תפלות אבות תקנום – פרשת וירא

אַבְרָהָם
תִּקֵּן תְּפִלַּת שַחֲרִית

עוד לפני הופעת התורה
בישראל על ידי משה רבנו, נטעו בנו האבות הקדושים בראשית דרכם, את המידות המתוקנות
והישרות. המעלה העליונה של מידות אלו היא הדבקות האלוקית. מתוך הדבקות בו יתברך
ובמידותיו הטובות – “מה הוא רחום וחנון אף אתה רחום וחנון”[א], נובעת אהבתם
לבריות וכל מעלותיהם בעניינים שבין אדם לחברו. על כן אומרים חכמינו, שאפילו
הנלווים אל האבות שספגו את דבקותם בה’ יתברך, ואת שיחם ושיגם עימו, גדולים הם מבני
דור דעה שקיבלו תורה מסיני- “יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים”[ב]. מלבד המידות
הטובות שנטועות בעצם נפשותינו, הנחלה לה זכינו מאבותינו הקדושים כוללת גם את
התפילות, שהינם סוד השיח של האבות והבעת הדבקות האלוקית שבנשמתם-נשמתנו. בפרשתנו
מתקן אברהם אבינו את תפילת שחרית, שנאמר: “וישכם אברהם
בבוקר אל המקום אשר עמד שם”[ג].
בדברינו נפליג לעסוק בעבודת התפילה ובעמידה לפניו יתברך, מתוך בקשה להידבק בו על
פי ערכנו ומידתנו.

גַּרְעִין
הַזְּמָן וּפִרְיוֹ

ברצוננו לעסוק בשאלה
גדולה ומשמעותית בעניין התפילה: איך מתפללים? שאלה זו היא שאלה חשובה המעסיקה
רבים, שהרי התפילה תופסת מקום מרכזי בחייו של כל עובד ה’. הדבר נכון בפרט באורח
חייו של אדם שאין תורתו אומנותו, שאצלו מהווה עבודת התפילה אחוז גבוה מעבודתו,
והוא מקדיש לה זמן רב בכל יום. עבודת התפילה תופסת מקום מרכזי גם אצל אלו המקדישים
את רוב זמנם ללימוד תורה. התפילה היא אשר מדבקת את כל לימוד התורה לנותן התורה,
כפי שאומר המהר”ל על שאלת הגמרא “על מה אבדה הארץ, על שלא ברכו בתורה
תחילה”[ד].
הדיבוק בנותן התורה יש בכוחו לתקן את כל הנפילות שעלולות להיווצר מחוסר הדבקות
האלוקית, המותירה למדנות שנמשכת לחכמת התורה, מתוך שכחת אלוקיותה. לכן דווקא
בתפילה נעוצה עיקר עבודת ה’ של כל יהודי. וכמעשה האבות, גם אצל הבנים, השיחה יפה
מן התורה[ה].

התפילה היא המקור
שמחייה את כל לימוד התורה במשך היום, ואף את כל שאר העיסוקים והערוצים. בתפילה
משתקפת ומתגלה עיקר הדבקות האלוקית, בשעה שאנו עומדים לפני השם יתברך ומדברים עמו
פנים אל פנים בלשון נוכח- “ברוך אתה ה’”. מילת ‘אתה’ היא המילה
המשמעותית ביותר בתפילה, באמצעותה אנו פונים ומדברים עם המלך בעצמו. משום כך אף
אסור לעבור לפני המתפלל מפני השכינה שלפניו[ו].

בלשונו של ריה”ל
התפילה היא “גרעין הזמן ופריו”[ז]. כלומר, התפילה היא
כגרעין המרכז בתוכו את כל יכולת הצמיחה של הפרי. כל מה שמתרחש לאחר התפילה- לימוד
תורה, עבודות שבקדושה, וכל עבודות שבחולין, צומחים ומתפתחים מתוך התפילה. עוד יותר
מכך, התורה אינה רק גרעין הזמן, אלא היא גם פריו. זמן התפילה הוא השורש האלוקי, לאדם
החי חיים אלוקיים. כך אנו מוצאים את החסידים הראשונים, שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה
ושעה אחת אחריה[ח].
כמעט כל היום הם עמדו בתפילה, ותורתם משתמרת ומתברכת[ט]. החיות האלוקית
הייתה אצלם כל כך מפוארת, שהיא נתנה חיות וטעם גם לכל החיים החיצוניים. אולם עיקר
נתינת החיות של התפילה, שבה וחוזרת אל החיים הפנימיים. כל העיסוק היום יומי, בין
בקודש בין בחול, ואפילו בתורה, הולך חזרה אל הדבקות האלוקית. לכן התפילה היא הפרי
המתוק, היקר והמזין, שנולד מכל עניני היום.

התפילה היא השורש
והתכלית של הכל. אולם, לא קל לדעת כיצד לעמוד לפני ה’? כיצד להתפתח בעבודה זו, ולא
להיכנע לקשיים שבה, ומה לעשות עם המחשבות הזרות שאינן מרפות? בירושלמי הפליגו כמה
מגדולי האמוראים בדבר הקושי לכוון בתפילה, ואף שדבריהם צריכים ביאור לפי מעלתם,
ראשונים כמלאכים, אך פשט הכתוב בא ללמדנו את הקושי גם לפי ערכנו[י].

חוסר הידע לגבי אופן
ההתמודדות עם קשיי התפילה, עלול להערים קושי ותסכול רב, בייחוד לאור ההשקעה העצומה
שדורשת עבודת התפילה בכל יום. אם כן, העיסוק בשאלה כיצד מתפללים הוא נצרך והכרחי.

עֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב

זמן התפילה הוא זמן
שמתגלים בו קשיים רבים, שאיננו טורחים לעסוק בהם. כך אומרת הגמרא, שהתפילה עוסקת בדברים
העומדים ברומו של עולם, ובכל זאת בני אדם מזלזלים בה[יא]. מדוע? מפני שנדמה
לנו שהתפילה יכולה להיעשות ממילא, בלי שנהפוך אותה לעבודה. הרמח”ל בהקדמה ל’מסילת
ישרים’ אומר שכל ענייני עבודת ה’ יש בהם הטעיה מובנית, שהם נדמים כאילו הם יכולים
להיעשות ממילא. לדבריו, הטעייה זו הינה חלק מהעצה האלוקית העליונה ביחס לחובתו של
האדם בעולמו: “ראה כי אין דברי החסידות ועניני היראה והאהבה וטהרת הלב דברים
מוטבעים באדם עד שלא יצטרכו אמצעים לקנותם,
אלא ימצאו אותם בני האדם בעצמם כמו שימצאו כל תנועותיהם הטבעיות כשינה והקיצה, הרעב והשבע, וכל שאר התנועות החקוקות בטבענו. [אל
תאמר שעבודת ה’ טבעית כרעב ושובע] אלא ודאי שצריכים הם לאמצעים ולתחבולות לקנות אותם, ולא יבצרו גם כן מפסידים להם שירחיקום
מן האדם, ולא יחסרו דרכים
להרחיק מפסידיהם”[יב]. אם כן, לדברי
הרמח”ל עבודת ה’ דורשת מאמץ מכוון ויגיעה.

הרמח”ל מוסיף
וטוען כי בניגוד למקובל, כוח הרצון אינו הכלי היחיד, ואף לא הכלי המרכזי, בהתפתחות
של עבודת ה’. ישנה נטייה לאדם לראות בחוסר הרצון את חזות הכל. לכאורה, אם יגבר
הרצון-אם אך אתאמץ- הרי בכך יפתרו הבעיות כולן. באופן זה, אדם שאינו מצליח לכוון
בתפילתו כראוי, תולה זאת בחוסר רצון. הוא חושב כי ככל הנראה אין לו די רצון, או
כפי שמנסח זאת המשפט הידוע- “אין ‘לא יכול’ יש רק ‘לא רוצה’”. לכן הוא
מתאמץ, וחושב שבכך יפתור את כל בעיותיו. אך במסילת ישרים נאמר בדיוק ההפך- הבעיה
אינה ברצון, אלא ביכולת. חסידות המתבססת על צומות, גלגולי שלג ואימוץ הרצון, היא
חסידות המכבידה על האדם, מצמקת את אישיותו ודורשת ממנו עוד ועוד כוח רצון, אך אין
היא מקרבת אותו אל היעד של החסידים האמיתיים, כדברי הרמח”ל: “עד שידמו רוב בני האדם
שהחסידות תלוי באמירת מזמורים הרבה ווידויים ארוכים מאד צומות קשים, וטבילות קרח ושלג, כולם דברים אשר אין השכל נח בהם ואין הדעת
שוקטה”.

כוח הרצון הוא הצד
הבהמי שבאדם, “רוב תבואות בכוח שור”, כלומר, שבאמצעות הפעלת עוצמה רבה, האדם
מנסה להכריע את הכף, אך בדרך זו הוא נותן לקב”ה בעבודתו את החלק הנמוך שבו, היינו
– את הכוחניות שלו, ולאמיתו של דבר, אין זו הדרך הנכונה. עבודת ה’ אינה תלויה
במאמצים של הרצון בלבד. לפי דברי הרמח”ל, החסידות האמיתית אינה עבדות אלא חרות.
לכן עובד ה’ אינו צריך להיות עבד, אלא מנכ”ל, המנהל את חייו בנחת, ופותר את
בעיותיו בכוח שכלו. הקב”ה לא מבקש מן האדם להיות עבד שוטה, המשתמש בכוחו
לפתור בעיותיו, אלא להיות אדם מיושב בדעתו הבוחן, לומד, ומנתח את עבודתו, ומתוך כך
מצליח לעשות את הדברים באופן נחמד, נעים ורצוי יותר. זה יתרון האדם על הבהמה, כמו יתרון
החסיד האמיתי על החסיד הפשוט. גם לעניין השכר, שכרו של מנכ”ל שכל אורח חייו
קל מבחינה גופנית, בפאר ובהדר, רב משכרו של הפועל הפשוט העובד עבודה קשה, המצריכה
ממנו מאמץ רב.

הדבר נכון גם לגבי
עבודת התפילה. אדם יכול לבחור להיות כעבד- לאמץ מאוד את כוח הרצון ולהרוויח מעט,
או לעבוד כמנכ”ל מתוך שיקול דעת, ולהרוויח הרבה. כשאדם בא לתפילה הוא יכול לבוא
עם כוח רצון, אך הוא בא כעבד, וממילא מרוויח מעט מאוד. הרי גם כאשר אדם מגיע
לתפילה עם כוח רצון גדול, גם אז הלב אטום כאבן, והוא אינו מצליח לנסוק לשמי שמיים.
אדם יכול להתאמץ ולהגביר את רצונו, אך ליבו לא ייפתח. הדבר דומה לאותו אחד שדופק
את הראש בקיר פעם אחר פעם, ולא מחפש את פתח הכניסה פנימה.

כוח הרצון הוא כשרון
מיוחד שניחנו בו אנשים מסוימים אך הוא אינו מתאים לכל אחד. קניית כוח הרצון עצמה
מצריכה כוח רצון. אין זה עניין פשוט. ויותר מזה, גם התוצאות שמביא כוח הרצון הן על
פי רוב, לא התוצאות המעולות ביותר. רק מתי-מעט נולדו עם גאונות מיוחדת וכישרונות
מבורכים של כוח רצון אדיר המותאם עם שכלם וחלקי האישיות העליונים, אך לאנשים מן
השורה, אין די כוח רצון. פעמים רבות אנשים שהתברכו בכוח רצון רב משועבדים לכמות,
מפני יכולתם להתאמץ ולהתמיד ללא לאות. לעומת זאת, אנשים שאין בהם די רצון ופועלים
מתוך ניתוח שכלי, ממקדים את עשייתם באיכות עבודתם. כך אנו מוצאים שדווקא העצלנים
לא פעם הם ממציאי ההמצאות הגדולות, מפני שאין להם כוח לבזבז זמן רב על עבודה
סיזיפית, אלא הם מוכרחים להיות איכותיים ולהמציא משהו שיעבוד טוב עבורם.

מתוך כל זאת עולה, כי
אל לנו להשתעבד לדרגה נמוכה המשאירה אותנו מבחוץ בריחוק מה’ יתברך ועם שכר נמוך,
אלא עלינו לדון בכובד ראש במניעות של התפילה ובדרכים להיכנס פנימה, על מנת לעלות
מעלה-מעלה. בוודאי שכשם שפרצופיהם שונים זה מזה, כך גם הפתרונות שונים זה מזה, לפי
ההתמודדויות השונות של כל אחד ואחד, ובכל זאת, הבעיות הן משותפות לכולם. כיצד נוכל
לעמוד בתפילה?

עַל
זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד

את המילים “בוא אל
התבה”, דורש הבעל שם טוב ב”עמוד התפילה”, על התפילה והתורה.
“בוא אל התיבה”, כלומר, כשאדם מתפלל עליו לבוא אל תוך תיבות- מילות
התפילה. נאמר- “עַל זֹאת יִתְפַּלֵּל כָּל חָסִיד אֵלֶיךָ לְעֵת מְצֹא רַק
לְשֵׁטֶף מַיִם רַבִּים אֵלָיו לֹא יַגִּיעוּ”[יג], כלומר המניע
העיקרי של התפילה היא “שטף מים רבים”, וכשם שנח בא אל התפילה מפני מי
המבול, כך עלינו לבוא אל התפילה מפני “שטף מים רבים”, מפני המחשבות
הטורדות את שכלינו, מפני הרצונות והמאוויים שאינם מרפים, ומפני חוסר המיקוד בעת
התפילה.

הקושי היותר פשוט ויסודי
בתפילה הוא הקושי לכוון במילותיה. אמנם גם בעת לימוד תורה פעמים רבות שהמחשבה
משוטטת, ובכל זאת יש הבדל: גם אם המחשבה אובדת, יותר קל לתפוס אותה בזמן לימוד
תורה מאשר בזמן התפילה. רמת האחיזה במחשבה בזמן התפילה היא נמוכה ביותר, כפי
שהתבאר בדברי הירושלמי לעיל. כיצד נוכל להתמודד עם המים הזידונים המונעים מאיתנו
את בהירות המחשבה?

רבותינו מלמדים כי שעת
התפילה היא שעת מלחמה וקרב: “שעת צלותא- שעת קרבא”[יד]. כאשר אדם הולך
לתפילה הוא הולך לקרב. קרב התפילה הוא קרב כנגד היצר הרע, שנלחם נגד התפילות שלנו
בכל עוז ותוקף, ואינו רוצה להפסיד אף מערכה. אויב זה מעוניין להמית את התפילה שלנו
כעת, על מנת שבעתיד היא תיפסק לחלוטין. לכן כשאנו באים לעמוד בתפילה ראשית לכל
עלינו לדעת בפני מה אנו עומדים… זהו קרב על כל הקופה. רק אם נהיה מצוידים בעמדה
זו נוכל לנצח. אם לא נבין את גודל המשימה, לא יהיה לנו כל סיכוי לנצח, ואם נזלזל
באויב, הוא יכה אותנו שוק על ירך. רק כשנבין שזהו קרב על החיים ועל המוות- על תפילה
חיה או מתה, נוכל לו.

הקרב על התפילה אינו
בהכרח קרב שיש להפעיל בו כוח, אלא אסטרטגיה ומחשבה. ובכל זאת אי אפשר להילחם בלי
כוח. אלא, ככל שהכוח הנצרך למלחמה הוא שולי, והמחשבה והניתוח עיקריים, כך המלחמה
מוצלחת יותר.

קרב התפילה צריך להתנהל
בכמה מישורים שיש לשים אליהם לב. ראשית לכל, כפי שאמרנו לעיל, העוצמה המופעלת בעת
הקרב צריכה להיות עצומה. בנוסף, צריך להתכונן לכך שאורך הנשימה לקרב הזה הוא ארוך
מאוד, כאורך החיים כולם. זהו קרב שאין לו הפסק, מפני שניצחון מוחלט אינו מושג
לעולם. מכאן אנו לומדים שאם נוצחנו במערכה אחת, או אפילו באלפי מערכות, אין זה אומר
דבר לגבי המערכה הבאה. זוהי מלחמה ארוכה, המתחילה מחדש בכל פעם, ומאפשרת בכל רגע
את הניצחון, על אף הכישלונות הרבים. מאידך גיסא, גם אם ישנו ניצחון, הוא אינו
תמידי, ובכל פעם צריך לצאת לקרב מחדש. אמנם נכון שיותר קל לנצח לאחר כמה ניצחונות,
וקשה יותר להאמין בניצחון כאשר ישנם רק כישלונות, אולם פעמים דווקא הכישלונות
הרבים מכריחים להילחם בכל העוצמה, מפני המחשבה שאם לא ננצח עכשיו לא תהיה לנו
תקומה.

בסידור “עולת
ראי”ה” מסביר מרן הרב קוק זצ”ל שלאחר תפילות רבות ללא כוונה מגיעה
תפילה אחת עם כוונה, וגואלת את כל התפילות המיותמות[טו]. הדבר ייתכן מפני שכל
התפילות שנאמרו ללא כוונה קשורות לתפילה שבכוונה, כפי שהסברנו, מפני שזוהי מלחמה
אחת בכמה מערכות.

מְסִירוּת נֶפֶשׁ

איך ניגשים למערכה
ארוכת טווח שכזאת המתפרשת על פני החיים כולם? ראשית לכל יש לזכור שהפעלת הכוח
צריכה להיעשות מתוך בקרת השכל- כיצד להפעיל את הכוח, ובאיזו עוצמה. הסוד הגדול
במלחמה כנגד אויב בעל כוח רב, הוא להתנהג כאילו אנו יותר חזקים ממנו, ולהפעיל ברגע
הראשון את כל העוצמה. הפעלת כל הכוח בראשית המערכה היא עצמה הכרעה שנעשית באמצעות
השכל. כך גם בתפילה, עלינו להפעיל את כל הכוח- לבוא עם מסירות נפש, ועם ההכרה שאנו
מוכנים למסור את נפשנו.

מהי מסירות נפש? הנפש נמשלה
למים. המים הם אשר מצמיחים תאוות ותענוגים של העולם הזה, והם ה”שטף מים רבים”
של המבול. על מנת לבוא אל התיבה ולהינצל מהמים הזדונים הללו, עלינו למסור את
נפשנו, קרי- למסור את כל החיות שמניעה אותנו בחיזו דהאי עלמא- מחשבות, תוכניות, ציפיות
ותאוות.

כאשר אדם מתחיל להתפלל,
לפתע מתפרצת הנפש, ועולים וצומחים בקרבו כל כיסופיו לתענוגי העולם הזה ולענייניו.
במצב כזה, כאשר כבר יש להם מקום בנפשו, והם השיגו יתרון, קשה מאוד לכוון בתפילה
ולהתחיל בקרב כנגדם. לכן עלינו למסור את הנפש עוד לפני התפילה, ממש כפשוטו. לגשת
לשעת הקרב בנכונות למות במלחמה הזו, במחשבה שאחרי התפילה נמות. בהלכות מלכים אומר
הרמב”ם שלפני הקרב צריך האדם לשכוח מכל עסקיו, משפחתו, בניו ואשתו, ולהיות
מוכן למות למען שמו יתברך[טז].
ממש כך, כפשוטו, עלינו לגשת לקרב התפילה. כאילו זו התפילה האחרונה שלנו בחיינו,
ולאחריה- יקח ה’ את נפשנו. כמובן לא מתוך רצון למות חלילה, אלא אדרבה מתוך רצון
לחיות בתפילה זו, ומכאן ולהבא.

אם אדם ניגש להתפלל כאילו
זו ההזדמנות האחרונה, ואין לו עלי אדמות שום דבר מעבר לתפילה הזו, כל התפילה
מראשיתה ועד סופה תהיה מלאה בחיות ובכוונה. החיות הזו אף תתפשט לשעות שלאחר
התפילה, כאשר נטעם כמה טוב לחיות כך כל הזמן. “ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם – חיים”.

מסירות הנפש היא מסירות
נפש של המוכנות למות- “בכל נפשך- אפילו הוא נוטל את נפשך”[יז]. מוכנות זו אינה
מתקיימת רק בשדה הקרב, אלא אדם צריך לומר יום-יום כי הוא מוכן לתת את נפשו לה’
יתברך. ה”נועם אלימלך” ב’צעטיל קטן’ מציע לקיים מצוות “ונקדשתי
בתוך בני ישראל”, על ידי שאדם יצייר בדמיונו כיצד הוא מוסר נפשו על קידוש ה’,
עד כי הוא מוכן להיכנס לכבשן האש כמו אברהם אבינו באור כשדים.

מלבד מסירות הנפש
המוחלטת הזו, ישנה מסירות נפש מצומצמת יותר שאדם מוסר לה’ את פרק הזמן שבו הוא
עומד להתפלל. אם אדם רוצה להתפלל במסירות נפש, עליו לפנות תחילה לקב”ה ולקבוע
איתו הסכם: “אני מוכן לוותר ויתור גמור ושלם על כל המחשבות שיעלו אצלי בזמן
התפילה הזו- מחשבות חולין, תענוגות עולם הזה, כל חיזו דהאי עלמא, וכל מה שהוא לא
תפילה”. יש למסור את הנפש על כל רבדיה- נפש דטומאה, נפש דחולין ואפילו נפש
דקדושה. יש לוותר אפילו על חידושי תורה, כמו שידוע שהגר”א דחה את כל החידושים
שהגיעו אליו בתפילה. בהסכם הזה ישנו ביטוי למסירות נפש. מסירות של כל מי המבול,
וכניסה אל תוך תיבות התפילה. זו אינה מסירות נפש לכל החיים אלא לזמן מוגבל של
התפילה, על מנת ששעה זו תהיה מוקדשת לה’ יתברך לבדו. למסירות הזו ישנו תוקף ומשמעות
גדולה, מפני שהאדם מכריז בפני עצמו שכל המחשבות הזרות שהיו לו, בין בקודש בין בחול,
הן בגדר אנוס כמעט. ואילו הוא, משתדל לעשות מה שביכולתו ומוכן למסור את נפשו.

מסירות הנפש היא תנועת
נפש עמוקה שבעמוקות, הנוגעת במעמקי האישיות. על הפסוק “בכל דרכיך דעהו” אומר
מרן הרב קוק, שהבי”ת זה בי”ת של ‘בתוך’:

“בכל דרכיך דעהו”,
צריך לבקש את הקב”ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם: כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש
את הקב”ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו,
ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו,
הקב”ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר… וכן
בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית’, על-כן כל מה שעושה
יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית’, כשישתדל בכל שכלו וכחותיו
לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם
יתברך בכל הדרכים. והב’ הוא ב’ ה”בתוך”, שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את
הקב”ה[יח].

לפי הדברים הללו, צריך
האדם להיות נתון לחלוטין בעשייה של ההווה, שכאשר הוא מקיים מצווה אחת הוא מוותר על
כל שאר תרי”ב האחרות. כך גם בשעת התפילה, שעת קרבא, שיש להכות את הבריון מיד
בהתחלה, ולהיכנס פנימה- לתוך התיבה.

נֶהֱנֶה
וְשָמֵח

המונחים ‘מלחמה’ ו’קרב’
עלולים להטעות אותנו מאוד, ולגרום לנו להיאבק בגיזרה מוטעית. כאן עלינו להוסיף את
העיקר הגדול על כיוונו של אותו קרב. הנטייה הפשוטה במסירות לתפילה, היא לעזוב את
המציאות שלנו ו”להיות שם”, במקום הדבקות השלמה שבה הנפש נמסה מגעגועים
לה’ יתברך. אין ספק שאכן כולנו כוספים “להיות שם”. אך דווקא הניסיון
להוציא את הרצון הזה לפועל, הוא זה שעוצר בעדנו, ומציף אותנו במחשבות זרות. לעבור
למקום אחר זוהי משימה שלמעלה מכוחו של האדם, אלא אם כן מתגלה בשעות מיוחדות ונדירות,
שהנפש כבר הייתה כמעט שם.

כשהאדם עסוק ושקוע
בענייני העולם הזה, הוא לא ראוי להיכנס מיד לטרקלינו של מלך, אפילו יהיו אלה דברי
תורה כל עוד אינם ספוגים בדבקות אלוקית. הרעיון להעפיל לדרגה שאינה שייכת לנו, זו
עצת היצר היודע שזהו רעיון מפתה, אך בלתי אפשרי. כאשר האדם משקיע את מאמציו במה
שמעבר ליכולתו, הוא עוזב את ה”כאן”, אך ל”שם” הוא אינו מסוגל
להגיע. לכן הוא נופל בין הכיסאות, ומותיר את נפשו ריקנית. כאשר הבור ריק, ואין בו
מים של דבקות אלוקית, מיד הוא מתמלא נחשים ועקרבים של מחשבות זרות. אם כן באופן
פרדוקסאלי דווקא השאיפות לקרבת ה’ מולידות את הריחוק התמידי שאנו מצויים בו.

התבונה האסטרטגית מורה
לנו ללכת הפוך. לא ללכת לשם, אלא להאמין שה’ יתברך שומע את תפילותינו כפי שאנחנו
כאן. כל ה”שם” שזכו לו צדיקים וחסידים נולד רק מענוותנותם להתפלל
“כאן”. וכך כתב אחד מיוחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, רבי מענדיל
מפרימשלאן[יט]:
“תשובה כוללת בעסק העבודה, אשר רבים צועקים על המחשבות הזרות, והתהוות הסיבה
היא הגדלות שבהם, שאינם שמחים בעבודתם, ולא די להם כי אם גדולות ונפלאות. כי צריך
להיות שמח בחלקו גם בעסק התורה והמצוות אם מעט ואם הרבה. וייהנה ממנו. מה שאין כן
אם אינו נהנה ושמח. והמחשבות זרות הוא מפני שאינו שמח בעבודתו ורוצה בגדולות
ממנו… ואם יאמר הי תורה? והי מצווה? זה אינו. כי פושעי ישראל מלאים מצוות
כרימון”.

כלומר, כאשר יהודי עומד
להתפלל, אפילו אם הוא נדמה בעיניו כפושע ישראל אל לו להביט על כך כלל, מפני שגם אם
יש בכך משהו, הלא הוא מלא מצוות כרימון, וה’ יתברך שוכן לפניו ושומע ומשתוקק
לתפילתו. ועל כך עיקר המלחמה. להאמין שה’ יתברך רוצה בו ובתפילתו באשר הוא שם.
מתוך כך אין לו ללכת לשום מקום אחר אלא לעמוד לפני ה’ במקומו ובמדרגתו כפי שהיא.
לא עוד אלא שייהנה וישמח ביותר על הדבקות האלוקית והשראת השכינה, וראית פני המלך
במצבו, כפי שהוא.

מכאן גם נובעות שתי
תובנות לגבי היחס לעבודת התפילה. האחת- שאם רואה האדם עד עתה, שמחשבות זרות הציפו
את מחשבתו בתפילה, כל זה אינו פוגע במאומה בדבקותו כעת. זאת מפני שהוא אינו צריך
ללכת לאיזה “שם” שאין בו מחשבות זרות, כדי להיות דבק בקב”ה ולעובדו
בלבב שלם. כי לא לבב של אחר מבקש לו ה’ יתברך כי אם את לבבו שלו, לב בשר ודם.
השנייה- והיא עיקר גדול מאד בעבודה, שהניסיון לכוון בדרגה שלמעלה ממידתו זוהי עצת
היצר. על כן דווקא האמירה הפשוטה של מילות התפילה כילד קטן, בלא מאמץ להתעלות
ולהתרומם, אלא כמדבר לפניו יתברך כאן, ממקומו וממדרגתו, עם כל הבלבולים הקשיים
והסחות הדעת, היא התפילה האמיתית. תפילה אמיתית מעין זו היא שמביאה לכל הדרגות
העליונות שאליהם אנו כוספים, והיא שמדבקת אותנו עד למעלתם של האבות הקדושים
ושיחתם, כפי ערכנו.

[א] מסכת
סופרים ג, יג.

[ב] בראשית
רבה, ס.

[ג] בראשית
יט, כז, ברכות כו.

[ד] ירמיהו
ט, יא, נדרים פא. מהר”ל, הקדמה לתפארת ישראל.

[ה] ביחס
שבין תורה לתפילה, ישנו גם צד הפוך- שתורה למעלה מתפילה, כפי שמצינו שמי שתורתו
אומנותו פטור מן התפילה. אך דרכם של רבותינו להראות בכל אחד מן הצדדים את מעלתו
המיוחדת, ובמאמר זה אנו עוסקים בפן המבליט את מעלתה של התפילה.

[ו] ברכות
כז.

[ז] כוזרי,
מאמר שלישי, ה.

[ח] ברכות ה,
א.

[ט] ברכות
לב:, ירושלמי ברכות פרק ה, הלכה א.

[י] ירושלמי
ברכות, יז:, פרק ב סוף הלכה ד: “א”ר חייא רובא אנא מן יומי לא כוונית אלא חד
זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדמי ארקבסה אי ריש גלותא. שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא.
רבי בון בר חייא אמר אנא מנית דימוסיא. א”ר מתניה אנא מחזק טיבו לראשי דכד
הוה מטי מודים הוא כרע מגרמיה”. (תרגום: אמר ר’ חייא אני מימי לא כיוונתי
(בתפילה), אלא פעם אחת רציתי לכוון, והרהרתי בליבי ואמרתי מי נכנס לפני המלך קודם?
‘ארקבסה’ או ריש גלותא. שמואל אמר אני סופר אפרוחים, רבי בון בר חייא אמר אני סופר
אריחים. אמר ר’ מתניה אני מחזיק טובה לראשי שכשהוא מגיע ל’מודים’ הוא כורע מעצמו).

[יא] ברכות ו:

[יב] מסילת
ישרים, הקדמה.

[יג] תהלים
לב, ו.

[יד] זהר
ח”א רמ, ב.

[טו] עולת
ראי”ה, הקדמה-ענייני תפילה, התפילה המתמדת של הנשמה, ג.

[טז] הלכות
מלכים ז, טו.

[יז] דברים ו,
ה, ברכות ט, ה.

[יח] מוסר
אביך ב, ב.

[יט] מובא
בספר נוצר חסד [קאמארנא] על מסכת אבות (ו, א), “משמח את המקום”, אות ה’.