לך אמר לבי בקשו פני – פרשת ויצא

אֵין
הַמִּקְרָא הַזֶּה אוֹמֵר אֶלָא דֹּרְשֵנִי

בספר תהילים, מתאר דוד
המלך במילים חזקות ונשגבות כיסופים וכמיהה לקרבת ה’: “לְךָ אָמַר לִבִּי
בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ”[א]. הפסוק מוקשה מאוד
מבחינה תחבירית. יש בו קפיצות בין דיבור בלשון יחיד ללשון רבים: “לך”,
“בקשו”, וכן מעברים בין דיבור בגוף ראשון “ליבי”,
“פני”, לדיבור בגוף שני- “לך”, “פניך”. הסרבול
התחבירי הקיים בפסוק זה, מעיד כאלף עדים על נקודת פלא הגלומה בו. הפסוק מוזר ולא
מובן מפני שהוא מרמז על איזה סוד הנחבא בין מילותיו, ו”אין המקרא הזה אומר
אלא דרשני”.

במשמעותו הפשוטה, ישנה בפסוק
זה קריאה של הלב לאדם לבקש פניו של הקב”ה. המילה “לך” בתחילת
הפסוק, מתפרשת על ידי הראשונים במשמעות של “למענך, בשליחותך, בשימך”[ב]. כלומר, הלב משמיע
לאדם קול בשמו של הקב”ה, לבקש את פני ה’- “בקשו פני”. דבר ה’ מופיע
בקרבו של האדם, ואכן מקיים האדם את דבר הקול ואומר: “את פניך ה’ אבקש”. לפי
פירוש זה, דוד המלך מזהה במעמקי לבו, ומתוך כך בגניזת הלב של כל אחד ואחד, קול
אלוקי, המבקש בשם ה’ ‘בקש את פני’. קול פנימי זה הוא כבת קול המנהמת כיונה,
ומפוצצת בראשי ההרים, וכקול דוד שדופק ומבקש “פתחי לי אחותי”. קול זה מעורר
את האדם, אשר נענה, ומבקש את ה’.

בפירוש זה ישנן שלוש
פניות. פניה ראשונה היא הפניה של ה’ אל האדם: “בקשו פני”. הפניה השנייה
היא הפנייה הפנימית של הלב בתוך האדם, המשמיע את קול הפניה הראשונה: “לך אמר
ליבי”. כפי שנבאר, כשהלב פונה בשמו של הקב”ה, והבקשה מופנית דרך האדם
עצמו, זוהי פנייה בעלת משמעות אחרת לגמרי מאשר ציווי פשוט של ה’ לבקש את פניו. על
כל פנים, לאחר שה’ מבקש בנסתר את פנייתו של האדם, ולאחר שהלב משמיע לאדם פנייה זו,
פונה האדם אל ה’ ומבקש את פניו: “את פניך ה’ אבקש”. זוהי הפנייה השלישית.
שתי הפניות העיקריות הן הפניה של ה’ אל האדם, והמענה של האדם בפניה שלו אל ה’.
פניית הלב לאדם לבקש את פני ה’, היא פנייה משנית, המקשרת בין שתי הפניות הראשונות.

בַּקָּשָה
וּפְנִיָּה

במילותיו של פסוק זה ישנו
מעין לשון נופל על לשון. הקב”ה פונה אל האדם בבקשה שיבקש את פניו- ‘בקשו פני’,
ואילו האדם מצידו, נענה לפניה ומבקש את ה’- ‘את פניך ד’ אבקש’. בשפה העברית, המילה
‘פניה’ משמעותה גם בקשה, משום שהבקשה היא פניה כלפי האחר, ובאמצעותה, מגלה הפונה
את פני האחר. כאשר אדם מבקש בקשה מרעהו, הוא מגלה מהפנים שלו את הפנים של זולתו. הבקשה
והפניה יוצרות יחד מפגש מפליא – פנים מול פנים.

מפגש “פנים מול
פנים” מתרחש כאשר אחד עומד מול השני, אך אין זה מפגש סימטרי. תיאור מפגש פנים
אל פנים באופן סימטרי, ייתכן רק מתוך נקודת מבט חיצונית שאינה נמצאת בתוך המפגש
עצמו. לעומת זאת, תיאור מפגש פנים אל פנים מתוכו פנימה, הוא בהכרח תיאור לא
סימטרי, כיוון שפניו של האחד, אינן זהות לפנים של זולתו. לכאורה, היה ניתן לומר ‘פני
בפניך’, אך אין בתיאור זה הסבר כיצד מגלה האדם את פניו. גילוי הפנים של האדם בתוך
המפגש נוצר כאן באמצעות הבקשה- “את פניך ה’ אבקש”. זו אחת מן הדרכים
לתאר את המפגש מתוכו פנימה.

הבקשה היא גילוי הפנים,
והיא אינה מוחקת את הפנים. לכן, כאשר הקב”ה אומר לאברהם, “קח נא את בנך”
אין כאן ציווי אלא בקשה: “אין נא אלא לשון בקשה”[ג]. לו היה הקב”ה
מצווה את אברהם- “קח!”, בכך היו נמחקים פניו של אברהם וכל אישיותו הייתה
נעלמת. הציווי היה הופך את אברהם להיות אך שליח למלא רצונו של ה’, אך לא אישיות
בפני עצמה. כאשר שליח יוצא מטעם המשלח, הוא עושה את דבר המשלח בביטול גמור, ללא
דמות ופנים משל עצמו. המשלח רואה רק את אחוריו של השליח, ואין לו פנים כלפי המשלח.
לעומת זאת, במילת הבקשה “נא”, ישנה הכרה בפניו של אברהם ונתינת מעמד.
בבקשה זו בא לידי ביטוי רצונו של הקב”ה בדמות ובפנים של אברהם אבינו. לא את
השליחות הוא רוצה, כי אם את האדם שיעשה את השליחות. הבקשה מבקשת את הרצון של
המתבקש, ולא את פעולתו לבד.

“קח נא” זוהי בקשת
פנים, אך עדיין אין בה בקשה של הפנימיות ממש. זאת, מפני שזוהי בקשה התלויה בדבר.
גם אם היא נעשית מתוך רצון ושותפות, עדיין היא כפופה למטרה ולאמצעי- לקחת את בנך. לעומת
זאת, בבקשת הפנים “את פניך אבקש”, אין אמצעי או מטרה. בקשת הפנים אין לה
יעד, והיא אינה תלויה בשום דבר. יש בה רק רצון לפנים של הזולת. בבקשת הפנים ישנה נגיעה
של עצמיות לעצמיות, של אישיות לאישיות. זוהי בקשה פלאית ופנימית, הנוגעת בנקודת
העצמיות.

בבקשת הפנים, מבקש האדם
משהו עמוק בתוכו פנימה. האדם מבקש את ה’. אותו, את פנימיותו, את פניו. אך עוד יותר
מכך, זוהי בקשה הדדית, שהקב”ה בעצמו מבקש את הבקשה הזו. ה’ יתברך אינו מבקש
שנבקש ממנו טל ומטר, ואף לא את בנין ירושלים. כל מבוקשו הוא- “בקשו
פני”. בחיצוניות מבקש הקב”ה את השליחות, בפנימיות מבקש הקב”ה את
השותפות בשליחות, ובפנים-פנימיות, מבקש הקב”ה את האדם בעצמו. לא שליחות ולא
שותפות, אלא עצמיות.

בבקשת הפנים, הפגישה עצמה
אינה יכולה להיאמר. הדבר היחידי שניתן לומר עליה, זו הפניה לפגישה. על הפגישה עצמה
כבר אין מה לומר, מפני שהעצמיות נפגשת עם העצמיות. הפגישה היא כולה סוד, ולסוד אין
מילים. ניתן לדבר רק על השער שלו. כל פנימיות התורה היא רק בבחינת שער –
“נודע בשערים בעלה”, הקדמה ומבוא, מפני שאת הדבר בעצמו אי אפשר לומר, כי
כולו סוד.

בַּקְּשׁוּ
פָנָי

שלא כמו התיאור
“פנים בפנים”, המתאר סימטריה מנקודת מבט חיצונית, הפסוקים “אני
לדודי ודודי לי” או “דודי לי ואני לו”, אף הם מתארים סימטריה של
יחסים, אך מתוכם פנימה. על אותו עיקרון היינו יכולים לומר בלשון הפסוק שלנו, ‘הוא
מבקש פנינו, ואנו מבקשים פניו’. אלא שאצלנו ישנה בקשה פנימית לאין ערוך, בקשת פנים
של העצמיות. לכן בפסוקנו לא נאמר שהקב”ה מבקש את פנינו, אלא שהוא מבקש את בקשתנו,
את בקשת הפנים שלנו: “בקשו פני”. בכך ישנה שבירה מוחלטת של הסימטריה, מכיוון
שגם הבקשה מצידו, מובנת מתוך נקודת המבט שלנו. לכאורה יש בכך גריעותא, שהקב”ה
בעצם אינו מבקש את פנינו, אלא רק את הבקשה מנקודת מבטינו, אלא שיש להעמיק ולהבין שדווקא
בכך טמונה המעלה הגדולה.

לצורך הבנת העניין,
נעלה בדמיוננו בני זוג השוררת ביניהם חוסר סימטריה. למשל, בני זוג שהבעל גדול הדור
ואילו היא, אישה תמה ופשוטה, שאין לה מגרמיה כלום. במערכת זוגית כזו, כאשר האיש
מבקש את פניה של אשתו, יש בכך חידוש עצום מבחינתה. הרי מי היא, שאדם נעלה כזה ירצה
בה. כתגובה לכך, מבקשת האישה את פניו של בעלה חזרה, ונוצרת ביניהם סימטריה. כך דורשים חז”ל את
הקשר בין כנסת ישראל לקב”ה: “תמתי- תאומתי, כביכול לא אני גדול ממנה ולא
היא גדולה ממני”[ד]. פלא הוא שהקב”ה
חפץ בנו, רוצה בנו ואוהב אותנו. הרי, מה לו ולנו. אך כשהוא בוחר בנו, ומגלה אהבתו
אלינו, אנו מגלים בחזרה אהבתנו אליו, ונוצר קשר של שווים, כביכול.

ביחסים של “אני
לדודי ודודי לי” או “דודי לי ואני לו”, ישנן שתי דמויות, שכל אחת
מהן רוצה את השני. קיים היזון חוזר בין האהבות, אך יחד עם זאת, עדיין קיים קו דק המבחין
בין השניים, מפני שהם עומדים זה מול זה. לעומת זאת, לפי הפסוק שלנו, כאשר מבקש האדם
מרעייתו שתבקש את פניו, יש בכך חידוש נוסף. בבקשה זו, ישנו ביטוי לרצון לבקשת השותפות
הפנימית. אכן ישנה אהבה גדולה, אך זהו רק הגילוי החיצוני שלה. באמת, רוצה בן הזוג לא
רק את בת זוגו אלא אף ובעיקר, שרעייתו תבקש את הפנימיות שלו. הוא רוצה את השותפות
מצידה, ואת רצונה לשותפות מצידו. הוא רוצה שהיא תרצה ותבקש שהוא ייתן את עצמו, את
פנימיותו ואת כל כולו אליה.

רֵעִים
הָאֲהוּבִים

בקשת פנים מתרחשת במצב
בו הפנים אינן מופנות זה לזה. כאשר אחד מדבר עם חברו, ודעתו של חברו מוסחת, הוא
מבקש ממנו את פניו. כלומר, הוא מבקש את תשומת ליבו. זוהי בקשת פנים. אך מדוע החתן
צריך להגיד לכלתו לבקש את פניו, הלא כבר קיימת ביניהם אהבה? אלא, שמתוך בקשה זו מסתבר,
כי החתן לא מעוניין רק לפגוש בכלה, אלא עמוק מכך, הוא מעוניין לתת את הפנים שלו לכלתו.
אך עדיין יש להבין: אם אכן החתן מעוניין לתת את פניו, עליו פשוט לעשות כן. עליו
להפנות מבטו אליה, ולהביע אהבתו כלפיה. מדוע הוא אינו עושה כן? מדוע הוא רוצה שהיא
תבקש זאת ממנו, על מנת שהוא יעשה כן?

בן הזוג פונה ומבקש מבת
זוגו שתבקש את פניו, מפני שהוא רוצה שהיא תעורר אותו מפנימיותו להביט אליה. הרי, בני
הזוג כבר נמצאים במצב של פנים אל פנים. בן הזוג כבר הביע אהבתו והראה לזוגתו את
פניו, וכך גם היא מצידה- “אני לדודי ודודי לי”. בעצם הפנייה של בן הזוג
אל בת זוגו “בקשו פני”, מובעת האהבה שלו כלפיה, שהרי הוא כבר פנה אליה. אלא
שכעת, הקשר ביניהם מעמיק עוד יותר, עמוק פנימה. בן הזוג לא מסתפק בקשר אהבה זה של
פנים בפנים, אלא מעוניין שבת זוגו תהיה שותפה בעצמה באהבתו שלו אותה.

מה היתרון והמעלה בקשר
שנובע מבקשת פנים כזו? לאחר שבן הזוג מבקש מבת זוגו שתבקש ממנו את פניו, היא אכן נענית
ומבקשת את פניו. כתגובה, הוא פונה אליה לפי בקשתה, ונותן לה את פניו. כעת, בפנייה
זו, משתתפת בת הזוג בבן זוגה. הפניה בעקבות הפניה, אינה רק מהפונָה אלא גם מהפונֶה.
כעת מתגלה, כי האהבה של בן הזוג כוללת בתוכה גם את בת הזוג יחד. במצב
זה, פונה בן הזוג אל בת זוגו בגלל בקשתה, ולא רק מפני שהוא חפץ בכך. בקשר שכדוגמת “אני
לדודי ודודי לי”, פונה בן הזוג לבת זוגו מפני שהוא חפץ בכך. לעומת זאת, בקשר
של “לך אמר ליבי בקשו פני”, פונה בן הזוג לבת זוגו מפני שהיא ביקשה בכך.
בקשר כזה, האהבה שלו אליה היא אהבה של שניהם.

השותפות של בת הזוג
באהבה של בן הזוג, מעלה את קשר האהבה לרמה עמוקה מאין כמותה. הרי, כשבן זוג אוהב
את בת זוגו, היא איננה איתו. היא רק מושא האהבה שלו. על מנת שבת הזוג תהיה שותפה
מלאה באהבה של בן זוגה, עליה לבקש את האהבה שלו כלפיה “בקשו פני”. או-אז
הופכת בת הזוג להיות שותפה במקום הכי עמוק בבן זוגה- באהבה שלו כלפיה. כעת, היא לא
רק מושא האהבה שלו, אלא שותפה אמיתית שלו באהבתו אותה. אהבה מעין זו היא אהבה
עמוקה ונפלאה לאין ערוך.

אולם נעים זמירות ישראל
הולך בכיוון זה צעד נוסף ונועז אף יותר, ומעמיק עוד את האהבה. כאשר דוד המלך אומר “את
פניך ה’ אבקש”, ישנם שני שותפים לא רק באהבת החתן אלא אף בבקשת הכלה. מאחורי אמירה
זו עומד לא רק דוד המלך, אלא הקב”ה בעצמו שאמר “בקשו פני”. גם דוד
וגם הקב”ה שותפים בבקשה, המולידה מתוך שותפות את האהבה המאוחדת של החתן לכלה.
זו המעלה והחידוש של פסוק זה, על פני תיאור קשר של פנים אל פנים.

בחתונה אנו מברכים
“שמח תשמח רעים האהובים”, אהוּבים דווקא ולא אוֹהבים. הרעים האהוּבים הם
אלו אשר מגלים הן את אהבתם והן את היותם אהובים, בעת ובעונה אחת. כשבת הזוג מבקשת
מבן זוגה שיאהב אותה, וכשבן הזוג מבקש מזוגתו שתאהב אותו, אין הם עסוקים בהיותם
אוהבים, אלא בהיותם אהובים. האהבה היא אמנם הבסיס לבקשות הללו. יחד עם זאת, מעליה
צומחת מדרגה של אהבה עליונה יותר. מדרגה אשר בה עסוקים בני הזוג בהיותם אהובים
דווקא, ומשתפים באהבתם האחד את השני. לא רק כל צד אוהב את השני, אלא הוא אף משתף
את השני איתו באהבה זו עצמה. בכך מתגלה עומק האהבה שביניהם.

כשבן זוג אומר לבת זוגו “אני אוהב אותך”, יש בכך מעלה גדולה
ונפלאה. האהבה היא בגימטריא סוד האחד, וכמה כוחות חיים מופלאים גנוזים באמירה כזו,
כאשר היא באה בטהרה. אך ישנה מעלה עליונה מזו. כשבן הזוג אומר לבת זוגו “תבקשי
ממני לאהוב אותך, לתת את עצמי הכי פנימי והכי עמוק אליך”, יש בכך טעם נפלא
עוד יותר. מה הכוונה באמירה זו? לשמע בקשה מעין זו, עלולה בת הזוג להיבהל, שמא בן זוגה
אינו בטוח שהוא אוהב אותה. אלא שמתוך הבקשה מתברר, כי הוא אוהב אותה. עוד יותר
מכך, בקשה זו מגלה, כי הוא מעוניין שהיא תבקש ממנו לאהוב אותה, ובכך תתרבה אהבתו
עשרת מונים. כשבן הזוג אומר לזוגתו ‘בקשו פני’, בעצם הוא אומר, כי הוא רוצה להיות עמה
בבקשה שלה אותו.

האהבה של “אני
לדודי ודודי לי” היא אהבה שתלויה בדבר, במושא האהבה. לעומת זאת, אהבה שאינה
תלויה בדבר, מתרחשת כאשר ישנה בקשת האהבה מבת הזוג. באהבה מעין זו, מיטשטש ההבדל בין
הנשוא והמושא. אז מתרחשת התכללות האהבות של השניים: היא בו והוא בה, היא באהבתו,
והוא באהבתה, אחד את השני.

לְךָ

כל מה שהסברנו עד כה,
מתאים לפסוק בו אומר החתן לבת זוגו “בקשו פני”, והיא אומרת לו
“את פניך אבקש”. אך בפסוק שלנו קיים עוד מימד עומק נוסף. לא רק החתן
מבקש מכלתו שתבקש את פניו, ולא רק שהיא עונה לו בבקשת פניו. אלא, שהיא אומרת לו, “לך
אמר ליבי”, כלומר, בשבילך. לא כתוב בפסוק ‘ליבי אמר בקשו פני את פניך ד’ אבקש’.
או: ‘ליבי אמר שאתה רוצה בקשו פני’, אלא “לך”. המילה “לך”
בתחילת הפסוק, מוסיפה מימד עומק נוסף לאהבה. ‘לך’ זה בשליחותך. כלומר, שלא רק שהלב
של בת הזוג אומר לבן זוגה שהוא רוצה שאבקש את פניו, וכך עושה בת הזוג. אלא, הלב של
בת הזוג אומר, כי כל מה שהיא עושה, נעשה למענו.

כל ההתרחשות בין החתן
לכלתו, מתרחשת בעצם בפנימיותה של הכלה. הכלה שומעת בתוך-תוכה קול של חתנה, המבקש
ממנה לבקש את פניו. בכך מתגלה דרגת אהבה עליונה ועמוקה לאין ערוך. בת הזוג מרגישה
שהיא שליחה של בן זוגה, בכך שהוא רוצה שליבה יאמר לה את דבר אהבתו. בת הזוג פונה אל
בן זוגה ואומרת לו: אני כל כולי “לך”, בשליחותך ולמענך. ומהי השליחות? שליבה
אומר לה מה הוא באמת רוצה. בת הזוג מרגישה בליבה פנימה כי היא שליחה של בן זוגה. הכלה
מכניסה את חתנה לתוך הלב שלה עצמה, והוא שאומר, “לך אמר ליבי, בקשו פני”.
הכלה עומדת לפני חתנה ואומרת לו, כי ליבה אומר לה בתוקף וודאות שהיא שליחה שלו,
והיא מבטאת את מה שהוא רוצה. וכל רצונו של בן זוגה שבת זוגו תפנה אליו, על מנת
שהוא יגלה פניו אליה, ויאיר אותה באור פניו.

וְאַזְהַר
לוֹן לִבִּי

הזוהר הקדוש מפרש פסוק
זה, ומסביר מימדי עומק מופלאים בתוך הכתוב:

“אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אותם
במועדם”. רבי יצחק פתח “לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה’ אבקש”,
האי קרא אוקמוה חבריא בכמה אתר, אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר ליבי, דוד מלכא אמר
דא בגין כנסת ישראל, לקבל מלכא קדישא. ומאי אמר לך אמר ליבי, בגינך אמר ליבי לבני
עלמא ואזהר לון ליבי, דאיהו אחיד ביה, דדא בגין מלכא עילאה אמר. בקשו פני, אילין
עטרי מלכא דאיהו אחיד ביהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו ושמיה מילה חדא הוא. כך
אמר דוד את פניך ה’ אבקש, כמה דאת אמר דרשו ה’ ועוזו בקשו פניו תמיד[ה].

הזוהר מפרש, כי פסוק זה
נאמר על ידי דוד המלך על כנסת ישראל כשעומדת לפני הקב”ה: “בגללך ובשבילך
אמר ליבי לבני העולם והזהיר אותם ליבי”. דוד מזהיר את בני העולם, בשם
הקב”ה, שיבקשו את פניו בשביל ה’ יתברך. לפי דברי הזוהר הקדוש, דוד המלך אומר,
שליבו מזהיר את בני העולם “בקשו פני”. “ואזהר להון ליבי”, מלשון
זוהר, ליבו מאיר אותם בבקשתו. בקשתו של דוד המלך “בקשו פני”, אינה
מתפרשת כבקשת פני ה’. אכן, תחבירית קשה לומר, שכוונת הפסוק היא פני ה’.
“פני” מתייחס בחלק הראשון של הפסוק לדובר של הפסוק, הוא דוד המלך, שאף
אומר בגוף ראשון “ליבי”. לפי פירוש הזוהר, דוד המלך אומר כי בני העולם
צריכים לבקש את פניו שלו עצמו, ובכך הוא שב אל הביאור היותר פשוט בפסוק[ו].

החלק השני של הפסוק
“את פניך ה’ אבקש”, אינו מתייחס לעניין אחר, אלא מהווה סיבה וטעם לחלק
הראשון. המילה “לך” ברישא של הפסוק נקשרת לסיפא שלו. מילת
“לך” קובעת, כי הכל נעשה על ידי דוד המלך למענו של ה’,  מפני שלעולם אין הוא מבקש אלא את פני ה’.

מַאן פְּנֵי הָאָדוֹן
ה’

כיצד יש להבין את בקשתו
של דוד המלך לבני העולם לבקש את פניו? הפשט הפשוט של הפסוק אותו מביא הזוהר הקדוש,
ממש פורץ גבולות עוד יותר מכל מה שראינו עד כה. כיצד יכול דוד המלך לומר לאומות
העולם לבקש את פניו שלו עצמו? כיצד ניתן להבין זאת? הפרשנים אכן לא יכלו לומר דבר
כזה נורא. רשב”י הקדוש הוא שהעז לפרוץ את הגבול, מפני שרק בדרך הסוד ניתן להשיב
את הפשט למקומו. אדם שנמצא בעמדה הפנימית הנכונה והמכוונת כלפי מעלה, הוא מאיר בזוהר
נפלא ועליון. אדם כזה אינו צריך לומר דבר בפיו. פנימיותו מאירה עד כי ממילא כל
העולם מבקש את פניו, ומואר באורו. כאשר הלב אומר ודורש בפנימיותו לקרבת ה’, ממילא מכוח
העמדה הזו, גם מבחוץ יבואו לדרוש את פניו. כך מתרחשת הזהות, כביכול, בין הפנים
האנושיות לפני ה’.

דוד המלך קורא ואומר:
“כיוון שאני אחוז בך, וכל מה שאני רוצה זה בשבילך, אז אני מזהיר את כל בני
העולם שיבקשו את פני”. הדרך להגיע אליו יתברך, לפי דברי דוד המלך, היא על ידי
שמבקשים את פניו שלו עצמו. בעצם אומר דוד המלך, כי הפנים שלו, הם הם פניו של
השי”ת. דוד המלך מרגיש כמו כהן גדול היוצא בשלום מקודש הקודשים, אשר חסד ניתן
על פניו כפני חתן, מגודל מעלתו. דוד המלך ע”ה מלמד, כי ההתגלות האלוקית הכי
עליונה וגלויה מתרחשת במציאות דווקא בפניהם של צדיקים. אין מקום בו מתגלה אלוקות
יותר מכך. לא בעמוד הענן, לא בעמוד האש, ואף לא בבית המקדש. בפניו של צדיק ישנו
גילוי אלוקי, אור פני צדיק! כך אומרים חז”ל: “וה’ בהיכל קדשו –
דא ר’ יצחק”[ז].
וכך אף אומר ר’ שמעון בר יוחאי על עצמו, כמאמר הזוהר הקדוש: “מאן פני האדון ה’?
דא רבי שמעון בר יוחאי”[ח].

לפי פירוש הזוהר, אנו
מוצאים שיש כאן תיאור של אהבה גדולה בין שניים. אהבה אשר הולכת ומעמיקה, עד אשר
נוצרת ביניהם כמעט זהות. ר’ שמעון בר יוחאי מעיד על עצמו, על הקשר העמוק בינו לה’
יתברך, שאינו רק אחדות, אלא עומק עומקים של התאחדות אשר נוצרת כמו בתוך כור היתוך,
עד אשר הוא נהפך לגביש אחד ממש: “כל יומין דהווינא בהאי עלמא, בחד קטירא
אתקטרנא ביה בקודשא בריך הוא נשמתי ביה אחידא, ביה להטא, ביה אתדבקא”[ט]. הסוד חוזר לפשט,
ואומר את הדברים שאלמלא מקרא כתוב, אי אפשר לאמרם כלל. זהו הסוד, שנשאר תמיד סוד: “לְךָ
אָמַר לִבִּי בַּקְּשׁוּ פָנָי אֶת פָּנֶיךָ ה’ אֲבַקֵּשׁ”.

[א] תהלים
כז, ח.

[ב] רש”י: “בשבילך בשליחותך אומר לי לבי בקשו
כולכם ישראל את פני ואני שומע לו…”.

[ג] רש”י
בראשית כב, ב.

[ד] שיר השירים
רבה ה, ב.

[ה] זוהר
ח”ג, (פרשת אמור) צ”ג, ב. תרגום: רבי
יצחק פתח “לך אמר ליבי בקשו פני את פניך ה’ אבקש” הפסוק הזה הוסבר ע”י חכמים בכמה מקומות. אבל
כאן הפסוק אומר “לך אמר לבי” דוד המלך אמר זאת בשביל כנסת ישראל כשעומד
לפני הקב”ה. ומה אמר? “לך אמר ליבי” בגללך אמר ליבי לבני העולם
והזהיר אותם ליבי, שהוא אחוז בו, שהרי בשביל המלך העליון הוא אמר. “בקשו
פני”, אלו עטרות המלך, שהוא אחוז בהם והם בו. הם שמותיו והוא ושמותיו זה
עניין אחד. אם כך אמר דוד: “את פניך ה’ אבקש”, כמו שנאמר “דרשו ה’
ועוזו בקשו פניו תמיד”.

[ו] בכמה
וכמה מקומות אנו מוצאים כי הזוהר הקדוש מסביר דווקא על דרך הפשט, יותר מכל
הפשטנים. דוגמא אחת היא פירוש הזוהר לפסוק מפרשתנו “וישק יעקב לרחל וישא את
קולו ויבך”. כפי שהסברנו בהרחבה בשיחה לפרשה זו בספר “בקרבך קדוש”,
ישנן ארבע הסברים בחז”ל לבכי של יעקב. הזוהר מסביר את הפירוש הכי פשוט, שיעקב
בכה כשראה את רחל מרוב התרגשות. פירוש זה אינו חיצוני אלא פנימי שבפנימי, המעיד על
תורה שכולה מלאה חיים.

מרן הרב קוק זצ”ל מרמז על כך כי פעמים רבות
דווקא עולם הסוד קרוב יותר לפשט. הסוד קשור לפשט, והרמז לדרש. מרן הרב נותן רמזים
לכך: יוסף עשה לו כתונת פסים, יוסף ופס, בשניהם יש פ”א וסמ”ך-פשט וסוד,
ואילו אצל יהודה- “וירד יהודה מאת אחיו”, יש רי”ש ודל”ת- רמז
ודרש. יוצא, שהפשט, הכי פשוט, הוא דווקא מקבל את הסוד העליון: “יסודות התורה
הם הפשט והסוד. הדרוש והרמז, הם אמצעיים לקשר ולשלב את הרום עם התחתית, והפרטים
רבים מאד. בקיבוץ הרוחניות של יוסף נכללו בכתונת פסים שלו. ויהודה עוד רד עם אל.
ויוסף ויהודה, בהיותם לעץ אחד, הרי כל עץ החיים כולו שלם, ומפריו נוטעים נטיעות
מרובות לכוון בשלימות את כל הפרדס כולו”. שמונה קבצים קובץ א, תתע”א.

[ז] ירושלמי
ביכורים פ”ג, ה”ג.

[ח] זוהר
ח”ב, ל”ח, א.

[ט] תרגום: כל הימים שהייתי בעולם הזה בקשר אחד נקשרתי בהקב”ה, בו הייתי
מיוחד, בו הייתי לוהט, אדרא זוטא זוהר ח”ג, רפח, א, רצב, א.