כי כל בשמים ובארץ – פרשת וארא

וְהִרְבֵּיתִי אֶת
אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי

בפרשתנו מופיעות שבע מתוך
עשר מכות מצרים כחלק מתהליך היציאה ממצרים, אך עניינם מצריך עיון. ראשית, יש לשאול
מדוע היציאה ממצרים הייתה כרוכה בכוחניות ובאלימות כפי שבאות לידי ביטוי במכות.
הרי הקב”ה יכול היה להוציא את בני ישראל ממצרים בטוב, בנחת ובדרכי נועם ושלום,
כדרכה של התורה ש”דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”, ומדוע יש צורך
בכל כך הרבה מכות קשות? ועוד, אם אכן יש צורך במכות, האם לא די במכה אחת על מנת
לפעול כנגד המצרים? מה הטעם בעשר מכות שונות ומשונות? מדוע טורחת התורה ומרבה
בפירוט היצירתי והמגוון של המכות השונות? איזה עניין יש לנו לדורות עולם לדעת להיכן
הגיעו הצפרדעים, מה הנזקים של הארבה והברד ומה התרחש לדגי היאור במכת דם?

מלבד השאלות הללו, השאלה
העיקרית שיש לעיין בה בנוגע למכות, היא השאלה לשם מי מכוונות המכות? מן הפסוקים
בפרשתנו עולה, כי המכות נועדו בראש ובראשונה למצרים ולפרעה: “וידעו מצרים כי
אני ה’ בנטותי את ידי על מצרים”[א]. על כך
יש לשאול- לשם מה יש צורך שפרעה והמצרים ידעו את ה’? הרי לכאורה אין כל משמעות
להבנתו של פרעה כי “ה’ הצדיק ואני ועמי הרשעים”[ב],
שהרי מיד לאחר היציאה ממצרים, פרעה וחילותיו טובעים בים סוף, ולא נשאר מהם עד אחד,
שיספר כמה מעלות טובות למקום.

אכן, מלבד היות המכות
מכוונות למצרים “למען שתי אותותי אלה בקרבו”, התורה מוסיפה ואומרת כי
המכות צריכות להיזכר על ידי בני ישראל לדורות עולם- “ולמען תספר באוזני בנך
ובן בנך את אשר התעללתי במצרים”[ג], אך מה
הטעם של המכות בהיותם מכוונות למצרים דווקא? נתבונן במשמעותן העמוקה של המכות
וננסה לענות על שאלות אלה ולהבין את העומק הצפון בהם.

הָאָבִיב שֶל העוֹלָם
כֻּלוֹ

יציאת מצרים מלמדת אותנו
מהי גאולה. כל הגאולה של ישראל בעמקי עומקיה, אינה גאולה שמטרתה לספק אינטרס אישי
בלבד. עם ישראל אינו מצפה רק להיגאל מצרותיו על מנת להגיע לעולם שכולו טוב, אלא כל
רצונו, להביא לישועה לעולם כולו. השאיפה והתשוקה הפנימית של עם ישראל לגאולה, מצד
עצם אהבת הטוב עצמו, היא התשוקה ליציאה מכל מיצרי העולם הזה, עד לתיקון השלם של
הגאולה. עד שלא תגיע השלמות והתיקון לכלל המציאות, לא תהיה הגאולה בשלמותה. בדרך
זו, הולך רבי מנשה מאיליא ואומר, כי לא נוכל לנוח עד שכל פרט יתוקן. ואפילו רק אם
לתולעת אחת קטנה ילחץ בקצה הזנב, עדיין לא תהיה זו גאולה שלמה למציאות.

היציאה ממצרים מבססת את
הרצון לטוב שלם במציאות כולה, וכמוה, תתרחש גם הגאולה האחרונה. כל שאיפתנו בגאולת
העולם, להוציא את האנושות והמציאות כולה, מכלל ארירותה. כל חפצנו, לגלות את הטוב
והטוהר הגנוז במציאות, מבעד לשכבות הרוע העוטפות אותו, עד אשר המציאות כולה תטהר
במעמקיה. כבר בראשית ימי עולם נתקללה האדמה, “קוץ ודרדר תצמיח”, נתקללה
האנושות והתרחקה מאלוקיה. העולם נתקלל בחיצוניותו. בחוץ מרובה בו הרע, אך בפנימיות-
נסתר הטוב. לכן, רצוננו להאיר אור ה’ בעולם בכל דרגות המציאות, בגברא ובחפצא,
באדם, ובאדמה. רצוננו שהעמים כולם יקראו בשם ה’ והארץ עצמה תאיר מכבוד ה’.

אלא, שכאשר באים להאיר את
המציאות, מוכרח שבתחילת הדרך יתקיים שיג ושיח, מאבק ומלחמה, עם כל הקללה והרוע שבה.
אין אנו דוגלים בדרך הפציפיסטית הפוחדת מן העולם ומתרחקת ממנו, מפני שאין לה אומץ
לגשת ולהתמודד עם הרע. אנו מאמינים בני מאמינים בבורא העולם ומנהיגו, ומאמינים אף
במציאות עצמה. אנו מאמינים כי מבעד למעטה הרע, גנוזים במציאות מעמקים פנימיים ואמיתיים,
המלאים טוב אלוקי עליון. לכן, אנו נכנסים לתוך עומק הרע שבמציאות, ומבקשים לטהרה,
גם אם בדרך ייטנפו כלינו ונצטרך לעבור טהרה נוספת. בדרך זו צועדת התשובה, אשר
מתמודדת עם החטא על מנת לטהרו. בתשובה ישנה נגיעה בחטא, וממילא טומאה וחולשה, לכן יש
צורך בתיקון נוסף וב”תשובה על התשובה”[ד].

מכות מצרים הם תחילת התהליך
של ריפוי וטיהור עומק הארירות והקללה הנמצאות בעולם. אך כאשר הקב”ה מכה את
שונאיו, אין הכאה זו נקמנות גרידא. היא ביטוי לבעירה עזה על שנעשה עוול, ולתביעה
שהרע לא ישלוט בעולם. רחמיו העצומים של הקב”ה, באים לידי ביטוי דווקא כאשר
בוערת אש קודש, שכל עניינה לתבוע, לזעוק ולהכות את הרע, על מנת שהטוב יתגלה בעולם.
כך אנו אומרים בתפילת “אב הרחמים”: “ניקיתי דמם לא ניקיתי”, ו”ידין
בגויים מלא גויות”.

שינוי עמדתו של פרעה
באמצעות המכות ש”ה’ הצדיק”, יש בה תיקון עולם, על אף שלאחר מכן הוא טובע
בים. כאשר פרעה מבין כי “ה’ הצדיק”, העולם נעשה אחר לגמרי ומיתקן. אך
מלבד תיקון המצרים עצמם, באמצעות המכות, מבקש הקב”ה לתקן את השמים ואת הארץ עצמם.
באמצעות המכות בארץ מצרים ובשמיה, מתגלים כל הרוע, הטומאה, הקללה והשקר הנמצאים
בתוכם, ובכך נטהרת כל המציאות מטומאתה. המכה גורמת לזעזוע במציאות, ובאמצעותה, מופיעה
ומתגלה כלפי חוץ כל עומק הרשעה הפועלת במעמקים, ומסתירה את הטוב. וכאשר הרשעה
מתגלה היא מתכלה ונעלמת[ה]. כאשר נהרות
מצרים ויאוריהם, שנעשו להם לאלוהות, נהפכים לדם ומבאישים, וכאשר אדמת מצרים ערוות
הארץ, מקום הרוע והטומאה מוכים, יש בכך תיקון וטהרה למציאות. המציאות עצמה הופכת לטובה
יותר, ויוצאת מכלל ארירותה.

לאחר שהטומאה והרוע מתגלים
וכלים, אכן מתגלה כי מתחת למעטה החיצוני, נסתר טוב פנימי. אז מתגלה כי שנה מעלה
גדולה ודרך מיוחדת בעבודת ה’, לארץ מצרים, כאשר הנילוס עולה ומשקה. בדומה לגן עדן,
שאין זקוקים למתת שמים, אלא הארציות מכלכלת את עצמה. באלוהות של פרעה, תפיסה זו
נפלה והסתאבה ובאה לידי ביטוי בהכרזה של פרעה כי אין הוא זקוק כלל לשמיים: “לי
יאורי ואני עשיתני”[ו]. אך לעתיד
לבוא, בתיקון השלם, תתגלה מעלתה של ארץ מצרים “כגן ה’ כארץ מצרים”[ז].

כאמור, תיקון וטהרת המציאות
אינם נעשים רק
לטובתם של ישראל עצמם, אלא לתיקונו של העולם כולו. באופן זה אומר מרן הרב קוק
זצ”ל, כי “יציאת ישראל ממצרים
תישאר לעד האביב של העולם כולו”[ח]. יציאת ישראל ממצרים היא תחילתה של
גאולה, ויציאה משעבוד של העולם כולו. המכות הם הזעזועים והטלטלות שעובר העולם על
מנת לצאת משעבודו להיות בן חורין. על דרך זו, מסביר
השפת אמת את מהותן של המכות. בשם בעל החידושי הרי”ם, קושר השפת אמת בין שלוש
עשיריות בתורה: עשרה מאמרות שבהם נברא העולם, עשרת המכות בהם יצאנו ממצרים, ועשרת
הדיברות בהם קיבלנו את התורה[ט]. העולם
נברא בעשרה מאמרות, כלומר העולם נברא באופן של העלם המכסה ומסתיר את האלוקות המחיה
אותו. עשרת הדברות שבהן ניתנה תורה, הם הדרך לגלות את האלוקות הנסתרת המחייה את
המציאות. אך על מנת להפוך את המאמרות לדברות, יש צורך לזעזע את המציאות. באמצעות
עשרת המכות משתחרר העולם מן ההעלם הטבוע בו, המאמרות מוכות, ומבעדן מתגלות עשרת הדברות[י].

וְשְחִין עַל ידי כּוּלָן

בהגדה של פסח, מחולקות
המכות לשלוש קבוצות לפי הסימנים שנותן בהם רבי יהודה – דצ”ך, עד”ש,
באח”ב. המהר”ל בגבורות ה’ מסביר באריכות את החילוק ביניהן. למשל, קבוצה
ראשונה נעשית בארץ, השנייה על הארץ, והשלישית בשמיים, וכן על זו הדרך. רבותינו
דרשו  דרשות רבות לגבי המכות, טיבם ועניינם,
ויצרו חלוקות שונות ביניהם. במדרש תנחומא, מובאת חלוקה אחרת מזו של ר’ יהודה:

המכות האלו: שלושה על ידי אהרן. ושלושה על ידי משה. ושלשה על ידי הקדוש
ברוך הוא, ואחת על ידי כלן. דם צפרדע וכנים שהיו בארץ, על ידי אהרן. ברד ארבה חושך
שהן באוויר, על ידי משה, שכך שלט משה בשמים ובארץ. ערוב דבר מכת בכורות, על ידי
הקדוש ברוך הוא. ושחין, על ידי כולן[יא].

לפי חלוקה זו, המכות נחלקות
לשלוש קבוצות: דם, צפרדע וכינים, הם שלוש מכות בארץ שנעשו על ידי אהרון. ערוב, דבר
ובכורות, הם שלוש מכות שפגעו באדם ובבהמה, ונעשו על ידי הקב”ה. ברד, ארבה
וחושך הם שלוש מכות בשמיים שנעשו על ידי משה רבנו[יב].
בחלוקה זו מכת שחין היא יוצאת דופן, מפני שהיא נעשתה על יד שלושה שותפים- אהרון,
משה והקב”ה. משה ואהרן לקחו פיח כבשן, זרקו אותו לשמים, והקב”ה החזיר אותו
לארץ בצורת שחין: “זו המכה באה להן על ידי
הקדוש ברוך הוא ומשה ואהרן, לפי שמשה ואהרן לקחו שניהן פיח הכבשן, וזרקו משה
השמימה, והפכו הקדוש ברוך הוא לשחין למעלה, ונפל עליהן”[יג].

עוֹר בְּעַד עוֹר

בפשט התורה נראה לכאורה, כי המכה הקשה
ביותר היא מכת בכורות, שהרי היא מכריעה את הכף, ולאחריה יוצאים ממצרים. אך פעמים,
מה שמכריע את הכף אינו הדבר הקשה ביותר, אלא דווקא דבר קל יחסית, כקש השובר את גב
הגמל. אכן, יש במכת בכורות צד אלוקי עליון ומופלא, אך בכל זאת, מן החלוקה שהבאנו
לעיל אנו למדים, כי מכת שחין היא המכה הקשה ביותר מבין המכות, ואף יותר ממכת
בכורות.

ראיה לדבר, אנו מוצאים אצל
איוב. כאשר השטן רוצה לנסות את איוב, “איש תם וישר”, הוא מקבל אישור מאת
האלוקים לפגוע בכל אשר לו מלבד בו עצמו. השטן פוגע בבקרו, בצאנו, בגמליו, בנעריו
ובבניו. אך על אף הניסיון המר הזה, איוב נשאר בתומתו:

וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ
וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ. וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶטֶן אִמִּי
וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָה, ה’ נָתַן וַה’ לָקָח יְהִי שֵׁם ה’ מְבֹרָךְ. בְּכָל זֹאת
לֹא חָטָא אִיּוֹב וְלֹא נָתַן תִּפְלָה לֵאלֹקים[יד].

לאחר ניסיון זה, מבקש השטן
לשוב ולנסות את איוב, העודנו מחזיק בתומתו:

וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה’ וַיֹּאמַר עוֹר בְּעַד עוֹר וְכֹל אֲשֶׁר
לָאִישׁ יִתֵּן בְּעַד נַפְשׁוֹ. אוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ וְגַע אֶל עַצְמוֹ
וְאֶל בְּשָׂרוֹ אִם לֹא אֶל פָּנֶיךָ יְבָרֲכֶךָּ[טו].

השטן מקבל אישור לפגוע כעת
באיוב עצמו, בבשרו, אך מוזהר לא לקחת את נפשו, כי אז יצא מכלל ניסיון. השטן יוצא
אל שליחותו בשנית והפעם פוגע באיוב עצמו, בשחין:

וַיֵּצֵא הַשָּׂטָן מֵאֵת פְּנֵי ה’ וַיַּךְ אֶת אִיּוֹב בִּשְׁחִין
רָע מִכַּף רַגְלוֹ עד [וְעַד] קָדְקֳדוֹ. וַיִּקַּח לוֹ חֶרֶשׂ לְהִתְגָּרֵד בּוֹ
וְהוּא יֹשֵׁב בְּתוֹךְ הָאֵפֶר. וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ עֹדְךָ מַחֲזִיק
בְּתֻמָּתֶךָ? בָּרֵךְ אֱלֹקים וָמֻת. וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ כְּדַבֵּר אַחַת
הַנְּבָלוֹת תְדַבֵּרִי, גַּם אֶת הַטּוֹב נְקַבֵּל מֵאֵת הָאֱלֹהִים וְאֶת הָרָע
לֹא נְקַבֵּל. בְּכָל זֹאת לֹא חָטָא אִיּוֹב בִּשְׂפָתָיו[טז].

מתוך סיפורו של איוב, אנו
רואים כי כאשר אדם בוער בחום אש השחין[יז],
אך חייו עדיין נתונים בו, זוהי מכה קשה מאוד, אף יותר ממות הבנים. אך עדיין יש
להבין, מה ייחודה של מכת שחין מבין כל מכות מצרים, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדברי
חז”ל שהבאנו לעיל?

אֶרֶץ וְשָׁמָיִם

כאשר הקב”ה נוקם
במצרים, הוא יוצא כמלך הלוקח עמו  את שני ראשי
 צבאו, “ששיתף הקב”ה את משה ואת אהרן
עמו[יח].
אהרן מכה את הארץ, משה רבנו מכה את השמים והקב”ה מכה את תחום הביניים שבין
הארץ לשמיים- החיות ובני האדם. לכאורה מכתו של הקב”ה היא המובנת ביותר, שיש
בה הכאה של המצרים עצמם ובכוריהם ששעבדו את בני ישראל. אך יש להבין, מה פשר ההכאה
בארץ ובשמיים שנעשית על ידי משה ואהרון?

החלוקה בתפקידיהם ובדמויותיהם
של אהרון ומשה, בין ארץ לשמיים, באה לידי ביטוי לכל אורך הופעתם בתורה. אהרון
אחראי על הארץ ומשה על השמיים. הפער ביניהם מתבלט מאוד בחטא העגל, כאשר כל אחד
מתמודד עם תחום אחריותו. אהרן נשאר בארץ ומתמודד עם החוטאים, ואילו משה רבינו עולה
לשמים ומתמודד עם המלאכים המתנגדים לו, ואף מבקשים להורגו.

דמותו של אהרון הכהן שייכת
לארץ, וכל מעשיו קשורים לתנועה מלמטה למעלה. כך בעבודת הקורבנות, לוקח הכהן את
הבהמיות עצמה ומעלה אותה לשמיים, לה’. אהרון הכהן, הוא “שושבינא
דמטרוניתא”, ותפקידו הוא להעלות את המציאות כלפי מעלה מתוך מקומו בארץ. דמותו
של משה רבנו, לעומת זאת, שייכת לשמיים, ומעשיו קשורים לתנועה מלמעלה למטה. משה הוא
נותן התורה השמימית אל הארץ. הוא “שושבינא דמלכא” ומתוך מקומו בשמיים כ”איש
האלוקים”, הוא יורד, ונותן תורה לארץ[יט].

וְהַךְ אֶת עֲפַר
הָאָרֶץ

שלושת המכות בארץ – דם,
צפרדע וכינים, נעשו על ידי אהרון. אהרן, בהיות מקומו בארץ, מתקן את החפצא של הארץ.
במכה הראשונה, מכת דם, מכה אהרון על היאור והופך את כל מימיו לדם. במכה השלישית,
מכת כינים, מכה אהרון על הארץ וכל הקרקע מתמלאת כינים. במכת צפרדע, מכה אהרון את
היאור וממנו יוצא ה”גברא” של היאור, וממלא את כל ארץ מצרים.

במכות היאור וארץ מצרים,
מופיעים כל תועבות וטומאות הארץ. כל ערוות ארץ מצרים יוצאת כלפי חוץ בהפיכת היאור
לדם מתגלה כל שפיכות הדמים, הבאשה והמוות שיש באלוהות היאור. המים, הם השמים שבארץ,
ולכן הם מגלמים את האלוהות בעיני המצרים. בכינים, מתגלית הטומאה הגלומה בעפר ארץ
מצרים. זוהי הארציות עצמה שאין למטה ממנה. כיון שגם העפר נעשה לכינים, מבקש יעקב
מיוסף “אל נא תקברני במצרים”[כ],
מפני ש”סופה להיות עפרה כינים ומרחשין תחת גופי”[כא].

טומאת הארץ מתגלה לא רק
ב”חפצא”- במים ובעפר, אלא אף ב”גברא” הגדל בארץ וביאור-
בצפרדע. טומאת הצפרדעים פוגעת ראשונה דווקא בפרעה “בך ובעבדיך ובעמך”,
מפני שעשה עצמו אלוהים ואמר “לי יאורי”. הצפרדעים הם הביטוי המוחשי
לטומאת ארץ מצרים וטומאת היאור, כפי שהיא משפיעה ומחלחלת למישור שבין שמים לארץ, לתוך
כל התופעות התרבותיות המצריות – “בך ובעמך”, “במשארותיך ותנוריך”.
כל התרבות המצרית וההתנהלות היום יומית במצרים, הינם חלק מאותה טומאה פנימית של
היאור והארץ, המיטהרת במכת הצפרדע.

אהרון, מתוך מקומו בארץ,
עוסק בתיקון הארציות בכל שלושת מישוריה. בתוקף תפקידו בהעלאת החומר והקרבתו
לשמיים, עוסק אהרון בטיהור השקיעה בחומר, כפי שבאה לידי ביטוי באלוהות היאור
שבמצרים. פרעה המכריז ואומר “לי יאורי ואני עשיתיני”[כב],
טוען בכך כי כל חיותו באה מן היאור, ובעצם, אין הוא זקוק כלל לשמיים. אך בהכאת
היאור וארץ מצרים בא תיקון לקלקלתה זו של מצרים.

נְטֵה יָדְךָ עַל
הַשָּׁמַיִם

במכות שמבצע משה, ברד, ארבה
וחושך, אנו מוצאים מבנה המקביל לשלושת המכות שמבצע אהרון. במכת ברד, מכה משה את
השמיים, וכפי שהופך אהרון את מי היאור לדם, הופך משה את מי השמים מברכה לקללה- לאש
מתלקחת בתוך הברד השורפת ומכלה. קודם כל נעשית מכה בחיותה של הארץ והשמיים- היאור
והמטר. וכשם שהיאור מגלה את השמים שבארץ, כך הברד הוא מכת שמים היורדת עד לארץ,
כלשון הפסוק ‘ותהלך אש ארצה’. במכת חושך, מכה משה את מקור האור שהינו עצם השמיים,
והכל נעשה חשוך, כפי שהכה אהרון את הארץ עצמה במכת כינים. המכה האמצעית שעושה משה
מקבילה למכת צפרדע אצל אהרון. כאשר מגיע הארבה, הוא ה”גברא” של השמיים,
וכמו הצפרדעים, ממלא את כל ארץ מצרים.

בהכאת השמיים על ידי משה
מתגלה, כי לא רק ארץ מצרים והיאור מלאים רוע וטומאה, אלא אף שמיה של מצרים מלאים
טומאה וקללה. לכן, יש להכותם, לזעזעם ולטהרם. שמיה של ארץ מצרים צריכים בעצמם טהרה,
מפני שהשמיים הם שיקוף של הנעשה בארץ. כך אנו מוצאים גם בקללות הגלות: “ונתתי
את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה”[כג].
תפיסתם של המצרים כי היאור הוא אלוהים, הינה ניסיון לומר שהשמיים הינם בעצם תוצרת
הארץ. פרעה מכריז כי אין לו צורך בשמיים, ושהוא יכול לכלכל את עצמו לבדו, בדומה לכזבונו
של בר כוכבא שאמר ‘לא תסעוד ולא תכסוף’. בנוסף לכך, בקביעתו של פרעה כי “לי
יאורי ואני עשיתני”, הוא מכריז כי הארץ והיאור בעצמם הם השמיים שלו. בכך, מחשיך
פרעה את השמיים ומאפיל את אורם כמעשה ארצי ואנושי. כביכול, השמיים הם חלק מן הארץ,
והאלוהים הוא חלק מן הארץ, ואין אור ומאור שלמעלה מן החומר.

החזון הגדול, היעדים,
השאיפות והאידיאלים האלוהיים הוטמאו במצרים. בכך, נעשו שמיהָ של ארץ מצרים, מטר
השמים של מצרים ואורָהּ, טמאות וזקוקות לטהרה. במכות השמיים של מצרים באה לידי ביטוי
הקללה הקיימת במציאות של שמים פסיביים, שלכאורה אין צריך אותם. במכת ברד התברר כי על אף שבמצרים אין צורך בשמיים
ובמטר השמיים, (לעומת ארץ ישראל בה “למטר השמיים תשתה מים”), יש במצרים
מטר. אך בברד התגלה מטר מצרים כקללה ולא כברכה. במכת
חושך, יכלו המצרים לחוש ולמשש את השמיים בעצמם. הפעם הייתה זו קללה מוחשית, שאכן
לא היו כלל שמיים: “וימש חושך”. זאת מפני שהמצרים ניסו לתפוס את השמיים
בעצמם, וכביכול הצליחו לחוש אותם ולממששם. ומפני שבארץ מצרים לא היו
“שמיים” מעבר לאלוהות שעשו להם המצרים בארץ.

וה’ הִכָּה כָל בְּכוֹר
בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם

כאמור, אהרון ומשה אחראים
על הכאת ה’חפצא’ של מצרים- הארץ והשמיים. אך טומאת ארץ מצרים וקללת השמיים שבה
משפיעות ומולידות עם מקולל כמצרים. הקב”ה הוא שמכה את הגברא של מצרים עצמם-
את המצרים ובכוריהם במכות דבר, ערוב ובכורות. במכות אלה מתברר כי הגברא משפיע על
החפצא, ועיקר הקללה היא במצרים עצמם. עיקרן של המכות, מתגלה דווקא במכות אלה. לא
בהכאת הארציות ולא בהכאת השמימיות אלא, דווקא בהכאת החי והאנושי, שבאמצע. לכן מכות
אלה מתבצעות דווקא על ידי הקב”ה בכבודו ובעצמו.

בדור המבול אנו מוצאים כי בעלי
החיים בעצמם השחיתו שלא שמרו על מינם, אך במצרים אנו מוצאים כי הבהמות שימשו אף הם
כאלוהות. בכך שהמצרים נמנעו מלאוכלם, הם הפכו עצמם לאלוהים וביטאו את היותם חיים
מעצמם, ללא צורך במקור חיות חיצוני. לכן, הוכו בעלי החיים במכות מצרים.

בשלושת המכות שעושה
הקב”ה באות לידי ביטוי שלושת הפנים שבמציאות- הארץ, השמיים והחי. במכת דבר,
ישנה הכאה של הארצי והחומרי שבעולם החי. הבהמה שתנועתה איטית ומשמשת טרף לחיות,
תלויה בבעליה ונאלמת לפני גוזזיה, מפני שאינה לגמרי חיה בזכות עצמה. לכן על הרוב
היא מותרת באכילה ככל הצומח מן הארץ. הבהמיות היא גם המשל המצוי לצידו החומרי של
האדם כמפורסם בספר התניא – ‘נפש בהמית’. הכאת הבהמות היא אותה בחינה המתגלה במכות כינים
וברד – הארציות שבעולם הבינוני, שבין שמיים לארץ.

הכאת בכורי מצרים, היא הכאת
ה’שמיים’ של ממלכת החי. האדם הולך על שתיים, מביט לשמיים, וחושב בשמי שמיים. בכור
פרעה היושב על כסאו הוא התגלמות החטא של ‘והייתם כאלוקים’, ברצון למלוך תחת מלכות
שמים. הבכורות, הם עצם הכוח האנושי, והביטוי הראשוני לכוח הפריה והרבייה, שגם הוא
צלם אלוקים שבאדם, כלשון הברכה: ‘אשר ברא את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו’ ומהו
הצלם? ‘והתקין לו ממנו בנין עדי עד’.

החיות המעורבות במכת ערוב
שייכות לדרגה גבוהה יותר מהבהמה, מפני שיש להם חיות משל עצמם. הבהמות, זקוקות
לכלכלה מן האדם ואילו החיות עצמאיות ואינן תלויות באדם[כד].
על כן, כל הדרגה האמצעית נקראת על שמם – עולם החי. החייתיות יש בה חופש וטבעיות,
היא השלטת במרחבים הבלתי מעובדים על ידי האדם, ומנהלת שמה את מלחמת החיים ביד רמה.
היא תוקפת, טורפת ומטילה אימה על הבהמות והאדם כאחד. במכות היא מופיעה כ’גברא’
שאין לו שמיים מעליו, אך גם אינו כופף גוו לארץ. בניגוד לטבעו, הוא פורץ לתוך
גבולות התרבות המבויתת, ונוהג כמי שהכל שלו, ללא יוצא מן הכלל. כביכול אין מלך
אחר, לא בשמים, לא בארץ, ובפעם הזו, אף לא בכל מה שביניהם.

שְׁחִין פֹּרֵחַ
אֲבַעְבֻּעֹת

כפי שלמדנו מאיוב, מכת שחין
היא המכה הקשה ביותר במצרים, וכללה את כל הייסורים שבעולם. דורשים חז”ל, כי
במצרים היו עשרים וארבע מיני שחין- לחים מבפנים ויבשים מבחוץ, לחים מבחוץ ויבשים
מבפנים. ועוד, שמה שרפא אחד מהם, החמיר את השני. לא ניתן היה לרפאם לא בחמין ולא
בצוננים מפני המינים השונים שבהם[כה].

מכת השחין בהופעתה במצרים
שיתפה עמה את הארץ, השמיים והאדם, כפי שהשתתפו בעשייתה אהרון, משה והקב”ה. משה
ואהרון השליכו את עפר הארץ לשמיים, והקב”ה החזירו לאדם כשחין. סוגי השחין
השונים, הינם ביטוי לשלושת השותפים במכה זו. שחין היבש כחרס מבחוץ, הוא בבחינת
העפר. שחין הבוער כאש מבפנים הוא בבחינת השמים, העשויים אש ומים, וכמו במכת ברד, שהייתה
אש מתלקחת בתוך הברד. חלקו של הקב”ה בשחין בא לידי ביטוי בהטלתו על האדם. יש
עוד לדרוש ולומר, כי שלושת השותפים במכת שחין, הם בבחינת שלושה שותפים באדם- אימו,
אביו והקב”ה[כו]. “אימו
מזרעת אודם”, זוהי מכת דם שבארץ, שניתנה על ידי אהרון, שהוא בבחינת אמם של
ישראל. “אביו מזריע הלובן”, זוהי מכת ברד שבשמיים, שנעשתה על ידי משה,
שהוא בבחינת אביהם של ישראל. “והקב”ה נותן בו רוח ונשמה”, אלו
המכות שנעשו על ידי הקב”ה, בפגיעה בחיי המצרים עצמם ובבכורותיהם.

שיתוף השמיים, הארץ והאדם
במכת שחין, הינו ביטוי לתיקון הגדול ולטהרה העמוקה במציאות הנעשים באמצעות מכה זו.
שלושת הקלקולים שנטבעו במציאות מאז החטאים הקדמונים מששת ימי הבריאה- חטאי הארץ,
השמיים והאדם, מוצאים את תיקונם באמצעות הלקאתם על ידי אהרון, משה והקב”ה
במכת שחין. החטא הקדמון הראשון הוא חטא הארץ. הקב”ה ציווה על הארץ להוציא “עץ
פרי עושה פרי”, אך היא הוציאה רק “עץ פרי”. החטא השני הוא חטאם של
השמיים. הקב”ה ציווה “שני המאורות הגדולים”, והלבנה חטאה ולכן
מיעטה עצמה. החטא השלישי הוא חטאו של אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע, בניגוד
לציווי ה’. מעלתה העליונה של מכת שחין, שיש בה תיקון לכל החטאים הקדמונים מראשית
הבריאה- הארץ, השמיים והאדם, ואף תיקון לכל העולם בשורשו, בהיותה מחברת ארץ, שמיים
ואדם.

אומרים רבותינו כי בבריאת האדם,
צבר הקב”ה את עפרו מכל אדמת הארץ, מארבע רוחות[כז].
כלומר, בתחילה לא היה כל פער בין הגברא לחפצא. כל הנפילה, החטא והשבר, הינם תוצאה
של ניתוק ומתח שנפער בין האדם לעולם, בין החפצא לגברא. מתח זה עצמו מכיל בקרבו את
עומק השבר והנפילה. זאת מפני שכאשר חש האדם מציאות חיצונית לו, בכך הוא חש כי
כביכול ‘שם’ אין אלוקות. הנחש, העץ, ואף הגן כולו, זרים לו וזרים למקורם האלוקי.
באופן זה אף האדם בעצמו זר, עד כדי שהוא חפץ להיות כאלוקים, במקום להבין את מקומו
כנברא בצלם אלוקים.

כאשר אדם חש שאין אלוקים,
הוא רואה לנגד עיניו רק את המציאות, וממילא גם היא מנוכרת. לעתיד לבוא, בתיקון
השלם, יתבטל המתח שבין החפצא לגברא. כל המציאות תתגלה כאנושית, בצלם אלוקים שבה,
וכולה תגיד שירה. אין המציאות תסתיר את נוכחות ה’, אלא רק תהווה גילוי לה. המציאות
כולה תהיה שותפה עם האדם בעבודתו, ארץ ושמיים וכל אשר בהם, והקב”ה יעשה סעודה
לצדיקים משור הבר ולויתן. האדם, אף הוא יפעל בהתאם לצו ה’, כפי שפועל החפצא מצד
עצמו מעצם בריאתו. בכך יתבטל המתח שבין החפצא לגברא ויתרחש התיקון השלם. מציאות
כזו, של עבודת ה’ אמיתית מתאר המסילת ישרים, בה הכל מתעלה ומתרומם עם האדם:

כי העולם נברא לשימוש האדם. אמנם הנה הוא עומד
בשיקול גדול. כי אם האדם נמשך אחר העולם ומתרחק מבוראו, הנה הוא מתקלקל, ומקלקל
העולם עמו. ואם הוא שולט בעצמו ונדבק בבוראו ומשתמש מן העולם רק להיות לו לסיוע
לעבודת בוראו, הוא מתעלה והעולם עצמו מתעלה עמו. כי הנה עילוי גדול הוא לבריות
כולם בהיותם משמשי האדם השלם המקודש בקדושתו יתברך[כח].

דרגה העליונה זו, היא המתגלה
במכת שחין, הכוללת את שלושת הבחינות שבמציאות. באמצעותה מתגלה, כי לא החפצא משפיע
על הגברא, ולא הגברא משפיע על החפצא. השמיים אינם לעצמם, והארץ אינה בודדה, ושניהם
לא מנותקים ממקור חוצבם באור פני מלך חיים. בעצם, לא קיים כל מתח בין הענפים ובינם
לשורשם, אלא הם אחדות אחת. זוהי מעלתה של מכת שחין, לעילא לעילא, מכל המכות כולן.

כִּי גַּם כָּל
מַעֲשֵׂינוּ פָּעַלְתָּ לָּנוּ

מעבר למעלתו של השחין,
בהיותו משתף ומאחד את שלושת הדרגות במציאות – ארץ, שמים ומה שביניהם, יש להסביר אף
מעלה עליונה יותר בשחין הנוגעת לשותפות האלוקית שבמכה זו. כאשר הקב”ה לוקח את
משה ואהרון כממונים על תיקון הטומאה העולמית, בכך הוא מבטא את אחריותם של בני האדם
לתקן את חטאיהם, ששורשם בחטא אדם הראשון. אהרון עושה את שליחותו בתיקון הארץ, ומשה
עושה את שליחותו בתיקון השמיים. באמצעות מכת שחין, ישנה הבנה חדשה בתיקון העולם.
כאשר במכת שחין הקב”ה הוא משתתף עימם באחריות לתקן את המציאות, ומצרף יחד
עימו את משה ואהרון, מתברר, כי לכאורה, המלאכה לתיקון המציאות מוטלת על כולם,
כולל, כביכול, אותו יתברך.

בכל המכות אנו מוצאים כי
קיימת הפרדה בין האחריות האנושית לאחריות האלוקית. האחריות האנושית כוללת את כל מה
שמוטל על האדם לתקן את חטאיו וקלקוליו שפגם במציאות. האדם פועל כל מה שלאל ידו
בתיקון קלקוליו, אך אין ידו מגעת לכל. כהשלמה לתיקון האנושי מגיע התיקון האלוקי,
שהרי הקב”ה ברא את המציאות חסרה עוד לפני שהאדם נברא. תיקון זה שייך לתיקון עצם
בריאתו של האדם חסר ומקולקל, הנתון בתוך מציאות חסרה, מקולקלת ורחוקה.

במכת שחין, לעומת כל המכות
כולן, מתגלה, כי מה שאנחנו קלקלנו ופגמנו, אינו דבר נפרד ממה שהקב”ה ברא
אותנו חסרים. כביכול, הקב”ה משתתף בתיקון, מפני שברא את המציאות חסרה. על דרך
הרמז, אומרים רבותינו, כי “אין חטא בלא אל”ף”, כלומר שבכל חטא
מסתתר אלופו של עולם. במכת שחין אף מתגלה התיקון השלם למציאות החסרה הזו, בשותפות
המוחלטת בין האנושי לאלוקי בתיקון העולם.

המכות כולן מטרתן לזעזע את
המציאות על מנת לגלות את הדיבור הגנוז במעמקי המציאות. במכת שחין, כאשר מתגלה כי
הקב”ה שותף עמנו בקלקול ובתיקון, מתגלה השותפות המלאה שבין האלוקי לאנושי.
הטוב הגנוז במעמקי המציאות מגלה כי אין אנחנו זרים לקב”ה ואין הוא זר לנו, אלא
הוא הוא מי שאנחנו. מתוך התיקון המשותף, מתגלה, כי שותפות זו הייתה קיימת גם
בקלקול, כדברי ר’ נחמן מברסלב: “כִּי כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן
הוּא בְּהַשְּׁכִינָה”[כט]. גילוי זה הוא שמביא להבנה
כי בעצם, מעולם לא היינו נפרדים מאיתו יתברך, והקב”ה היה שותף עמנו מאז
ומעולם- “כי גם כל מעשינו פעלת לנו”[ל]:

אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת
האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזהו גם כן
תוכן הוידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום עניין אחד, שיש להאשימו על
החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו
על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד’, לחדש את חייו
בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור
התורה, המשיבת נפש. ואחרי הידיעה הבהירה, שהשאלה על-דבר שני הפכים בנושא אחד היא
רק תכונה יחסית לנו, לגבי שכלנו המוגבל, ואינה שייכת כלל בחק בורא כל, אדון כל החוקים,
וסבת כל הסבות, מקור החכמה ובונה התבונה, ברוך הוא, הננו נכונים להבין שיש מקום גם
לההשקפה של בחירתו של האדם וחופשו וגם לאי-בחירתו ואי-חופשו, והדברים נמשכים מכל
הזרמים שבהוויה. אך כל זמן שלא שב האדם מחטאו, לא סידר לו את אורחות תשובתו, הרי
הוא מונח תחת הסבל של בחירתו והאשמה של כל מעשיו, וכל תוצאותיהם הרעות מוטלות
עליו. אמנם אחרי הארת התשובה מיד נמסרים למפרע כל המגרעות שבחייו, וכל המעשים,
שלגבי ערכו של האדם אינם טובים, ותוצאותיהן הן מרות לו, לרשות הגבוה, וכולם נערכים
מחוץ ליסוד חופשו ובחירתו, ומצטרפים הם לרשות ההנהגה העליונה, רשות הגבוה, אשר כל
מעשינו פעלת[לא].

מכת שחין במעלתה העליונה,
מופיעה דווקא באמצעיתם של עשרת המכות כבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, וכקשר
בין שמים וארץ. באמצעותה מתגלה, כי השמים והארץ והחיים שביניהם, הכל הוא אלוקות, והחפצא
והגברא אינם נפרדים: “כִּי כֹל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ”. זהו
הגילוי של הגאולה השלמה, כי בעצם כל המציאות כולה אינה נפרדת ממנו יתברך, לעולם.

[א]
שמות ז, ה.

[ב]
שמות ט, כז.

[ג]
שמות י, ב.

[ד] ראה אורות התשובה יא, א. שם מבואר כי בהתחלה, כאשר
עוסקים בתשובה ע”י בינה, אי אפשר להימלט מאיזה צער. רק לאחר מכן, כשמגיעים
לדרגות גבוהות יותר נעשית תשובה נוספת שבאה לטהר את הטומאה, ולזכך מכל חטא: “מצד
הבינה התשובה באה. וברום מעלתה הזדונות הווים לזכיות, ועליהם חיה יחיה. אמנם
תשובה, בכל אופן וצורה שהיא, סובלת בתחלתה מחלישות הרצון של החרטה הקודמת אלא שאחר
כך הרי היא מתהפכת לשמחה ורוחב דעת של ההכרה העליונה, של היפוך הזדונות לזכיות.
יותר מזה בא האור של החכמה, שמעולם לא הוצרך להחלש ע”י מכאוב החרטה. הוא מוצא
כבר את הזכיות מאירות כנכון היום, וחדות ד’ מופיעה בו כעליצותה המזהירה בלא שום
מועקה של בושה וקדרות, שכבר נתלבן הכל בתחלה ע”י הופעתה של הבינה הנשמתית.
למעלה מזה היא הופעת אור הכתר הכללי, הסקירה העלומה המקירה כל עונג ועדן, כל קדוש
וטוב, הכוללת הכל באוצר קדשה. אורה זו אינה משתמשת כלל בהכנת החרטה של התחלת הארת
הבינה, מתגלה לאורה שאין שום גרעון וחושך כלל, אין כאן כ”א אור קדוש ותפארת
עליון, זיו חיים ונהורא מעליא. למעלה מהבינה, המפירה “כי ד’ צבאות יעץ – ומי
יפר”, למעלה מהחכמה, המתרת, רק כל טוב שופע באין שום מניעה, וכל רע וכעור
שלול מעיקרו מאז מעולם, כי באמת לא היה, לא הוה ולא יהיה, כ”א אור ד’ וטובו”.

[ה] ראה “למען טהר את הארץ”, לאמונת עיתנו
חלק ב’. שם מבואר עפ”י דברי מרן הרב קוק זצ”ל בעין אי”ה, כי תהליך
טיהור הרוע מן המציאות הוא תהליך של גילויו כלפי חוץ.

[ו]
יחזקאל כט, ג.

[ז]
בראשית יג, י. יש מקום להסביר כיצד כל המכות כולן הופכות את הקללה
לברכה. כך היאור, מקורות המים והשמיים לעתיד לבוא יאמרו שירה- “ירעם הים
ומלואו”, “ישמחו השמיים ותגל הארץ”, וכן כל החיות והבהמות יתוקנו-
בסעודת הצדיקים של לויתן ושור הבר.

[ח]
מגד ירחים, חודש ניסן.

[ט]
שפת אמת בא, תרל”א, ועוד במקומות רבים.

[י]
השפת אמת מבחין בין מאמר לדיבור, שבעוד שהמאמר ניצב לעצמו, ומסתיר
את האומר, הדיבור מעיד על המדבר, לשון הנהגה.

[יא]
מדרש תנחומא וארא, פרק ט, סימן יד.

[יב] המדקדק יבחין, כי גם בכל שלישייה משלושת המכות
שעושה כל אחד מן השותפים במכות, מתקיימת בזעיר אנפין החלוקה שבין הארץ, השמיים
והבינוני. אחת מהן שייכת לשמיים. אחת שייכת לארץ, ואחת שייכת לבינוני וכדלקמן.

[יג]
מדרש רבה, פרשה יא, ה. וכן מדרש תנחומא שמות ט.

[יד]
איוב א, כ- כב.

[טו]
איוב ב, ד-ה.

[טז]
איוב ב, ז-י.

[יז]
שחין לשון חום, כמו “שנה שחונה”- שנה חמה.

[יח]
מדרש תנחומא פרשת וארא, פרק ט, סימן יד.

[יט]
חז”ל מסבירים בחריפות נפלאה כי “איש האלוקים” – כמו
“אלימלך איש נעמי” – שלמשה ישנה בעלות בשמיים. חז”ל מלמדים עוד, כי
משה רבינו שעיקרו בשמים פונה דווקא לשמים במילת “האזינו”, “כאדם
שמדבר עם חברו” ואילו לארץ פונה במילת “ותשמע”, שהיא רחוקה ממנו- “האזינו
השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי”. זאת, בניגוד לישעיהו שהיה בארץ ואמר הפוך:
“שמעו שמיים והאזיני ארץ”. (תנחומא דברים, פרק לב, סימן ב).

[כ]
בראשית מז, כט.

[כא]
רש”י שם.

[כב]
יחזקאל כט, ג.

[כג]
ויקרא כו, יט.

[כד]
זוהי הסיבה לפי דברי מרן הרב קוק זצ”ל ב”חזון הצמחונות
והשלום”, שאנו אסורים באכילת חיות ומצווים על כיסוי דמם.

[כה]
כתובות עז:, תוספתא שם, סוף פרק ז. ראה תנא דבי אליהו רבה פרק ז.

[כו]
נדה לא. “תנו רבנן שלשה שותפין יש באדם הקב”ה ואביו ואמו.
אביו מזריע הלובן שממנו עצמות וגידים וצפרנים ומוח שבראשו ולובן שבעין. אמו מזרעת
אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין והקב”ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר
פנים וראיית העין ושמיעת האוזן ודבור פה והלוך רגלים ובינה והשכל”.

[כז]
רש”י על בראשית ב, ז, על פי תנחומא פקודי ג.

[כח]
מסילת ישרים, פרק א.

[כט]
ליקוטי מוהר”ן קמא, פ”ט: “וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט
מֵאֱלהִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הִנֵּה יָדוּעַ כִּי
כָּל מַה שֶּׁחָסֵר לָאָדָם הֵן בְּרוּחָנִי הֵן בְּגַשְׁמִי הַחִסָּרוֹן הוּא בְּהַשְּׁכִינָה,
שֶׁהוּא בְּחִינַת אֱלהִים. וְזֶהוּ
וַתְּחַסְּרֵהוּ בְּוַדַּאי מְעַט
מֵאֱלהִים הַיְנוּ הַחִסָּרוֹן בְּוַדַּאי מֵאֱלהִים,
הַיְנוּ בְּהַשְּׁכִינָה. אַך כְּשֶׁיֵּדַע זאת, שֶׁהַחִסָּרוֹן הוּא לְמַעְלָה
וּלְמַטָּה ליקוטי מוהר”ן ח”א – תורה פט – וַתְּחַסְּרֵהוּ מְעַט
מֵאֱלקִים וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּבְּוַדַּאי יִהְיֶה לוֹ צַעַר
גָּדוֹל וְעַצְבוּת, וְלא יוּכַל לַעֲבד הַשֵּׁם יִתְבָּרַך בְּשִׂמְחָה
לְכָך צָרִיך לְהָשִׁיב לְעַצְמוֹ, מָה אֲנִי וּמֶה
חַיַּי כִּי הַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לִי
הַחִסָּרוֹן שֶׁלּוֹ וְכִי יֵשׁ כָּבוֹד
גָּדוֹל מִזֶּה מִתּוֹך כָּך בָּא
לְשִׂמְחָה גְּדוֹלָה, וְנִתְחַדְּשׁוּ הַמּחִין שֶׁלּוֹ וְכָבוֹד וְהָדָר תְּעַטְּרֵהוּ הַיְנוּ עַל יְדֵי
כָּבוֹד וְהָדָר שֶׁיֵּשׁ לוֹ שֶׁהַמֶּלֶך בְּעַצְמוֹ מְסַפֵּר לוֹ הַחִסָּרוֹן
תְּעַטְּרֵהוּ בְּמחִין חֲדָשִׁים”.[לשון החברים] ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר
תעטרהו (תהלים ח) הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני הן בגשמי החסרון הוא
בהשכינה, שהוא בחינת אלהים וזהו ותחסרהו בודאי מעט מאלהים הינו החסרון בודאי
מאלהים, הינו בהשכינה אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטהליקוטי מוהר”ן
ח”א – תורה פט – ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו בודאי יהיה לו צער
גדול ועצבות, ולא יוכל לעבד השם יתברך בשמחה לכך צריך להשיב לעצמו, מה אני ומה חיי
כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו וכי יש כבוד גדול מזה מתוך כך בא לשמחה גדולה,
ונתחדשו המחין שלו וכבוד והדר תעטרהו הינו על ידי כבוד והדר שיש לו שהמלך בעצמו
מספר לו החסרון תעטרהו במחין חדשים

[ל]
ישעיהו כו, יב.

[לא] מרן הרב קוק זצ”ל, אורות התשובה, טז, א1[לשון החברים] ותחסרהו
מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו (תהלים ח) הנה ידוע כי כל מה שחסר לאדם הן ברוחני הן
בגשמי החסרון הוא בהשכינה, שהוא בחינת אלהים וזהו ותחסרהו בודאי מעט מאלהים הינו
החסרון בודאי מאלהים, הינו בהשכינה אך כשידע זאת, שהחסרון הוא למעלה ולמטהליקוטי
מוהר”ן ח”א – תורה פט – ותחסרהו מעט מאלקים וכבוד והדר תעטרהו בודאי
יהיה לו צער גדול ועצבות, ולא יוכל לעבד השם יתברך בשמחה לכך צריך להשיב לעצמו, מה
אני ומה חיי כי המלך בעצמו מספר לי החסרון שלו וכי יש כבוד גדול מזה מתוך כך בא
לשמחה גדולה, ונתחדשו המחין שלו וכבוד והדר תעטרהו הינו על ידי כבוד והדר שיש לו
שהמלך בעצמו מספר לו החסרון תעטרהו במחין חדשים .