• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

כריח שדה אשר ברכו ה' - פרשת תולדות

לפני מותו מבקש יצחק מעשו שיכין לו מטעמים מצידו, על מנת שיוכל לברכו,
אך תמוה הדבר: מדוע צריך יצחק את צידו של עשו בשביל לברכו?
ובכלל, מה ראה יצחק בעשיו שאהבו, ורצה לתת לו את הברכה?
ננסה להבין מהו טיב הריח שהריח יצחק בבגדיו של עשו,
וכיצד הוא נקשר לריח השדה אשר ברכו ה'?


וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו

אהבתו של יצחק את עשיו היא עניין קשה ותמוה מאוד. כיצד אוהב יצחק רשע זה? ועוד, עניין זה מעלה קושי עד ימינו אנו. הרי לפי הכלל "מעשה אבות סימן לבנים", יש להבין, מה פשר אהבתו של יצחק לעשיו לכל הדורות כולם, ולדורנו שלנו בפרט? הרי למרות התחכמותה של רבקה, אהבתו של יצחק את עשיו, גרמה לו לתת ברכה לעשיו, ששינתה את פני ההיסטוריה: "וְהָיָה כַּאֲשֶׁר תָּרִיד וּפָרַקְתָּ עֻלּוֹ מֵעַל צַוָּארֶךָ". כל ההיסטוריה הוכתבה על ידי ברכה זו. כמה דמים, רדיפות, ופוגרומים, נעשו באומה הישראלית על ידי מלכות אדום הרשעה, מתוקף ברכתו של יצחק. מכאן מתחדדת ביתר שאת השאלה- מה ראה יצחק לאהוב את עשיו, ומה ראה לתת לו ברכה כזו?

יש להתבונן ולהבין את אהבתו של יצחק לעשיו. אלא, שיש לחלק בין יצחק לעשיו. נקודת המבט של יצחק על עשו, היא קודש קודשים. גם לאחר שעיני יצחק כבדו מזוקן, והוא נחשב כמת, בכל זאת, ראייתו מעמיקה ומבטו עליון ונשגב. כמו הקבצן העיוור במעשה מז' בעטלערס, שכל עיוורונו הוא מפני שכל העולם הזה לא שווה להביט בו, מחמת המראה הגדול והנשגב האלוקי שהוא שרוי בו. לעומת זאת, עשיו, כפי שהוא עומד בפני עצמו, נקרא תמיד "רשע", ואין לנו כל יכולת לדון אותו לכף זכות. אלא יש להבחין מתי כוחו של עשיו הוא קודש קודשים, כפי שיצחק ראה אותו, ומתי אותו כוח שייך לרשעותו של עשיו.

ודאי שהמבט העליון של יצחק היטיב לראות את מעלתו של יעקב. כך מבארים המפרשים, שיצחק לא התכוון לתת לעשיו את ברכת אברהם, אלא ליעקב. יצחק בראייתו העמוקה, מבחין אף במעלתו של עשיו, ולכן הוא מייעד גם לו ברכה. והדברים צריכים ביאור: איזו מעלה ראה יצחק בעשיו, שכה אהבו?

 

כִּי צַיִד בְּפִיו

הפסוק מפרש מה הטעם של אהבת יצחק לעשיו: "וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו, וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב"[א]. תכונתו המיוחדת של עשיו, "כִּי צַיִד בְּפִיו", אינה רק טעם האהבה של יצחק לעשיו, אלא שכל עניין הברכות קשור אליה. יצחק מבקש מעשיו ציד, מפני שדווקא על ידי הציד תתקבל הברכה: "וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי צידה (צָיִד) וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי"[ב].

מדברי יצחק נראה, כי יש לו נשיאת חן רבה כלפי הציד, ונפשו קשורה למקצוע זה. יצחק מונה בחיבה את כלי המשחית המשמשים לציד: "כליך, תליך וקשתך". מדבריו נדמה' כי כל תהליך הציד עומד לנגד עיניו, והוא מחבבו ונתון אליו. ועוד, שהכתוב אומר "ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי", שככל הנראה, אין זו הפעם הראשונה שעשיו צד ומכין מטעמים לאביו, שהרי עשיו יודע מה אוהב יצחק. מטעמי הציד של עשיו הנעשים על ידי כליו כה חביבים על יצחק, עד שנפשו של יצחק מתעוררת בפנימיותה ממטעמים אלו, ומברכת: "בעבור תברכך נפשי".

גם רבקה מבינה, כי ברכה זו קשורה דווקא לציד. כך עולה מדבריה ליעקב: "הִנֵּה שָׁמַעְתִּי אֶת אָבִיךָ מְדַבֵּר אֶל עשיו אָחִיךָ לֵאמֹר הָבִיאָה לִּי צַיִד וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים וְאֹכֵלָה וַאֲבָרֶכְכָה". לכן רבקה מורה ליעקב לבוא עם בגדי צידו של עשיו, החמודות, יחד עם ציד. כאשר יעקב מגיע ליצחק, מיד הוא מזכיר את עניין הציד: "קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרְכַנִּי נַפְשֶׁךָ". יצחק מריח את ריח בגדיו של יעקב, הוא ריח הציד של עשיו: "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה", ומכוח ריח בגדיו, וריח הציד שלו, מברך יצחק את יעקב: "וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרְכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרְכוֹ ה'".

בפרשת הברכות חוזר ונשנה עניין הציד, מפני שזו סיבת אהבתו של יצחק את עשיו. זו אף הסיבה והגורם לברכתו של יצחק. יצחק זקוק לציד כדי לברך, על מנת שתתגבר בו האהבה, ובעזרת ריח השדה תצא הברכה מפנימיות נפשו. הציד הוא ריח הניחוח של יצחק אבינו. אך עדיין יש להבין מהו סודו של יצחק אבינו, שהיה קשור בעמקי נפשו לענייני הציד? ומה ראה בציד טעם לאהוב את עשיו?

 

אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד

הכתוב מתאר את עשיו "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה". את הציד, פירשו רבותינו על פי רוב, בדרך הדרש. "כי ציד בפיו", שהיה צד את אביו בפיו וניסה להערים עליו כאילו הוא צדיק, שהיה שואל כיצד מעשרים את המלח והתבן[ג]. לעומת דברי הדרש, התיאור "איש ציד" מתאר לפי הפשט אדם העוסק בציד, שהולך לשדה לצוד בעלי חיים. גם תיאורו של יעקב "אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים", אינו מתייחס על פי הפשט לאוהלי שם ועבר, כפי שפירשו רבותינו, אלא מתייחס לעיסוק במקנה וצאן. בכל המקרא נקשר האוהל למקנה. הראשון הנזכר בתורה הוא יבל שהיה "אבי יושב אוהל ומקנה"[ד]. גם פעולותיו של אברהם אבינו עם מקנהו מתוארות בעזרת האוהל- 'ויאהל עד סדום', 'וגם ללוט ההולך את אברהם היה צאן ובקר ואוהלים'. אם כן, עשיו ויעקב מנוגדים זה לזה מבחינת עיסוקם. עשיו עוסק בציד ואילו יעקב עוסק במקנה.

הציד והמקנה הם שניים מתוך שלושת מקורות הפרנסה העיקריים של האדם. מקור פרנסה נוסף על הציד והצאן הוא עבודת האדמה. חלוקה מעין זו, בין פרנסה משני מקורות שונים, אנו מוצאים אצל קין והבל. קין הוא עובד אדמה, ואילו הבל רועה צאן. מאז ימיו של קין שהיה עובד אדמה, לא מצינו בתורה איש נוסף שעיסוקו עבודת אדמה עד יצחק אבינו: "וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא". נח אמנם נוטע כרם, אך אין זה עיסוקו, וגם אצל אברהם אבינו, לא מוזכרת כלל עבודת אדמה[ה]. אברהם אבינו התברך בצאן ובקר, והיה כבד במקנה. באותו אופן, מוצא יצחק הרחבה עצומה דווקא בעבודת האדמה: "וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים וַיְבָרְכֵהוּ ה'"[ו].

אם כן, במשפחתו של יצחק אנו מוצאים שלוש דמויות, שכל אחת מהן מתפרנסת מעיסוק אחר. יצחק מתפרנס מעבודת האדמה, יעקב מתפרנס מן המקנה, ועשיו הרשע מתפרנס מן הציד. בחלוקה זו ישנה הדרגתיות בכמה רמות של קיום, דרגה על גבי דרגה. עבודת האדמה של יצחק, היא בבחינת 'חזון הצמחונות והשלום', שאין בה כל פגיעה בחי. עיסוקו של יעקב אבינו במקנה, נמצא ברמה מוסרית פחותה יותר, שיש בו פגיעה בבהמה. עיסוקו של עשיו הרשע בציד, הוא העיסוק אשר בו מתגלה פחיתות מוסרית גדולה ביותר, מפני שיש בו פגיעה בחיה. כך מסביר מרן הרב קוק זצ"ל את טעם מצוות כיסוי הדם בשחיטת חיה, שלא מצינו כמותה בשחיטת בהמה[ז]. לפי דבריו, ישנו הבדל בין שחיטת בהמה לשחיטת חיה. בהמה היא רכושו של האדם. הוא מגדלה ומיטיב עמה עד שהוא חפץ לשוחטה. כלפי הבהמה קיים איזה יחס הוגן, ולכן יש מקום לומר כי הפגיעה בה אינה כל כך חדה. לעומת זאת, הפגיעה בחיה בעלת החופש המוחלט, יש בה מעשה חמור ואלים יותר. כיסוי הדם הוא ביטוי לבושה מחמת מעשה כזה. לכן אנו מסתירים מעשה זה, שלא תתגלה חרפתנו.

עבודת האדמה- לזרוע ולהצמיח את האדמה כמו גם מלאכת המקנה של רעיית הצאן וגידולו, הן מלאכות רגועות ונעימות, ויש בהן פן ביתי ואנושי. לעומת זאת, במלאכת הציד מתגלה חייתיות ופראיות שבין הטורף לנטרף. מלאכת הציד דומה למעשיהם של חיות הג'ונגל, הצדות את טרפם ומזונם. אלא שהחיות צדות את מזונם אך ורק על מנת לשרוד, ואילו האדם צד בכלי המשחית שלו גם, ופעמים בעיקר, על מנת למלא תאוותו. מה מצא יצחק במלאכת הציד, שבשלה כה אהב את עשיו?

 

גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'

הצייד הראשון עלי אדמות היה נמרוד "הוּא הָיָה גִבֹּר צַיִד לִפְנֵי ה' עַל כֵּן יֵאָמַר כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד לִפְנֵי ה'". הלשון "לפני ה'", מתפרשת בחז"ל לגנות, שהיה נמרוד מורד כנגד ה'[ח]. לעומת זאת, הנצי"ב, בפירושו "העמק דבר", מפרש, כי הביטוי "לפני ה'" חיובי, שהיה הקב"ה משתבח בנמרוד, והיה צידו של נמרוד מוצא חן בעיני ה'[ט]. אך נמרוד אינו רק הצייד הראשון אלא גם המלך הראשון, "ותהי ראשית ממלכתו בבל". זו הפעם הראשונה שהמילה 'מלכות' נזכרת בתורה, ודווקא בהקשר לציד. מידת הגבורה של הציד נצרכת למלוכה, מפני שרק מי שמתגבר על הכוחות כולם, הוא שיכול להתנשא מעליהם ולשלוט על הכל.

גם בברכותיו של יצחק ישנו קשר בין הציד למלכות. כל הברכות ניתנות מכוח הציד שמבקש יצחק מעשיו, אך עיקרה של הברכה נוגעת דווקא למלכות ולשלטון: "יַעַבְדוּךָ עַמִּים וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים הֱוֵה גְבִיר לְאַחֶיךָ וְיִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אִמֶּךָ". לכן, לאחר שיצחק מגלה כי הברכה שרצה לתת לעשיו ניתנה ליעקב, הוא אינו יודע מה נותר לברך את עשיו, שהרי עיקר הברכה היא המלכות: "הֵן גְּבִיר שַׂמְתִּיו לָךְ וְאֶת כָּל אֶחָיו נָתַתִּי לוֹ לַעֲבָדִים, ... וּלְכָה אֵפוֹא מָה אֶעֱשֶׂה בְּנִי".

יצחק היה מעוניין להעניק לעשיו את ברכת המלכות דווקא בשל היותו "איש ציד". הציד, בעיני יצחק, נתפס כדבר חיובי, כמו פירושו של הנצי"ב אצל נמרוד. לדעתו, תכונת הציד, בכוחניות ובגבורה שיש בה, היא התכונה המתאימה ביותר למלכות, לכן סבר יצחק כי עשיו הוא שראוי למלכות.

יצחק אבינו מעוניין לתת את ברכת המלכות לעשיו, מפני שהוא סבור כי שני בניו שייכים לאומה הישראלית- הן יעקב והן עשיו[י]. בשניהם הוא רואה ביטוי לחלוקה בתוך האומה. יצחק רואה בעשיו את הכוח של העולם הזה, מפני שהוא איש ציד. לכן הוא מייעד לו את הברכה הגשמית של מלכות ושפע כלכלי: "וְיִתֶּן לְךָ הָאֱלֹקִים מִטַּל הַשָּׁמַיִם וּמִשְׁמַנֵּי הָאָרֶץ וְרֹב דָּגָן וְתִירֹשׁ. יַעַבְדוּךָ עַמִּים, וישתחו (וְיִשְׁתַּחֲווּ) לְךָ לְאֻמִּים..."[יא]. לעומת זאת, ליעקב מייעד יצחק את הברכה הרוחנית בלבד, היא ברכת אברהם: "וְאֵל שַׁדַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים, וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לְאַבְרָהָם"[יב].

אלא שיצחק הקדים את המאוחר. בסופו של דבר, רק בניו של יעקב הם ששייכים לאומה הישראלית, ורק בתוכם מתגלית החלוקה בין כוחות של מלכות לכוחות אחרים באומה. החלוקה שעורך יצחק בין עשיו ליעקב, כמו בין הברכה הגשמית לברכה הרוחנית, מתגלה בסופו של דבר בתוך בניו של יעקב, במערכת היחסים שבין יוסף ליהודה, שהיא אף השורש למשיחיות הכפולה של משיח בן יוסף ומשיח בן דוד.

קיימות דרכים שונות להבנת החילוק בין יהודה ויוסף. לפי דרכו של ה'שפת אמת', יהודה הוא הביטוי לכוח של העולם הזה, ואילו יוסף הוא הצדיק, "נזיר אחיו", שכולו קודש, המתרחק מן העולם הזה ושייך לעולמות עליונים[יג]. יהודה, בעל כוחות העולם הזה משול לאריה- "גור אריה יהודה". האריה הוא בעל המלכות ואף עוסק בציד- "מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ". גם זרעו של יהודה עוסק בציד. דוד בן ישי, כמו עשיו, הוא "אדמוני", העוסק בציד. הוא נלחם מלחמות רבות ושופך דמים רבים. כך אומרים חז"ל, שכאשר ראה שמואל את דוד אדמוני נתיירא, ואמר זה שופך דמים כעשיו[יד]. לא לחינם נראה בעיני יצחק, כי עשיו "איש ציד" הוא שראוי לקבל את ברכת המלכות.

 

אִישׁ שָׂדֶה

עשיו הרשע הוא "אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה" ויצחק אוהבו. ולא רק שיצחק אוהב ציד, אלא שיצחק עצמו הוא איש שדה. כמו עשיו, מקומו של יצחק הוא בשדה: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב"[טו]. בתרגום לשפת ימינו ניתן לומר כי אם עשיו הוא איש הג'ונגל, גם יצחק יוצא לשוח בג'ונגל. אך מהי השייכות של יצחק ליחסי טורף ונטרף המתרחשים בג'ונגל?

כל ההבנה של יצחק בהתגלות אלוקית, נקשרת להתגלות אלוקית של "יחסי טורף ונטרף". יצחק, בניגוד לאברהם, קו החסד, הוא עמוד הגבורה. הגבורה והיראה, הינם הביטויים המתאימים ביותר ליחסים שבין טורף לנטרף. הציד בא אל השדה על מנת לטרוף, מצויד בגבורה רבה, אך עליו להביא בחשבון כי פעמים, בתוקף תפקידו, הוא עלול להפוך לנטרף. הציד נדרש לצאת מן המקום המוגן, מן הבית ומן הציוויליזציה, ולהפקיר עצמו בתוך מערכת בעלת כללי משחק אחרים ומאיימים. מידת הגבורה של יצחק היא המידה הנדרשת לציד, כמו נמרוד שהיה "גיבור ציד לפני ה'".

מלבד היותו של יצחק איש שדה, יצחק עצמו שותף בעקידה במערכת יחסים של ציִד. חס ושלום להגיד זאת, אבל אי אפשר להתעלם מדמיון מסוים: בעקידה היה יצחק אבינו נתון ביחסים של טורף ונטרף, עוקד והנעקד. אלא שבעקידה, יצחק שם עצמו כבהמה, הנוחה להישחט והולכת 'כצאן לטבח', שאינה עסוקה במלאכת ההישרדות אלא מקבלת את הדין- "כרחל לפני גוזזיה נאלמה". בעקידה, מקבל יצחק על עצמו להיות נטרף על ידי המאכלת והאש, ולהיות עולה כליל לה'. אפשר, כי משום כך, הריח יצחק בריח השדה של עשיו את "ריח שדה אשר ברכו ה'".

יצחק אוהב את עשיו בשל היותו עוסק בציד. יצחק אוהב את החייתיות שבעשיו, ואת יחסי טורף-נטרף שהוא מעורב בהם. יצחק נקשר לשדה בו פועל הציד, מפני שזהו מקומו שלו עצמו. השדה אשר יצחק יוצא לשוח ולהתפלל בו, הוא אותו שדה של עשיו 'איש שדה' שהולך לצוד בו. יצחק אבינו נמצא בתוך כוחות החיים כפי שהם בשיאם, בשדה ובג'ונגל, ושם הוא יוצא לשוח- "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה". מעלתו של יצחק, שהוא, בגבורתו, מעוניין להתמודד עם כוחות החיים במילואם. תפילת המנחה שתיקן, אף היא שייכת לזמן בו כוחות החיים מתפרצים בשיא כוחם, כשהשמש בשיא כוחה, וכשהאדם בשיא פועלו[טז].

הימצאותו של יצחק בתוך כוחות החיים באה לידי ביטוי ביתר שאת באהבתו לעשיו הרשע. ידוע כי ספר התניא הוא "ספר של בינוניים", ואין הוא עוסק ברשעים. בעל התניא מתייחס לשני חלקים באדם- הנפש האלוקית, והנפש הבהמית[יז]. הנפש האלוקית מושלת באדם הצדיק, ואילו הנפש הבהמית מושלת בבינוני המעורב טוב ורע. עצם היותה של הנפש הבהמית בעולם הזה נפרדת מה' יתברך ללא התבטלות כלפי מעלה וידיעת מקורה, זה עצמו הרע שבה. אך בעל התניא אינו מדבר כלל על הנפש החייתית, שכל עניינה מרידה בה'. לעומת "ספר של בינוניים", ליקוטי מוהר"ן נקרא בפי חסידים בדרך צחות 'ספרם של רשעים'. זאת משום שמי שמחשיב עצמו רשע, יכול למצוא שם עצה לנפשו. על דרך החידוד ניתן לומר, כי הראשון שכתב את ספרם של רשעים, הוא יצחק אבינו שאהב את עשיו. יצחק נקשר לעשיו מפני הנפש החייתית שבו וכוחות החיים שמתפרצים בקרבו. לכן יצחק סבר כי עשיו, הוא שראוי למלכות. אך יש להבין מדוע נקשרת תכונת החייתיות שבציד למלכות, כמו אצל נמרוד "גבור ציד לפני ה'", וכמו אצל דוד מלכא משיחא- "אדמוני עם יפה עיניים"? למה זוכה הנפש החייתית למלכות?

 

מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד

בגן עדן, אשר רוח אלוקים מתהלכת בו, היה גילוי אלוקות כזה שבכל היה טעם אלוקי, וכל עניינו של האדם היה ללקט אלוקות מן העצים. העצים הצמיחו גלוסקאות, טעם העץ כטעם הפרי, הכל בא מן המוכן, רק לשבת ולהתבשם: "הצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה"[יח]. אחרי חטאו של אדם הראשון, נוצרה מציאות ששום דבר בה אינו מובן מאליו. הקללה "בזעת אפך תאכל לחם" יצרה מציאות שצריך בה להתאמץ, להתייגע, לעמול ולהשקיע על מנת לראות פרי, בתוך עולם שיש בו חיכוך, ניכור וכוחניות.

מחטא אדם הראשון יורד העולם מטה מטה דרגה אחר דרגה. קין מקבל על עצמו את כללי העולם שלאחר החטא, והופך להיות עובד אדמה. הבל לעומתו, בורח מהעבודה הקשה, ובוחר במלאכת רעיית הצאן שאין בה מאמץ. זוהי מלאכה הדומה לגן עדן, בה מתנהל הרועה בנחת עם הצאן ויושב באוהלו. הבל היה בעל מקנה רק לשם מאכלי החלב שמייצרים מן הצאן. הרי, עד ימיו של נח נאסר הבשר. אך לאחר דור המבול חלה בעולם ירידה נוספת, והותר לאכול בשר. גם כאשר רעיית הצאן נעשתה לשם הבשר שבו, עדיין אין היא מצריכה חיכוך וכוחניות כמו ציד חיות. נמרוד "גבור ציד" הוא הראשון שעסק במלאכה זו, כבן לשושלתו של כנען וחם הארורים, אנשי "העולם השלישי", בעלי תכונות חייתיות, שהצמיחו מאוחר יותר אף את הקניבליות.

מה ראה יצחק בציד של עשיו? יצחק ידע שנמרוד נשא חן בעיני ה', "גיבור ציד לפני ה'", ולכן הוא גם נעשה מלך[יט]. זו הסיבה בשלה רצה יצחק לתת דווקא לעשיו 'איש ציד' את המלכות, על מנת שהוא ינהל ויוביל את יחסי טורף-נטרף בעולם. יצחק מבין מהו עניינה של המלכות. המלכות עניינה לתקן את העולם הזה כפי שהוא נפל מגן עדן, ולהשיבו למציאות מתוקנת יותר שלעתיד לבוא. ההבדל בין גן עדן שלפני העולם, למציאות של גן עדן שתגיע לעתיד לבוא, היא קיומו של העולם הזה עם כל הרוע, החייתיות והפראיות שבו. כוחות החיים הללו מבקשים לצאת אל הפועל במלואם. אך כל עוד לא יבואו כל כוחות החיים לביטויים המלא, לא תוכל לבוא הגאולה, ולא תוכל המציאות להיות מתוקנת. העולם חטא ונפל מגן עדן, על מנת לתקן ולהעלות את כל כוחות החיים הפראיים של העולם הזה. רק כאשר יצאו אל הפועל כל כוחות החיים הללו, תוכל המציאות להפוך שוב לגן עדן. תהליך זה מתרחש בזעיר אנפין גם בדמותו של יצחק עצמו. לפי דברי חז"ל, יצחק מגיע לגן עדן לאחר העקידה על מנת לרפא את השריטה בצווארו[כ]. כלומר, רק כאשר כל כוחות החיים של יחסי טורף ונטרף באים לידי ביטוי בתוכו עצמו, אז הוא מגיע לגן עדן. יצחק מבין כי מי שראוי לקבל את המלכות, צריך להיות בעל נפש חייתית, מפני שהוא צריך להבין את המשמעות של כל הכוחות והחיוניות הקיימות בעולם הזה, על מנת לשלוט בהם ולהיות שותף בתיקונם.

יצחק רואה מעלה גדולה ביכולת לצוד. להיאבק מול הכוחות הפראיים ללא הרף ולנצחם. גם לפי בעל התניא, מעלתו של הבינוני על הצדיק, היא מלחמתו עם הנפש הבהמית שבו. כך מסביר בעל התניא את בקשתו של יצחק מעשיו "ועשה לי מטעמים". כמו שישנם במאכלים הגשמיים שני מטעמים, אחד מתוק, ואחד בעל טעם חמוץ או חריף, כמו כן בעבודה הרוחנית ישנם שני אופנים לעשיות נחת רוח לה'. דרך אחת היא דרך ההמתקה של הצדיק, שבכוחו מהפך וממתק את הסטרא אחרא. הדרך השנייה היא דרכו של הבינוני העסוק במלחמה מתמדת, ומנצחה בעודה בתקפה[כא].

מקומו של יצחק בשדה, כמו בעקידת יצחק, היה רק כנטרף. אלא, שעל מנת לעבוד עבודת אלוקים באמת, יש צורך להיות גם טורף. יש צורך לחוות את החיים במלוא כוחותיהם, בכדי שלא תהיה הווא אמינא שהדביקות האלוקית היא עדינות חלושה, שמדחיקה את האש היוקדת של כוחות החיים. כל עוד לא יצאו אל הפועל כוחות החיים, או הודחק אפילו אחד מן הכוחות, האמונה באלוקים היא קטנה, חנוקה, ואינה אמיתית.

יצחק היוצא לשוח בשדה, מרגיש כיצד כוחות החיים הפראיים הם הגילוי של כל תעצומות הנפש. יצחק מבין כי לא די בצידקות של אברהם איש החסד. לא די בעדינות ובשלום עם כל האומות של 'אב המון גויים'. יצחק חש כיצד מתחת לפני הקרקע רוחשים כוחות אדירים שצריכים לבוא לידי ביטויים השלם. יצחק רואה את הכוחות החיים הללו בעשיו האדמוני, היודע לדרוש את החיים בפה מלא: "הלעיטני נא מן האדום האדום הזה". יצחק יודע כי כדי שכוחות החיים יופיעו במלואם, יש צורך בנפש חייתית. זו הסיבה בשלה אוהב יצחק את עשיו. לכן יצחק חושב, כי עשיו הוא שראוי אף לתקן את החיים ולקבל את המלכות. אולם באמת, כל תפקידו של עשיו הוא רק לגרות את יעקב להוציא מתוכו את הכוחות החייתיים הללו במלואם, במלחמתו כנגד עשיו בעצמו. כל ההיסטוריה של עם ישראל היא ביטוי לכוחות ג'ונגל של טורף ונטרף, יעקב ועשיו, ישראל ואדום הנלחמים זה בזה. כאשר האחד טורף השני נטרף, וכן להפך: "ורב יעבוד צעיר", "והיה כי תריד ופרקת עולו". מלכותו של עשיו במשך ההיסטוריה, היא כמו שבעים זאבים אשר מאיימים ללא הרף על חייה של כבשה הנמצאת ביניהם. אלא, שבאמצעות הזאבים, אט-אט קונה הכבשה לעצמה את הכוחות ואת היכולת לשרוד בג'ונגל. כך היה אומר מו"ר הרב צבי יהודה, שאכן אנו כבשה בין שבעים זאבים, אבל איזו כבשה...

כאשר עשיו מגיע עם צידו ומבקש ברכה מאביו, נוכח יצחק לדעת כי מישהו רימה אותו. ובכל זאת, נראה כי תוכניתה של רבקה ומעשה הרמאות של יעקב מוצאים חן בעיניו. מוצא חן בעיני יצחק כי יעקב מרמה את עשיו. מוצא חן בעיני יצחק כי הכבשה לומדת להתנהל בין שבעים הזאבים. יצחק ממשיך לברך את יעקב, מפני שהוא הופך בעצמו להיות ציד: "מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרְכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה".

 

חֲקַל תַּפּוּחִין קַדִּישִׁין

ב"אורות המלחמה" אומר מרן הרב קוק, כי עם ישראל עזב את הפוליטיקה העולמית, מכורח שיש בו רצון פנימי, מכיוון שנקעה נפשו מעולם מלא מלחמות[כב]. אכן, איננו בניו של עשיו החי על חרבו. אנו בניו של יעקב איש תם, אוהבי שלום ורודפי שלום. איננו רוצים שיהיה ג'ונגל בעולם. הברכה להיות טורף אכן מתאימה יותר לעשיו הרשע. יעקב אמנם זקוק להתמודד עם הטורפים, כדי להוציא מתוכו את כל כוחות החיים במילואם. יחד עם זאת, מלכתחילה אין הדבר שייך לו. "הקול קול יעקב והידים ידי עשיו". כל רצוננו להפוך את כוחות הג'ונגל הפראיים הללו לגן עדן. למרות הפראות ושפיכות הדמים הרבה שבמהלך ההיסטוריה, הכבשה הנמצאת בין שבעים הזאבים לא הופכת להיות זאב. ההתמודדות לאורך הגלות עם מלכות עשיו הרשעה, הופכת את האומה הישראלית להיות כבשה מיוחדת, שיש לה את כל הכישורים החייתיים, אך היא מביאה אותם לידי ביטוי בדרך של גן עדן.

יצחק בעצמו הוא מעין כבשה כזו. יש בו את כוחות השדה הפראיים, הוא זורע בשדה, אך הוא מוצא מאה שערים באופן מופלא, כמו בגן עדן. יצחק אף אינו יוצא לשדה על מנת לצוד. יצחק יוצא לשדה לשוח ולהתפלל בו תפילת מנחה. שדהו של יצחק הוא גן עדן, "וכל שיח השדה טרם יצמח", אשר בו כל כוחות החיים מתגלים בנעימות. יצחק מריח את ריח בגדיו של עשיו ומזהה בהם ריח של גן עדן[כג]. אלא שיש הבדל מהותי בין שדהו של יצחק לשדהו של עשיו. השדה של עשיו וכל הכוחות החייתיים והפראיים הנמצאים בו שייכים לעולם התוהו[כד]. השדה של יצחק, לעומת זאת, הוא שדה אשר בו כל כוחות החיים מוצאים את מקומם באופן מתוקן, זהו גן עדן.

על פי דברינו ניתן להסביר גם את מעלתו של בעל התשובה על פני הצדיק. בעל תשובה נמצא במקום שצדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד[כה], מפני שהצדיקים נמצאים בגן עדן "הראשון", שלפני כל חטא. בעל התשובה לעומת זאת, הגיע לגן עדן לאחר שעבר את כל הג'ונגל, והיה נתון בתוך שטף הכוחות של טורף-נטרף. אכן, ישנה עבודת ה' בה האדם יושב אוהלים, לומד ומתפלל כמו יעקב יושב אוהלים. ודאי זוהי הדרך הסלולה לבני יעקב, "מה טובו אוהליך". יחד עם זאת, ישנה מעלתם העליונה של בעלי תשובה, אשר צלחו את כוחות החיים והתמודדו עם פראותם והחייתיות שבהם. כבאי בית המדרש, גם בחיי היום יום, על פי רוב אנו פועלים כמו צדיקים, ויושבים בנחת באוהלינו. אך כאשר אנו יוצאים להתמודד עם ענייני העולם הזה, עלינו ללבוש על ידינו את בגדיו של עשיו הרשע, את בגדיו של הציד החמוש בגבורה, בזריזות ובדייקנות, אשר קולע אל השערה, ולא יחטיא. כאשר אנו יוצאים להילחם עם היצר הרע, שבו עיקר המלחמה, עלינו לנצחו כמו דוד המלך האדמוני, שהוא אשר חידש תשובה בעולם[כו].

לפי דברי חז"ל, יצחק אבינו הוא היחיד מאבותינו שיישאר "אבינו" לעתיד לבוא, כיוון שהוא שעתיד ללמד זכות על ישראל[כז]. יצחק אשר קשור בנימי נפשו לכוחות החיים בכל חיותם ופראותם, הוא אשר שייך לגאולה השלמה. יצחק מבין כי בגאולה השלמה יתגלו כל הכוחות כולם, לבלי יידח ממנו נידח, כולל הכוחות החייתיים והרשעים. לכן יצחק יכול ללמד זכות על רשעי ישראל ועל החוטאים, עד שבסופו של דבר, אפילו עשיו הרשע יהיה שייך לתיקון השלם "ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשיו". אז, יחיו בשלמות הכבשה והזאב יחד: "וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ", במהרה בימינו.



[א] על כך אומר ה'שפת אמת' (תולדות תרל"ז), כי אהבת יצחק לעשיו הייתה תלויה בדבר. וכאשר בטל הדבר בטלה האהבה. לכן, כיון שיעקב הביא ליצחק ציד, ממילא אין צורך בציד של עשיו, בטל דבר בטלה אהבה. לעומת זאת, רבקה אוהבת את יעקב בלי טעם וסיבה, לכן אהבה זו קיימת לעד.

[ב] בראשית כז, ג-ד.

[ג] רש"י בראשית כה, כז.

[ד] בראשית ד, כ.

[ה] גם כשאברהם אומר לשרה 'לושי ועשי עוגות', כלומר, מחיטים, בסופו של דבר הגיש אברהם רק חמאה ובקר, ולא נאמר שהגיש מאפה.

[ו] בראשית כו, יב.

[ז] ראה מרן הרב קוק, חזון הצמחונות והשלום, וכן מאמרי הראי"ה טללי אורות, ח.

[ח] פסחים עד:

[ט] העמק דבר, בראשית י, ח: שבימיו, "החל עניין המלוכה להתגבר ולשור על אנשים ובאמת היה כך רצון ה' וזהו קיום העולם. שאלמלא מוראה של מלכות איש את רעהו חיים בלעו...".

[י] יצחק עצמו סבל מהווא אמינא דומה אצל אברהם אביו, אשר ראה בישמעאל ממשיך ובן לכל דבר- "לו ישמעאל יחיה לפניך". בסופו של דבר יצחק הבין, כי הוא הנבחר מבניו של אברהם מכוח היותו בן יחיד של שרה, ולא של השפחה. כאשר יצחק ראה ששני בניו נולדו מרבקה, חשב שאם מדובר באם אחת, שלא כמו שרה והגר, ועוד, ששני ילדיה נולדו בלידה אחת, ממילא שניהם ראויים ושייכים לאומה.

[יא] בראשית כז, כח-כט.

[יב] בראשית כח, ג-ד.

[יג] שפת אמת ויגש תרל"א: "כי יהודה שהוא ימי המעשה ועבודה רבה, ויוסף נזיר אחיו, שמופרש להשי"ת למעלה מן הטבע", ויגש תרמ"ז: "כוחות הגוף זהו בחינת יהודה ...ובחינת הנשמה זהו כוחו של יוסף". וכן על זו הדרך עוד רבים.

[יד] בראשית רבה, סג. ועוד אומרים חז"ל: "אם ראית אדם שפניו אדומים, או רשע גמור כעשיו, או צדיק גמור כדוד", (מדרש הגדול).

[טו] בראשית כד, סג.

[טז] מעלתה של תפילה זו נזכרת במסכת ברכות ו: "לעולם יהא אדם זהיר בתפלת המנחה", מפני שכמו ציד, על האדם לפעול בזהירות וזריזות דווקא בתפילה זו, שזמנה כשאדם טרוד בענייניו ובשיא פעילותו, שלא כמו תפילות שחרית וערבית הפותחות ומסיימות את היום.

יצחק מכנה את מקום המקדש "שדה", "יצחק קראו שדה" (פסחים פח.), כיוון שלפי דרכו, הגילוי האלוקי מופיע דרך כוחות החיים החופשיים והתוססים.

[יז] לפי הלשון של בעל התניא, הנפש הבהמית היא האדם עצמו, בבינוני. פרק כז.

[יח] ברכות יז.

[יט] הצייד הראשון לפני נמרוד, שמוזכר בחז"ל היה למך. לפי דברי רש"י, למך שאומר "כי איש הרגתי לפצעי", הלך עם תובל קין וכלי המשחית שלו "חרושת וברזל", הם משכו בקשת ופצעו את קין בעיניו. יצחק, כמו קין, אף הוא בוחר בעבודת האדמה ואף הוא, עיניו כהות. אלא, שהבחירה שלו שונה מעובד אדמה תחת הקללה "בזעת אפך". יצחק זורע ומוצא מאה שערים, פי מאה ממה שמשוער, כמו בגן עדן, שהכל בא אליו בפשטות ובלי מאמץ. יצחק בניגוד לקין, שם עצמו רק בעמדה של הנטרף. הוא פאסיבי לגמרי. הוא מקבל את הדין בעקידה ופושט צווארו לשחיטה וכן בעבודת האדמה, הוא פאסיבי ומתברך פי מאה ממה שזרע. קין לעומתו לוקח גם את תפקיד הטורף. כטורף, הוא הורג את הבל ואף עבודת האדמה שלו מלחמתית וקשה, לכן גם כמנחה הוא מביא מן הגרוע. ותן לחכם ויחכם עוד.

[כ] מדרש הגדול בראשית כב, וחזקוני.

[כא] תניא חלק א', פרק כ"ז.

[כב] אורות המלחמה, פרק ג': "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי, עד אשר תבא עת מאושרה, שיהיה אפשר לנהל ממלכה בלא רשעה וברבריות; זהו הזמן שאנו מקוים. מובן הדבר, שכדי להגשימו אנו צריכים להתעורר בכוחתינו כולם, להשתמש בכל האמצעים שהזמן מביא: הכל יד אל בורא כל עולמים מנהלת. אבל האיחור הוא איחור מוכרח, בחלה נפשנו בחטאים האיומים של הנהגת ממלכה בעת רעה. והנה הגיע הזמן, קרוב מאד, העולם יתבסם ואנו נוכל כבר להכין עצמנו, כי לנו כבר אפשר יהיה לנהל ממלכתנו על יסודות הטוב, החכמה, היושר וההארה האלקית הברורה. "יעקב שלח לעשיו את הפורפירא" "יעבר נא אדוני לפני עבדו", אין הדבר כדאי ליעקב לעסוק בממלכה, בעת שהיא צריכה להיות דמים מלאה, בעת שתובעת כשרון של רשעה. אנו קבלנו רק את היסוד כפי ההכרח ליסד אומה, וכיון שנגמל הגזע הודחנו ממלוך, בגויים נתפזרנו, נזרענו במעמקי האדמה, עד אשר עת הזמיר הגיע וקול התור ישמע בארצנו".

[כג] תענית כח. "כריח שדה אשר ברכו ה': אמר רבי יהודה משמיה דרב כריח שדה של תפוחים". ורש"י על אתר: "מלמד שריח גן עדן נכנס איתו".

בגדיו של עשיו הם אכן בגדיו של אדם הראשון מגן עדן. מאדם הראשון הם עברו לנמרוד, ועשיו הוא אשר חמד אותם מנמרוד. ראה בראשית רבה צז, ו וכן רש"י לבראשית כז, טו.

[כד] לפי חכמי הסוד, רשימת מלכי אדום המופיעה בסוף פרשת וישלח, אשר מלכו לפני מלוך מלך בישראל, רומזים לעולם התוהו, אליו שייך עשיו, שקדם לבריאת עולם התיקון.

[כה] סנהדרין צט.

[כו] הכתוב אומר כי דוד לא זכה לבנות את בית המקדש מפני ש"דמים רבים שפכת". חז"ל מסבירים, כי דוד תיקן את שפיכות הדמים עד כדי שאי אפשר שהוא, לגודל מעלתו יבנה את הבית , דווקא מפני שדוד שפך דמים רבים, אם הוא היה מקים את בית המקדש קדושתו הייתה כל כך עצומה ועליונה, שלא תהיה לה הפסק, והבית לא יוכל להיחרב לעולם. אך אם יחטאו ישראל, הקב"ה יצטרך חלילה, לכלות חמתו על בשר ודם ולא על עצים ואבנים. לכן, לא בנה דוד את המקדש (מדרש שוחר טוב, מזמור ס"ב, פסיקתא רבתי ב, ה).

[כז] שבת פט.

עבור לתוכן העמוד