• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

על נסיך ועל נפלאותיך ועל ישועתך - פרשת מקץ, שבת חנוכה

מהו עיקר מהותו של חג החנוכה?
נתבונן כאן בייחודם של החשמונאים הכוהנים, גיבורי נס חנוכה, ובסוד כוחם.
נסביר מהו מקומם לאורך ההיסטוריה,
ומה נחלנו מהם אנו לדורות עולם.


עַל הַנִּסִּים

שלושה עניינים שונים חברו להם יחד בנס החנוכה: נס פך השמן, נס הניצחון במלחמה המתגלה בשתי פנים שונות- נס הניצחון במלחמה הפיזית, ונס הניצחון במלחמת התרבות הרוחנית.

נס פך השמן הוא הנס הבא לידי ביטוי במצוות הדלקת נרות החנוכייה. נס המלחמה הפיזית בא לידי ביטוי במגילת אנטיוכוס ובספר מכבים. מלחמה זו מתוארת כמלחמת גיבורים, גאונים באסטרטגיה צבאית, אנשי סיירת מטכ"ל, "מאריות גברו מנשרים קלו, מדב שכול אכזריים המה"[א]. מלחמת התרבות שהתחוללה בין מלכות יוון הרשעה אשר ביקשה לעקור את התורה מישראל, לבין המכבים שנלחמו כנגד כוונתם זו, באה לידי ביטוי בתוכן תפילת "על הניסים": "שֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהשַׁכִּיחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ". מנקודת מבט זו, הנס הגדול שהתחולל היה, שישראל חזרו לשמור על התורה והמצוות. אם כן, שלושת העניינים השונים שחברו להם יחד בנס החנוכה הם: טהרת המקדש ונס פך השמן; מלחמת תרבות וחזרה לתורת ישראל; גבורת הניצחון הפיזית במלחמה נגד היוונים.

 

מִלְחָמָה פִיזִית וּמִלְחָמָה רוּחָנִית

כשנתבונן בדבר נוכל לראות שגם בדורנו, כל אחד מחלקי האומה לקח לו צד מסוים מחג החנוכה. גבורתם הפיזית של המכבים מתגלה ביותר בתנועה הציונית. היחידות המובחרות בצה"ל וכל ארגוני ההתנגדות של ראשית הציונות שאבו את השראתם מגבורתו הגופנית של יהודה המכבי ואחיו, אפילו יותר מגבורתו של בר כוכבא. אמנם בר כוכבא היה בעל כוח אישי עצום, אך יהודה היה מצביא מבריק בעל תושייה ותעוזה שלא היו כדוגמתן. יהודה המכבי נחשב עד ימינו לאחד מהמצביאים הגדולים ביותר בכל ההיסטוריה. כמו המכבים, כך אנשי סיירת מטכ"ל שהיו תמיד בעמדת נחיתות מספרית וצבאית, הצליחו להפתיע את האויב ולהכות בו, קרב אחרי קרב. כאז כן היום, אנו נותנים כבוד ויקר עצומים לאותם גיבורים שמחרפים נפשם למות על קידוש ה', העם והארץ, מתוך מסירות נפש מוחלטת ובתעוזה עצומה, כממשיכי דרכו של יהודה המכבי מבחינה זו. השם "מכבי" משמש בציונות גם בתחום הספורט, אמנם יש בכך סילוף חריף של דמויות המכבים, אך בכל זאת אמת יש בדבר שגבורת הגוף שמתחדשת בארץ ישראל, יש לה שייכות לגבורת יהודה ואחיו.

מרן הרב קוק זצ"ל נטה לעסוק רבות במלחמת התרבות המתחוללת בעוצמה וכוח בין תורת ישראל לתרבויות זרות. עד היום אנו נמצאים בתוך מלחמה שבה, בדרכים שונות ומשונות, מבקשים מכל עבר לעקור את התורה ואת חוקיו של ה' יתברך. אחת מגזירות היוונים שלא נתפרסמה כל כך, אסרה על קיומן של דלתות בבתים, כדי לעקור את הצניעות מישראל[ב]. נדמה שהסיטרא אחרא שהתגלה בדמות יוון בעקירת הצניעות, מתגלה היום בדרכים חדשות ומשוכללות יותר, שכל תכליתן היא לפגוע בצניעותם של ישראל. במלחמת תרבות זו עלינו להתמודד התמודדות רבת פנים. כמו אז, נהיה מוכנים אפילו ליהרג על ענייני צניעות, משום שהם נוגעים עד עצם הנשמה. לא רק הצניעות עומדת במלחמה זו, אלא גם "חודש, שבת ומילה", וכל אותם עניינים שיש לנו עליהם מלחמת תרבות.

מנקודת המבט של מלחמת התרבות כפי שהיא באה לידי ביטוי בתפילת "על הניסים", שדה הקרב הפיזי הוא רק ביטוי למלחמת התרבות, שהיא היא העומדת מאחורי כל יציאה אל הקרב. לעומת זאת, בספרים ההיסטוריים מקבלת הגאונות האסטרטגית והנועזות הצבאית ביטוי גדול יותר, שאינו קיים בתפילה.

 

נֵס פַּךְ הַשֶּׁמֶן

הנס הנוסף שאנו מציינים בחנוכה, הראשון בחשיבותו, כפי שעוד נבאר, הוא נס פך השמן שבמנורת המקדש, וטהרת המקדש בכללה. היוונים אכן הצליחו לטמא את כל השמנים שהיו במקדש, אך המכבים מצאו פך שמן קטן שהיה חתום בחותמו של כהן גדול עוד מימי שמואל הנביא, כ-700 שנה לפני תקופת היוונים. זהו שמן המשחה שנגנז, שממנו משחו את מלכי ישראל ואת הכוהנים הגדולים[ג]. כידוע, כמותו של שמן זה הספיקה ליום אחד, אך נעשה בו נס והוא דלק למשך שמונה ימים.

מצד עצם תוכנו של הנס, נראה שהוא אינו בעל חשיבות כה עליונה. הרי כידוע, טומאה הותרה בציבור, לכן גם אם לא היה מתרחש הנס, ניתן היה להדליק את המנורה. מלבד זאת, המנורה דלקה בתוך ההיכל פנימה, וכל הציבור כלל לא ראה את הנס[ד]. משני הטעמים הללו נראה, שלכאורה נס פך השמן אינו נס כה חשוב בחנוכה. ובכל זאת, נעשה נס זה לעיקר החג, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במצוות הדלקת החנוכייה. הרי אם אדם שכח לומר "על הניסים", הוא אינו צריך לחזור בתפילתו, אך לעומת זאת, ישנה חובה גמורה להדליק חנוכייה בכל אחד מימי החג.

נראה לומר שעיקר נס חנוכה הוא נס פך השמן משום שנס זה מבטא בגילוי, עומק פנימי. רבי שמחה בונים מפשסיחא אומר בעניין נס קריעת ים סוף, שקריעת הים הינה אך ביטוי חיצוני לכוח הפנימי של תשוקת ישראל לצאת לחירות אלוקית משעבוד מצרים. כלומר, העמדה הנשמתית הפנימית של ישראל היא המכריעה, והיא שבאה לידי ביטוי גם כלפי חוץ. גם על נס פך השמן נראה לומר, שכל תשוקת הקודש שהייתה למתתיהו ובניו להחזיר טהרה ליושנה, קדושה ליושנה, ועטרה ליושנה, יצאה אל הפועל בנס פך השמן. הנס התרחש משום שהמכבים היו ראויים לכך, ותשוקת הקודש שבהם היא שהכריעה את המערכה. כלומר, היו להם כיסופים, המיה פנימית ושייכות מופלאה לעבודת המנורה והמקדש, לכן ממילא, בהשגחה אלוקית, המציאות התאימה עצמה למדרגתם.

אנו מוצאים כי בחסידות הרבו לעסוק בפן זה של חנוכה, בנס פך השמן, בחידוש של עבודת המקדש והדבקות האלוקית ובחזרה למקדש הפנימי, ופחות נטו לעסוק במלחמה בתרבות יוון. לעומת זאת, ישנם תלמידי חכמים כמו מרן הרב קוק זצ"ל שנכנסים לתוך מלחמת התרבות ועוסקים רבות בהתבררות שבין ישראל ליוון שבאותו דור. אין הדבר דומה לוויכוחי היהודים עם הנוצרים ימ"ש, שהייתה בה התדיינות פילוסופית בלבד, אלא מלחמה ממש, שיש בה ירידה לתוך ממד התרבות שבמדינה.

עד ימינו ניתן למצוא מחלוקות גדולות בין תלמידי חכמים ששמים נר לרגלם את הרצון להיות פך שמן טהור, לבין תלמידי חכמים שעוסקים במלחמת התרבות. מי שהוא בבחינת פך שמן טהור טוען, שמי שעוסק במלחמת התרבות הוא כבר שותף בתרבות, מסתבך ונופל. אך אלה שעוסקים במלחמת התרבות טוענים כנגד זאת, שפך השמן הטהור הוא בעל נקודת מבט על-היסטורית, מנותק מן המציאות ולא שותף בהיסטוריה הממשית העכשווית.

אנשים כמו המכבים, שכל עניינם הוא פנים-פנימה, הם אנשים השייכים לכהונה גדולה וחתומים בחותם של כהן גדול, ואין להם כל שייכות, מצד זה, לעמידה מול היוונים במלחמת תרבות. לשם כך יש צורך באישיות מיוחדת, עליונה ונישאה. אולם, כפי שהסברנו לעיל, מתתיהו ובניו כללו באישיותם עוד שני רבדים נוספים- את היכולת להילחם מלחמת תרבות רוחנית ואת היכולת להילחם מלחמת גבורה פיזית.

אכן קשר מפרה ומבורך יכול להתקיים בין איש סיירת מטכ"ל לבין תלמיד חכם, אך על פי רוב אין דמות אחת יכולה להכיל צדדים כה מנוגדים באישיותה. אולם, אצל המכבים אנו מוצאים ריבוי פנים- אנשי כהונה גדולה, אנשי אסטרטגיה ומלחמה ואנשי תרבות ורוח. דמותם של המכבים היא דמות בעלת שלוש צלעות- כולן מאירות, כולן מבריקות, כולן מגלות קדושה אלוקית. כיצד יכולים היו המכבים לשלב את שלושת הפנים הללו יחד?

נראה, שלא ניתן לנתק בין שלושת הרכיבים הללו, המהווים יחד את שלמות ומלאות אורו של חג החנוכה. העיסוק רק בפך השמן הטהור החתום בחותמו של כהן גדול בשמי שמים, ללא גבורת המלחמה, ואף ללא גבורת מלחמת התרבות, הוא עיסוק חלקי שאינו נותן מקום לכל הרכיבים היוצרים יחד את התמונה השלמה. אולם יש להבין: מהו היחס בין החלקים השונים? האם הם שווים או שמא יש ביניהם היררכיה?

 

נֶפֶש-רוּח-נְשָמָה

בסוף ימי תקופת הבית השני אנו מוצאים שלושה כוחות מעין אלה שראינו בדמותם של המכבים, מתגלים בשלוש דמויות שונות המופיעות בזמנים שונים. שלושתן אף מקושרות לתאריך אחד, לל"ג בעומר. בר כוכבא הוא הדמות הראשונה הנקשרת לל"ג בעומר, היום בו פרץ המרד. בדומה ליהודה המכבי, דמותו של בר כוכבא נושאת את הגבורה הפיזית ואת היכולת האסטרטגית.

רבי עקיבא שמיתת תלמידיו פסקה בל"ג בעומר, הוא הדמות השייכת לעולם התרבותי והרוחני המהווה את התשתית של התורה שבעל פה. יסודות התורה שבעל פה, כפי שבאים לידי ביטוי במשנה, הם תורתו של רבי עקיבא ותלמידיו: "סתם מתניתין רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, וכולהו אליבא דרבי עקיבא"[ה].

רבי שמעון בר יוחאי שיום ההילולה שלו חל בל"ג בעומר, הוא הדמות השלישית הנקשרת ליום זה. רבי שמעון בר יוחאי הוא מדליק האש הגדולה של פנים-הפנימיות עד עצם היום הזה, ככהן גדול בשעתו. הוא פך השמן הטהור שנכנס למערה והיה חתום בה.

ניתן להקביל את שלוש הדמויות הללו כנגד מדרגות נפש-רוח-נשמה: הנפש של האומה, הרוח של האומה והנשמה של האומה. באותו אופן אנו מוצאים כך גם בשלושת הכוחות שהתגלו בימי המכבים. מדרגת הנשמה, "נר ה' נשמת אדם" המתגלה בדמותו של רבי שמעון בר יוחאי, היא המדרגה המתגלה בנס פך השמן. מדרגת הרוח המתגלה בדמותו של רבי עקיבא, היא שמתגלה במאבק התרבותי והרוחני כנגד היוונים. מדרגת הנפש המתגלה בדמותו של בר כוכבא כנגד החיוניות והגשמיות, מתגלה במלחמת הגבורה הפיזית כנגד היוונים.

מיהו הכוח העיקרי מבין שלושת הכוחות הללו? כלל לא פשוט לקבוע מי מבין הדמויות של סוף ימי הבית השני הוא העיקרי- בר כוכבא, רבי עקיבא או רבי שמעון בר יוחאי. רבי עקיבא חשב שבר כוכבא הוא העיקרי מפני שטען שהוא המשיח, אך בסופו של דבר התבדה. להלכה, בדיני שמחת היום, אנו פוסקים שדמותו של רבי עקיבא היא העיקרית. יחד עם זאת, המוני בני ישראל לכל דרגותיהם נוהרים והולכים לאורו של רשב"י אף כי רק יחידי סגולה עומדים על סודו.

כפי שהסברנו לעיל, נראה לומר שאצל החשמונאים נס פך השמן הוא העיקרי מכל. גם תפילת "על הנסים" המתארת את מלחמת התרבות, מסתיימת במקדש: "ואח"כ באו בניך לדביר ביתך". אם כן, נס פך השמן ודמותו של הכהן הגדול במקדש היא דמותם העיקרית של החשמונאים, ובגלל אילוצים שונים הם פיתחו עוד שתי מערכות- מלחמת תרבות ומלחמת קרב.

שלא כמו המכבים, בסוף ימי הבית השני שלושת הכוחות הללו, נפש רוח ונשמה, מתגלים בשלוש דמויות שונות ובזמנים שונים. כשבר כוכבא עסוק במלחמה, רבי עקיבא הוא נושא כליו, וחושב שהוא המשיח, ורבי שמעון בר יוחאי שהיה באותו דור, ייתכן והיה אחד מחייליו. רק לאחר מכן הופך רבי עקיבא להיות "מארי דתורה שבעל פה", ולבסוף התגלה רבי שמעון בר יוחאי כמי שחתום בחותם של פך שמן טהור לעולמי עולמים, "מארי דנסתר". נקל להבין כיצד שלושת הכוחות הללו באים לידי ביטוי בשלוש דמויות נפרדות, כמו בסוף ימי הבית השני, אולם קשה להבין כיצד שלושת הכוחות הללו באים לידי ביטוי בו זמנית בדמויות כוהני בית חשמונאי. עניין זה צריך לימוד, על מה עשה ה' ככה.

 

משכ"ן

על מנת להבין כל זאת, נתבונן מעט בפרשת שופטים שבספר דברים. בפרשה זו מופיעות ארבע הרשויות שבישראל, שסימנן משכ"ן: מלך, שופט, כהן ונביא. סדר זה הוא סדר עולה מלמטה למעלה.

מהי הרביעייה הזו? כל קשר שבין שניים בא לידי ביטוי באופן מפותח בארבעה צדדים שונים. כך, בקשר שבין קודשא בריך לכנסת ישראל, כמו בקשר שבין חתן וכלה, בא לידי ביטוי הכלל "שתיים שהם ארבע". ישנו החתן וישנה הכלה, ובנוסף לכך, ישנה הכלה כפי שהיא בתודעתו ומחשבתו של החתן, וישנו החתן כפי שהוא מתגלה בתודעת כלתו. אם כן, ישנם כאן ארבע התגלויות שונות: חתן שבחתן, כלה שבחתן, חתן שבכלה, וכלה שבכלה.

דמות המלך היא כנגד דרגת הכלה שבכלה. המלך מנהל את עניינם של ישראל בעצמו. סולל כבישים, בונה ערים ויוצא למלחמה. הוא אמנם צריך לפעול על פי חוקי התורה, אך אין הוא חייב להיות גדול הדור. בר כוכבא עשה דברים שלא לרוח חכמים, ולפיכך נקרא 'בר כוזיבא', ובכל זאת רבי עקיבא חשב שהוא מלך המשיח, מפני שהוא גילה את גבורתם של ישראל מצד עצמם.

דמות השופט היא בבחינת דרגת החתן שבכלה. השופט דן ומכריע על פי שכלו, על פי חכמתו ועל פי שיקול דעתו, ויחד עם זאת הוא מכוון לשיקול דעתו של הקב"ה. זה כוחה של הכלה לכוון לרצון חתנה. למדרגה זו משתייכים כל לומדי התורה המחפשים בדעתם את רצון ה', וזוכים לגילוי אלוקות בתוכם.

דמות הכהן היא בבחינת הכלה שבחתן. הכהן עובד בבית ה', בבית החתן. הוא לובש בגדי שרד, משרת אצל הקב"ה ומביא אליו את קורבנותיהם של ישראל. הוא מעלה נחת רוח לפניו יתברך, "ריח ניחוח אשה לה'", מהכלה.

למעלה מן הכל נמצא הנביא, במדרגת החתן שבחתן. כל דבריו הם דברי ה', והוא צינור להביא את דבר ה' לישראל.

אם כן, מלך ושופט כהן ונביא, הם המשכ"ן, והזיווג העליון שבין קודשא בריך הוא ושכינתיה יוצא לפועל על ידי ארבעה אלה[ו].

 

נְבוּאָה, כְּהוּנָה, חָכְמָה, מַלְכוּת

אם נתבונן בחלוקה שערכנו כאן, נוכל לראות שבעצם ההיסטוריה של עם ישראל כולה נעה בתוך המשכן הזה. בראשית התבססות האומה בארץ, הדמויות העיקריות שמכוונות את התנהלותה הן דמויותיהם של הנביאים. הספרים העוסקים בשושלות המלוכה ביהודה ובישראל נקראות דווקא "נביאים", משום שהנביא הוא שמכוון את מעשיו של המלך. דמות הנביא היא הדמות המרכזית לדורות עולם בתקופת מלכי הבית הראשון, ולא המלך, משום שכשיש נבואה הכול מואר ממנה.

בתחילתו של תקופת הבית השני מופיעות דמויות של כוהנים המשמשים כנביאים, אך עיקרה של תקופת ימי הבית השני, כשהנבואה מסתלקת והתורה שבעל פה עדיין לא מתחילה לצמוח, מונהגת האומה על ידי הכוהנים. הזוג הראשון, יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, אשר פעלו בראשית תקופת התורה שבעל פה, היו באותו דור נשיא ואב בית דין[ז]. הם השופטים, ופוסקי הלכות, כמו הסנהדרין, אך עדיין אין להם כוח הנהגה. הם אינם יוצאים להילחם ביוונים שמבקשים לעקור את חוקי התורה, אלא מי שיוצא להילחם כנגדם הם דווקא הכוהנים - מתתיהו ובניו. לכאורה מתתיהו, כהן גדול, צריך לעבוד במקדש, ולא מובן מדוע הוא זה שיוצא למלחמה ביוונים. הרי ללא נביא ומלך זהו תפקידם של השופטים, ולא של הכוהנים. אולם, כשאור הכהונה מאיר, אור השופטים הוא כשרגא בטיהרא. כשבית ה' עוד מאיר ויש שכינה בקרבנו, אמנם לא דרך נבואה מלמעלה למטה, אך בכהונה, אורם של הסנהדרין מועם. לכן גם כוח התורה ומלחמת התרבות הבאה עמה, וכן כוח המלכות של שדה הקרב, מאירים אז רק מתוקף כוחה של הכהונה.

קו התפר שבין הכהונה לסנהדרין נמצא בדמותו של שמעון בן שטח, ראש מתקני התקנות בישראל שנלחם עם מלכות בית חשמונאי. על ידו עובר השרביט מהנהגת הכוהנים אל הנהגת השופטים. לאחר חורבן הבית השני ולכל אורך הגלות מנהיגי האומה הם השופטים, ראשי הסנהדרין ותלמידי החכמים- בית שמאי, בית הלל, רבי יוחנן בן זכאי ורבי עקיבא.

אם כן, ניתן לחלק את ההיסטוריה לפי ארבעת סוגי ההנהגה: בית ראשון – נביאים; בית שני – כוהנים; ובזמן הגלות – שופטים. לאור חלוקה זו נוכל להבין לאיזה דמות מנהיגה אנו מצפים לעתיד לבוא. איננו מתפללים ומצפים שיהיה לנו נביא. אמנם אנו כמהים לשיבת הנבואה, אך לא כהנהגה לאומית. אנו אף מתפללים "השיבה שופטינו כבראשונה", אך איננו מעוניינים שהשופטים הם שיהיו המנהיגים. הדמות היחידאית שלה אנו מצפים לעתיד לבוא בזמן הגאולה, היא דמותו של המלך, מלך המשיח.

בביתו של מו"ר הרצי"ה זצ"ל היו תמונות רבות של גדולי הדור, ומעל ראשו הייתה תמונה של הרצל. נראה לומר שהרצי"ה זיהה בהרצל דמות ביניים במעבר מהנהגת השופט להנהגת המלך. כידוע, גם מרן הרב קוק זצ"ל אמר ב"מספד בירושלים" שיש בהרצל ניצוץ של משיח בן יוסף. כך אנו רואים שכל המהלך ההיסטורי של השיבה לארץ המתרחש בימינו, מונהג על ידי דמויות השייכות למושג 'מלך', יותר משהן שייכות לכהונה ולנבואה.

 

מְסִירוּת נֶפֶש

מלך המשיח הוא דמות מיוחדת שכוללת בקרבה את הדרגות כולן. מלך המשיח יבנה את המקדש, ויחזיר את כל ישראל לקיים תורה ומצוות. הוא יילחם את מלחמת התרבות של האומה ואת המלחמות הפיזיות, ויחזיק גם במעלת הנבואה. כך מצאנו גם בדמותם של החשמונאים הכוהנים, הכוללים בקרבם כוחות שונים, ונוסף לכוח הכהונה יצא מהם גם כוח של שופט וכוח של מלך. כוח השופט שבהם, בא לידי ביטוי במלחמת התרבות שניהלו כנגד היוונים, ובכך שבית הדין של בית חשמונאי חידשו הלכה שיש להילחם בשבת[ח]. כוח המלך שבהם בא לידי ביטוי במלחמה הפיזית שלחמו כנגד היוונים. אם כן, בדמותם נעשה הכהן גם שופט וגם מלך. הנשמה הולידה רוח ונפש.

בעצם יש לומר שכל דמות מבין דמויות ההנהגה השונות כוללת בקרבה את הדמויות האחרות, ומחדשת בהן פן שלא היה קיים בהן משל עצמה. מה היה חידושו של הכהן לגבי דמויותיהם של השופט והמלך? מידתו של הכהן היא האש העולה מלמטה למעלה, כשם שהוא מעלה מלמטה למעלה את קרבנותיהם של ישראל, המוסרים נפשם באמצעות הקורבן כלפי מעלה. לכוהנים אין חלק ונחלה בארץ, אין להם בית, שדה וכרם, אלא הם כולם מסורים ונתונים לבית ה'. בכוחם זה הם מסוגלים להיות שליחי הציבור ושליחי האומה כולה להיות נתונים במסירות נפש אל ה' יתברך. לכן בית חשמונאי, הכוהנים, הם שחידשו את מסירות הנפש לתורה ולמצוות בעבודת ה', כפי שהדבר בא לידי ביטוי בקריאת המרד של מתתיהו: "מי לה'- אליי!".

חז"ל שואלים מדוע בדורות הראשונים היו ניסים ואילו בדורות אחרונים אין ניסים, ומסבירים שהדבר תלוי במסירות הנפש על התורה[ט]. מסירות הנפש לתורה ולמצוות היא הדבר שאותו נותן הכהן לשופט. מתוך כך דמותו של השופט אינה רק דמות שיש בה חכמה ושיקול דעת, אלא זוהי דמות של שופט שמתגלה בו מסירות נפש לתורה, "אורייתא הוא דקא מרתחא ליה"[י]. הכוהנים תמיד הוסיפו את יסוד האש לאומה. הרתיחה והאש הבוערת שבתורה, מושגת בשימוש תלמידי חכמים, "גדול שימושה יותר מלימודה", כשם שהכוהנים הם שמשמשים בבית ה'.

מכל לוחמינו, יהודה המכבי היה מוסר הנפש הגדול ביותר. פעם אחר פעם הוא חירף נפשו למות, מעטים מול רבים, חלשים מול גיבורים. למרות חולשתו הצבאית הוא עמד מול כוח האויב במסירות עצומה, וניצח. יהודה המכבי נהרג בקרב שבו יצאו שמונה מאות חיילים יהודים נגד מאה אלף יוונים. חייליו ניסו להניעו לא לצאת לקרב זה, אך הוא היה דבק במסירותו. מי שהוא פך קטן, חתום בחותמו של כהן גדול, הוא כולו קודש לה', ולכן כל מה שמתרחש במדינה או בשדה הקרב אינו נחשב אצלו.

דוגמה נוספת למסירות הנפש הגדולה של הכוהנים באה לידי ביטוי בדמותה של יהודית, אחותו של מתתיהו, בת כהן ואחות כהן, שהלכה להגמון וכרתה את ראשו, ובזכותה נעשו גם הנשים שותפות באותו הנס. יהודית גילתה גבורה עצומה במעשה זה. בניגוד ליעל אשת חבר הקיני שהרגה את סיסרא המצביא כשהוא כבר חלש, ללא חיילים וכשאויביו רודפים אחריו, יהודית הרגה את מי שעומד בראש כוח צבאי אדיר, ובנוסף, הייתה נרדפת גם על ידי בני עמה. כל פעולותיה נבעו מכוח מסירות הנפש העצומה שהתגלתה בה, ומכוח זה כל המציאות החיצונית כלל לא נגעה בה. במגילת אנטיוכוס ישנן נוסחאות המספרות שהיא הפשיטה עצמה עירומה בשוק, וכולם זעקו, אך היא תמהה כנגדם מדוע הם זועקים על דבר זה, ולא על כך שהיא באה להגמון תחילה, כאותה גזירת שמד של היוונים. באמת, אין במעשה שעשתה פריצות, אלא ביטוי למלחמה על עומק הצניעות. היכולת של יהודית לזעזע כך את גדולי ישראל היא יסוד מסירות הנפש המתגלה בחנוכה.

בדומה לענייננו, הרבי מלובאוויטש מסביר את הנוסח המופיע במסכת סופרים: "על נפלאותיך ועל נסיך ועל ישועתך". 'נפלאותיך' הוא נס פך השמן, 'נסיך' הוא ניצחון מלחמת התרבות שהתגלה בדמותה של יהודית, ו'ישועותיך' הוא ניצחון המלחמה ממש.

 

וַיִּקַּח שְׁמוּאֵל אֶת פַּךְ הַשֶּׁמֶן

כפי שהזכרנו, פך השמן הקטן של כהן הגדול אשר נמצא על ידי המכבים, הוא פך השמן שהיה חתום בחותמו של הכהן הגדול עוד מימיו של שמואל הנביא. הדבר מלמד שבעומקים הכהונה בימי החשמונאים יונקת כוחה ממדרגת הנבואה. שמואל הנביא ששקול כנגד משה ואהרן[יא], משה הנביא ואהרון הכהן, התחנך בבית ה' על ידי עלי, הכהן הגדול, והוא שלימדו להתנבא. יש בכך סגירת מעגל: כוח הכהונה שנמשך ממלכות בית חשמונאי, יונק כוחו מהנבואה, שלה עצמה ישנה יניקה מהכהונה. שמואל הנביא הוא ראשון הנביאים שמינו את המלכים שאול ודוד, וממנו כל כוח הנבואה שבאה אחר כך. לכן צריך לומר שגלגל הקב"ה כך, שפך השמן שבו התרחש נס חנוכה, יהיה שייך לנקודת המפגש בין הכהונה לנבואה.

יהי רצון שיחזיר לנו הקב"ה כוהנים לעבודתם, ויחד איתם את כל המשכ"ן השלם של בית ישראל, ובראשם דוד מלכא משיחא. אמן.

 


מאמר זה פורסם בספר "נרו יאיר" שיצא לאחרונה לזכרו של עודד חמדי ז"ל, בהוצאת ישיבת מצפה יריחו.

[א] מגילת אנטיוכוס, מד.

[ב] אוצר המדרשים אייזנשטיין, קפ"ה: "עמדו וגזרו כל בן ישראל שעושה לו בריח או מסגור לפתחו יידקר בחרב, וכל כך למה כדי שלא יהיה לישראל כבוד ולא רשות, שכל בית שאין לו דלת אין לו כבוד ולא צניעות וכל הרוצה ליכנס נכנס בין ביום ובין בלילה"...

[ג] ספר קב הישר, פרק צ"ו.

[ד] אמנם, בניגוד לדברינו הנוטים אל הפשט, החת"ם סופר אומר שהמכבים הדליקו את המנורה דווקא בחוץ כדי להראות ולפרסם את הנס, ולכן אנו אומרים "והדליקו נרות בחצרות קדשך".

[ה] סנהדרין פו.

[ו] ארבע המדרגות הללו מקבילות למדרגות נפש-רוח-נשמה, כפי שהסברנו לעיל. הנביא שמביא את דבר ה' נמצא במדרגה העליונה, מעל מדרגת הנשמה, כנגד מדרגת חיה ויחידה. לארבעה מדרגות אלה ישנם הקבלות בפנימיות התורה, כמו ההקבלה לארבע היסודות- "ארמ"ע" – אש, רוח, מים, עפר. המלך שעוסק בענייני החומר שייך ליסוד העפר. השופט שעוסק בענייני הרוח והתרבות, הוא 'איש רוח'. הכהן הוא בחינת אש, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בעבודתו במקדש בהקרבת הקורבנות, בקטורת ובמנורה. הנביא שמביא את דבר ה' מלמעלה למטה, הוא כנגד יסוד המים שיורדים מלמעלה למטה, "יערוף כמטר לקחי תיזל כטל אמרתי".

[ז] על דרך החידוד נסביר כאן את שמותם של שני בעלי המחלוקת הראשונים בישראל- יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן. כשהמשנה רוצה לדבר על ברכת ה' ואי אפשר לומר זאת בפה, היא אומרת את הביטוי "יכה יוסי את יוסי" (סנהדרין ז, ה), מפני שכפי שאומר הזוהר הקדוש, (פנחס דף רכג, א), 'יוסי' בגימטרייה שווה 'אלוקים'. על כך יש להסביר ששני הראשונים שהייתה ביניהם מחלוקת בישראל, בימי חנוכה, נקראים שניהם 'יוסי', ועליהם נאמר בעיקר את יסוד המחלוקת בישראל- "אלו ואלו דברי אלוקים חיים" (ערובין יג:). כלומר, פעם ראשונה שיש שתי דעות מנוגדות בישראל ששתיהן קביעות וקיימות, ושתיהן "דברי אלוקים חיים". הקב"ה גלגל כך שבדור המחלוקת הראשונה בתורה שבעל פה שני תלמידי החכמים ייקראו בשם 'אלוקים'- יוסי ויוסי.

[ח] ראה במגילת אנטיוכוס, וכן ספר יוספון, כ.

[ט] ברכות כ.

[י] תענית ד.

[יא] ברכות לא:

עבור לתוכן העמוד