עשק, שטנה, רחבות – פרשת תולדות

מַעֲשֶה אָבוֹת סִמָּן לַבָּנִים

הפרשיות העוסקות באבות הקדושים, הן התמצית והשורש של כל הדורות כולם. הגילוי
האלוקי שהאיר אצל האבות הקדושים הולך ומסתעף לכל תהלוכות האומה עד ימינו, ועד לגאולה
השלמה. “מעשה אבות סימן לבנים”. כל הזהות של האומה הישראלית וכל התגלגלות
ההיסטוריה של העולם כולו, נמצאים כאן בצורתם האלוקית העליונה, ומהם אנו יונקים את
האור של קורא הדורות מראש אשר מנהל את ההיסטוריה.

נתבונן כאן במעשה חפירת הבארות של יצחק אבינו ובפירושו של הרמב”ן.
מתוך כך נעיין בכמה תפיסות של מהלך הגאולה ותיקון הרע.

וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם

בפרשתנו אנו קוראים אודות יצחק אבינו אשר חופר שלוש בארות- עשק, שטנה
ורחובות:

וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת
הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים
אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן
אָבִיו. וַיַּחְפְּרוּ עַבְדֵי יִצְחָק בַּנָּחַל וַיִּמְצְאוּ שָׁם בְּאֵר מַיִם
חַיִּים. וַיָּרִיבוּ רֹעֵי גְרָר עִם רֹעֵי יִצְחָק לֵאמֹר לָנוּ הַמָּיִם
וַיִּקְרָא שֵׁם הַבְּאֵר עֵשֶׂק כִּי הִתְעַשְּׂקוּ עִמּוֹ. וַיַּחְפְּרוּ בְּאֵר
אַחֶרֶת וַיָּרִיבוּ גַּם עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ שִׂטְנָה. וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם
וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה
הִרְחִיב ה’ לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ[א].

מהו עניינם של שלוש הבארות הללו? יש להתבונן במעשה אבות זה של חפירת
הבארות, ולהבין את הסדר שבהן, מן הקלקול אל התיקון.

באופן פשוט, חפירת באר היא פעולה הכרחית לצורך החיים והמגורים בארץ. לא
ניתן לחיות במקום שאין מקור חיים נובע בתוכו, על כן חפירת הבארות מעידה על הידבקות
בנחלה ובמקום החיים על ידי מציאת מקור החיים. מעבר לכך, המעשה החיצוני של חפירת
הבארות הוא סימן לממד עומק פנימי של חיפוש מקור החיים. בעצם יש לומר שכל מעשיהם של
האבות הם סימנים לתוכן הפנימי של יניקת מקור החיים מהמעמקים הגנוזים למקום החיים
החיצוני. הדבר בא לידי ביטוי מוחשי במעשה חפירת הבארות.

שלושה קשיים נלווים לעבודת חפירת הבארות. בימי קדם הייתה מלאכה זו מלאכה קשה
ביותר, שמשברת גופו של אדם. אמנם הציוד הטכנולוגי שיש בימינו מקל את עבודת החפירה,
ואף מגדיל אותה למעמקים גדולים לאין ערוך, ובכל זאת, החפירה בתוך האדמה, בארציות
הגסה והנוקשה, היא מלאכה שדורשת כוחות אדירים.

מלבד הקושי הפיזי, ישנו קושי נוסף בחפירת הבארות. כאשר אדם חופר בתוך
האדמה ומבקש למצוא בה מקור מים, הוא אינו יודע היכן עליו לחפור. גם המכונות החזקות
ביותר אינן יודעות היכן למצוא את המים. החפירה והקידוח נעשים אל תוך הלא-נודע,
בתקווה למצוא מים. אולם אין ידוע מה יימצא בסופו של דבר וייתכן שכל עבודת החפירה תעשה
לריק.

הדבר נכון באדם הפרטי, למשל בלימוד תורה. כאשר אדם מבקש ללמוד במקום שלבו
חפץ, פעמים הוא אינו יודע היכן הוא חפצו, ועליו להשקיע, לחפור עמוק, לבקש ולחפש עד
שיגיע למקום הנביעה של המים החיים שירוו את צימאונו. לעיתים בקשה זו דורשת יגיעה
עצומה, אך לא תמיד היא מצמיחה פרות, לפחות למראית עין.

גם מבחינה לאומית, כשליחים של יצחק אבינו אנו נדרשים לחפור במעבה הגשמיות
כדי למצוא את מקור המים החיים הלאומי, דברי אלוקים חיים, שירוו את העדרים הצמאים. כל
גדולי הדורות חפרו עבורנו והשקו אותנו מים חיים, ועדיין לא כלה הצימאון ולא תמה
המלאכה. פעמים אנו חוצבים וחופרים, אך מגלים שלא אלו המים שאנו צריכים להם, ועלינו
לחפור במקום אחר.

קושי שלישי המתלווה לחפירת הבארות הוא שגם לאחר שנמצאו המים, ייתכן
שמישהו אחר יבוא וייקח אותם בכוח הזרוע לשימושו שלו, כפי שאנו מוצאים אצל יצחק
אבינו. הדבר נכון בדברי תורה, שפעמים לא כל מי שמשתמש במים שחפרו רבותיו, משתמש
בהם בטהרה, בקדושה וביראת שמים כמקור מים חיים.

עִנְיָן נִסְּתָר

מה עניינם הפנימי של הבארות? חז”ל מונים ארבע או חמש בארות שחפר
יצחק, ועורכים הקבלה בינם לבין דגלי ישראל וחומשי התורה[ב].
ה”שפת אמת” בשם חידושי הרי”ם, מתייחס לשלוש בארות, ומאריך לבאר
שעשק ושטנה הן העבודות של ששת ימי המעשה, ואילו רחובות היא העבודה של שבת[ג].

הרמב”ן, גם הוא, עוסק בשלוש הבארות- עשק, שטנה ורחובות, ומאריך לבאר
את עניינן[ד]:

“ויקרא שם
הבאר עשק” – יספר הכתוב ויאריך
בעניין הבארות, ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק והוא
ואביו עשו אותם בשווה, אבל יש בדבר עניין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד.

הרמב”ן תוהה מדוע האריכה התורה לספר אודות מעשה חפירת הבארות. לכאורה
נראה שאין למעשה זה משמעות מיוחדת, ולא רק זאת, אלא שלכאורה מתגלה קלונו של יצחק
במעשיהם של רועי גרר כלפיו, ואין בכך כבוד עבורו. ועוד, שיצחק רק חופר את הבארות
שחפר אביו אברהם, ואין בכך חידוש גדול, ומדוע האריכה התורה לספר זאת?

הרמב”ן מבאר שהבארות הללו הן סימן לבנים, ומרמזות על העתיד:

כי “באר מים
חיים” ירמוז לבית אלוקים אשר יעשו בניו של יצחק ולכן הזכיר
באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז יג) “מקור מים חיים את ה’”.

לפי דברי הרמב”ן, הבארות שחפר יצחק רומזות לשלושת בתי המקדש. בית
המקדש הוא בבחינת באר מים חיים לעולם כולו. הוא מקום הגילוי האלוקי שבארץ והוא שמשפיע
חיים על פני העולם כולו. “ומעין מבית ה’ יצא והשקה את נחל השיטים”[ה]. מקום זה
שייך ומקושר דווקא ליצחק אבינו, עולה תמימה, שלא יצא מחוץ לארץ, ואפרו צבור על גבי
המזבח, שהוא בעצמו מקום קודש הקדשים.

לפי דברי הרמב”ן, הבאר הראשונה רומזת לבית ראשון. בתקופה זו הגויים-
בבל, מצרים ואשור, התעסקו עמנו ורדפו אותנו, ומכאן שמה- ‘עשק’. הבאר השנייה רומזת
לבית שני. שמה ‘שטנה’ מלמד על התנגשות עזה ושנאה גמורה. אכן, על הבית השני יצא כתב
שטנה, ולכן השם ‘שטנה’ יאה לבית השני, שגם חרב בעוון השנאה. בכל ימי הבית השני
היינו נתונים תחת שלטון זרים- הפרסים, היוונים ומלכות אדום הרשעה, ללא עצמאות
מוחלטת. גם הגלות שבאה עלינו בעקבות חורבן הבית השני היא גלות קשה ומרה, ועדיין לא
נגאלנו בשלמות.

וקרא הראשון עשק,
ירמוז לבית הראשון אשר התעשקו עמנו ועשו אותנו כמה מחלוקות וכמה
מלחמות עד שהחריבוהו. והשני קרא שמה שטנה, שם
קשה מן הראשון והוא הבית
השני שקרא אותו כשמו שכתוב בו (עזרא ד ו) “ובמלכות
אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלם”. וכל ימיו היו לנו לשטנה עד שהחריבוהו וגלו ממנו גלות רעה.

לפי דברי הרמב”ן הבאר השלישית והאחרונה, רחובות, מרמזת לבית המקדש
השלישי שייבנה במהרה בימינו, ובו נזכה שירחיב ה’ לנו:

והשלישי קרא
רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה
בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח) “ואם
ירחיב ה’ אלהיך את גבולך כאשר דבר” וגו’ שהוא לעתיד. וכתיב בבית
השלישי (יחזקאל מא ז) “ורחבה ונסבה למעלה למעלה, ופרינו בארץ”, שכל העמים יעבדוהו שכם אחד.

דבריו של הרמב”ן הם דברים מופלאים. לאור דבריו, חפירת הבארות, החציבה
אחר מקור החיים, ההתמודדות, החיפוש ובקשת גילוי אלוקות שבהם, נראים מתאימים ביותר
לכל ההיסטוריה של עם ישראל המתגלה בשלושה שלבים: בעיות, בעיות קשות, וגאולה. ויש
להבין- איזה סדר הוא זה?

הַכְנָעָה-הַבְדָּלָה-הַמְתָּקָה

מהלך בעל שלושה שלבים אנו מוצאים בדברי הבעש”ט הקדוש שלימדנו, שישנם
שלושה מהלכים בתהליך תיקון הרע ובהתגלות הטוּב האלוקי: הכנעה, הבדלה והמתקה. המשל
המפורסם שמסביר את מהותם, מספר אודות בן מלך שנשלח אל המדינה כדי ללמוד את ענייניה
כאחד האזרחים, ובמשך שנים היה כולו זך וטהור. פעם אחת בצאתו לשוק, פגש אישה ששידלה
אותו לדבר עבירה. בן המלך נמשך מאוד להתפתות לה, אך מתוך מאבק בנפשו תפס עצמו וברח
ממנה כל עוד נפשו בו. לאחר מכן בבואו לביתו, עיין בדבר וחשב כיצד הוא, בן המלך,
נמשך אחר שפלות שכזו, ועוד תהה, שהרי אין זו הפעם הראשונה שהוא יוצא לשוק, וכיצד
ארע לו כזאת. כאשר העמיק בן המלך והתבונן בדבר, הבין שאישה זו אינה אישה רגילה כלל
וכלל, והליכותיה כשל הליכות ארמון המלכות. אולם עדיין תמה בליבו כיצד ייתכן שבת
מלך מסתובבת בשוק ומשדלת לעבירה? לאחר שעיין עוד בדבר הבין, שהמלך הוא ששלחהּ אליו
בכדי לנסותו, שהרי רק בת מלך יכולה הייתה להכשיל בן מלך. כאשר התעוררה בבן המלך
מחשבה זו והוא השתכנע בה בוודאות עמוקה, הוא שלח את משרתו להזמין את האישה אליו.
האישה חשבה שבן המלך נפל ברשתהּ, אך בן המלך שאל אותה לשלום אביו. אותה אישה ניסתה
בתחילה להכחיש מהיכן באה, אך לבסוף הודתה בפני בן המלך שאכן היא נשלחה על ידי אביו
כדי לנסותו. בן המלך והאישה נקשרו זה לזה, ביקשו להינשא האחד לשני, והמלך בעצמו
הוא שהגיע לחתונתם.

משל זה מסביר את שלושת השלבים המתרחשים בעת המפגש עם רע. ראשית לכל, כאשר
אדם נפגש עם רע מחוץ לו, עליו להילחם בו ולהכניעו, משום שכולו טמא. לאחר מכן, כאשר
מתיישבת דעתו של האדם והוא אינו משועבד אל הנפילה, החטא והפיתוי, עליו לברר את
העניין, היכן יש בדבר אלוקות, ומה מתוכו הוא לבוש חיצוני. עליו למצוא את הנקודה
האלוקית הגנוזה ברע שנגעה בו בהיותו בן מלך. לבסוף, לאחר הבירור, לומד האדם שהאלוקות
שבתוך העולם הזה, ואף זו שבתוך הרע, היא בעצמה מחייה אותו, והוא נושאה ומתנשא על
ידה.

שְנֵי מַהֲלְכֵי גְּאֻלה

אם נשווה שלושה אלה- הכנעה, הבדלה המתקה- לשלוש הבארות- עשק, שטנה
ורחובות, נראה שקיים ביניהם שוני רב. לפי דברי הבעש”ט, השלב הראשון בבירור
הרע הוא הניצחון, כאשר בן המלך מצליח להשתחרר מהשעבוד ומהפיתוי. בן המלך לא בא במגע
עם הרע ולא נכנס עמו למשא ומתן, משום שכל דיבור עם הרע הופך אותו לבן שיח לגיטימי
ומשעבד את האדם אליו.

לעומת זאת, במפגש הראשון עם רועי גרר יצחק אבינו אינו מנצח ניצחון גמור.
בעשק- הרועים מתעסקים עמו. ייתכן ומתנהל שם איזה משא ומתן, אך יצחק נאלץ להרים
ידיים ולפנות את המקום. כדברי הרמב”ן אין בכך כבוד גדול ליצחק, ואולי אפילו תבוסה.
להפתעתנו, במפגש השני עם רועי גרר, בשטנה, המצב רק מחמיר. יצחק לא מכה מנה אחת
אפיים, אלא נוחל תבוסה קשה עוד יותר. רק בפעם השלישית, ברחובות, באופן מפתיע חל מהפך,
ויצחק יוצא כשידו על העליונה.

המהלך שמשרטט הבעש”ט הוא מהלך הגיוני המתיישב על הדעת: בתחילה
נותנים לרע מכה ומשתחררים מהשעבוד אליו, ורק לאחר מכן ניתן לעסוק בבירורו ולתקנו,
עד כי ניתן לשאת את גילוי האלוקות שהיה גנוז בו. מהלך זה הוא מהלך מרהיב, עמוק ומופלא,
ובסופו של דבר הוא נעשה מתוק שאין כדוגמתו.

לעומת זאת, אצל יצחק אבינו מתגלה מהלך קשה ומר. בבית ראשון היו צרות,
עשק, וגלינו מן הארץ. לאחר מכן בבית שני, שטנה, תכפו הצרות, נעשו קשות יותר וגלינו
גלות ארוכה ומרה. הסוף הטוב שיתרחש לעתיד לבוא בבניין הבית השלישי, רחובות, נראה
תלוש מהקשרו ומודבק כטלאי אל הסיפור כולו.

ההשוואה בין מהלכו של הבעש”ט למהלכו של יצחק אבינו מלמדת אודות שתי
דרכים שונות לתיקון הרע, ושניהם אמת. לפי דרכו של הבעש”ט, הטוב מנצח לכל אורך
המהלך עד לניצחון המוחלט, ואילו הרע – מפסיד. בסופו של דבר אף מסתבר שהרע בעצמו
אינו באמת רע, אלא רק נראה כרע. הרע מצד עצמו יודע שבאמת הוא טוב, הוא מתחפש לרע,
ומחכה לבירורו והמתקתו.

ישנן שיטות שונות בדברי רבותינו המסבירות שהרע רק משחק כרע, ובאמת הוא
טוב, אך תוך כדי תפקידו הוא שוכח שבאמת הוא טוב, ונכנס אל תפקידו במלוא הרצינות
והכוונה. אולם לפי הבעש”ט, הרע לא שוכח שהוא טוב, ורק משחק כרע. בת המלך אינה
באמת רוצה להכשיל את בן המלך, לכן כאשר הוא שואל אותה לשלום אביו היא אינה יכולה
להסתיר את זהותה האמיתית, ומיד היא מתגלה בפניו כשליחה של אביו.

הבעש”ט מלמד אותנו גילוי נפלא מהי הדרך הנכונה להגיע לניצחון המוחלט
על הרע. דרך זו היא דרך נשגבה ומאירה באור יקרות בדרכי עבודת ה’, אך היא קשה
ומופלאה מערכנו. כמה מאיתנו זכינו בחיינו להכנעה, הבדלה והמתקה? מי מאיתנו זכה
להכניע מכה ניצחת את היצר הרע כבר במכה הראשונה? דמות הרע אצל הבעש”ט היא
דמות אוטופית, אך על פי רוב, הרע הבא כנגדנו אינו בת מלך מחופשת אלא מפלצת רבת
ראשים, מלאת עוז וכוח שאינה יודעת כלל שהיא חפצה בטוב, אלא רוצה לפתות ולהכשיל.

הדברים נכונים בעבודת ה’ הפרטית, ונכונים לאין ערוך בעבודה הלאומית. היה
מי שביקר את דרכו של הבעש”ט וטען שבמידה מרובה הבקשה למשיח ולגאולה נמוגה
בתורתו. הוא כינה זאת “הנטורליזציה של עניין הגאולה בתורת הבעש”ט”.
לטענתו, הבעש”ט גילה גאולה כאן ועכשיו, במקום שבו האדם נמצא, ולכן בקשת
הגאולה הלאומית והעתידית כמעט ונעדרת מתורתו. כך אנו מוצאים אצל החסידים, תלמידי
הבעש”ט, שהגיעו לארץ רק כדי לחוש ולטעום בה גאולה, אך לא כדי לבנות אותה. גם
ר’ נחמן מברסלב בבואו לארץ הסתפק במהלך ארבע אמות בארץ וביקש לשוב חזרה למקומו.

במילים אחרות ניתן לומר שמהלך התיקון של הכנעה, הבדלה והמתקה תואם לגאולה
בדור שכולו זכאי, שבו הטוב תמיד מנצח, והרע- מוכרע. אולם בפועל אנו מוצאים שהאומה
הישראלית וההיסטוריה כולה, אינן מתנהלות באופן זה של הכנעה, הבדלה והמתקה, אלא
דווקא באופן אחר- עשק, שטנה ורחובות. בואו של המשיח לא מלווה אך ורק בנקודות אור
גאוליות, אלא הוא בא דווקא בדור שנוטה להיות “כולו חייב”. דור שכולו
חייב הוא דור שמסיים תהליך הידרדרות היסטורי. תחילה לא היה כולו חייב, אלא רק
‘עשק’, ולאחר מכן הוא הסתבך, הרע התגבר והשתלט, ולבסוף הוא נעשה כולו חייב. דור
הגאולה מכונה אצל חז”ל “עקבתא דמשיחא” משום שזהו דור ירוד ביותר,
שנמצא בעקב, במקום הנמוך ביותר ובשטנה הגדולה ביותר. אך לפתע, בדרך אלוקית ולא
מובנת, הכול מתהפך ובאה גאולה- “כי הרחיב ה’ לנו”.

קיים הבדל נוסף בין שני המהלכים הללו. המהלך של הכנעה, הבדלה והמתקה שייך
לעולם הבחירה. בן המלך הוא שפועל הכול לבדו. מכוח בחירתו, הכרעתו והבנתו הוא מכניע
את הרע, מבדיל וממתיק. כל המתיקות באה בזכות מעשיו של בן המלך, ואילו המלך אינו
שותף כלל בעשייה הגאולית של בנו, אלא מופיע רק לבסוף, בשמחת הנישואין.

לעומת זאת, המהלך המתגלה בבארות- עשק, שטנה ורחובות, הוא מהלך של השגחה. הכול
הוא פעולתו של הקב”ה. קורא הדורות מראש הוא זה שמגלגל את העולם ומוליך את
ההיסטוריה לתיקונה בדרך זו- “כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה’ לָנוּ וּפָרִינוּ
בָאָרֶץ”. אמנם יצחק חופר בבחירתו את הבארות, אך יחסם של רועי גרר אינו
בשליטתו אלא מבטא את ההנהגה האלוקית.

ספר אורות, רובו ככולו, עוסק בשאלה כיצד הקב”ה מגלגל את העולם
ומוליך את ההיסטוריה, אך כמעט אינו עוסק בשאלת מקומו של המעשה האנושי. רבנו
הרצי”ה היה מרבה לומר “לפעול עם א-ל”, שאנו רק מצטרפים אליו יתברך
לסייע לפעולותיו שלו.

כמעט בכל תורת מרן הרב קוק זצ”ל אנו מוצאים מהלך מעין זה- עשק, שטנה
ורחובות, ולא מהלך של הכנעה, הבדלה והמתקה. מרן הרב זצ”ל מלמד שהגלות היא מצב
קשה שבו נמצא עם ישראל, אולם לאחריה בא מצב קשה עוד יותר בדמות הכפירה. לדברי מרן
הרב, רק מתוך הקושי הזה תבוא הגאולה בשלמותה. מהלך מעין זה הוא מהלך של התגדלות
ובשלות. בתחילה הייתה אמונה קטנה. היא התאימה לזמנה ושעתה, אך בשלב מסוים היה צורך
במענה בעל קנה מידה גדול יותר, ולכן היה צורך לפרק ולבטל אותה על מנת לבנות תחתיה
אמונה גדולה יותר. מהלך זה מלווה בכאב ובעוצמה גדולה[ו].

ניתן להסביר מהלך זה באופן נוסף: כאשר הרוע הוא פנימי, בתחילה הוא בא
לידי ביטוי כלפי חוץ בעוצמה נמוכה, בבחינת ‘עשק’. דווקא בתהליך התיקון הוא מתפרץ
החוצה, ובא לידי ביטוי בתקיפות ובשיא כוחו, בבחינת ‘שטנה’. יש בכך דמיון לתהליך
הבירור של ה”הבדלה”, אך כאן הטוב אינו מתגבר ומנצח, אלא דווקא הרע הוא זה
שבוקע ומשתחרר.

התגברות הרע היא תהליך טיהורו, והיא הסימן לרפואה ולתיקון. שלא כמו תהליך
ההבדלה שנעשה על ידי האדם בבחירתו, תהליך התיקון בהתגברות הרע והתהפכותו לטוב הוא
תהליך שנעשה על ידי הקב”ה בעצמו, המנהל את המנגנונים הסמויים של הבשלת תהליכי
העומק במציאות. החולי והרוע שפורצים החוצה
הם הסימן המובהק לתהליך היטהרות הרשע מן העולם והארת אור אלוקי המפציע דרך התסבוכות,
עד להופעתו השלמה של אור קדושה אלוקית בעולם[ז].

אֹרֶךְ, עֹמֶק וְרֹחָב

מלבד המהלך הכנעה, הבדלה והמתקה והמהלך עשק, שטנה ורחובות שעסקנו בהם,
ישנו מהלך נוסף המשרטט דרך של תיקון, זיכוך והתעלות בעבודת ה’. על פי רוב זוהי
התפיסה השלטת בהבנת מהלך תיקון המציאות. מהלך זה בא לידי ביטוי באופן חד ביותר אצל
הרמח”ל בספרו “מסילת ישרים” המשרטט דרך מדורגת לאורך ציר של קניית
מידות, זו על גבי זו: זהירות, זריזות, נקיות, פרישות, טהרה, חסידות, ענווה, יראה
וקדושה.

אם ננסה למפות את שלוש התפיסות הללו, הרי ניתן לסדרן לפי ממדי אורך, עומק
ורוחב. ה”מסילת ישרים” משרטט מהלך של אורך; הבעש”ט, הכנעה-הבדלה-המתקה,
משרטט מהלך של עומק; ומהלך הבארות- עשק, שטנה ורחובות, כפי שבאר הרמב”ן, הוא
מהלך של רוחב.

ב”מסילת ישרים” מתואר תהליך על מסילה אחת וציר אורך אחד, שלב
על גבי שלב, זיכוך על גבי זיכוך, התעלות על גבי התעלות עד לתיקון השלם. המהלך
המשולש של הבעש”ט, הכנעה-הבדלה-המתקה, מתאר שלושה שלבים. תחילה ישנה מלחמה
בכוח רב עד לניצחון מוחלט, לאחר מכן בירור הטוב מן הרע, ולבסוף לקיחתו ונשיאתו כבת
זוג.

המהלך שמתאר הרמב”ן בביאורו על שלושת הבארות- עשק, שטנה ורחובות,
נראה המהלך הנחשל ביותר. בתחילה הרע מתעסק איתנו, לאחר מכן הוא מתחזק עוד יותר,
ולבסוף, באופן מפתיע, חל מהפך גמור לטובה. השם ‘רחובות’ מלמד, שדרך זו מביטה על כל
מרחב ההופעות בעולם כמארג מאורגן, שרק על ידי סך כל חלקיו סוף הטובה השלמה לבוא.
הרע בדרכו המסותרת אינו יוצא מכלל זה אלא משלימו. אין כאן הדרגה של קומה על גבי
קומה וגם לא חשיפת הפרצוף הפנימי, אלא ראיית הנהגה האלוקית המשתמשת בכול, כדי
להוציא את השלמות אל הפועל.

היעד של כל שלושת המהלכים הללו הוא התיקון השלם של הרע, אולם כל אחד מהם
תופס באופן שונה את הרע, וממילא את דרך תיקונו. דרכו של הרמח”ל ב”מסילת
ישרים” היא שהרע הוא רק כסא לטוב. הרע אינו בת מלך, כמו אצל הבעש”ט, אלא
הוא מפלצת רעה שנשלחה לפתות אותנו. תפקידנו הוא להתגבר עליה, עד שלבסוף היא תהיה
בידינו ותוכל לשמש אותנו. אז הרע יזדכך גם הוא, ויבין שתפקידו הוא לשמש לטוב. לפי
דרכו של הרמח”ל, אין ברע כל עומק של טוב, מלבד זאת שלבסוף הוא מכיר בשלטונו
של הטוב ובתפקידו לשמשו. לפי תפישה זו, בעל תשובה לעולם אינו יכול להיות במדרגה עליונה
מצדיק גמור, וזדונות אינן יכולות להפוך לזכויות.

דרכו של הבעש”ט מייחסת עמקות יתר לרע. לפי הבעש”ט, הרע הוא
גילוי אלוקות, וברע עצמו ישנה חיות אלוקית שיש לבררה, להעלותה ולתקנה. גם המתיקות
המגיעה בסופו של תהליך, היא מדרגה עליונה ומופלאה שאינה קיימת בשאר השיטות. לפי
תפיסת הבעש”ט, הרע הוא בת מלך מחופשת, שסופה להינשא לבן המלך. בתוך הרע ישנו
גילוי אלוקי, ותפקידו של הטוב הוא לגלותו, ולהיות לבן זוגו. לפי מהלך זה, אין צורך
ללכת רחוק כדי להגיע לרע, משום שקיימת ההבנה שבפנים הכול הוא טוב. ממד העומק אינו
שייך למרחק, כמו ממד האורך. העומק הוא הבנה אחרת של אותו דבר בעצמו, ומתוכה- הכול
מתהפך. אין כאן הדרגה, אלא חשיפה של מה שחבוי מתחת לשכבה הנראית לעין.

לעומת דרכו של ה”מסילת ישרים” המלמד שהמלחמה היא איטית
ומדורגת, לפי דרכו של הבעש”ט כבר בשלב הראשון, ב’הכנעה’, יש להילחם בכל
העוצמה והחריפות. אולם הניצחון הוא רק השלב הראשון במהלך התיקון, ולאחריו באים
שלבי ההבדלה וההמתקה.

עֵשֶׂק, שִׂטְנָה, רְחֹבוֹת

מהלך התיקון לפי הרמב”ן- עשק, שטנה ורחובות- כפי שהוא מבואר בתורתו
של מרן הרב קוק זצ”ל, הוא מהלכו של יצחק אבינו, שעיקר הגאולה באה דווקא על
ידו[ח]. לעומת
המהלך של המסילת ישרים והבעש”ט, לפיו עומדים במקום של הטוב ומשם מנצחים את
הרע, מרן הרב קוק מתאר את המהלך מנקודת מבטו של הרע. לא האדם פועל ובוחר אלא
הקב”ה מוביל את הרע ומעצים את כוחו כדי להביא טוב.

בבית ראשון ישנה לעם ישראל עוצמה, אך הגויים רבים עמנו ומנצחים ניצחון
מועט של שבעים שנה. לאחר מכן, בכל ימי הבית השני בקושי הצלחנו להחזיק מעמד וסבלנו צרות
קשות ומלחמות מבית ומחוץ- מאבק כנגד היוונים ומלחמות אחים בתוך בית חשמונאי. הרע
שולט על הטוב, והתבוסה שבאה לבסוף היא קשה ביותר.

בכל מהלך ההיסטוריה הרע הוא שפועל בעולם, מתגבר והולך, הן באדם הפרטי
ועוד יותר בממד הלאומי, ואילו הטוב נחלש. בעומק הדברים, הטוב אינו מנצח מפני שעליו
להבין שבאמת אין לו כוח, “אלמלא הקב”ה עוזרו- אינו יוכל לו”[ט]. מי שחופר
את הבארות ומרחיב לנו, הוא הקב”ה לבדו.

לעומת התפיסות של “מסילת ישרים” והבעש”ט שבהן הכול תלוי
במעשיו של האדם, לפי מהלך זה העיקר אינו תלוי בנו ובמעשינו, אלא הקב”ה פועל
את הכול.

יצחק אבינו מכונה בפי רבנו הרצי”ה “הנפעל האלוקי”, כביכול
הוא פסיבי. אך אין זה נכון לומר שהוא אינו פועל. להפך: הוא חופר, מוצא מאה שערים
ומצליח מכולם. יחד עם זאת, משלו אין לו דבר, והוא מכיר בכל גודל הפעילות האלוקית, כפי
שהוא אומר: “כי עתה הרחיב ה’ לנו”. לכן הוא גם זה שגואל אותנו, כדברי
הגמרא: …”לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה … כי אתה אבינו”[י].

הקב”ה פועל בעולם מהלכים רחבים ומפותלים שיש בהם נפילות גדולות, לכן
גם הנחמות הן גדולות. הוא מוציא את הרע אל הפועל בשלמותו, וכשהרע מתפוגג, מתגלה מציאות
עמוקה יותר. “עם הנצח אינו מפחד מדרך ארוכה”, ובעיקר מפותלת, שהרע בה מתגבר
והולך. זוהי עבודת ה’ בדור שכולו חייב. דור זה בעצמו מלמד
שהרע בתוכו, במהותו ובזהותו, הוא שליח של טוב עליון.

יצחק אבינו מלמד שהעולם הזה הוא עולם ששכח את מקורו, וצריך לגלות מתוכו
את כל הטוב. הרע שכח שהוא בת מלך, ולאחר שהוא מוציא את כל כוחותיו אל הפועל, הוא
בעצמו מתפוגג ונהפך להיות בעצמו כמו בת זוג.

אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה, וְאַצִּיעָה
שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ

כל העולם כולו הוא העלם. מקור היניקה האלוקית בעולם סתום ומקור החיות שלו
נסתר ונעלם. ההעלם וההסתר הללו נמצאים בקונפליקט ומתח אדיר, משום שאל מול הגילוי
האלוקי מתגלה בקרבם כאב נוראי. כך מלמדים ר’ נחמן ומרן הרב זצ”ל, שהעצבות הבאה
מן החטא, נובעת מכך שהחוטא רואה לנגד עיניו את הטוּב האלוקי. באותו אופן, ככל שאדם
חוטא מול צדיק גדול יותר, כך הזעזוע שלו חריף יותר. אולם על אף הכאב מן החטא, החוטא
בוחר לחטוא חטא חריף יותר, ויורד לשאול תחתיות חמור מזה, מעשק לשטנה.

הדבר דומה לתופעת ההתמכרות, שמפרנסת עצמה, גדלה ומתרחבת, ותחושת הגיהינום
של המתמכר גדלה, עד לשפל הנמוך ביותר. כבר אין יותר מה להסתיר וממה להתגונן. זו
השטנה בכל נוראותיה. אולם, כאשר המצב מגיע לשפל הנמוך ביותר, דווקא אז נעשים
המתמכרים לאנשי אמת, בעלי אמת זכה וחשופה, ובעלי אהבת אמת שאינה תלויה בדבר. הם אינם
יכולים לעזור לעצמם, ואף אינם יכולים עוד להסתיר דבר. הם מבינים ש”אלמלא
הקב”ה עוזרו אין יכול לו”, ורק מכאן מגיע המהפך. זהו תהליך רפואי. כשהרע
מתפרץ בכל תוקפו, אז הטוב יוכל לפרוץ, להתגבר ולהתגלות בשלמותו. “כי עתה הרחיב
ה’ לנו ופרינו בארץ”[יא].

דרכו המופלאה של הבעש”ט היא דרך של צדיקים גמורים, ומי שיכול ללכת
בדרך זו- צריך ללכת בה. לעומת זאת, ר’ נחמן מברסלב מלמד שמי שיש לו נפילות, צריך
ללכת בדרך אחרת. את הפסוק “אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה
וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ”[יב] דורש ר’ נחמן, שאם אדם נוסק לשמים, דווקא אז הקב”ה נעשה
עבורו רחוק, וכשאדם נופל למטה- הקב”ה נמצא עמו[יג].

ניתן אולי לדרוש “אסק” זה עשק, “ואציע שאול” זה
שטנה. “והנך” זה “כי עתה הרחיב ה’ לנו”, זה הבית השלישי. יהי
רצון שנזכה, כמעשה אבות סימן לבנים, שמתוך עומק השטנה של הכפירה ושל כל הצרות
החיצוניות והפנימיות הבאות מכורח הגלות הנוראה, ירחיב ה’ לנו ופרינו בארץ.

[א] בראשית
כו יח-כב.

 [ב]בראשית רבה סד ח.

[ג] שפת
אמת תולדות תרמ”ו.

[ד] רמב”ן
בראשית כו כ, ד”ה “ויקרא שם הבאר עשק”.

[ה] יואל
ד יח.

[ו] עיין
למשל מאמר “ייסורים ממרקים” ובמקומות רבים.

[ז] ראה
“למען טהר את הארץ” לאמונת עיתנו ב.

[ח] כפי
שנאמר בגמרא במסכת שבת פט: …”לא בסבי טעמא ולא בדרדקי עצה… פתחו ואמרו “כי אתה אבינו”
אמר להם יצחק עד שאתם מקלסין לי קלסו להקב”ה ומחוי להו יצחק הקב”ה
בעינייהו מיד נשאו עיניהם למרום ואומרים: “אתה ה’ אבינו גואלנו מעולם שמך”
(ישעיהו סג).

[ט] קידושין
ל ע”ב

[י] שבת
פט ע”ב

[יא]
יש להדגיש ולומר את המובן מאליו, שזוהי דרך ההנהגה של הקב”ה
בעולם, ואנו רק שותפים לה, ולא נקראים לפעול כך לכתחילה.

[יב] תהילים
קלט, ח.

[יג] לקוטי
מוהר”ן ו, ז.