק לפרי, ובתוך הקליפה המגוננת, גדל ומתבשל הפרי המתוק. אם כן, בתחילה ישנה בפנימיות העץ דעת של הפרי, לאחר מכן גדלה בחיצוניות הקליפה ולבסוף מתרקם בחוץ גם הפרי. "סוף מעשה במחשבה תחילה".

בני ישראל אינם יכולים לשמוע אל משה "מקוצר רוח ומעבודה קשה", כלומר- הקליפה המרה חונקת אותם, אך עדיין אין פרי. הרי לאחר בשורת הגאולה הראשונה המופיעה בסוף פרשת שמות, פרעה מכביד את העבודה על בני ישראל. השעבוד גובר דווקא בשעה שבשורת הגאולה כבר מופיעה בדעתם של ישראל. כלומר, דווקא כאשר הדעת של הפרי עומדת לצאת אל אוויר העולם, מתגברת הקליפה ומתחזקת.

 

אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר

לדברי ה"בית יעקב", משה טוען שפרעה לא ישמע אליו מקל וחומר מבני ישראל, משום שהכול מתחיל מהדעת. אולם למרות זאת הקב"ה אומר למשה ללכת אל פרעה משום שבני ישראל אכן אינם שומעים "מקוצר רוח ומעבודה קשה" מהתגברות הקליפה החיצונית, אך זאת רק בחיצוניות, ואילו בפנימיות כבר קיימת בתוכם תודעה של פרי. כלפי חוץ הם עדיין נראים ישנים אך בפנימיותם ליבם ער. כלפי חוץ נראה שהקליפה מתגברת אך זאת בשל העובדה שהפרי עדיין לא הופיע בחיצוניות אך הוא קרב לצאת ולהתגלות. כך מוסברים דברי פרעה לבני ישראל, ובצדק, "נרפים אתם נרפים, על כן אתם אומרים נלכה נזבחה לה'"[יא]- הרפיון של בני ישראל מהעבודה נובע מתודעת החירות שחדרה ללבותם. הדעת של הגאולה כבר הופיעה בתוכם אך עדיין לא נראתה כלפי חוץ, והתגברות הקליפה רק מלמדת שדעת הפרי ערה במעמקים, והיא עצמה שמגדלת את הקליפה, עבור הפרי וגאולתו.

לדברי ה"בית יעקב", הקב"ה מצווה את משה ללכת ולבשר את בשורת הגאולה גם לפרעה משום שאמנם כלפי חוץ בני ישראל אינם מאמינים, אך דעת הגאולה כבר בשלה בליבותיהם. ההוכחה לכך היא התגברות הקליפה בהכבדת גזרותיו של פרעה שיודע שהפרי כבר מוכן לפרוץ החוצה. זהו פירוש "מן שטיא לית מהנייא, אלא מן קציא", כלומר, שהקוצים הם שמלמדים מה קורה לשיטים:

 

...ולזה רומז המשל "מן שטיא לית הנייא אלא מן קציא", היינו, כמו אם הרוח בא ליער ונכנס בין עצי שיטים אין הרוח ניכר כל כך אכן כשמנשב בין הקוצים ניכר אז שמתחילה נכנס בין השיטים. כן רמז לו השי"ת באמרו "בא אל פרעה" היינו מזה שאתה רואה שפרעה עומד כל כך להיפך וצועק "נרפים אתם נרפים גם תבן לא יינתן לכם תכבד העבודה", ומהיכן נמשך שהוא יכעס פתאום כל כך על ישראל מוכרח מזה שבאמת כבר פעל הדיבור בישראל עד שגם הוא מרגיש ועושה ההיפך[יב].

 

לדברי ה"בית יעקב", כאשר נושבת רוח חזקה לא רואים אותה בעצי השיטים האדירים אלא רק בקוצים שגדלים תחתיהם. כך, הרוח של בשורת הגאולה נושבת בישראל ובוערת במעמקיהם אך היא עדיין אינה נראית כלפי חוץ אלא רק באופן שהקליפה מתגברת וחונקת אותם "מקוצר רוח ומעבודה קשה", ולכן כלפי חוץ הם אינם מאמינים לדברי משה.

את חוסר האמונה כשבפנים כבר יש תודעת גאולה, ניתן להסביר באמצעות משל פשוט. כאשר מישהו מתבשר בבשורה מפתיעה כגון זכייה בפיס, התגובה המצויה של הזוכה המאושר היא: "וואו! אני לא מאמין!". פעמים רבות כאשר מבשרים לאדם בשורה מפתיעה מאוד, תגובתו המיידית היא לומר שהוא אינו מאמין. האם באמת הוא אינו מאמין? זוהי מגננה שמאפשרת לאדם לעכל בתוכו מציאות שגדולה ממידותיו הנוכחיים. באמת הוא מאמין, אך האמונה הזאת עוד לא הבשילה בקרבו, ועל מנת לעכלה ולהוציאה בשלמות הוא מביע את חוסר אמונו בה. כך בני ישראל, מצד פנימיותם שייכים לחירות אלוקית ורוצים בה מאוד, אך מתוך שהם עדיין מגנים על כך, הם אינם שומעים אל משה. חוסר האמונה הוא ביטוי לדעת הפנימית שאם היא תצא עכשיו אין לה חיים, ויש צורך להכין את הקרקע ואת ההגנה הראויה לה על מנת שתצא אל הפועל בשלמות.

ה"בית יעקב" ממשיך ומסביר מדוע הקב"ה מצווה את משה לקחת עימו אל פרעה גם את אהרון:

 

כי ישראל הם כלים של הקב"ה שכל דברי השי"ת צריכים לכנוס בישראל כי הדיבור הולך בהדרגה... היינו בתחילה הדבר טמון אצלו ואין שום אדם מכיר ואח"כ נכנס לישראל... ואח"כ נכנס לבין העכו"ם והאומה המתנגדת לאותו המאמר תכלה. וזהו שאמר משה "ואני ערל שפתיים" שראה שישראל עדיין אינם מבוררין בשלמות ואם כן איך יכול הדיבור לכנוס לבין העכו"ם. לזה נאמר לו אח"כ "ואהרון אחיך יהיה נביאך" כי אהרון נקרא שושבינא דמטרוניתא כדאיתא בזוהר הקדוש... כי הוא השלוח ציבור של כלל ישראל וממילא כשהוא מבורר הם גם כן מבוררים ויכולים לקבל את הדיבור וממילא יוכל לבוא לפרעה[יג].

 

לעומת משה רבנו שהוא "שושבינא דמלכא" שליחו של הקב"ה שנותן את תורת ה' לישראל מלמעלה למטה, אהרן הוא "שושבינא דמטרוניתא", שליחם של ישראל שמעלה את קרבנותיהם אל הקב"ה, מלמטה למעלה. כיוון שעל מנת לבשר את בשורת הגאולה לפרעה יש צורך בדעת של ישראל שהיא שמניעה את הגאולה, הקב"ה מצווה את משה לקחת עימו את אהרון כנציגם של ישראל הבא בשם הדעת של כל ישראל.

משה רבנו, שליחו של הקב"ה, הוא שמוליך את מהלך הגאולה בשם ה' למעלה מכל גדרי המציאות, ואילו אהרן הכהן הוא הנציג של דעת הגאולה של ישראל ובשמם הוא מניע את המנגנונים הפנימיים של הגאולה. מתוך התודעה הפנימית הזאת שמייצג אהרון, יכול משה לעמוד מול פרעה ולבשר לו את בשורת הגאולה. זו גם הסיבה שהתורה מונה כאן את ראשי בית אבותם של בני ישראל משום שמשה ואהרון באים לפני פרעה בשם כל ישראל.

 

וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ

תהליך הגאולה הוא תהליך עמוק ומורכב. הדעת הפנימית היא יסוד הגאולה והיא שקודמת לכול, אך עד שהפרי מבשיל בפועל והגאולה מופיעה בכל תוקפה במציאות, הקליפה היא שמופיעה כלפי חוץ, ואף מתגברת. תהליך זה נוגע גם לגאולתם של ישראל בדור הזה, ולעבודת ה' הפרטית של כל אחד ואחד מאיתנו.

מבחינה לאומית, אנו נמצאים כעת בעיצומו של תהליך התגשמות הלשון החמישית- "והבאתי אתכם אל הארץ". זו הלשון ששייכת לדורנו, דור הביאה האחרונה אל הארץ, כנגד הכוס של אליהו שהולכת ומתמלאת, עד שתתגשם הבשורה "הנה אנוכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא", שכל העולם כולו יתוקן. בד בבד לתהליך הגאולה אנו נתונים תחת לחץ כבד מבית ומחוץ. הקוצים בדמות האו"ם, מדינות אירופה, ארצות הברית וארצות ערב שולחים בנו קוציהם הדוקרים, שורטים בנו, מכאיבים לנו ומאיימים לפגוע בתהליך בישולו של הפרי. זה דרכם וטבעם של הקליפות ולשם כך הם נבראו עם כל מרירותם ובוסריותם- כדי לשמור ולהגן על הפרי.

גם בתוכנו ישנם קולות של "קוצר רוח ועבודה קשה", שמתנגדים לבשורת הגאולה, כמו שוטרי העם במצרים שבאים לפני משה ואהרון ואומרים: "ירא ה' עליכם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ובעיני עבדיו, לתת חרב בידם להורגנו"[יד]. השוטרים הללו לא היו אנשים פשוטים אלא בעלי מעלה, וטענו את טענתם מתוך כאב. משה חוזר אף הוא על טענתם בפני הקב"ה משום שיש בה מן האמת- "וישב משה אל ה' ויאמר, ה' למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה, והצל לא הצלת את עמך"[טו]. משה רבנו מבין שיש כאן שאלה עצומה העומדת על הפרק. סוף כל סוף, במבט הגלוי, אכן הקליפה מתגברת. משה אמנם מאמין בלב שלם לחזון העתידי של הגאולה, אך הוא מתגלה כ'ערל שפתיים' בנוגע לכאבי ההווה. צירופו של אהרן חושף, אמנם, את ליבם הער של ישראל שחבוי במעמקים. אולם מצידו של משה ישנה זעקה ואף חוסר אונים כלפי הפער שבין בשורת הגאולה לדקירת הקוצים.

גם בדורנו אנו נעים בין בשורתו של משה לדעתו של אהרן. מחד גיסא אנו צריכים להיות אחוזים בחזון העתיד המופלא של גאולת העולם שמנצנצת ובאה, ודווקא אחיזה זו מגבירה את חוסר האונים ואת כאבי משבר הלידה של חבלי משיח. מאידך גיסא עלינו להשקיע את דעתנו בלב שכבר ער בפנימיות נשמות ישראל. זה היה תפקידו של אהרון הכהן במצרים, ובדורנו תפקיד זה התגלה ביותר אצל הכהן הגדול מאחיו, מרן הרב קוק זצ"ל, שהרחיב והעמיק בבשורת הגאולה והרוח הגדולה שעל ידיהן יוצא כל העולם כולו מארירותו, עד אשר הכול יתוקן והטוב האלוקי יאיר את הכול.

עלינו להיות אחוזים בבשורת הגאולה כמשה ואהרן בשעתם, כל אחד לפום שיעורא דיליה, עד שנראה איך כל הקוצים שדוקרים מסביב, שאמנם יש בהם מן האמת כפי שאף טוען משה, הם תוצאה של המנגנון הפנימי שמסובב הכול. איך הקוצים הדוקרים הם שמלמדים על השיטים, שהדעת הפנימית חיה ופועלת במעמקים, והקושי שמתגבר הוא מפני שהבשורה של הגאולה כבר פועלת במעמקים ועומדת לצאת ולהתגלות.

בשעה כזו תפקידנו הוא להיות שלמים בדעת של הגאולה, ולמרות הקושי והכאב, לדעת שכל הקוצים שדוקרים הם חלק מהתהליך, בשביל שתתגלה כוסו של אליהו במילואה ויושלם התיקון השלם של הגאולה האחרונה. הבשורה של הגאולה היא שמפעילה את המנגנונים, היא שגורמת לקליפה המסובבת את הפרי, הכול בשביל התכלית- שהפרי יבשיל. הברית והשבועה שאלפיים שנה לא נשכחו – לא נשכחו גם כעת, והם ממשיכים לפעול במעמקים ולהצמיח ישועה גדולה. אם לא היה מְנגדים בנגלה בחיצוניות לטוּב כל כך מופלא ועליון שמתקן את כל העולם כולו, הוא לא היה יכול להתגלות בשלמות. פנימיותו יוצאת אל הפועל דווקא על ידי הקוצים והקליפות שמחוץ לו. רק כשהקוצים דוקרים והקליפה מבחוץ מרה, אז ניתן להעריך נכון את גודל יקרת הפרי שעתיד לצמוח מתוכם. "מן שטיא לית הנייא אלא מן קציא".

כעין זה באדם הפרטי. כשאדם הולך ומתפתח בעבודת ה', בתחילה בפנימיותו יש דעת שהוא צריך לעבוד את ה', אולם מיד מופיע היצר הרע שגורם לו לקוצר רוח ולעבודה קשה. "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו". פעמים רבות אם אדם נלחם עם היצר הרע בתוקף גדול מדיי, יש צד לומר שהוא נותן חרב בידו להורגו, לכן צריך להילחם בעדינות ובכל החזיתות- "הסר שטן מלפנינו ומאחורינו". עוד צריך לדעת היטב, שאם אדם מרגיש שלמרות שהוא מנסה לעבוד את ה', להתפלל כראוי וללמוד לשמה אך רוחות סוערות בקרבו לא נותנות להתקדם, אין זה מעיד על כך שהבשורה היא שקרית, חלילה. כך מלמדנו מרן הרב קוק זצ"ל:

 

אפילו אם רואה אדם, שעם מה שנתעורר בלבו להחזיק בדרך ישרה ולהתגבר יותר בעבודת השי"ת, מתגבר בו היצר הרע יותר ומפילו לתאוות ושפלות, מכל מקום לא יתחרט כלל על התגברותו ויוסיף גבורה על גבורתו, ועל המכשולים שאירעו לו בדרך עילויו ישוב בתשובה, וידע שכל זה כלול בכלל "טעה בדבר מצווה דפטור מחטאת". ולא יירא כלל כי אם יראה קדושה, ותשובה ייקח מכל דבר[טז].

 

כפי שלמשה במצרים לא היה פה לומר את כל בשורת הגאולה- "הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם", ובכל זאת הוא מצטווה ללכת אל פרעה כי בשורת הגאולה כבר קנתה מקום בדעתם של ישראל, כך הסערה הגדולה שהסיטרא אחרא יוצא כנגדנו, היא ביטוי חיצוני וסימן לכך שדעת עבודת ה' כבר מאירה בקרבנו וקרב גילוי פריהּ. הקוצים הדוקרים הם שגורמים להבין שבמעמקים ישנה כבר בשורת גאולה, ומתוך כך בעזרת ה' גם הכוס של אליהו הולכת ומתגלה, עד שיגדל הפרי הפרטי והכללי לגאולה שלמה, במהרה בימינו, אמן.

 



[א] שמות ו ו-ח

[ב] שם ט

[ג] שם יא

[ד] שם יב

[ה] לפי בראשית רבה צב ז

[ו] שמות ו כט-ל, ז א-ב

[ז] שמות רבה ו ה

[ח]לפני כעשר שנים התפרסם בעולם רב מכר שנקרא "הסוד". לכאורה באה בו לידי ביטוי אותה טענה שאנו מלמדים כאן, שהדעת היא היסוד לשינוי במציאות. לפי "הסוד", אדם שיש לו דעת תקיפה שהוא יהיה מיליונר, והוא אינו מתעלם מהמציאות אלא פתוח לשפע האינסופי בעולם ודבק בדעתו שהשפע יגיע אליו- דעתו מתקיימת. אולם, האמת היא שגישה זו היא קליפה מרה שאינה מבוררת. אפילו אם אכן דרך זו פועלת במציאות, יש בה שקר גס. יש בכך חוסר דעת להעסיק את הדעת בעניינים חומריים של כסף והצלחה גשמית. המנגנונים הפנימיים אכן פועלים נכון, אבל הם משועבדים לחוץ שבחוץ, וזהו זיוף שאין כדוגמתו. בניגוד לכך, אנו מדברים על דעת גדולה של בשורת גאולה לנו ולכל העולם כולו, וברוממות אידיאלית כזו אנו צריכים להשקיע את דעתנו.

[ט] בית יעקב וארא כד

[י] בית יעקב פרשת וארא כד

[יא] שמות ה יז

[יב] בית יעקב פרשת וארא כד

[יג] בית יעקב שם כו

[יד] שמות ה כ-כא

[טו] שמות ה כב-כג

[טז] אורות התשובה יד יט

עבור לתוכן העמוד