• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

קומי אורי כי בא אורך - פרשת מקץ, שבת חנוכה

מפורסמת וידועה הקושיה על המנורה במשכן- "וכי לאורה הוא צריך"?
מדוע עלינו להאיר לפני אורו של עולם?
נעמיק להתבונן בתהליך ההדרגתי של האור ההולך ומתפשט, מאור המנורה במקדש
ועד אור נרות החנוכה בכל בית ובית, לכל אחד ואחד, ובכל יום מימי החג.
וננסה להסביר, מהו האור שאנו מאירים לפניו יתברך.


מִצְוָת חֲנֻכָּה

הדלקת הנרות בחנוכה היא זכר למצווה מדאורייתא, של הדלקת הנרות במקדש. זכר לנס פך השמן, התפרטו בדברי רבותינו שלוש דרגות במצוות נר חנוכה. דרגה אחת היא 'נר איש וביתו', שבה עיקר המצווה. השנייה- 'מהדרין, נר לכל אחד ואחד'. והדרגה השלישית, 'מהדרין מן המהדרין', מוסיף והולך או פוחת והולך:

 

תנו רבנן: מצות חנוכה נר איש וביתו. והמהדרין - נר לכל אחד ואחד. והמהדרין מן המהדרין, בית שמאי אומרים: יום ראשון מדליק שמנה, מכאן ואילך פוחת והולך; ובית הלל אומרים: יום ראשון מדליק אחת, מכאן ואילך מוסיף והולך. אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין[א].

 

אנו מוצאים, כי קיים כאן תהליך של הדרגתיות והפרטה מן האחד אל הריבוי, מן המנורה בבית המקדש עד להדלקה שבכל בית ובית, כל איש ואיש, ועד מוסיף והולך יום אחר יום. שלושת המצבים הללו הינם אך לבושים למצוות הדלקת הנרות במקדש, אשר בה עיקר ההדלקה ובה נעשה הנס. לכן יש להתבונן, כיצד שלוש הדרגות הללו מלבישים את עניין ההדלקה במקדש? כיצד מצוות 'נר איש וביתו' מהווה זכר למנורת המקדש? ומה יש בתוספות ההידור של נר לכל אחד ומוסיף והולך, שיש בהן זכר למנורת המקדש?

הדלקת המנורה במקדש היא ביטוי של אחדות מוחלטת. במקדש הייתה מנורה אחת לכל ישראל, וכולם נקשרו אליה באמצעות הכהן אשר העלה את נרותיה בכל יום. אף הנרות שבמנורה עצמה, פונים ומאירים למקום אחד, "אֶל מוּל פְּנֵי הַמְּנוֹרָה יָאִירוּ שִׁבְעַת הַנֵּרוֹת", ומבאר רש"י "אל מול נר האמצעי, שאינו בקנים אלא בגוף של מנורה".

אך אור המנורה אינו נותר באחדותו. על יסוד הפסוק "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[ב] ומדרש רבותינו, "בתוכו לא נאמר אלא בתוכם"[ג], אנו מוצאים, כי אור מנורת המקדש הופרט, ממנורה אחת לכלל ישראל למנורה לכל אחד ואחד, בכל בית ובית מישראל. כל בית נעשה בבחינת משכן, "משכנותיך ישראל", אשר בו מדליקים את אור המנורה.

הפרטה נוספת של אור המנורה, היא החיוב בנר של כל יחיד מישראל. כאשר כל בית מחויב בנר, מספיק שאחד מבני הבית ידליקו, ויוציא ידי חובה את שאר בני הבית. לפי דרגה זו, ההדלקה היא חובת הבית, בדומה למצוות מזוזה המחייבת כל בית ובית- "מזוזה מימין, נר חנוכה משמאל".

תהליך הפרטה נוסף באור המנורה מתרחש כאשר המצווה הופכת להיות חובה לכל אחד ואחד. בכך הופכת מצוות ההדלקה לפי המהדרין, מחובת הבית כבמקדש, להיות חובת גברא. כל אחד ואחד מישראל מחויב במצווה, הנעשית בכל יום מימי החנוכה באופן שווה: "יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה'"[ד].

תהליך הפרטה נוסף מתרחש במצווה לפי המהדרין מן המהדרין. אז עוברת ההפרטה מריבוי בגברא של מצווה על כל אחד ואחד, לריבוי בזמן, שבכל יום אור הנרות משתנה- פוחת והולך לדעת בית שמאי, או מוסיף והולך, לדעת בית הלל.

אם כן, אנו מוצאים בדברי רבותינו תהליך הפרטה המתחיל מן ההדלקה במנורת המקדש, עובר דרך נר איש וביתו, להפרטה בגברא של נר לכל אחד ואחד, ועד הפרטה בזמן, בריבוי או פיחות האור בכל יום מימי החג.

על מנת לעמוד על תוכן תקנת רבותינו וההדרגתיות שבה, יש להסביר ראשית לכל את עצם עניין ההפרטה המתגלה במצוות חנוכה. עלינו להתבונן, מדוע קבעו רבותינו לחגוג את חנוכה באופן כזה, בהדלקת נרות פרטית, המתפרטת בגברא ובזמן? לכאורה, היה אפשר להעלות על הדעת אופן חג אחר. כך למשל, היה אפשר שרבותינו יתקנו עלייה לרגל בחנוכה, כזכר למכבים, אשר "באו בניך לדביר ביתך". כיון שנעשה נס אפשר לתקן, שידליקו מנורה אחת מחוץ למקדש, או שיסיטו את הפרוכת להראות את המנורה, כמו שברגלים הסיטו את הפרוכת על מנת לראות את ארון הקודש והכרובים. כל הדרכים המוצעות כאן, הן דרכים שיש בהם כינוס ואחדות למקום המקדש והמנורה, אך הן הפוכות ממהלך של הפרטה, בה הלכו רבותינו. נראה לומר, שדרך הפרטת אור המנורה, אינה סתמית, אלא קשורה קשר מהותי לנס חנוכה, כפי שנבאר להלן.

 

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה

במדרש בפרשת בהעלותך שואלים רבותינו על מצוות הדלקת נרות המנורה:

 

בהעלותך, זה שאמר הכתוב: (תהלים קלט): גם חשך לא יחשיך ממך ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. ולנו אומר: בהעלותך?!

 

המדרש שואל מה פשר ציוויו של הקב"ה שצווה להדליק עבורו נרות? "וכי לאורה הוא צריך?!"[ה] שהרי הקב"ה עימיה שמיה נהורא, ואצלו לילה כיום יאיר, כחשיכה כאורה?

מצוות ההדלקה היא אכן פלא, שהקב"ה מצווה אותנו להאיר לו. אך יש להקשות על המדרש, שלכאורה, ניתן היה לשאול שאלה זו על כל עבודות המקדש: וכי לחם אשה הוא צריך?! וכי קטורת להריח בה הוא צריך?! את הבית הזה הוא צריך?! מה נתייחדה דווקא הדלקת הנרות במנורה משאר העבודות, שדווקא בה הוקשתה שאלה זו?

מן הפשט נראה, כי אכן עבודת המנורה מיוחדת משאר העבודות, ואינה דומה לשאר המצוות. הטענה כי המנורה היא עיקרו של בית המקדש מתחדדת ביותר מנקודת המבט של חנוכה. הרי תיקונם העיקרי של המכבים על פרצות היוונים היה דווקא בהדלקת המנורה: "ואחר כך באו בניך לדביר ביתך ופינו את היכלך וטיהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קודשך". לכאורה, אפשר היה לומר שבתהליך טיהור המקדש הקריבו קרבנות, הקטירו קטורת או שמו את לחם הפנים. ואם אנו סוברים שהארון הוא הכלי החשוב ביותר, היינו צריכים למצוא תיקון שנעשה בו. אך אנו מוצאים שעיקר התיקון נעשה דווקא בהדלקת המנורה, ולא בכדי.

באופן פיזי, המנורה היא הכלי יקר במקדש כיוון שהיא היחידה העשויה כולה מקשה זהב טהור. לכן גם נתקשה משה רבינו לעשותה. מעלת המנורה באה לידי ביטוי גם בציוויה- "זה מעשה המנורה". לעומת כל הנביאים שנתנבאו ב"כה", משה רבינו התנבא ב"זה". זוהי המדרגה הכי גבוהה, שהראה לו הקב"ה באצבעו את מעשה המנורה[ו].

עבודת המנורה עצמה, מיוחדת משאר עבודות המקדש. התוכן הפשוט של הקרבנות הוא, שהאדם כביכול מקריב את עצמו לה', "אדם כי יקריב מכם". כשאדם סומך ידו על ראש הפר או ראש הכבש, בכך הוא מבטא כי הוא מוסר נפשו לה', ואת כל כולו לשמים. זוהי דרכו של האדם להתמסר לה', למרות שהקב"ה וודאי אינו זקוק ללחם אישה. כך גם במעשה הקטורת. כשם שבמזבח החיצון ישנה התמסרות של הגשמיות בשר ודם, כך, במזבח הפנימי ישנה מסירת הפנימיות והנשמה. הריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו[ז], לכן על ידי הקטורת מוסר האדם את הנשמה הפנימית שלו כלפי מעלה. עבודה זו אינה יכולה להיעשות על ידי כל אחד, "הזר הקרב יומת", אלא רק אנשי הנשמה שבישראל יכולים לעבוד עבודה זו. בעבודת לחם הפנים אמנם אין נתינה לגבוה, אך יש בה התקשרות למעלה, כמו תנופה שיש בביכורים, ולאחריה אכילת הבעלים.

באופן כללי ניתן לומר, כי תוכנם הפנימי של העבודות הללו שייך להתמסרות האדם לה' יתברך. אך לא ניתן לומר כי זהו תוכנה של עבודת הדלקת המנורה. איננו מוסרים לה' את השמן והלהבה. אלא, כל עניינה של מצוות הדלקת המנורה היא, שאנו משמשים כעבד לפניו יתברך, להדליק לו אור. ההדלקה נעשית בבוקר ולקראת הלילה, זמן בו אפילו הכוהנים אינם נכנסים להיכל. אם כן, אנו מדליקים בשביל מי ששוכן בבית גם בלילה, לכן מקשה המדרש "וכי לאורה הוא צריך?! " מביא המדרש משל:

 

למה הדבר דומה? למלך שהיה לו אוהב, אמר לו המלך: תדע שאצלך אני סועד, אלא לך ותקן לי! הלך אוהבו והתקין מטה של הדיוט, מנורה של הדיוט ושלחן של הדיוט. כיון שבא המלך, באו עמו שמשין, סיבבו מיכן ומיכן, מנורה של זהב לפניו, כיון שראה אוהבו את כל הכבוד, התבייש והטמין את כל מה שהתקין לו, שהיה הכל הדיוטות. א"ל המלך: לא אמרתי לך, שאצלך אני סועד, למה לא התקנת לי כלום? אמר לו אוהבו: ראיתי את כל הכבוד הזה, שבא עמך ונתביישתי, והטמנתי כל מה שהתקנתי לך, שהיו כלי הדיוטות. אמר לו המלך: חייך! שאני פוסל את כל כלי שהבאתי, ובשביל אהבתך איני משתמש אלא בשלך. וכן הקדוש ברוך הוא כולו אורה, שנאמר (דניאל ב): ונהורא עמיה שרא והוא אמר לישראל: התקינו לי מנורה ונרות, מה כתיב שם (שמות כה): "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" "ועשית מנורת זהב טהור," כיון שעשו באת שכינה[ח].

 

המדרש מסביר דבריו באמצעות משל: משל למלך שבקש מאוהבו לסעוד אצלו ואמר לו "לֵך והתקֵן לי סעודה". הלך ההדיוט והתקין למלך סעודה מכליו הפשוטים. כשהגיעה השעה והמלך עם כל פמלייתו הגיעו בכבוד רב, ראה ההדיוט את פמליית המלך, והתבייש בפשטות שלו. לכן, הטמין את כל כליו הפשוטים, וחכה שהמלך יבוא עם כליו שלו. כאשר המלך הגיע וראה שהבית ריק, תמה, ואמר למארחו כי אינו רוצה כלל את כליו שלו עצמו, אלא דווקא את כליו של ההדיוט.

מצוות המנורה "בהעלותך את הנרות", היא מצווה פלאית. הקב"ה כולו אורה ואינו זקוק כלל לאור, אך בכל זאת, הוא מעוניין באור שלנו. וודאי שאין שום חסרון כלפי מעלה, אך יחד עם זאת, ישנו רצון למעלה[ט]. הקב"ה מבקש מאיתנו להדליק עבורו אור, לא מפני שהוא זקוק לו, אלא מפני שהוא רוצה את האור שלנו. זהו ייחודה של עבודת המנורה, שיש בה פעולה שאנו עושים עבורו יתברך, משום שהוא רוצה באור שלנו. זאת בניגוד לשאר עבודות המקדש שבפעולתם אנו מתרוממים אליו יתברך, ואילו הוא אינו משתמש בכלינו ובמעשינו.

באמצעות עבודת המנורה עובר משקל הכובד מן שמייא לארעא. בעבודה זו מתברר, שאנו עיקר רצונו יתברך. ה' יתברך כביכול צריך שאנחנו נאיר אותה דווקא בכלי הדיוט, שנתאווה הקב"ה להיות לו דירה מוארת בתחתונים.

 

וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם

כמו במנורת המקדש, כך בחנוכה, אנו מאירים בשבילו ולפניו יתברך. זוהי משמעותו של נס חנוכה, אשר גם בו, כמו בעבודת המנורה, עובר כל משקל הכובד מן השמיים לארץ. מן ההתמסרות וההתבטלות אליו יתברך לקיום האנושי בארץ. חנוכה לא נמנה בין הניסים[י], מפני שבניגוד לשאר הניסים בהם הציל אותנו הקב"ה מאויבינו, בחנוכה ישראל מצילים לקב"ה. במהלך ימי הנבואה ה' יוצא בצבאותינו ולוחם למעננו, מעמיד שמש וירח וממגר צבאות ענק של סנחריב וארם המבקשים להשמידנו. אולם בחנוכה נלחמו היוונים לא נגד קיומנו, אלא, כנגד זהותנו היהודית, ובקשו לומר "אין לכם חלק באלוקי ישראל". נס המרד של המכבים בעידן החכמה והתורה שבעל פה, הפוך בעניינו מכל הניסים. שבעוד שבכל הניסים הציל אותנו הקב"ה, נס המרד "מי לה' אלי" הורם על ידי ישראל מתוך התמסרות למען הצלה של ה' יתברך, כביכול.

באופן זה ניתן להבין את עניין ההפרטה שבמצוות נר חנוכה. כאמור, כל עניינה של המנורה במקדש שייך לתהליך העברת האור, מאור של מלך לאור של הדיוט. בחנוכה התהליך הזה מגיע לידי מיצוי. כל מהותו של אור חנוכה שהוא דווקא אור של הדיוט, ובו באה לידי ביטוי ביתר תוקף ה"הפקעה" של האור האלוקי והחלפתו באור של הדיוט.

אומר הקב"ה לאהרון על עבודת המנורה "שלך גדולה משלהם". למרות שכל הנשיאים הקריבו קורבנות, מעלתו של אהרון אשר מדליק את המנורה גבוהה יותר. אך מהי מעלתה? כך מקשה הרמב"ן, ואף מתרץ. לפי דברי הרמב"ן, עבודת המנורה בניגוד לעבודת הקורבנות, אינה בטלה עם החורבן, אלא יש לה המשך נצחי בנרות חנוכה: "אבל לא רמזו אלא לנרות חנכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו"[יא]. מתברר אם כן, כי מעלת המנורה על הקרבנות מתרחשת דווקא לאחר חורבן הבית. אז, באופן מוחלט עוברת ההדלקה מכליו של מלך לכליו של הדיוט, וממנורת המקדש לביתו הפרטי של כל אחד ואחד.

הדלקת נרות חנוכה בכל בית ובית, מגלה ביתר תוקף את מהותה של המנורה, אף יותר מהדלקתה במקדש. הקב"ה מעוניין שאנו נאיר לו בכלי ההדיוט שלנו. בבית המקדש ההדיוט משרת את המלך ומאיר לו בארמונו שלו. אך לעומת זאת, הדלקת נרות חנוכה נעשית בביתו של ההדיוט עצמו, בדיוק כמו המשל. אז בא המלך לבית הפרטי של כל אחד ואחד, אשר דווקא שם עיקר השכינה בתחתונים, בתוך כל אחד ואחד. שם אנו מאירים לו בכלינו הפשוטים ביותר. במובן זה, הדלקת נרות בבית, גדולה אף יותר מהדלקת הנרות במקדש. בהדלקת הנרות במקדש הכהן הוא שלוחא דידן להיות שלוחא דרחמנא. אנחנו שולחים את הכהן, להיות המארח בשמנו, שיאיר בכלי הדיוט לפני האורח. אך בהדלקת הנרות בחנוכה, איננו צריכים שליח כלל. אלא, כל אחד ואחד נעשה בעצמו המארח, להדליק את אורו לפני ה' יתברך.

ההפרטה היא עומק עניין המנורה במקדש, ואין זכר יותר גדול למנורת המקדש מאשר הדלקת הנרות בחנוכה. הדלקת הנרות בחנוכה היא בעצם ביטוי להעמקה פנימית בעצם עניין המנורה. אז יורד האור ומתפשט בכל בית ובית ובכל איש ואיש מישראל, ואנו הופכים להיות שלוחיו של הקב"ה להאיר לפניו.

 

נֵר אִיש וּבֵיתוֹ

ההפרטה הראשונה של אור המנורה היא המעבר מהדלקת המנורה במשכן להדלקת נר במשכן של כל אחד ואחד "משכנותיך ישראל", במצוות נר איש וביתו. כל אחד ואחד מישראל מדליק נר בביתו שלו בשביל הקב"ה, אשר מגיע אלינו כאורח לשכון בתוכנו. זוהי הסיבה שאין לנו רשות להשתמש באור זה, אלא רק באור השָמש, מפני שהנרות שאנו מדליקים הם נרות בשבילו יתברך, והוא שרשאי להשתמש באורם.

יש עוד להסביר ולומר, כי ישנה כאן הפרטה נוספת מן האחדות האלוקית אל הריבוי האנושי. הרי ההדלקה במקדש היא מצווה אלוקית, מדאורייתא, ואילו הדלקת נרות בחנוכה היא מצווה מדרבנן שתיקנו חכמים.

 

נֵר לְכֹל אֶחָד וְאֶחָד

תהליך ההפרטה של אור המנורה ממשיך ומתפרט לדרגת המהדרין, נר לכל אחד ואחד. דרגה זו אינה נקבעת על ידי סמכות כל שהיא, לא סמכות אלוקית ואף לא סמכות אנושית של רבותינו. כל אחד ואחד בשיקול דעתו הפרטי מכריע אם ברצונו להדר במצווה זו, ולהדליק נר לעצמו ולכל אחד ואחד.

כל ענין ה'מהדרין', שיש בו הכרעה אישית להוסיף מעבר למה שהוכרע בהלכה, שלא מצאנו כדוגמתו בשום מקום בתורה מלבד חנוכה, מבטא את התפרטות האור שבחג החנוכה[יב]. אם נסביר דברינו לפי המשל, כאשר בא אורח לבית, וכל אחד ואחד מבני הבית שם נר להאיר לפניו, זו הגזמה מיותרת. הרי מספיק נר אחד לאורח, ומדוע יש לו צורך בנר של כל אחד ואחד מבני הבית? אלא, שלא כמו ההבנה בדרגה הראשונה 'נר איש וביתו', שהקב"ה רוצה שנאיר לפניו כשהוא בא לביתנו, לפי דרגת המהדרין מסתבר, כי הקב"ה בא לבקר אותנו באופן אישי, כל אחד ואחד, והוא חפץ דווקא באור האישיות הפרטית של כל אחד ואחד. כביכול הקב"ה אינו רוצה את האור הסתמי, אלא דווקא את האור הפרטי של כל אחד ואחד. בדרגת מהדרין זו, אין צורך שחז"ל יקבעו מצווה זו כחובה, מפני שאם הקב"ה רוצה כל אחד באופן אישי, הרי כל אחד ידליק לפניו מרצונו. אדרבה, דווקא בזאת חפץ ה', שכל אחד ידליק דווקא מתוך האור של האהבה האלוקית המאירה בקרבו ועולה בנפשו מאליה. באותו אופן גם מצוות "בל תוסיף" אינה שייכת כאן. הרי איסור "בל תוסיף" מחדד את חובתנו במצוות מצד שהם רצונו יתברך מאיתנו, ולא מפני דעתנו ורצוננו. אך כאן, אין כל ציווי אלא מענה לרצונו של ה' אותנו, וביטוי אישי של רצוננו להאיר לפניו.

מצוות ההדלקה במקדש היא ביטוי לרצון האלוקי באור האנושי. לכן אנו ממנים לכך כהן שיאיר אור זה, ואין כל משמעות מי הוא הכהן שיעשה עבודה זו. מצות נר איש וביתו המתפרטת מכך, היא ביטוי לרצון האלוקי לאור בתחתונים ובכלי ההדיוט, אך באופן מפורט יותר- בכל בית ובית. עוד יותר מכך, מצות מהדרין, נר לכל אחד ואחד, היא ביטוי לרצון האלוקי באישיות הפרטית של כל אחד ואחד. המצווה אינה נעשית רק בחפצא, שבכל בית ובית ידליקו את האור, אלא בגברא, שכל אחד ואחד ידליק. לכן בדרגה זו אי אפשר לצאת ידי חובה על ידי אחר.

בדרגה זו, 'נר לכל אחד ואחד', מתגלה ביתר תוקף הטעם של המדרש. הרי לפי המדרש, הקב"ה רוצה את כליו של הדיוט מפני שהוא אוהב את ההדיוט. עד עכשיו רצון זה התגלה בכלים, באור שמאירים לפניו, אך כעת, מתגלה רצונו ואהבתו של הקב"ה בכל אחד ואחד באופן אישי. כשם שהטבעת שנותן החתן לכלתו היא הכשר מצווה, ומסמנת את גמירות הדעת, אך תוכנה הפנימי הוא האהבה. כך, הנר שאנו מדליקים לפני הקב"ה הוא רק הגילוי החיצוני לאהבה ולרצונו של הקב"ה בנו. הרי הקב"ה אינו זקוק לאור כלל, ואף לא לאור של הדיוט, אלא כל רצונו הוא ההדיוט עצמו, אשר הוא הוא האהוב והנרצה.

 

מְהַדְּרִין מִן הַמְּהַדְּרִין

ההפרטה הבאה באור המנורה, מתגלה בדרגת המהדרין מן המהדרין, של נר שמוסיף והולך. כעת לא רק שיש נר בכל בית, ולא רק נר לכל אחד ואחד, אלא ישנו נר אשר מוסיף והולך בכל יום מימי החג. בהדרגתיות שתיארנו עד כה ראינו, כי הקב"ה רוצה שדווקא ההדיוט יאיר לפניו, אך עדיין הדמות של ההדיוט משמשת בכדי להאיר, ואינה עומדת בפני עצמה. ההתרחשות המרכזית היא באור ולא בהדיוט. ההדיוט משמש כאן כשמש ומאיר לפני המלך וכל פעולותיו הם עדיין רק למענו. לעומת זאת, בדרגה האחרונה של המהדרין מן המהדרין- פוחת והולך או מוסיף והולך- מתגלה עצמיותו של ההדיוט, וקיומו כעומד בפני עצמו. בשלב זה, האור שמאיר בכלי הדיוט, הוא אור אישי בעל האופי והצביון הייחודי של ההדיוט.

הביטוי הברור ביותר למעבר למגרש האנושי והעצמי, הוא המעבר למימד הזמן. במגרש האלוקי, הרי אין כל משמעות למימד הזמן. עבודת המקדש כולה, כמו גם הדלקת המנורה, אינה משתנה אלא נעשית בכל יום באותו אופן, כביטוי לאחדות נצחית אחת. כך, באמצעות קרבן התמיד מעפיל האדם להיות שייך לעולם הנצחי התמידי- "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערביים".

הדלקת המנורה בבית של כל אחד ואחד לפי שיטת המהדרין מן המהדרין, פוחת או מוסיף והולך, שייכת לתהליכים שבמימד הזמן, במימדי הקיום של ההדיוט עצמו, תחת השמש, ברשות היחיד של האדם בעולם הזה, מתחת לעשרה טפחים. זהו מקומה של המטרוניתא, שלבושין דלבשא בצפרא לא לבשא ברמשא. מטרוניתא זו, אשר חיה תחת מימד הזמן, היא כמו הלבנה המשתנה בכל יום, בניגוד לשמש הנצחית, שאין בה כל שינוי. 'מוסיף והולך' הוא המהלך בו הלבנה מתמלאת, מראש חודש ועד סיהרא באשלימותא, ואילו 'פוחת והולך' הוא המהלך שהלבנה נעשית חסרה מאמצע החודש ועד סיומו. הלבנה מצד עצמה באמת כלל לא מאירה לשמש. שהרי אין משמעות לאור הנר באור השמש- "שרגא בטיהרא מאי הני". הלבנה לעצמה היא חיי ההדיוט לבד, המסתובבת לבדה סביב הציר של עצמה דלית לה מגרמא כלום. היא נמצאת רק תחת הזמן, ואין בה כל מימד של הנצח. אך כאשר השרגא מאיר לאור השמש, עליו להיות רלוונטי גם כלפי מי שעימיה שריה נהורא. לכן עליו לצאת מהציר שלו, ולעלות על ציר המוביל אותו כלפי מעלה- לראש החודש או לאמצעיתו של החודש. על פי דברים אלו ניתן להבין, כי מחלוקת בית שמאי ובית הלל, כפי שנבאר בהמשך, מתייחסת לשאלה כיצד פועל הנר לאור החמה, כאשר אור השמש הטיהרא, בא להשתמש באור הלבנה, בסיהרא.

אם כן, ישנם ארבע דרגות בתהליך ההפרטה, העובר ממקום המקדש בו הכל אלוקי, אל התחום האנושי בשלוש דרגות. דרגה אחת, שהקב"ה בא לשכון אצלנו בכל בית, כעין המקדש. לאחר מכן בוחר הקב"ה בכל אחד ואחד באופן אישי, ונכנס פנימה לנבכי הנפש ותהליכיה הנפתלים של המטרוניתא. אז מתגלה כי הוא חפץ בה כפי שהיא, ושורה בדמותה שלה, תחת השמש[יג].

 

וּבְצֵאתִי לִקְרָאתְךָ- לִקְרָאתִי מְצָאתִיךָ

לפני שניגע במחלוקת בית שמאי ובית הלל השייכת לדרגה הרביעית, נתבונן כעת במחלוקת הרמב"ם והתוספות, החלוקים ביניהם לגבי שלוש הדרגות שבדברי רבנן. לפי הרמב"ם, דרגת ה'מהדרין', נוספת על גבי דרגת 'מהדרין מן המהדרין'[יד]. כלומר, שישנו הידור על גבי הידור. כך הסברנו באופן פשוט עד כה, שאנו מוצאים כאן תהליך הפרטה שלב אחר שלב. כל שלב הוא בסיס לשלב הבא, מן האחדות הפשוטה עד לעולם הריבוי. לדעת התוספות, לעומת זאת, דרגת 'מהדרין מן המהדרין' היא תוספת בפני עצמה[טו]. ישנם שני הידורים שונים שאינם בהכרח קשורים זה לזה, ולפי הבנה זו, הדלקת הנרות יכולה להתפרט או לגברא או לזמן. התוספות אינו הולך בקו לינארי מתפרט, מן האחדות הפשוטה עד התלבשות בתוך מלבושי המטרוניתא ותהליכיה, כמו הרמב"ם. לדעתו, תהליך ההפרטה כאן הוא לא קווי וחד סטרי, אלא מורכב יותר. בתהליך זה, ישנו דילוג על הגברא וחזרה כלפי מעלה. לכן לשיטתו, ניתן להדליק נר איש וביתו באופן של מוסיף והולך, ללא נר לכל אחד.

מה מתרחש כאשר ההדיוט מאיר כלפי מעלה? לפי הרמב"ם, תהליך התפרטות האור הוא חד סטרי מלמעלה למטה. לכן, לא נוסף עוז וכוח לפמליא של מעלה. לעומת זאת, לפי התוספות כאמור, תהליך ההתפרטות מורכב יותר. אין זה רק תהליך של התפרטות, הרי השלב האחרון חוזר למצב של נר איש וביתו, בתוספת "מוסיף והולך". לכן יש בתהליך זה פעולה שמכוונת כלפי מעלה, שיש בה כביכול תוספת גם למעלה, על האור שלו יתברך. כאשר ההדיוט מאיר למלך, הוא יכול להטביע את חותמו במלך עצמו.

לפי דעת התוספות, תהליך ההארה מדלג על הגברא, ואינו מתפרט לדמות האנושית. לדעתו ישנו תהליך הפרטה אשר בו עובר הכוח להאיר אלינו, אך אז לפתע מתגלה באור חוזר, כי הדמות שלנו בעצם משתקפת אצלו יתברך. "בצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך". המלך הולך עוד צעד אל ההדיוט, ופתאום הוא מגלה שבעצם ההדיוט נמצא כביכול, בתוכו עצמו. בתוך מימד הזמן אשר מופיע בו. לפי דעה זו, באור המשתנה שמאיר כל בית ובית לפני המלך, מתרחש שינוי גם אצלו יתברך. האור שמאיר ההדיוט למלך משתנה מיום ליום, ובאותה מידה גם כלפי מעלה נעשה כביכול שינוי, בכל יום שעובר.

האופן בו נעשה נס חנוכה של תוספת יום אחר יום מבטא יותר מכל כיצד מטביע ההדיוט את חותמו למעלה, בהיות הקב"ה בעצמו שייך אל הזמן. הרי הקב"ה יכול היה לעשות נס באופן אחר. למשל, אפשר שהיה פך קטן המספיק לשמונה ימים עם חותמו של כהן גדול, והיווני האחרון שיצא מהמקדש רצה לנעוץ את החרב כדי לטמא אותו, אך בדרך נס ידו התייבשה. אלא שהקב"ה חולל נס באופן כזה, שבכל יום התחדש השמן והספיק ליום אחד נוסף. כל יום הקב"ה חידש את הנס לזמן מוגבל, על מנת לחדש אותו שוב ביום שלמחרת. עיקר ייחודו של נס זה בא לידי ביטוי בהתגלות כוחו של הקב"ה כמקושר לזמן דווקא, ובו יש ביטוי להטבעת חותמו של ההדיוט במלך. באמצעותו מתגלה, כי הזמן הוא שמחדש את הנצח. כך אנו מוצאים במעשה מז' בעטלערס של ר' נחמן מברסלב, כי הלב של העולם נותן זמן למעיין אשר נמצא מעל לזמן: "וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן. כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל. אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד... אֲשֶׁר עַל יְדֵי זֶה נִתְקַיֵּם הָעוֹלָם כֻּלּוֹ ". לפירוש התוספות, זהו גם עומק תוכן הניצחון על החכמה היוונית, שהרימה את האלוקות מעל כל יחס לעולם הזה ולשינויי הזמנים שבו[טז].

  

פּוֹחֵת וְהוֹלֵךְ אוֹ מוֹסִיף וְהוֹלֵךְ

בשולי הדברים, ננסה להסביר בדרכים שונות את עומק המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל. לפי תהליך ההפרטה הפשוט כמו לדעת הרמב"ם, הדרגה האחרונה בתהליך, היא זו המגיעה עד לאדם הפרטי, ללבושיה של המטרוניתא. שם אנו אף מוצאים את מחלוקת בית שמאי ובית הלל[יז]. כהמשך להתבוננות שלנו עד כה יש לומר, כי מחלוקת זו נוגעת בדבר האופי של ההדיוט והמטרוניתא- כיצד הם מאירים לפניו יתברך.

כאמור הסברנו, כי כאשר ההדיוט מאיר למלך, הארה זו היא כמו שרגא המאיר בטיהרא. הלבנה היא כנר המאיר בפני השמש, והיא נעה במחזוריות של מוסיף והולך ופוחת והולך. מחלוקת בית שמאי ובית הלל עוסקת בשאלה מה הכיוון שבו השרגא הולך אל הטיהרא? מה בעצם הציר שמפגיש את הלבנה עם החמה ומוציא אותה מהמחזוריות שלה לבדה?

באופן פשוט נראה, כי דרכם של בית הלל "מוסיף והולך", היא הדרך הנכונה יותר. הרי לכאורה המפגש המלא של הלבנה עם השמש מתרחש כאשר סיהרא באשלימותא. אז הופכת הלבנה להיות דומה לשמש, כמו המאור הגדול. אך לעומת זאת, כשהלבנה מתמעטת ומתכסה, לכאורה היא איננה, ובטלה מלהיות. לדעת בית הלל, "מוסיף והולך" מתייחס לתוספת בכוחה של הלבנה, שהיא שמוסיפה והולכת. לכן ניתן לומר, כי דעת בית הלל היא כמו דעת הרמב"ם, שהמהדרין מן המהדרין "רוכב" על גבי המהדרין. בתהליך ההפרטה, אנו יורדים לתוך לבושיה של המטרוניתא, ובתוכם, ככל שאנחנו מתקרבים יותר למחצית החודש, כך המטרוניתא עצמה מאירה וגדולה יותר, ואז מתרחש המפגש בינה לבין המלך.

אך כיצד יש להבין את דעת בית שמאי? לדעת בית שמאי, "פוחת והולך" מתייחס לפחיתות כוחה של הלבנה בחלק השני של החודש, מפני שאז היא נותנת מכוחה לגבוה, אל השמש. לא סיהרא באשלימותא, אלא שימשא באשלימותא. דעת בית שמאי היא כדעת התוספות, אשר לדידם, עיקר המעלה של ה'מהדרין מן המהדרין' לעומת ה'מהדרין', הוא התהליך שבו כביכול, נטבע האור האנושי אצלו יתברך.

התהליך המדורג של התמעטות הלבנה "פוחת והולך" מקביל במדויק לתהליך התמלאותה. מדוע הדברים כך? מדוע אין בלבנה תהליך שבו היא מגיעה לשיא ושלמות, ומיד מתאפסת לקראת תהליך השתלמות נוסף מן ההתחלה, כשם שימות השבוע הולכים לקראת השבת, ושוב חוזר חלילה מן ההתחלה[יח]. אלא יש לומר, כי לדעת בית שמאי ישנה משמעות גם לתהליך ההתמעטות. כפי שבחצי הראשון של החודש החמה מעניקה ללבנה מכוחה, כך בחצי השני של החודש הלבנה כביכול מחזירה את הכוח לחמה. ולמרות שהחמה היא נצח ואין אצלה זמן, תהליך החזרת הכוח מן הלבנה לחמה מתרחש בזמן. כלומר, שבכל זאת הלבנה פועלת כלפי החמה. כפי שהסברנו לעיל לפי דברי התוספות, שהזמן מטביע את מעלתו בנצח[יט].

תהליך ההתכללות שבין החמה ללבנה אשר תואר כאן, כמו גם בין כנסת ישראל לקב"ה, סופו שיבוא לידי שלמות מופלאה בבוא הגאולה השלמה. אז יתגלה כי חפצו של הקב"ה באור ההדיוט שלנו, הינו אך שלמות אחת עם אורו שלו יתברך. "אמר הקב"ה לישראל: בניי, הואיל ואורי הוא אורכם, ואורכם הוא אורי, אני ואתם נלך ונאיר לציון: קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ"[כ].

  



[א] שבת כא.

[ב] שמות כה, ח.

[ג] ראשית חכמה, שער האהבה ו, בשם דברי חז"ל.

[ד] שמות כז, כא.

[ה] שבת כב:

[ו] מנחות כט.

[ז] ברכות מג.

[ח] במדבר רבה טו, ח. וכן מדרש תנחומא בהעלותך פרק ח, סימן ו.

[ט] למעלה יש רצון ויש אף התחדשות הרצון, כמו שאנו אומרים "יהי רצון". קיומו של הרצון אצלו יתברך, אינו חסרון חלילה, אלא יתרון. שאם לא נאמר כן, איך הוא ברא את העולם כשעלה ברצונו?

[י] יומא כט.

[יא] רמב"ן, במדבר ח, ב.

[יב] יש לשים לב להבדל שבין 'מהדרין' להידור מצווה. כאשר אדם לוקח אתרוג יותר גדול, הוא עושה את אותה מצווה, בצורה יותר נאה, "התנאה לפניו במצוות". אין איסור 'בל תוסיף' בגודל, כי אין כאן שינוי במצווה. לעומת זאת, המהדרין בחנוכה, מקום יחידי בתורה, שאנו פורצים את איסור 'בל תוסיף', וכל אחד מוסיף, קודם כל את עצמו ולאחר מכן המהדרין מן המהדרין מוסיף והולך.

[יג] ניתן לרמוז ארבע דרגות הללו כנגד ארבע עולמות ושם הוי"ה. המנורה במקדש נמצאת אצלו יתברך, כנגד אצילות. ההתפרטות לכל בית ובית מכוונת לעולם הבריאה שהוא כנגד בינה, שיש בה ריבוי ופירוט מנקודת החכמה. שתי הדרגות הללו הם בעליונים, וללא קשר אלינו. האור מודלק בשבילו אך לא עובר אלינו. שתי הדרגות הבאות כנגד ו"ה, שייכות לעולמות התחתונים. בדרגה השלישית ישנה התפרטות לכל הקצוות, לכל אחד ואחד מבני הבית, שכל אחד הוא אישיות בפני עצמה, ואילו הדרגה התחתונה ביותר מכוונת כנגד המלכות, הדמות של התחתונים עצמם.

[יד] משנה תורה, הלכות חנוכה פרק ד' הלכה א: "כמה נרות הוא מדליק בחנוכה? מצותה שיהיה כל בית ובית מדליק נר אחד, בין שהיו אנשי הבית מרובין בין שלא היו בו אלא אדם אחד. והמהדר את המצוה מדליק נרות כמנין אנשי הבית... והמהדר יותר על זה ועושה מצוה מן המובחר מדליק נר לכל אחד בלילה הראשון, ומוסיף והולך בכל לילה ולילה נר אחד."

[טו] תוספות, ד"ה "והמהדרין מן המהדרין".

[טז] ראה בכוזרי א, בדברי הפילוסוף המתאר את הבורא כנעלה מן הזמנים, לעומת דברי החבר, אשר מתאר את האמונה מתוך ההיסטוריה והזמן.

[יז] האמוראים מביאים שני תירוצים למחלוקת זו: "אמר עולא: פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא, חד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד ימים הנכנסין, וטעמא דבית הלל - כנגד ימים היוצאין. וחד אמר: טעמא דבית שמאי - כנגד פרי החג, וטעמא דבית הלל - דמעלין בקדש ואין מורידין".

ההבדל העקרוני בין הדעה הראשונה לדעה השנייה בדברי האמוראים, היא העיסוק בזמן או בתוכן. דעת האמורא המסביר את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל כנגד ימים הנכנסין, וכנגד ימים היוצאין, נוגעת לעניין השינוי בציר הזמן. לעומת זאת, האמורא המסביר מחלוקת זו בטעם של פרי החג ובטעם ש'מעלין בקודש', מתייחס לתהליך המתרחש מצד התוכן, ושייך לגברא.

[יח] אמנם באופן מסוים אנו מוצאים גם סדר מדורג של שלושה ימים לפני שבת ושלושה ימים לאחר השבת, "ככלה בין רעותיה משובצה", סדר עולה - רביעי חמישי שישי עד לשבת שהיא השיא, ולאחר מכן סדר יורד- ראשון שני ושלישי. ראשון מקביל לשישי, שני מקביל לחמישי כמו בקריאת התורה, ושלישי מקביל לרביעי. גם בתפילת שחרית ישנו סדר מדורג מעין זה של עליה וירידה כנגדה. ברכות השחר כנגד עלינו לשבח, קרבנות כנגד פיטום הקטורת, פסוקי דזימרא כנגד שיר של יום, קדושה של קריאת שמע כנגד קדושה של קדושא דסידרא. עד תפילת שמונה עשרה עולים בסולם וממנה יורדים בו.

[יט] בעלי סוד נוהגים, שמתחתנים רק בחצי הראשון של החודש, מפני שהמפגש בין חתן וכלה מתרחש רק בציר של המוסיף והולך, כדעת בית הלל. אך לפי דברינו כאן, נראה, כי מצד הכלה יש מקום להתחתן דווקא בחצי השני של החודש. בדרך צחות אפשר לומר שהמריבה הראשונה בין החתן והכלה צריכה להיות לגבי זמן החתונה. החתן רוצה להתחתן בחצי הראשון של החודש, לקיים "נחית דרגא ונסיב איתתא", ואילו הכלה רוצה להתחתן דווקא בחצי השני של החודש, כאשר היא מתכסית, כמו לבנה בכיסוייה, ויש לה כלות הנפש אל חתנה.

[כ] פסיקתא דרב כהנא, פרשה כא.

עבור לתוכן העמוד