• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

מה נורא המקום הזה - פרשת ויצא

יעקב אבינו מתעורר ירא מחלום הסולם, ומכנה את מקום המקדש "הנורא".
מה פשר כינוי זה?
מהי ה"נוראות" הבאה לידי ביטוי בדמותו של יעקב, בחיר האבות,
ומדוע זוהי המדרגה העליונה ביותר של יראת ה'?


הַגָּדול הַגִּבּור וְהַנּורָא

כידוע, מקבילים חז"ל את האבות הקדושים, אברהם יצחק ויעקב, לשלושת המידות הראשונות- חסד, גבורה ותפארת. אברהם הוא מידת החסד והאהבה, המכונה בכתוב "אברהם אוהבי"[א]; יצחק הוא מידת הגבורה, הדין והיראה, המכונה בפסוק "פחד יצחק"[ב], ויעקב הוא מידת התפארת, האמת והרחמים, כמו שנאמר "תתן אמת ליעקב"[ג].

יחד עם זאת, ישנם כמה יוצאים מן הכלל לעניין חלוקה זו. אחד המפורסמים השגורים על לשוננו מופיע בברכת אבות. שם אנו אומרים: "אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב"[ד], ומיד אחרי כן משתמשים בתיאור הקב"ה כפי שתיארו משה רבנו, "האל הגדול הגיבור והנורא"[ה]. אנשי כנסת הגדולה שהטביעו את הלשון הזו בסדר התפילה, קישרו בכך את תארי האל- "הגדול הגיבור והנורא", לאבותינו- אברהם, יצחק ויעקב. אברהם אבינו הוא זה שהכיר את הקב"ה בתור גדול ובעל מידת החסד, יצחק הכיר את הקב"ה כגיבור, בעל מידת הדין, ויעקב הכיר את הקב"ה בתור "נורא", בעל מידת האמת.

שבעת הספירות התחתונות, מופיעות בפסוק מפורש: "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת וכו'"[ו]. לפי פסוק זה, אכן ישנה שייכות בין "הגדול והגיבור" ל"גדולה" ול"גבורה". הגדולה – זה מידת החסד של אברהם, והגבורה זוהי מידתו של יצחק. אך לגבי יעקב, יש לתמוה, שהרי מידתו של יעקב היא "תפארת", ולכאורה מידה זו אינה מתאימה לתיאורו של הקב"ה כ"נורא". התיאור "נורא" נראה שייך יותר למידת היראה של יצחק אבינו, ולא למידתו של יעקב. כיצד, אם כן, יש ליישב תמיהה זו? בעל הטורים מתרץ, שאכן כתוב "נורא" אצל יעקב[ז]: "והנורא- זה יעקב, שאמר מה נורא המקום הזה"[ח]. ויש לבאר: מהי אותה נוראות המיוחסת ליעקב, ומהי, לעומת זאת, מידת הגבורה המיוחסת ליצחק?

 

יַעֲקֹב אָבִינוּ לֹא מֵת

יעקב אבינו, הוא הבחיר שבאבות[ט]. אמנם יש צד שאברהם הוא העליון ביותר מבין האבות, ויש צד שיצחק הוא העליון ביותר, אך באופן הפשוט ביותר, מעלתו של יעקב אבינו עליונה ונשגבה מבין שלושת האבות. במידת התפארת, ממזג יעקב את מידותיהם של אברהם ויצחק. ועוד גדולה מעלתו מפני ש"יעקב אבינו לא מת". אברהם מת ויצחק מת, אבל יעקב לא מת: "מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים"[י]. עם ישראל נקראים על שם יעקב אבינו, מפני ש"מיטתו שלימה", ואין פסולת בזרעו. יעקב אבינו הוא ה"דנ"א של האומה הישראלית", כי בעוד שאברהם ויצחק הינם שורש האומה, אך מתולדותיהם יוצאים גם אומות אחרות- ישמעאל ועשו, הרי שליעקב אבינו אין תולדות מלבד האומה הישראלית. ליעקב יש את השלמות של האומה הישראלית כולה, וממנו והלאה – כולם הם חלק מהאומה הישראלית. יעקב אבינו הוא הדמות היחידה בהיסטוריה אשר כוללת את האומה הישראלית כולה בשלמותה, ולכן היא נקראת על שמו.

רבותינו אומרים שדמות דיוקנו של יעקב אבינו חקוקה תחת כיסא הכבוד. זהו המראה שאותו ראו המלאכים העולים בסולמו של יעקב[יא]. כיסא הכבוד הוא הביטוי להתגלות ה' בעולם. הכיסא הוא המושב לקיום בתוך המציאות והכבוד הוא ההתגלות האלוקית שעל גביו. יעקב אבינו, ובכללו האומה הישראלית כולה, הם ההתגלות האלוקית שבעולם. לכן יעקב כולל גם את אברהם וגם את יצחק, מפני שבעצם הוא למעלה מהם[יב].

 

מַה נּוֹרָא הַמָּקוֹם הַזֶּה

מהי מידת "הנורא" המתגלה בדמותו של יעקב אבינו? נתבונן בדברי מרן הרב קוק זצ"ל על מידת היראה:

מקור יראת ד' הוא מצטייר בעומק הנשמה, מפני ההרכבה הנפלאה של שני ההפכים אשר בהשגחה האלוקית: העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקות, וודאות הידיעה במציאות השלמה. והתמזגות נפלאה של שני ערכים אדיריים הפכיים מאיימת היא מאד. "והנורא- זה יעקב שאמר 'מה נורא המקום הזה'", והוא איש תם יושב אהלים, אהל אברהם ואהל יצחק המתמזג בתפארת ישראל[יג].

מרן הרב קוק זצ"ל מסביר את מידת היראה בדרך אחרת מהדרך המקובלת בעניין זה. על פי רוב, מידת היראה שייכת לצד שמאל, לעומת האהבה שבימין[יד], והיא מיוחסת ליצחק אבינו. אולם לפי דברי הרב קוק, מקור היראה אינו שייך לצד אחד, ימין או שמאל, אלא דווקא ליכולת להכיל שני הפכים יחד. הכלת הפכים יחד, זוהי מידתו של יעקב אבינו, שהוא "עמודא דאמצעיתא", הכולל את אברהם "סיטרא דימינא", ואת יצחק "סיטרא דשמאלא", [עמוד אמצעי הכולל את צד הימין ואת צד השמאל].

לפי דברי מרן הרב קוק, היראה האלוקית נמצאת באמצע ומכילה שני הפכים, בהיותה כוללת שתי תנועות מנוגדות באישיות. מחד גיסא, היראה כוללת את "העדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקות", שאין אנו יכולים לדעת את ה' באופן מוחלט. כל דבר בעולם, אפילו הנבראים הכי עליונים בעולמות הכי נשגבים, נוגעים בהיעדר היכולת להכיל את האלוקות[טו]. מאידך גיסא, היראה כוללת את "ודאות הידיעה במציאות השלימה", כלומר, שישנה ידיעה ודאית ושלמה, למעלה מכל גילוי, של המהות האלוקית[טז]. היעדר הידיעה המוחלטת במהות האלוקית הינה נגיעה במוחלט, ולכן היא בעלת משקל לאין קץ. ודאות הידיעה במציאות השלימה אף היא, ערך בלתי נתפס, אדיר ואינו מוכל בדעת הנבראים. מצב זה, אשר שני ערכים אדירים מוכלים יחד, כאשר מצד אחד היעדר ידיעה מוחלטת, אך מצד שני ישנה ידיעה שלימה במהות האלוקית, הוא מצב מאיים ונורא מאוד.

בלכתו לחרן, יעקב אבינו מגיע למקום שבו התכללו אברהם ויצחק במידותיהם, במעשה העקידה. שם נאמר לאברהם "עתה ידעתי כי ירא אלוקים אתה". במקום זה הפך אברהם, בעל מידת האהבה, להיות בעל יראה. לכן דווקא במקום זה אומר יעקב "מה נורא המקום הזה", מפני שהמקום הנורא ביותר הוא המקום שבו מתרחשת נשיאת ההפכים הנשגבה של היחס שבין הבורא לבריאה. כאשר מצד אחד ישנו פער בלתי ניתן לגישור בין הבריאה לבורא, ומצד שני יש קשר בלתי ניתן לניתוק בין כל היצור ליוצרו. שני קשרים מנוגדים אלה באים לידי ביטוי יחד במקום הנורא של השראת השכינה במקדש, לכן: "והנורא - זה יעקב שאמר מה נורא המקום הזה".

 

יִרְאַת עֹנֶש, יִרְאַת חֵטְא וְיִרְאַת הרוֹמֵמוּת

נתבונן בטיב מעלת היראה של יעקב אבינו. אנו מוצאים סוגים שונים של יראה. יראת העונש היא הדרגה התחתונה ביותר של היראה. כאשר אדם ירא מן העונש, זוהי יראה הנעשית מתוך אינטרס עצמי, שאדם חושש על עצמו בלבד. אמנם יראה זו נצרכת לעבודת ה' בכל אחד, אך אין זו מדרגה העומדת לבדה, ואף אינה ביטוי לצד העליון שבנו, כי אם לשפלותנו האנוכית. למעלה מכך, ישנה מדרגה עליונה יותר של יראת חטא. בדרגה זו, היראה אינה נתפסת במובנה הצר כיראת העונש, אלא כיראה מפני עשיית החטא בעצמו. אדם חושש לפגום ח"ו בעצמו ובעולם הגשמי והרוחני שסביבו בחטא, ועל כן ירא מעשייתו. ביראת החטא ישנה התייחסות אל החפצא של החטא. אדם שאוהב את התורה אינו יכול להעלות בדעתו לפגום בקדושת התורה, לעבור על מצוות לא תעשה או לבטל מצוות עשה. למעלה מיראת החטא, ישנה יראת הרוממות. ביראה זו יש יחס של יראה אל הגברא, אל המְצַוֵוה, הקב"ה, נותן התורה, והאדם ירא לחטוא לנותן התורה, ולעבור על מצוותיו.

יראתו של יצחק היא יראת הרוממות, אך יראת הרוממות שלו דומה יותר ליראת חטא. ודאי שיצחק אבינו לא ירא מהחפצא. יצחק אבינו הוא ירא השמים הגדול ביותר באנושות, אלא כיוון שיצחק אבינו היה שייך רק לצד אחד, סיטרא דשמאלא, הפחד שלו שייך לעובדה שאי אפשר לדעת את ה' ובלתי ניתן לדלג על הפער המוחלט שבין בורא לנברא. כפי שביראת חטא אי אפשר לפגום בתורה ואין צד שני, כך דומיא דיראת חטא, יצחק אבינו ירא את ה' באופן שאין עוד מלבדו.

יראתו של יצחק הינה דרך של מסירות נפש והקרבת העצמי. כיוון שיצחק אבינו שייך לצד אחד, כל דרכו היא הליכה לכיוון אחד. בהליכה כזו, אין אפשרות לטעות ולסטות מן הדרך כי זוהי דרך חד משמעית, וממילא חד ממדית, הנובעת מן המוגבלות האנושית. בעקידה יצחק אבינו מסר עצמו במסירות נפש גמורה של מסירת עצמו ומוות על קידוש ה'. גבורתו של יצחק שייכת להבנה כי "גבהו שמים מארץ כן גבהו דרכיי מדרככם ומחשבותיי ממחשבותיכם"[יז]. "כי האלוקים בשמים ואתה בארץ, על כן יהיו דבריך מעטים"[יח]. יצחק בגבורתו, מוסר את כל כולו למי שהוא למעלה-למעלה באין ערוך מכל מציאות העולם הזה.

דרך היראה של יצחק אבינו אכן דורשת הרבה מסירות מצד ההולך בה, אך זוהי דרישה קלה יחסית לעומת יראת ה' כפי שהיא מתגלה אצל יעקב אבינו. אכן באופן טבעי אפשרי ללכת בדרך אחת ברורה וחד ממדית, כמו הנטייה למסירות נפש ומסירת עצמנו. קשה יותר ללכת בדרך שיש בה צורך להיות מישהו. במובן זה, העקידה הייתה ניסיון גדול יותר לאברהם מאשר ליצחק. מוות על קידוש ה' הוא קל יותר מאשר להישאר בחיים לאחר עקידת הבן. כמובן שליצחק הייתה מעלה גדולה בעקידה, אך ברור מעל כל ספק שהמעלה העיקרית בעקידה שייכת דווקא לאברהם אבינו, שלא מסר את עצמו, אלא היה כל כולו במסירות נפש- "והאלוקים ניסה את אברהם".

יראתו של יצחק היא כביכול יראת שמים פשוטה, 'פרוסטע פרומקייט', אך אין בה גילוי של שורש היראה. שורש היראה מתגלה דווקא במידתו של יעקב אבינו, במידת יראת הרוממות העצמית והעליונה, כפי דברי הרב קוק שהבאנו לעיל: "מקור יראת ה'". נוראותו של יעקב באה לידי ביטוי בהכלת שני צדדים הפוכים: מצד אחד- מסירות מוחלטת אל ה', ומצד שני- חיים מלאים שאין בהם מחיקה של העצמיות. יעקב אבינו, האב המלא "סיבוכיות", כלשונו של הרצי"ה, הוא זה הנע בין שני ההפכים הללו בדמותו. יראת השמים שלו היא יראת שמים אמיתית, שאינה מוחקת דבר מן האישיות הפרטית שלו, אלא מקיימת אותה יחד עם מסירות הנפש המוחלטת לה'[יט].

 

אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים

יעקב אבינו הוא "איש תם יושב אוהלים", הממזג את אוהליהם של אברהם ויצחק, ומיישב במנוחה בין שתי התפישות המנוגדות וההופכיות של שני בתי המדרש בדורו- אוהל אברהם ואוהל יצחק[כ]. באוהל אברהם אנו מוצאים ודאות מוחלטת במציאות השלמות האלוקית. תפיסה זו אינה רק תפיסה פילוסופית שעוסקת בתארים החיוביים של האלוקות, אלא זוהי מערכת חיים שלימה עם ה' יתברך. אברהם מתהלך לפני ה', הכול מאיר לו, והוא מלא אהבה וחסד. לעומת זאת, באוהל יצחק אנו מוצאים וודאות בריחוקו ונבדלותו של הקב"ה מן המציאות. לפי בית מדרשו של יצחק, הקב"ה נפרד מן המציאות, ולמעלה לגמרי מגדר שאפשר לתפוס אותו. לכן מידתו של יצחק היא ביטול גמור אל האלוקות העליונה, כ"עולה תמימה".

תפיסתו של יצחק אבינו שהקב"ה למעלה מגדר, יש בה דמיון, להבדיל אלף אלפי הבדלות, לדברי הפילוסוף אל מלך כוזר: "אין אצל הבורא לא רצון ולא שנאה כי הוא נעלה מכל החפצים ומכל הכוונות... והוא אינו יודע אותך כל שכן שידע כוונתך ומעשיך וכל שכן שישמע תפילתך ויראה תנועותיך, כי הוא מרומם מכל אלה"[כא]. ודאי שיצחק לא תפס את האלוקות כמו התפיסה היוונית המרוממת את האל לגמרי מן המציאות, אך להבדיל, מעין תפיסה זו בקדושה הובלטה מאוד בבית המדרש שלו. מידתו מסיטרא דשמאלא, שהבליטה את רוממותו של האל, הפוכה לגמרי ממידתו של אברהם אבינו, סטרא דימינא, שהבליט ביתר שאת את נוכחות האלוקות בעולמות. אצל אברהם אבינו הודגשה התפיסה הרואה את האלוקות נמצאת ומתגלית במציאות העולם הזה בכל תוקפה, והיא שהולידה אצל אברהם חסד ואהבה אינסופיים למציאות. להבדיל, תפיסה שאין בה כל הפלגה של האלוהות מן המציאות אנו מוצאים בשיא תוקפה בתפיסה האלילית ובעבודה זרה. כמובן שלא הייתה זו תפיסתו של אברהם אבינו את האלוקות, אלא יש בדברים בכדי להבהיר ולהדגיש את הקוטביות העצומה שבין שני בתי המדרש של אברהם ויצחק. בנוסף יש להדגיש ולומר שודאי שהייתה התכללות בין אוהליהם של אברהם ויצחק: "אלה תולדות אברהם, אברהם הוליד את יצחק". יצחק הוא אכן ממשיכו של אברהם, אך אין זה סותר את התהום העצומה הפעורה בין תפיסותיהם המנוגדות.

יעקב אבינו הוא האב המסוגל להיכנס לשני האוהלים המנוגדים של אברהם ויצחק, ולהכיל יחד את הפער התהומי שבין שני בתי המדרש הללו. הכלה זו אינה נעשית רק באופן חיצוני, כאדם החוקר את הדברים באופן שכלי, אלא היא מתרחשת באמת ובעומק אישיותו. יראת הרוממות האמיתית של יעקב אבינו תופסת יחד את שני הפנים באלוקות- מחד גיסא, שהיא נשגבת למעלה מהמציאות, ומאידך גיסא, שהיא נמצאת לגמרי בתוך המציאות. היראה האמיתית של יעקב אבינו תופסת את האלוקות בשלמותה, שהיא מלאה הן את האין סוף, והן את הסוף: "הלא את השמים ואת הארץ אני מלא, נאום ה'"[כב].

מידת האהבה של אברהם אבינו רחוקה ממידת היראה של יצחק ומיראת השמים של יעקב, בעל היראה האמיתית. מלאות האלוקות שבתוך הגבולות מולידה חסד ואהבה כמידתו של אברהם. לעומת זאת, הרוממות של האינסוף דורשת מן האדם גבורה עילאית לעזוב את הגבוליות שלו ולקפוץ מהמציאות הגבולית שלו לעבר האין סוף, כמידתו של יצחק. ובעוד שאהבתו של אברהם מתגלה בגבול ויראתו של יצחק מתגלה בפריצת הגבול אל הבלי גבול, מידת הנוראות של יעקב ויראת השמים האמיתית שלו פורצת אף את הבלתי גבוליות. יראת שמים אמיתית, כיראתו של יעקב, מגלה כי אפילו הבלי גבול הוא צר, וגם ה"אינסוף" הוא הגדרה מצמצמת לגבי הקב"ה, שהרי ודאי הוא כי הקב"ה למעלה אף מאינסוף. על כן נדרשת יראה עליונה יותר, שיש בה גודל ו"נוראות" שלא ניתן להכילם, עד שהאדם עומד על האמת העמוקה, אף למעלה מן הבלתי גבוליות, כמידתו של יעקב אבינו.

האומה הישראלית, היוצאת כולה מיעקב אבינו, הינה גילוי לקשר העליון והנורא עם מה שהוא למעלה מהבלתי גבוליות. אנו אומרים שלוש פעמים ביום "קדוש, קדוש, קדוש", ובתרגום מתרגמים: "קדיש בשמי מרומא עילאה בית שכינתיה, קדיש על ארעא עובד גבורתיה". אנו אומרים שהנבדלות והקדושה של האלוקות אינם שייכים רק לנבדלות מן העולם הגשמי, כפי שפשוט להבין. האלוקות היא מובדלת, פרושה וקדושה אף מן העולם השמימי. עם ישראל הוא עם קדוש "וקדושים בכל יום יהללוך סלה", בהיותם שייכים למקום הפורץ לא רק את הגבוליות אל הבלתי גבול כיצחק אבינו, אלא אף את הבלתי גבוליות, כיעקב אבינו[כג]. היהדות כולה באה מתפיסת החופש המוחלט של האלוקות, שהגבול והבלתי בעל גבול, שניהם לא יכולים להכילה[כד].

יראתו של יצחק שיש בה יראה כלפי הבלתי בעל גבול, מוחקת את כל מה ששייך לגבול, מפני שאין בה מקום לגבול, כמסירות הנפש והקרבת העצמיות בעקידה. לעומת זאת, יראתו של יעקב, שהינה יראה של מי שהוא למעלה משאלת הגבול והבלתי בעל גבול, מאפשרת את קיומם של שני הצדדים הנמצאים תחתיה- הגבול והבלתי בעל גבול כאחד. יראתו של יעקב גדולה יותר, כיוון שיש בה הכלת הפכים שאינה יכולה להיות מוכלת בשכלנו. ומפני שאין כל השגה ביכולת של הכלת ההפכים הזו, יש בה מקום "נורא", לבלתי גבול ולגבוליות בכפיפה אחת. זהו ה"נורא" של יעקב אבינו, הנע בין שני האוהלים הללו ומכילם כאחד.

 

תִּפְאֶרֶת

מתוך דברינו נוכל להבין מדוע הביטוי הכללי לקשר עם ה' נקרא דווקא 'יראת שמים' ואינו נקרא "אהבת שמים". יראת אלוקים אמיתית היא זו שפורצת אפילו את כל הבלתי בעל גבול. פריצה כזו אינה ניתנת להכלה כלל וכלל, אך דווקא מכיוון שכך, חוסר יכולת ההכלה הוא המאפשר מקום לכול. יראת השמים בהיותה מכילה הכול, מכילה אף את האהבה, שהינה סעיף מהיראה. האהבה היא הצד של הקיום והישות בגבולות, כלשונו של האדמו"ר הזקן, "יש מי שאוהב" – שכאשר אדם אוהב מישהו, הוא ישנו. לעומת זאת, היראה היא הביטול הגמור, שכאשר אדם ירא ממישהו הוא מתבטל כנגדו ואיננו. אצל יעקב אבינו מתגלה שכל הישות נובעת מהיכולת להתייחס למה שלמעלה מגבול ולמעלה מהבלי גבול- "מה נורא המקום הזה".

מידת התפארת של יעקב אבינו היא ביטוי לריבוי קשת הגוונים שבין שני הקצוות של כל הצבעים בעולם- השחור והלבן. מידתו של יעקב נעה בקשת הגוונים שבין מידותיהם של אברהם ויצחק- האהבה והיראה, הישות וההעדר, כסולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמיימה. יראת השמים האמיתית המתגלה בדמותו של יעקב, בהתכללותם של שני הפכים מוחלטים המתכנסים למקום אחד, כוללת בקרבה הן את הלבן והן את השחור, הישות וההעדר, ואף עמוק-עמוק מצבעי המציאות כולם.

 


[א] ישעיהו מא ח. וכן נאמר "חסד לאברהם", מיכה ז כ. וראה בראשית רבה נח ט

[ב] בראשית לא מב. "פחד יצחק" הוא כינוי לקב"ה. גם הכינוי "גבורה", זהו שם של "יראה" של הקב"ה. יראה אף היא נקראת פעמים "אלוקים", כמו "מוציא יראתו מחיקו".

[ג] מיכה ז כ

[ד] שמות ג טו

[ה] דברים י יז

[ו] דברי הימים א כט יא

[ז] בעל הטורים, דברים ז כא

[ח] בראשית כח טז

[ט] בראשית רבה עו א

[י] תענית ה ע"ב

[יא] חולין צא ע"א

[יב] הפסוק אומר במפורש "יעקב אשר פדה את אברהם". כלומר אברהם הוא שבוי, הוא צריך פדיון, ויעקב הוא זה שפודה אותו, והוא אף פודה גם את יצחק.

[יג] מידות הראי"ה, מידת היראה, ב. המשך הפסקה: "הדר חכמה יראה". שלילת הידיעה היא מוכרחת, מפני שכל ידיעה היא מטשטשת את הידוע, כשם שהיא מבררת אותו, מפני הטשטוש הנמצא במדע האדם, וה"ה בכל מדע של כל הוויה מוגבלת שיש לה ראשית. ועצם החיים הרי הם היחש האלוהי של ההוויה, וזה אצור בידיעה הנעלמת, הנתפסת רק ברעותא דליבא. היותר כמוסה. ואי-אפשר לה להיות מוגלמת בידיעה מובלטת, מפני שתטשטש על ידי ההגבלה, ובזה יבוטל קשר המציאות. ע"כ אי-אפשר לשום הויה שתתפוס את ההוויה האלוהית, כדי שלא תתבטל מציאותה, ותכלית הידיעה ממשכת החיים וההוויה, שאין בינה ובין מקור חיי החיים והווית ההוויה שום מסך מבדיל, - שום דבר חוצץ, הוא דווקא מה שלא נדע, כלומר לא הציור של העדר ידיעתנו, כי אם עצמותה של שלילת הידיעה, שבחשכה העליון עצמות הידיעה האמתית מונחת היא בלא שום מגע יד מוגבלה, הממעטת את דיוקנה. הלא את השמים ואת הארץ אני מלא נאם ד'".

[יד] כמשל המפורסם המובא בזוהר הקדוש, שיראה ואהבה הם כשני כנפיים של התורה אשר בלעדיהם לא ניתן לפרוח למעלה.

[טו] כמו שאומר החכם "אילו ידעתיו - הייתיו". ספר העיקרים, מאמר שני, ל.

[טז] במאמרי הראי"ה מאריך הרב קוק בעניין זה במאמר קירבת אלוקים, שכל נברא באשר הוא שם, יודע את האלוקות. זהו ההיגיון של פרק שירה ופסוקי דזמרה שבהם ישנו ביטוי לכך שכל המציאות יודעת את ה': "הודו לה' קראו בשמו הודיעו בעמים עלילותיו", "אז ירננו כל עצי יער", "ירעם הים ומלואו, שדי וכל אשר בו". השירה, הנאמרת על ידי היצורים כולם והמציאות כולה, נובעת מן הוודאות במציאות של השלמות האלוקית.

[יז] ישעיהו נה ט

[יח] קהלת ה א

[יט] מרן הרב קוק זצ"ל חוזר על עניין זה פעמים רבות. למשל בהמשך מידות הראי"ה, מידת היראה בסעיף ד'. שם אומר הרב כי אמנם תחילת יראת השמים באה לידי ביטוי ביראתו של יצחק "הנפעל" שאינו פועל מצד עצמו במציאות. כביכול יש בכך מעין "שעמום ובטלנות" ומחיקת העצמיות הפרטית. אך לעומת זאת, מידת היראה של יעקב כוללת את שני הצדדים, ולכן ממלאת את האדם בחיים עצמיים:

"בתחילתה של הופעת יראת אלוהים על האדם, הכללי והפרטי, מביאה היא אותו לידי שעמום ובטלנות, הוא אובד את רצונו ואת עצמיות המהותיות שלו, מפני שנגעה בו היראה רק בצדדיה החיצוניים, לא הפכה את הפראות והרשעה הספוגה במהותו החמרנית, ובטבע הנפש הטמאה הגנוזה בעומק שמרי החיים האנושיים, והרי ההופעה האלוהית, שהיא לגמרי ההיפוך מכל הרשעה והנבלה, היא מבטלת אותה, וממילא נעשה האדם חלוש החיים, והציבוריות נעשית לקויה, אין אומץ ואין חפץ קבוע לשכלול, להכשרתם של החיים החברתיים. אבל רוח האדם האמיץ, המכיר ע"פ נקודתו הפנימית, כי ההרגשה הזאת של יראת אלוהים היא הכול, כל החיים וכל הטוב, לא יעזוב את אוצרו, ובכל אשר יתענה, עינויים גשמיים ועינויים רוחניים, מכל אשר לא יוכל לכאורה להחזיק מעמד נגד החופש המודרני, נגד שאיפת הגדולה התרבותית של חיי הזמן, נגד היופי המקסים ונגד תפיסת החיים המרעשת, וגם לפעמים נגד המוסר והיושר הטבעיים, שלא יוכל בכל פעם להלום אותם אל הצורה של יראת אלוהים ותוצאותיה בחיים כפי קליטתו ההסברית, כל אלה לא יכילו כוח להפסיק את חוט החיים ואת אומץ ההסכמה, שרק ביראת אלוהים מחסה עז לאדם, ויזכך אותה, ויטהרנה, יעלנה על פסגת המדע המבורר ויעטרנה בזיו המוסר הבריא, ישבצנה כהדר חיי העולם ותרבותו, וימלאנה במתק האהבה, רוחב הדעת, והנועם אשר לעדן העליון, ויחדש בה ובגללה את העולם ואת החיים, בצורה חדשה מלאה הוד ותפארת גדולה וגבורה, ואבן מאסו הבונים היה תהיה לראש פינה".

[כ] זהר תולדות קמו. : "דאחיד לתרין סטרין לאברהם וליצחק", שערי אורה שער א' : "ויעקב איש תם יושב אהלים בין אהל אברהם ובין אהל יצחק".

[כא] הכוזרי מאמר ראשון א

[כב] ירמיהו כג כד. השמים הינם ביטוי לאין-סוף, לשון ריבוי של "שָם", ואילו הארץ הינה ביטוי לסופי ולמוגבל.

[כג] שלושת האבות הם כנגד שלושת בני נח. אברהם אבינו מתקן את חם, שהרי ישמעאל הוא בן אישה מצרית, וכנען, לפי חז"ל, הוא אליעזר עבד אברהם. יצחק אבינו מתקן את יפת, במה שאדום, הוא עשו, כובשים את אירופה ומהווים שורש לתרבות המערבית כולה. יעקב אבינו הוא המשכו ותיקונו השלם של שם.

[כד] ראה אורות הקודש חלק ב, התעלות העולם, תקכז, "הזמן הגבול והשינוי": "אצל האלוקות הזמן, הוא נצחי, על כן איננו זמן, מכל מקום אינו אובד שום יתרון שיש לזמן באשר הוא זמן. הגבול הוא באין סוף וממילא איננו גבול, ומכל מקום איננו אובד את היתרון שיש לגבול באשר הוא גבול. השינוי הוא שיווי, ומכל מקום איננו אובד את היתרון שיש לשינוי. ואנו יכולים לדבר בהשגת אלוקות מה שאנו משיגים מצד הזמן, הגבול והשינוי, ואנו יודעים שהדיבור הוא מצד הנצח האין סוף והשיווי, וכל המתראה בזמן גבול ושינוי הוא אספקלריא שאינה מאירה, המקבלת מנצח אין סוף ושיווי, שהוא אספקלריא המאירה". וראה שם "המוגבל והבלתי גבולי" וכן- "ההתעלות הבלתי סופית".

עבור לתוכן העמוד