• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

ועשיתם לעץ אחד - פרשת וישב

מאבק שנאה קשה ועז מתגלה בפרשתנו בין יוסף לאחיו,
עד כדי שהאחים מבקשים להרגו נפש.
כיצד יכולה להתגלות בקרב אבותינו הקדושים שנאה כזו?
לאן מובילה שנאה זו,
ומדוע היא מהווה בסיס ויסוד לבניין האומה הישראלית?


אַחַת דִּבֶּר אֱלֹקִים שְׁתַּיִם זוּ שָׁמָעְתִּי

חידושו הגדול של הרצי"ה מכל פרשנויות התורה שקדמו לו, נעוץ בגישה הכוללנית אותה חידש בלימוד התורה. הרצי"ה היה מתבונן בכל פרשה מנקודת מבט אחת כוללת וחובקת כל, מבריאת העולם ועד ביאת משיח צדקנו. לפי הכתוב "תורת ד' תמימה, משיבת נפש", הסביר הרצי"ה, כי יש ללמוד את התורה במבט כולל ולא בחלקיה, כהתגלות אלוקית מראשית עד אחרית, של ששת אלפים שנות היסטוריה. מתוך מבט של פרספקטיבה כזו, הכוללת את כל ההיסטוריה מראשיתה ועד אחריתה, ואת המציאות כולה, ניסה הרצי"ה להתבונן בכל אחת מהחוליות המרכיבות את הפרשה, וליישב אותן מתוך המבט הכולל.

דרך הפירוש הבסיסית היסודית של הרצי"ה מתייחסת לזוגיות של הפרשות, כך שניתן לסדר את הפרשות בזוגות, לפי עניינם. למשל, בספר בראשית ישנם שש זוגות של פרשות: בראשית ונח הן פרשות הפרהיסטוריה, לך לך ווירא הן פרשותיו של אברהם, חיי שרה ותולדות הן פרשותיו של יצחק, ויצא ווישלח הן פרשותיו של יעקב, פרשות וישב ומקץ, מתארות את המאבק בין יוסף לאחים, ופרשות ויגש וויחי את המפגש המחודש וההתבססות בארץ מצרים.

בחלוקה הזוגית הזו, ישנה התבוננות כוללת במהלך השלם המובע בפרשות התורה. הרצי"ה ראה בחלוקה זו את צורת הביטוי של גילוי אלוקות בעולם. אכן יש בסידור זה ביטוי אסתטי חיצוני, בבחינת "יפת אלוקים ליפת", כך שהדברים מסודרים בזוגות וכל זוג פועל לפי אותו חוק. מעבר לכך, צורת הביטוי האסתטית מכילה בקרבה חוקיות של התגלות אלוקית, וביטוי ליד ה' הפועלת בהיסטוריה בצורה של אחדות מתרבה, בבחינת: "אחת דיבר אלוקים, שתיים זו שמעתי"[א]. צורת הגילוי הזאת, שיש הופעה אחת ולאחר מכן היא מתפרטת לעולם, מתארת את המפגש של האלוקות בעולם, כהופעה של הנהגה אחת בתהליכים רבים. באופן זה תחילה מופיע השורש, ולאחר מכן הענפים, כמו הזוגיות של חכמה ובינה, שתחילה ישנה נקודה ראשונה כוללת, ולאחריה ריבוי וגילוי הפרטים.

 

לְהִפַּגֵּש עִם רִבּוֹנוֹ שֶל עוֹלָם

הרצי"ה היה מכנה את התבוננותו המיוחדת על התורה במילים "להיפגש עם ריבונו של עולם"[ב]. ההתגלות האלוקית המופיעה בתורה מ"בראשית" ועד "לעיני כל ישראל", היא ההתגלות האלוקית המתרחשת מאז ימי ראשית עולם ועד אחרית, כאשר יתגלה לעיני כל ישראל כולם "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"[ג]. המעשה האלוקי, של ריבון העולם המנהיג את המציאות, כולל את כל ההתרחשויות המרכיבות את השרשרת ההיסטורית. התבוננות כזו בפרשות השבוע מסגלת אותנו לנקודת מבט המתבוננת באופן בו הקב"ה, "קורא הדורות מראש", מנהל את ההיסטוריה כולה מראשית ועד אחרית, ומתגלה בה[ד]. קורא הדורות מראש מנהל את ההיסטוריה ופועל בה באופן שהוא רואה כבר בראשית, את האחרית והתכלית האחרונה. הרצי"ה ביקש לקרוא את התורה מנקודת המבט האלוקית אשר רואה בכל חוליה וחוליה תיקון וגאולה. כיצד כל חוליה בשרשרת ההיסטורית מובילה את העולם לגאולה שלמה ולתיקון עולם במלכות שדי. כל חוליה הינה שלב מתוכו נבנית החוליה הבאה אשר מקרבת את העולם לתיקונו, מתוך אלפי שנות ההיסטוריה המסובכות והנפתלות. לפי דבריו, עלינו לסגל לעצמינו ולשוב ולחזור אלפי פעמים על נקודת המבט הזו, המהפכת את המציאות כפי שהיא נגלית בעינינו החיצוניות במאורעות העולם הזה, מעבר לבחירה האנושית, למציאות, כפי שהיא נגלית בהתבוננות פנימית, מנקודת המבט של ריבונו של עולם, הפועל בתוך המציאות ומוביל אותה לגאולה.

 

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ

אנו מוצאים כי הקב"ה מתגלה בשלוש דרכים- שתיים בקודש, ואחת בחול. בחול, מתגלה הקב"ה בעולם הטבע. אך מפני שהקב"ה אינו מתגלה ישירות בטבע עצמו, זוהי נוכחות של הסתרה. המציאות הטבעית מצד עצמה מסתירה את ה'. לכן, אפשר שעל ידי התבוננות בעולם הבריאה, ישעבד האדם את עצמו לכל תאוות עולם הזה. מאידך, אדם הבא בשם התורה והמצווה ודרישת ה', יכול למצוא את האלוקות גם בתוך המציאות הטבעית, תוך דילוג על ההסתר שבטבע[ה].

ההתגלות של ה' בקודש נעשית באמצעות התורה, בכל דבר מצוה ובכל לימוד. בתורה ישנה התגלות מפורשת של האלוקות- "וידבר ה' אל משה לאמר", ובה מתגלה כי 'קודשא בריך הוא ואורייתא חד הם'.

ההתגלות הנוספת בקודש נסתרת מן העין ומתרחשת בקרב האומה הישראלית - "בני בכורי ישראל". הרצי"ה ראה את החידוש של ישיבת מרכז הרב דווקא בהסברת ההתגלות הזו- כיצד מופיע הקב"ה באומה הישראלית. לפי דבריו ישיבת מרכז הרב קמה על מנת להסביר שישראל קדמו לתורה, ומתוך קדושתן של ישראל נתן לנו הקב"ה את תורתו: "אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו". הרצי"ה ממשיך בדרכם של רשב"י, תנא דבי אליהו, הגר"א, ושאר גדולי ישראל, ומסביר כי הופעת הקדושה בעולם מתחילה דווקא בישראל ורק לאחר מכן בתורה. הקדושה העליונה ביותר המתגלה בתהליכים ההיסטוריים היא דווקא קדושתם של האומה הישראלית, והתורה הינה ביאור לכך. ישראל אלדד בפתח ספרו "הגיונות מקרא" ניסח בתמציתיות את העיקרון שהנחה את כל חייו של הרצי"ה, ואמר כי "לא אנחנו מפרשים את התורה כי אם התורה מפרשת אותנו". כלומר, התורה הינה פירוש למהותם של ישראל. כל דרכו של הרצי"ה בלימוד התורה הייתה בחשיפת פרשנותה של התורה את עם ישראל, כיצד כל התורה הינה פירוש ליצירת האומה הישראלית: "עם זו יצרתי לי תהילתי יספרו"[ו].

ספר בראשית הוא ראשית הסיפור של יצירת העם הישראלי. התורה מבארת ומלמדת כיצד נוצרת ומופיעה בעולם האומה הישראלית, "נשמת העולם", וכיצד היא עוברת משלב לשלב ומחוליה אל חוליה, על מנת להגיע לתכליתה- לתקן עולם במלכות ש-די. שתי הפרשיות הראשונות, בראשית ונח שייכות לאלפיים שנות תוהו, בהם, בעשרים דורות שמאדם עד אברהם ישנה התבררות של זרע ישראל. קורא הדורות מראש מברר מתוך כל התוהו נקודה אחת שתגאל את העולם כולו- את אברהם אבינו. שתי הפרשיות של אברהם, "עמודו של עולם"[ז] – לך לך ווירא, הם שתי הפרשיות שבונות את הקומה הראשונה בגאולת העולם. שתי הפרשיות של יצחק ושתי הפרשיות של יעקב, ממשיכות במהלך האלוקי של הולדת האומה הגואלת. התבררות האומה הישראלית ממשיכה להתגלות ביתר שאת בפרשיות המאבק שבין יוסף לאחיו. בהתבוננות מתוך נקודת המבט של קורא הדורות מראש, גם המריבה בין יוסף לאחיו, הינה חוליה בשרשרת ההיסטורית עד לגאולה השלמה. המאבק בין האחים הינו המשך לתהליכי הבירור של האומה הישראלית. מאבק זה מוביל לירידה למצרים, כמימוש הבטחת ברית הבתרים לאברהם, ומוביל בסופו גם ליציאה משם, בבחינת שלבי העיבור והלידה של האומה הישראלית.

 

וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם

בפרשתנו מתגלה בקרב האומה הישראלית שנאה תהומית, עד כדי "רצחנות" בפיו של הרצי"ה, בין האחים ליוסף. הרצי"ה שואל בחריפות ומקשה, כיצד יכולה להתגלות שנאה כזו רצחנית בקרב השבטים "שבטי י-ה קדושים עליונים, בני עליון כולכם"[ח]? מדוע בדרך כזו נוראית בורא 'קורא הדורות מראש' את האומה הישראלית?:

 

אמנם כשאנו מתבוננים קצת באבותינו אלה – מה אנו מגלים? לכאורה, הם רוצחים, פראים, מתוך קנאה ושנאה! נכון שחז"ל הזהירונו שאל לו לאדם לפנק בן אחד יותר מבנים אחרים כדי לא לעורר קנאה, אבל כאן אנו נפגשים במצב נורא ואיום של רוצחים ממש, "ועתה לכו ונהרגהו"; ולולי ראובן ויהודה שעכבו, הדבר המגונה היה מתבצע! אין מילים די חזקות כדי לכנות מה שמסופר בפרשה הראשונה. אלה הם אבותינו?! האם זאת ראשית הגוי הקדוש?! חס ושלום. אי אפשר להשלים עם זה בשום פנים[ט].

 

מנקודת מבטו של הרצי"ה אשר היטיב להתבונן ב"פְּנים הפנימיות של העולם", יש לומר, כי רק מתוך השנאה הנוראית שבין יוסף לאחים יכולה הייתה להיוולד החוליה הבאה בשרשרת הדורות. זוהי הדרך בה בורא קורא הדורות מראש את הגאולה.

 

כְּרָחֵל וּכְלֵאָה אֲשֶׁר בָּנוּ שְׁתֵּיהֶם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל

הרצי"ה מיישב את השנאה התהומית שבין השבטים המתגלה בפרשתנו באמצעות מודל הזוגיות. לפי דבריו, העיקרון המרכזי של בניית האומה הישראלית הוא הכפילות והשניות המתגלה באומה: "כרחל וכלאה אשר בנו שתיהם את בית ישראל"[י]. יעקב, בחיר האבות[יא], ש"מיטתו שלמה", הוא בעל השלמות של האומה הישראלית כולה, כיוון שממנו והלאה כולם הם חלק מהאומה הישראלית, הנקראת על שמו. כאשר יעקב אבינו מוליד את האומה הישראלית, אין מתגלה בה אחדות. מתגלה בה דווקא שניות, בשני כיוונים מנוגדים הקיימים בתוכה, ובשתי קומות הנבנות בה- חיצונית ופנימית. ביתו הפרטי של יעקב אבינו, כמו גם ההתגלות הכללית של האומה הישראלית, מורכבת משניות, הבאה לידי ביטוי ראשוני בשתי נשיו של יעקב- רחל ולאה.

על פי פנימיות התורה מבואר ההבדל בין האמהות רחל ולאה, כהבדל שבין עלמא דאתגליא לעלמא דאתכסיא. דמותה של רחל נקשרת ל"עלמא דאתגליא", לעולם הנגלה של החיצוניות. רחל עיקרה הוא היופי החיצוני, שהייתה "יפת תואר ויפת מראה", ואף יוסף בנה מסלסל בשערותיו. יוסף אף אחראי על הבניין הגשמי, בהיותו המשביר לכל הארץ. לעומת רחל, דמותה של לאה נקשרת ל"עלמא דאתכסיא", אל העולם המכוסה והנסתר, של הפנימיות. לאה מְלאה טוב, "עיניה רכות", ועיקרה הוא הבניין הפנימי הרוחני של האומה. ממנה יוצאים כהונה, לויה ומלכות, ובניה עוסקים בלימוד התורה כיהודה, יששכר ושמעון, "ואת יהודה שלח להורות לפניו"[יב]. משיח בן יוסף ומשיח בן דוד הם הביטוי האחרון לשניות המתגלה בין שתי האמהות בבית יעקב, כמשיח של הנגלה ומשיח של הנסתר, החומר והרוח, החיצוניות והפנימיות.

השניות המתגלה בבנין האומה הישראלית מהווה את הבסיס לבלבול ולמלחמה שבין יעקב לעשו, כמו גם המאבק שבין יוסף לאחיו. האחים חושבים כי יוסף הוא "העשו" של המשפחה ואין לו חלק באומה, לכן הוא צריך להתברר ולצאת ממנה, כמו עשו. אך דרכו של הרצי"ה, שאין הוא עוסק בהסברה מה חשבו האחים, אלא בהתבוננות כיצד הקב"ה יוצר ובורא את העם שיגאל את העולם. על מנת ליצור את האומה הישראלית, "נשמת העולם", שהיא נשמה אלוקית טהורה לגמרי מחד, ומאידך, יש לה את היכולת לפעול בתוך העולם הממשי הגשמי בכל גסותו, עביותו והטומאה שבו ולתקנו, צריך שיתרחש תהליך היסטורי עמוק מאוד, באמצעותו תוכל האומה הישראלית לכלול בקרבה את שני המרכיבים הכפולים הללו. בתחילה אנו מוצאים את הכפילות בין הפנימיות לחיצוניות בשני בניו של אברהם, ישמעאל ויצחק. אלא שבכפילות הזאת, בהכרח צד החומר נופל, ובשלב הראשוני חיבור כזה אינו מצליח. ישמעאל הוא חומר שעוד לא תוקן, לכן הוא יוצא מן האומה ומגורש, ואילו מיצחק ממשיכה להתברר האומה. יצחק אף הוא כופל את שני הצדדים המנוגדים הללו בשני בניו, יעקב ועשו. בשלב זה, צד החומר בדמות של עשו מקבל דרגה עדינה יותר בהיותו "יהודי מומר", שראשו קבור במערת המכפלה[יג]. רק בדמותו של יעקב יוצאת הכפילות אל הפועל בשלמותה. יעקב הוא הכופל בתוכו את שני העניינים בתיקון שלם, ומחבר בין שני קטבי החומר והרוח כ"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה".

 

"אֲנִי וְלֹא אַתָּה"

הכפילות של החומר והרוח בשני פניה מתגלה ביתר שאת במאבק המתחולל בין בניו של יעקב. מאבק זה הוא תהליך גילוי שני הפנים של המציאות, כשני צדדים מנוגדים בכל תוקף פרטיותם, וביטוי ללידה המובחנת והפרטית של כל צד באומה הישראלית- הנשמה הפנימית והמציאות החיצונית. כל אחד מן הבנים, כפי עניינו, מעוניין בכל התוקף להמשיך את מלכות אביו בעולם. הרצי"ה אמר בלשונו, כי כל אחד מהאחים מתגלה בכל תוקפו וחריפותו כ"אני ולא אתה"[יד]. כל צד מתגדל ומתגדר בייחודו המנוגד לשני בחריפות גדולה, על מנת לבסס את קיומו. אכן בשורש, אין מקום לחלישות, ולהתמסמסות של הייחוד העצמי. רק בדרך זו יכולים להיבראות שני רכיביו של העם- נשמה וגוף, חומר ורוח. בתהליך הבנייה הזה מוכרח להתפרץ מאבק חריף ואף מלחמה, מתוך עמדה נפשית של שנאה עזה, עד כדי נסיון לדחוק ולדחות את הצד השני לגמרי.

המאבק בין שבטי ישראל הוא מאבק "אנא אמלוך" (אני אמלוך) בתוך עולם התיקון, כמאבקם של מלכי אדום בעולם התוהו. אלא שהשאיפה למלוכה של מלכי אדום, אין בה כל המשכיות של שלשלת מלוכה. כל מלך מת בודד בלא בן שימשיך אחריו. לעומת זאת, בקרב השבטים בני יעקב, כל אחד רוצה להמשיך את מלכות אביו, ומפני שכולם הם בניו וממשיכיו של יעקב אבינו, יש לשושלת זו קיום. המשכיות השושלת הזו באה לידי ביטוי במחלוקת שבין החומר לרוח הנמשכת לכל אורך ההיסטוריה של האומה מיוסף ואחיו, ועד הגאולה האחרונה. מחלוקת זו הינה מחלוקת לשם שמיים, שסופה להתקיים, והמשכיותה השלמה באה לידי ביטוי עד הגאולה האחרונה, במלכות הכפולה של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד, עץ יוסף ועץ יהודה.

 

עֵץ יוֹסֵף וְעֵץ יְהוּדָה

הרצי"ה היה מכנה את קדימותו של משיח בן יוסף למשיח בן דוד "תרגיליות", כמו תרגולת צבאית, 'יבש' לפני 'רטוב'. כלומר, לאורך כל ההיסטוריה אנו רואים כי יוסף מכין ליהודה: שאול מכין לדוד, מרדכי מכין לבית שני, ומשיח בן יוסף מכין למשיח בן דוד.

יוסף מהווה הכנה ליהודה מצד שהוא בונה את החומר בחיצוניות. יוסף דואג, משפיע ומשביר שפע לכולם אך הוא אינו חלק מן הכלל. בדמותו של יוסף באה לידי גילוי תמצית דמותו של יעקב- "אלה תולדות יעקב יוסף"[טו], שכל מה שאירע ליעקב אירע ליוסף, והיה זיו איקונין שלהם דומה. יוסף בדמותו אוחז בשמיים ובארץ, כיעקב, וקושר ביניהם, במידתו: "כי כל בשמים ובארץ"[טז]. בשל כך אף אהב יעקב את יוסף מכל בניו.

יוסף הוא ההכנה לדור הבנים מצד היותו מתפקד כדמות אב המכינה לדור הבנים ומעמידה אותם על רגליהם שלהם, וכל עניינו של יוסף הוא היותו חוליית המעבר מדור האבות לדור הבנים. יוסף מכונה "נזיר אחיו", ועליו אף נאמר "משם רועה אבן ישראל" משום שהוא "יעקב של דור הבנים". כמו האב המביא את בניו לחיי העולם הזה, ומשפיע להם שפע גשמי, מביא יוסף את אחיו לחיי החומר של העולם הזה, משבירם ומכלכלם. ועוד, כמו אב הנוהג בסבלנות, למרות שבניו מכעיסים אותו, כך יוסף סבלן כלפי מעשי אחים. יוסף נמצא בעמדה נפשית אבהית, כך ששום אירוע אינו מסיט אותו מדעתו ונחת רוחו, והוא אינו מתרגש נוכח שובבותם ופראותם של ילדיו. יוסף מוכיח את אחיו מתוך עמדתו כאב, ולאחר מכן אף מנחמם: "כי למחייה שלחני אלוקים". בכך הוא מתגלה כבעל עמדה ייחודית בקרב השבטים, ובמידה רבה כאב הרביעי[יז]. בהיותו משמש דמות אב לשבטים, מכין יוסף את הקרקע לבנים, ליהודה, ולמשיח בן דוד.

בפרשתנו מופיע השלב הראשוני של מאבק אדירים בין האחים ליוסף, מפני שהאחים אינם יכולים להסכים כי יוסף ימשול עליהם. הרי הם מרגישים, ובצדק, שבסוף הכל יצמח מהם. בפרשת מקץ מופיע השלב השני של התהליך. יוסף צומח כזרע, מתגדל מתוך הבור, ונעשה אב בכל מקום- בבית פוטיפר, בבית הכלא, במצרים כולה, ואל מול אחיו. אז מתגשמים החלומות ואכן האחים משתחווים ליוסף. בכל מקום אליו מגיע יוסף הוא נדמה כאבא וכבעל המציאות. בבור מתפקד יוסף כאבא של הנחשים והעקרבים, ואין הם פוגעים בו. בבית פוטיפר הוא מקבל סמכות והכל נתון בידיו, כמו גם בבית האסורים. גם בבית פרעה, מיד הופך יוסף ונעשה מעבד ל"אב לפרעה". האחים, לעומת יוסף, מתגלים כילדים. יהודה אמנם מקבל את תפקיד בעל הבית, ונעשה ערב לבנימין, אך העמדה שלו נובעת מפחד, ואין הוא דורש מלכות במקום יוסף. שאר האחים כלל אינם מדברים לענין, עומדים ושותקים. בפרשות האחרונות של ספר בראשית, ויגש וויחי, הופך יוסף לדמות האב באופן מוחלט, הן כלפי אחיו והן כלפי אביו יעקב. יוסף מולך על הבנים כהמשך מעמדם של האבות ובכך ממלא תפקיד של הכנה לדור הבנים העתיד להתגדל ולצמוח.

יוסף הוא יסוד עולם, עומד מלמעלה ושולט על הכל. עמדה כזו אנו מוצאים גם אצל שאול המלך, "גבוה מכל העם", המנהל את המציאות מלמעלה. לעומת זאת, יהודה נמצא בתוך המציאות. בשביל לתקן את העולם עליו להתערות בתוך תחתיות המציאות- דרך ער ואונן, תמר ורות המואביה. כאשר מיכל בת שאול מבקרת את דוד על האופן בו הוא מפזז ומכרכר לפני ה', דוד משיב כי זוהי דרכו ומקומו הטבעי, במקום השפל של השפחות: "ונקלתי עוד מזאת, והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת, עמם אכבדה"[יח]. בדו שיח זה, בא לידי ביטוי ההבדל התהומי שבין יוסף ויהודה, הנגלה והנסתר. הנגלה הוא מלא חן ויופי כשל יוסף, ראוי ומכובד להנהיג את המציאות, כגודל מעלתם הנכבדה של האבות. לעומת זאת, הנסתר נמצא במקומות שפלים ותחתיים, מושפל ומבוזה, זאת על מנת שיוכל להביא תיקון למציאות כולה מתוך עצמה.

אבותינו אברהם יצחק ויעקב, עומדים מעל לעולם לגמרי, "עמודו של עולם", וכדמותו האבהית של יוסף, הם באים לעולם מלמעלה, כבעלי עמדה של קודש וכמרכבה לשכינה. הבנים, לעומת זאת, כיהודה, מתחילים לצמוח דווקא מלמטה, מן המקום הכי תחתון בעולם- "וירד יהודה מאת אחיו"[יט]. האבות באים לפני הבנים כ"תרגיל" וכהכנה להם, על מנת שהבנים יוכלו להאמין מתוך עמדתם התחתונה כי בעצם הכל גנוז בהם עצמם.

 

וְהָיוּ אֶחָד בְּיָדִי

'קורא הדורות מראש' מכוון את ההיסטוריה כולה, עד לדורנו זה. כל סוגית השנאה שבין יוסף לאחיו אינה רק אירוע שהתרחש בעבר אלא חיה ומתרחשת גם בדורנו שלנו, במאבק אדירים בין זרמים ופלגים שונים ביהדות.

הרצי"ה מלמדנו כי הקב"ה מוליד משיח דווקא באמצעות כוחות המתגדלים כל אחד לעצמו, בכל תוקפו, ללא התמוססות מול כוחות אחרים, אלא בתוקף גדול. השנאה המתגלה במאבק זה אינה שנאה סתמית אלא ביטוי למאבק אישיותי עצום, אשר באמצעותה מתרחש תהליך גידול הכוחות השונים, כל אחד לפי דרכו[כ]. בראייה של קורא הדורות מראש, כאשר כל אחד מן הצדדים מתגדל אל מול השני כ"אני ולא אתה", מתגדלת התורה בשלמותה ורק כך נולד ומתנוצץ אורו של משיח. באופן זה מסביר מרן הרב קוק זצ"ל את תהליך התחייה של האומה:

 

סדר הגאולה ותחיית האומה בארץ ישראל צריך ללכת ע"פ סדרי הנבואה של "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה זרע אדם וזרע בהמה","זרע אדם לחוד וזרע בהמה לחוד". שלמות הצורה מוכרחת להברא. הנפשות הנוטות לבנין מעשי, לישוב ארצי ולשאיפה מדינית, מוכרחות להתיצר בכל הגונים החזקים הצריכים למדה זו, והאנשים בעלי הנפשות האציליות, מחיי הרוח ומעדני הנשמה, המודיעים, ומזריחים את אור ד' העליון על האומה והעולם, גם הם יצאו אל הפועל בכל מלואיהם. דוקא טפוסים מלאים משפיעים יפה אלו על אלו ומתחברים יחד ליצירת גויה לאומית אורגנית גדולה, שאור חיי נשמה קדושה כבירת כח זורח עליה[כא].

 

לאחר תהליך גידול הכוחות השונים באומה, בסופו של תהליך, אנו מובטחים, כי עץ יוסף ועץ יהודה, סופם שיתאחדו יחד לכדי עץ אחד, ויהיו לממלכה אחת: "וְעָשִׂיתִי אֹתָם לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ בְּהָרֵי יִשְׂרָאֵל וּמֶלֶךְ אֶחָד יִהְיֶה לְכֻלָּם לְמֶלֶךְ, וְלֹא יִהְיוּ עוֹד לִשְׁנֵי גוֹיִם וְלֹא יֵחָצוּ עוֹד לִשְׁתֵּי מַמְלָכוֹת עוֹד"[כב]



[א] תהילים סב, יב.

[ב] נראה שהרצי"ה היה משתמש דווקא בביטוי "לפגוש את רבונו של עולם", ולא "את הקב"ה", מפני שכאשר דיבר על ההתבוננות מצידנו, מתוך נקודת המבט האלוקית, היה אומר "רבונו של עולם", כאדון וריבון העולם, "קורא הדורות מראש", ואילו כאשר דיבר על ה' יתברך כנבדל וקדוש, היה משתמש בביטוי "הקב"ה".

[ג] ישעיהו יא, ט.

[ד] מרן הרב קוק זצ"ל מכנה את נקודת המבט העליונה הזו בביטוי "עצת ה' העליונה", המכוונת את המציאות המסובכת והנפתלת של הדורות כולם, בעקבות "הנהגת הייחוד" בלשונו של הרמח"ל, המופיעה בתוך "הנהגת המשפט",דעת תבונות, סעיף קס"ו.

[ה] כפי שאומר הרמב"ם, שעל ידי התבוננות בבריאה ניתן להגיע לאהבת ה', ראה משנה תורה, מדע, הלכות יסודי התורה ב, ב.

[ו] ישעיהו מג, כא.

[ז] "עמודו של עולם", כלשון הרמב"ם במשנה תורה, מדע, הלכות עבודת כוכבים וחוקותיהם פרק א', ח, ואין הכוונה שהיה עמוד העולם באותו הדור בלבד, אלא שכל ההיסטוריה כולה עומדת על ההתגלות של ה' לאברהם אבינו ומתקבצת באישיותו הענקית. ראה שיחות הרצי"ה בראשית פרשת וישב סדרה ב' , תשל"ד, עמ' 332.

[ח] שיחות הרצי"ה, שם, עמ' 331. הרצי"ה מכנה את השבטים "אבות ב'". כלומר, דור האבות הראשונים אברהם, יצחק ויעקב, הם קומה ראשונה של כל האומה כולה "אבות א'", ואילו השבטים הם הדור השני של האבות, כקומה שנייה, והם אבות האברים הפרטיים המסודרים על פי המבנה של שנים עשר השבטים.

[ט] שם, עמ' 332, סעיף 2.

[י] רות ד, יא.

[יא] מדרש רבה, פרשה ע"ו, א.

[יב] בראשית מו, כח.

[יג] פרקי דרבי אליעזר, לט.

[יד] שיחות הרצי"ה, שם, עמ' 338.

[טו] בראשית לז, ב.

[טז] דברי הימים א, כט, יא. בפסוק זה מופיעות שבע הספירות התחתונות, ומילות "כי כל בשמים ובארץ" מכוונות למידת היסוד של יוסף הצדיק.

[יז] "תפילות, אבות תיקנום", ויוסף כאב רביעי, תיקן את תפילת מוסף.

[יח] שמואל ב, ו, כב.

[יט] ההבדל בין האבות לבנים בא לידי ביטוי גם בהבדל שבין רחל ללאה. לאה היא האם המולידה את הבנים. רחל לעומתה היא אהובתו של יעקב, עצמו ובשרו, ואין הוא צריך בנים ממנה. כל תפקידה של רחל, מבחינתו, הוא לדאוג לבנים כאם המבכה על בניה.

[כ] הרצי"ה מביא שני סיפורים על שנאה על מנת להסביר כי השנאה הינה מאבק בין שתי דמויות בעלות אישיויות שונות ומנוגדות. במסכת יומא ט: מסופר על ריש לקיש, מחכמי ארץ ישראל שאמר לרבה בר בר חנה מחכמי בבל כי הם שונאים את חכמי בבל, "סנינא לכו", מפני שלא עלו לארץ בימי עזרא, כשש מאות שנה קודם לכן. במסכת קידושין ל: דורשים "את והב בסופה", על אב ובנו, רב ותלמידו, העוסקים בתורה הנעשים אויבים זה לזה, ולבסוף נעשים אוהבים זה את זה.

[כא] אורות התחיה יט. ראה גם "אחדות ושניות" במאמרי הראי"ה (מובא כאן בדילוגים):

"הרוחניות, מלבד עדניה הגדולים לאין תכלית כשהיא לעצמה, היא נותנת עז וגדולה גם לחיים החומריים. וכשאתה רואה שמתגבר החפץ בקרב האומה לבסס את חייה החומריים, סימן הוא, שהרוחניות התגברה בעולם, עד שהתרוממה גם מעלת החומריות, הדרושה להשלמת תכנית היצירה... כי הרוחניות הגדולה והנשגבה, המקפת את הכל וחודרת אל תוך הכל, ממלאה בנחלי עדניה גם את החיים הריאליים החומריים, ומצרפת ומזככת אותם, מפני שלפניה אין העולם החומרי נפרד מהעולם הרוחני, אחדות שלמה יש בין שני העולמות האלה, כי שניהם ממקור אחד מוצאם "כי ביה ה, צור עולמים". ואולם קצרי ההשגה, כשהם רואים בעולם נטיה כלפי החיים החומריים, מתנפלים על החדוש הזה ובקנאתם לחומריות הם מבקשים לבטל לגמרי את הרוחניות, שלדעתם היא סותרת את החומריות החביבה עליהם. והם מעבירים קו בין החומריות ובין הרוחניות; והעולמות, שהם באמת אחד, נפלגים אצלם לשנים, הסותרים זה את זה. ועם ישראל גוי אחד בארץ, שהשניות שנואה לו על פי שרש נשמתו, מרגיש כי ההפרדה בין החומריות ובין הרוחניות מסבה לו צער גדול ועמוק, והוא מבקש לו דרך לשוב אל האחדות. אין עם ישראל יכול לסבול את השניות, שהיא עבודה זרה... ובאמת בספירה של האמונה הגדולה והרחבה אין הרוחניות סותרת את החומריות, והחומריות את הרוחניות, אלא שתיהן מתחברות יחד להגדיל ולהפרות את נשמת אומתנו העורגת אל האחדות". 

[כב] יחזקאל לז, כב.

עבור לתוכן העמוד