השדה אשר קנה אברהם – פרשת חיי שרה

לְאַבְרָהָם
לְמִקְנָה

שתי רמות של קשרי שייכות
לארץ אנו מוצאים אצל אברהם. כבר מרגע הגעתו של אברהם לארץ, הוא מסתובב בה לארכה
ולרחבה, על פי צו אלוקי. בפעולה שיש בה מעין “חלוקת הארץ”, מקבל אברהם
את איזור ההר למחייתו, ואילו לוט מקבל את סדום ועמורה. אולם, זהו רק קשר השייכות
הראשוני לארץ. בפרשתנו, מתגלה קשר של שייכות חזק יותר, במעשה הקניין הראשון בארץ. בניגוד
למה שהתרחש עד כה, ועל אף ההבטחה האלוקית של ירושת הארץ, קונה אברהם את מערת
המכפלה מעפרון החיתי בכסף מלא. זוהי הפעם הראשונה שיש לנו אחיזה גמורה בארץ, מתוקף
הקניין המתרחש בה.

אברהם אינו מוכן
להתפשר עם עפרון ולקבל את הקבר במתנה. נראה, כי לא נוח לאברהם לקבל מתנות. אמנם
אברהם קבל מתנות מאבימלך, אך לבסוף נתן אותם לבני הפילגשים[א]. גם לאחר
המלחמה בארבעת המלכים, אברהם אינו מעוניין לקבל מאומה ממלך סדום: “אם מחוט
ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך ולא תאמר אני העשרתי את אברם”[ב].

גם בפרשתנו, אברהם אינו
מעוניין לקבל במתנה את מערת המכפלה. במתנה אכן יש גדר של קניין, אך בכל זאת, עדיין
נשארת במתנה חלק מן הבעלות של הנותן אצל המקבל. כביכול, גמילות החסד שלו נתונה
בתוך המתנה. באותו אופן, כאשר עני מקבל לחם לצדקה, אמנם מן הצד המשפטי הלחם שייך
לו לגמרי, והנותן אינו יכול לחזור בו, אך מן הצד הנפשי, העני אוכל לחם שאינו שלו, “נהמא
דכיסופא” (לחם של בושה). כיון שאין הקניין נעשה בתשלום, הדבר מצביע על תלותו
של המקבל בנותן. גם אברהם אבינו אינו רוצה ולקבל את מערת המכפלה במתנה ולהיות תלוי
בעפרון, אלא הוא מעוניין לקשור קשר של דיבוק גמור בארץ. לכן הוא רוצה לקנות את המערה
בקניין מוחלט ובכסף מלא, ללא כל תלות באחר. יתירה מזאת, למרות שלכתחילה מבקש עפרון
ארבע מאות שקל כסף בלבד, אברהם נותן לו בכסף “עובר לסוחר”, בצורה המעולה
ביותר, וכן, על אף שמקבל זיבורית, שהרי חברון כולה טרשים[ג], אברהם
נותן לו בעידית.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל
אֵינֶנָּהּ קִנְיָן חִיצוֹנִי

מדוע דווקא עם מותה
של שרה, מתעקש אברהם לקנות את מקום קבורתה בכסף מלא? מה ראה אברהם אבינו לטרוח בקניין
מלא של הארץ דווקא כעת, ולא טרח בכך עוד קודם לכן?

נתבונן בדברי מרן הרב
קוק זצ”ל בדבר מעלתה של ארץ ישראל, בפתיחה המפורסמת והעמוקה לספר ‘אורות’:

אֶרֶץ
יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר
אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ
הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית
קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת
עִם מְצִיאוּתָהּ[ד].

בדברים אלו, יוצא הרב קוק כנגד דעות הטוענות
כי ניתן להקים מדינה ליהודים בכל חבל ארץ המאפשר הקמת אוטונומיה וניהול חיים עצמאיים.
לפי דברי הרב קוק, אין הדבר נכון מפני שישנה משמעות דווקא לארץ ישראל ש”איננה
קניין חיצוני לאומה”, אלא בעלת קשר מהותי לאומה. טענה זו מוצאת את ביטויה
בדברי רבותינו כי “כל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שאין לו אלוה”[ה], מפני מעלתה
העליונה של הארץ. גם במעמדם של המצוות כולן, שהינן בגדר “מצוות התלויות בארץ”,
באה לידי ביטוי מעלתה העליונה של הארץ. הרי כל קיומן של המצוות בחוץ לארץ הוא
בבחינת “הציבי לך ציונים”[ו],
ובאמת אין כל משמעות לקיום המצוות בחוץ לארץ, אלא רק בארץ ישראל. קיום המצוות בחוץ
לארץ הוא בגדר תמרור ותזכורת שלא ישתכחו מאיתנו, עד שנוכל לקיימם בשלמותם בשובנו
אל הארץ[ז]. גם הנבואה, לפי
ריה”ל, אינה שייכת כלל בחוץ לארץ. הנביאים אשר התנבאו בחוץ לארץ לא התנבאו אלא
בעבור הארץ. כביכול, ישנה המשכה של קדושת הארץ בכל עניין שנעשה בעבורה, אך אין כל
משמעות לנבואה ולמצוות מחוץ לה[ח].

גּוּף, נֶפֶש, רוּחַ, נְשָמָה

מהי מעלתה העליונה של ארץ ישראל? ומה המשמעות
כי “ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה”, אלא עצם מעצמהּ? על מנת לבאר
דברים אלו, נתבונן בדרגות הקיום של האדם ושל האומה. באדם
ישנן ארבע דרגות קיום- גוף, נפש, רוח ונשמה. הדרגה הנמוכה, הבסיסית, היא קיום הגוף
במציאות הפיזית. הגוף כשלעצמו הוא דומם, ואף השפל שבדוממים, שהרי כאשר מסתלקת החיות ביום
המוות, הגוף מסריח, נרקב, ובטל במהירות רבה, יותר משאר דוממים המתכלים כעבור זמן
רב.

למעלה מקיום הגוף,
ישנן שלוש דרגות הבאות לגילוי במציאות: נפש, רוח ונשמה (-נר”ן) ומעליהן שתי
דרגות שאינן נגלות בעולם הזה: חיה ויחידה (-ח”י). הנפש היא כוח החיוּת הבהמי
של הגוף הכוללת את דמו “כי הדם הוא הנפש”[ט],
ואת רצונותיו הקשורים לחיי הגוף – “אם יש את נפשכם… שמעוני ופגעו לי
בעפרון בן צוחר”[י].
הנפש
הינה הצד בהמי של הקיום, השייכת גם בבהמה, ומבטאת את החיות והדינמיות של הגוף
הדומם.

למעלה מן הנפש, באה
דרגת הרוח, השייכת לצד האנושי והמופשט של הקיום, “אכן רוח היא
באנוש”[יא].
מדרגה זו באדם עוסקת בתחומי התרבות, האומנות, המדע והיצירה, ובתחומי המוסר האנושי. על גבי הרוח, באה הנשמה
המבטאת את שייכותו של האדם אל האלוקי, שמעבר לו, ובה מתגלה השאיפה הבוערת
לדבקות אלוקית- “נר ה’ נשמת אדם”[יב].

כאשר אנו נמצאים בעולם הזה, נדמה לנו שהעיקר בו
הוא מימד הנפש. לפעמים מתגלה אלינו מימד הרוח, ולעיתים מציצה הנשמה מבין החרכים, אך
הרגשתנו העיקרית היא, כי חיותנו בעולם הזה שייכת בעיקרה לנפש הבהמית, ואילו כל
המדרגות שלמעלה ממנה נראות לנו כתוספת בלבד. אולם, באמת המציאות הממשית היא הפוכה.
עיקר מציאותנו ואמיתת קיומנו שייכים דווקא למימד הנשמה, שהינה “חלק אלוק ממעל
ממש”[יג].
המציאות הממשית היא הנשמה, ואילו שאר דרגות הקיום הינם דרגות התעבות שונות של
הנשמה בעצמה. כאשר יורדת הנשמה אל העולם הזה, היא הולכת ומתעבה, עד שהיא מולידה
מתוכה את הרוח האנושית. לאחר התעבות הנשמה ברוח, יורדת הנשמה ומתעבה ונעשית נפש,
ועוד מתעבה, ונעשית צורה לגוף. כל הכישרונות, הרגשות, המחשבות והדיבור, שהינם הצד
הרוחני האנושי שבאדם, הם רק צל של הנשמה האלוקית- “בצלם אלוקים ברא את האדם”.
הצלם, כשהוא עומד לעצמו הוא כמו צלם בהיכל, אך כאשר הוא מרגיש את מקורו, הוא נעשה
כצל לאלוקות המתגלה בנשמה שבקרבו. המתבונן באמיתת המציאות, יודע כי לגוף ולמציאות
הממשית כולה, אין שום חיים מצד עצמם. “הם לא נבראו אלא לשמשני”[יד]. כל המדרגות
המתגלות בהתעבות הנשמה אינן עומדות כלל בפני עצמן, אלא מהוות שיקוף עבה לקיומה של
הנשמה האלוקית. הגוף עצמו אף הוא נשמה מעובה, לכן לא ניתן להעלות על הדעת לשים
נשמה של פלוני בגופו של אלמוני. סוד החיים קובע כי הגוף והנשמה הינם היינו הך, כמציאות
אחת שלמה במדרגות הופעה שונות, ובאמת אין שום הפרדה בין הגוף לנשמה. כל קיומו של
הגוף, הוא הוא קיומה של הנשמה. רמ”ח האברים הגשמיים מקבלים את חיותם מרמ”ח
מצוות עשה. רמ”ח מצוות, הם רמ”ח איברין דמלכא, וכאשר אדם מקיים מצוות
בגופו, גופו עצמו משמש רמ”ח איברין למלכא, אלא שהוא מעובה בגשמיות[טו]. הגוף והנשמה הינם
דבר אחד המשתקף באופנים שונים וברבדים שונים. גוף האדם הוא השתקפות בחיי החומר של
מציאות נשמתו, ואינו דבר נפרד ממנה. לכן, גם כאשר הגוף מתכלה, הנשמה עדיין שוכנת
בגוף במידה מסוימת. וכך הדבר אצל צדיקים עליונים, שגופם אינו מתכלה כלל, מפני שאור
הנשמה מאיר כל כך חזק בגופם, עד כי הגוף עצמו נעשה בר קיום, והוא מתעלה לדרגת
הנשמה, שאין לה כליון[טז].
ההליכה לקברות אבותינו מהווה ביטוי לעובדה, כי מצד הצדיקים אין חילוק בין הנשמה
לגוף. מצידנו הם אמנם נראים מתים, אך מצד מעלתם, אין בהם מוות גמור.

העלייה לקברו של כל אדם, ולא רק של צדיקים, הינה
ביטוי לעובדה כי בכל אדם ישנה נקודה בגופו אשר אינה מתכלה ומתפוררת, אלא נשארת נצחית.
זוהי עצם הלוז, אשר מקבלת חיותה מסעודת ‘מלווה מלכה’, וממנה עתיד הקב”ה
להחיות את המתים, ממש כשם שמהדנ”א ניתן לשבט את האישיות כולה. המשכת השבת
בסעודת מלווה מלכה היא עצמה בחינה של תחיית המתים, כאשר לוקחים מימות החול ומשייכים
אותם לדרגת השבת, כמו שהגוף עצמו מתעלה לדרגת הנשמה בעצם הלוז שבו.

נֹתֵן נְשָׁמָה לָעָם עָלֶיהָ

כשם שיש באדם
הפרטי
דרגות שונות של קיום- גוף, נפש, רוח ונשמה, כך
ישנן דרגות קיום שונות אף באומה כולה, הכלולה מגוף, נפש, רוח ונשמה.

גופה של האומה הוא
ארץ ישראל, שהינה כלי הקיבול הפיזי לחייה של האומה. כמו באדם הפרטי, הגוף הוא דומם
ואין לו חיים משל עצמו, כך גם הגוף הלאומי. אין לארץ ישראל חיים כאשר ישראל אינם
נמצאים עליה, והיא נעשית שממה – “ושממו עליה אויביכם”[יז].

דרגת
הנפש מקבילה לקיום המדינה על מוסדותיה העסוקים בפיתוח הצד הפיזי של החיים, כדוגמת
משרד הביטחון, הכלכלה והשיכון. דרגת הרוח באומה הישראלית, שייכת להתגלות התורה
שבעל פה באומה, שהיא הרוח הלאומית שלנו. זוהי דרגה השייכת לצד האנושי שבשכלנו,
המתגלה בקרב תלמידי החכמים העוסקים בהמשכת הנשמה האלוקית לתוך כלי השכל האנושי, בשקלא וטריא של ההלכה.
דרגת הנשמה היא דרגת התגלות האלוקיות שבנו המתגלה בעיקר בנביאים ובהשראת
השכינה במקדש. נשמת ישראל היא הגילוי האלוקי שבעולם, היא השכינה בעצמה. לכן, כל
מקום שגלו ישראל – שכינה עימהם, ובעת שיצאו ישראל לגלות אף השכינה בגלות.

כמו באדם הפרטי, גם באומה, נדמה למראית עין, כי
המציאות האמיתית עיקרה במימד החיות של הנפש. אך באמת, כמו באדם הפרטי, המציאות האמיתית
של האומה היא הנשמה, והיא שיורדת ומשתקפת ברבדים הנמוכים יותר של הקיום- ברוח,
בנפש ובגוף. הנשמה האלוקית והשראת השכינה שבאומה, משתקפות בכל הרבדים הנמוכים, עד למימד
הגוף, של הארץ בעצמה. עפרה של ארץ ישראל קדוש בקדושת השכינה, כיוון שהוא בעצמו
נשמה אלוקית מעובה. כך אומר הכתוב בפירוש “תמיד עיני ה’ אלוקיך בה”[יח], שהארץ עצמה היא
אלוקית, היא השכינה. הארץ היא המקום האחרון בו משתקפת הנשמה. לכן, כאשר מתבטל הקשר
בין הנשמה לרוח וחל ביניהם ניתוק, ממילא גם הארץ אינה משקפת את הנשמה, ובאה גלות[יט].

לאור הסברנו, ניתן כעת להבין לעומקם את דברי מרן
הרב קוק זצ”ל שהובאו לעיל, כי “ארץ ישראל איננה קניין חיצוני לאומה”.
הארץ אינה רק מקום פיסי לחיי האומה, אלא היא היא מציאותה הנשמתית של האומה, כפי
שהיא משתקפת ברובד הגשמי, בדיוק כפי שגופו של האדם הוא השתקפות מציאות נשמתו.

הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר קָנָה אַבְרָהָם

כאשר נפטרה שרה אמנו ונוצר הצורך לקברה, אברהם
אבינו מבין כי כעת הקשר עם הארץ נעשה אחר לגמרי. עד כה היו אברהם ושרה הגילוי
היחידי של נשמת ישראל בעולם. כל זמן שהנשמה שרתה בגופה של שרה, ללא שום חילוקים,
לא היה צורך לעשות מעשה קניין שיקשור את הארץ עם נשמתן של ישראל. עד אז עוד לא היה
יהודי בעולם שמת, ולכן, לא היה עיסוק בגוף כשהוא לעצמו. רק כאשר נפרדת נשמתה של
שרה מגופה, יש צורך לקשור קשר של קניין בין הנשמה לארץ.

עד מותה של שרה, הגוף של הארץ היה בטל לגמרי
לאור הנשמה. כמו שהגוף של אברהם ושרה היה טפל לגמרי לנשמתם. אברהם ושרה לא עסקו בגוף
אלא בשעת הצורך, כפי שהתרחש במצרים בבית פרעה, כשלפתע אומר אברהם: “עתה ידעתי
כי אישה יפת מראה את”[כ].
כלומר, עד עתה הוא לא ידע על יופי מראה דמותה של שרה, כי כשהנשמה מאירה, אין צורך
לעסוק בגוף כשהוא לעצמו. אך כאשר אברהם ושרה מגיעים לבין הכושיים, שכל חייהם שייכים
רק לחיי הגוף, אז גם הם מתבוננים על הגוף בלבד, ורק אז אברהם יודע “כי אישה
יפת מראה את”[כא].

גם כאשר מגיע זמן קבורתה של שרה, זמן הפירוד שבין
הנשמה והגוף, נוצר הצורך בהתייחסות לגוף- לגופה של שרה ולגוף האומה, לארץ. עד כה
הייתה החיות של אברהם בארץ בדבר ה’ – “לך לך מארצך”. הקב”ה הוליך
את אברהם בארץ, וממילא, כל הקניין והקשר עם הארץ היה טפל לגמרי אל המקום האלוקי.
לכן עד אז עוד לא היה כל צורך לעסוק בארץ, לגודל מדרגתה. אך כאשר מתרחש פירוד בין
הנשמה לגוף, יש צורך לעשות קניין בארץ, על מנת לקשור בקשר ממשי בין הנשמה לגוף
ובין האומה לארצה.

כִּי יִקַּח
אִישׁ אִשָּׁה

מהי משמעותו של הקניין? לשון ‘ליקוחין’ בליקוחי
אישה, “כי יקח איש אשה”[כב],
נלמדת מפרשתנו ונדרשת במדרש הלכה בגזירה שווה. קיחה-קיחה מעפרון החיתי, “נתתי
כסף השדה קח ממני”[כג],
כלשון קניין, שהאישה נקנית[כד].
כל לימוד הלכות קניין המופיעים במסכת קידושין, מתחילים בלימוד קידושי אישה. הרמב”ם
מונה את קנייני האישה בסדר נשים, בנפרד משאר הלכות קניינים, אך אין סדר זה תואם את
דרכו של רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, אשר סידר את ענייני הקניינים במסכת קידושין.
מסדר המשנה אנו לומדים, כי בעצם כל קניין בעולם הוא המשך של קניין אישה.

אישה, אף על פי שהיא נולדה בנפרד מבעלה,
וכביכול עומדת בפני עצמה, נעשית קשורה בחיבור עצמי לאישהּ, באמצעות הקניין. באופן
זה, למרות שנראה שאין כל קשר בין החפץ לאדם, הקניין הוא שיוצר קשר וחיבור עצמי בין
החפץ לקונהו. ועל אף שהקונה לא עשה כל שימוש בחפץ, עצם לקיחתו לבעלותו יוצרת קשר
עמו, עד כדי שעל הצדיקים נאמר כי “ממונם חביב עליהם יותר מגופם”[כה].

כאשר אדם לוקח אישה
ומקדש אותה בקניין, בעצם הוא לוקח את מה שכבר שייך לו, שהרי הוכרז ארבעים יום קודם
יצירת הוולד – “בת פלוני לפלוני”. למראית עין חיצונית נראה שבעולם הזה
ישנו ריחוק בין האיש והאישה, אך באמצעות הקניין הופכים האיש והאישה בשנית לאחד. אז
מתגלה, כי בעצם מאז ומעולם הם היו אחד, ויש להם שייכות פנימית ועצמית זה לזו.

אך יש לתמוה, אם ממילא ישנה שייכות פנימית ועצמית
בין הקונה לחפץ ובין האיש לאישה, מדוע יש צורך לבצע פעולה של קניין ולקנות אותו? אמנם
ארבעים יום קודם יצירת הוולד נקבע כי בת פלוני לפלוני, ואכן, בשורש הנשמה האיש והאישה
הינם אחד. אך האיש והאישה ירדו לעולם כגופים מחולקים, “פלגא דגופא”. על
מנת לגשר על הפער שבין האחדות, הקיימת בשורש הנשמה, לפירוד המתגלה בעולם הזה,
נצרכת פעולת הקניין. פעולת הקניין היא אשר מגלה, במציאות העולם הזה, את הקשר הפנימי
והעליון בין האיש והאישה שנשמתם אחת.

חַיֵּי שָׂרָה

כאשר נפטרת שרה מן העולם וחל פירוד בין הנשמה
לגוף, דווקא אז יש צורך בפעולת קניין אשר תגלה את הקשר שאינו ניתק לעולם בין הנשמה
לגוף. כעת, כל הקשר לארץ ישראל צריך התחדשות, ויש צורך בקניין חיצוני שיגלה את
הקשר שבין נשמת ישראל לארצם.

כל יהודי שנפטר מן העולם גופו נעשה חלק מארץ
ישראל. כל יהודי הוא רסיס מנשמת האומה אשר גובל ברגב מרגבי אדמתה. בשעת מיתתו,
חוזר הגוף אל האדמה אשר לוקח ממנה, והנשמה נצררת שוב במקורה בצרור החיים כלפני
ירידתה לעולם. על פי זה מובן גם עניין גלגול המחילות שנאמר ביעקב, אשר ביקש שלא
להיקבר במצרים כדי להינצל מצער זה. גופו של יהודי הוא חלק מארץ ישראל ואין לו תחיה
אלא בה. כשם שאם יושתל ליבו של ראובן בחזהו של שמעון, בתחייה, יחזור הלב לראובן,
שהרי הדנ”א של תאי הלב הם עצם מעצמיו; כך יהודי שנפטר בגלות.
עצמיותו זרה למקומו הפיזי, והוא עתיד לשוב לארצו ולמולדתו.

פרשתנו העוסקת במותה של שרה והפירוד בין הנשמה
לגוף, נקראת דווקא פרשת “חיי שרה”, מפני שכאשר נטמנת שרה בין רגבי אדמת
ארץ ישראל אין מוות לנשמתה. אין מוות לנשמתם של הצדיקים, שהרי “צדיקים במיתתם
קרויים חיים”[כו],
ויעקב אבינו אף הוא “לא מת”. כל חייהם של הצדיקים הם מעשיהם הטובים הנמשכים
בזרעם- “מה זרעו בחיים, אף הוא בחיים”[כז]. כך אף בפרשתנו,
פרשת חיי-שרה, חייה של שרה נמשכים בבנה יצחק, ובו מתגלה עיקר תוקף מעלתה של ארץ
ישראל. יצחק הוא “עולה תמימה”[כח] ואינו יוצא מן
הארץ כלל, מפני שבו מתגלה קניין שלם בין הגוף לנשמה, ללא שום פירוד וניתוק.

באמצעות פעולת הקניין של שדה עפרון ומערת
המכפלה, מגלה אברהם במציאות העולם הזה את הקשר הפנימי והעליון שבין הגוף לנשמה.
במובן הפרטי, בקבורתה של שרה מגלה אברהם את מקום מנוחת הגוף, דווקא בין רגבי אדמתה
של ארץ הקודש, מקום שהשכינה שורה. במובן הכללי אברהם קונה את החיבור הנצחי המתרחש
בחברון מאז ולתמיד, בין הנשמה לגוף, הוא החיבור שבין האומה לארצה.

חֶבְרוֹן- לְשוֹן חִבּוּר

חברון, היא מקום החיבור שבין שמים לארץ, ובה
מתגלה כי בעצם אין כל ניתוק בין הגוף לנשמה[כט]. כלב, בביאתו עם
המרגלים לארץ, משתטח על קברי אבות על מנת שיוושע מעצת המרגלים[ל]. ואכן, ניצל כלב מחטא
המרגלים אשר ביקשו לנתק את הארץ מן הנשמה, ולטעון כאילו יש חיים לנפשות ישראל ללא
הארץ. עד עצם היום הזה מקום מערת המכפלה הוא המקום שתפילת הישועה על הארץ מתקבלת.

קניין הארץ, שנעשה דווקא בחברון מגלה כי כל
הפירוד והמרחק המתגלה בין הגוף לנשמה, כמרחק שבין האיש והאישה בעולם הזה, נועד על
מנת שאנחנו ניעשה שותפים בקשר הזה שבין הנשמה לגוף, ונגלה במציאות המפורדת את קשר
האחדות העליונה הזו. ועוד, ככל שיש יותר מניעות לחיבור הזה, כפי שאנו רואים בכל
חבלי ארצנו, ובחברון בפרט, דווקא כך נעשה החיבור והקשר בינינו לבין הארץ חזק ואיתן
יותר. זאת, מצד שמוטל עלינו במסירות נפש, לקנות חזרה את הקשר שבין הארץ, עצם
מעצמינו ובשר מבשרינו, לנשמתנו.

יהי רצון שזכותם של יושבי חברון, ואבותינו,
שוכני עפר שבה, יעמדו לנו- “בגלל אבות תושיע בנים ותביא גאולה לבני בניהם”,
ונזכה לראות את הנשמה האלוקית שוכנת בארץ הזאת בגילוי שלם, במהרה בימינו, אמן.

[א] רש”י,
בראשית כה, ו, ד”ה: “נתן אברהם מתנות”.

[ב] בראשית
יד, כג.

[ג] סוטה לד:

[ד] אורות,
ארץ ישראל א.

[ה] כתובות
קי.

[ו] ירמיהו
לא, כ. ראה רמב”ן ויקרא יח, כה.

[ז] ספרי, עקב מג, י, איכה רבה א, נד.

[ח] הכוזרי,
מאמר שני, יד. באופן זה ניתן אף לומר כי גם המצוות הנעשות בחו”ל בעבור הארץ
ובשביל לשוב לארץ, יש להם קיום, אך לא מצד עצמם.

[ט] דברים
יב, כג.

[י] בראשית
כג, ח.

[יא] איוב לב,
ח.

[יב] משלי כ,
כז.

[יג] תניא, א.

[יד] קידושין
פב.

[טו] עיין
תניא, פרק ה’.

[טז]
“קרית ארבע היא חברון”, נדרש בפירוש “אור החיים”, כי ארבעת
היסודות המרכיבים את הגוף מתפרקים בעת המוות (זוהר א’, דף קכב, ע”ב), אך אצל
שרה נעשו לדבר אחד, לשון חיבור.

באותו אופן, מפורסם המעשה בדבר גופותיהם של שניים מלוחמי
הלח”י הצדיקים שהועלו לגרדום במצרים, אליהו חכים ואליהו בית צורי, שכאשר הועברו
לקבורה בישראל בהסכם שאחרי מלחמת יום הכיפורים, כשלושים שנה לאחר שהוצאו להורג, ראו
אנשי החברא קדישא כי הגופות שלימות כביום המיתה ממש.

[יז] ויקרא
כו, לב.

[יח]
דברים יא, יב.

[יט] השתקפותה של נשמת ישראל ברוח היא השתקפותה בתורה. אך כאשר ניתקו ישראל בין
התורה לנשמה באה גלות. כל הגלות באה על כך “שלא ברכו בתורה תחילה” (בבא
מציעא פה:). מסבירים המהר”ל (הקדמה ל”תפארת ישראל) והמהרש”א שלימוד
התורה היה ללא החלת שם ה’ על התורה, שלא אמרו “ברוך אתה ה’ נותן התורה”.
כאשר ישנו ניתוק אשר הרבדים התחתונים לא משקפים בחיבור גמור את הנשמה העליונה,
זוהי גלות. הנשמה מסתלקת מן הרוח, מן הנפש והגוף, ועל כך אבדה הארץ.

[כ] בראשית
יב, יא.

[כא] על הפסוק “שקר החן והבל היופי” אומר הגר”א – “אשה
יראת ה’ היא תתהלל” – בהם. היופי והחן כשהם לעצמם הינם שקר והבל אך אשה יראת
ה’ מתהללת דווקא ביופי ובחן, מפני שהיופי והחן לא עומדים לבדם אלא הם חלק מהקדושה.
כאשר אשה יראת ה’, החן והיופי מתכללים ביראת ה’ ואין צריך לעסוק בהם כשלעצמם. זוהי
המדרגה של אברהם אבינו ושרה אמנו, שכל המדרגות הנמוכות היו כל כך ספוגות במדרגת הנשמה,
עד שלא היה צריך לעסוק בהן בכלל בפני עצמן, רק כאשר נדרשו לכך במצרים.

[כב] דברים
כד.

[כג] בראשית
כג, יג.

[כד] קידושין
ב.

[כה] חולין
צא.

[כו] ברכות
יח.

[כז] תענית ה.

[כח] בראשית
רבה, סד, ג: “עולה תמימה- מה עולה,
אם יצאת חוץ לקלעים היא נפסלת, אף את, אם יצאת חוץ לארץ, נפסלת”, וברש”י לבראשית כו, ב: “אתה עולה
תמימה, ואין חוצה לארץ כדי לך”.  

[כט] על בראשית יג, יח, ד”ה אשר
בחברון, מכת”י רש”י איתא “שחבר את עצמו להב”ה”.

[ל] סוטה לד.