• גודל פונט
  • גוונים וקונטרסט

מה' יצא הדבר - על הניאו רפורמה

  

מעשה שהיה כך היה

אני רוצה לספר בקיצור מה התגלגל משיעור תמים, וקצת להרחיב את היריעה.

לפני חודשיים התבקשתי על ידי מישהו מתנועת עזרא להעביר שיעור לרכזי הדרכה של התנועה. נפגשתי אתם ברמת-אפעל, היו שם פחות ממניין אנשים, פורום מאוד חביב ונעים. הנושא שעליו התבקשתי לדבר היה - איך מדליקים את אש הקדושה בלב הנוער. למה? מפני שזה מה שהנוער מבקש, זה מה שהוא צריך, ואותם מדריכים הרגישו שבלי לתת לו את זה מלאכתם לא נעשית דיה. לכן ביקשו ממני לעסוק בסוגיה הזו.

כמו שאתם בוודאי יודעים, אני שמח על כל הזדמנות לעסוק בדברים האלה, זה בוער בקרבי, אני נהנה מזה, וכך התחלתי לדבר. כרקע לדברים, בדקות הראשונות של השיחה, הסברתי למה יש לנו בעיה עם השאלה הזו. הסברתי שאנחנו נמצאים בתוך תרבות שהולכת ומצמיחה מתוכה תופעה ניאו-רפורמית. לא ריככתי מאז את דעתי ולא חזרתי בי, אני עומד בתוקף על כך שזו האמת, וביומיים האחרונים הצטרפו אליי עוד עשרות רבנים שהתקשרו כדי לומר לי שזו דעתם.

כיוון שהעיסוק לא היה בשאלה המסוימת הזו, אלא בשאלת חינוך הנוער לקדושה, מובן שגם הדיון לא נגע לפלוני או לאלמוני. דיברנו על זה שיש תהליך שממנו צומחת תנועה ניאו-רפורמית, ולדאבון לבי זהו אכן המצב לאשורו. על זה, כמו שאמרתי שם, צריך לקרוע גם את הבגד וגם את הציבור. הכל אמת ויציב, ואסביר את דבריי.

עצור! גבול לפניך

בתוך הדברים סיפרתי סיפור, ואני רוצה לחזור עליו כעת. לפני כמה שנים הייתי בכנס של רבני צוהר בירושלים, יחד עם עוד למעלה משישים מרבני צוהר, כשבנשיאות ישבו ארבעה רבנים: מו"ר הרב יעקב אריאל, הרב חיים דרוקמן, הרב שלמה אבינר ואחרון - חביב עלי עד מאוד - הרב ליכטנשטיין.

באותו כנס נשאלה שאלה על בית-כנסת שלא הכרתי אותו ולא ידעתי מה עניינו, בית כנסת בשם 'שירה חדשה' שהוקם בירושלים. התפתח דיון בין הרבנים, ובסופו אמר הרב ליכטנשטיין - ששקל את הדברים זמן ממושך יותר משאר הרבנים, והיה אולי זהיר בדבריו יותר מאחרים - כן, דבר כזה הוא מחוץ לגבול. איזה גבול? גבול האורתודוכסיה, גבול ההלכה, זה מחוץ לגבול!

אלה היו דבריו של הרב ליכטנשטיין. לא היה אחד מבין הרבנים שהשתתפו באותו כנס שסבר אחרת והביע את דעתו בקול. כעת ראיתי שגם הרב שרלו סובר כך, זה נכתב על ידו.

ילמדונו רבותינו: אם יש לנו בית כנסת שהוא מחוץ לגבולות ההלכה, אז מה הוא? מהו היצור הזה? אפשר כמובן לקרוא לו 'ניאו-אורתודוכסי', כמו שהוא קורא לעצמו, ולהגיד שבעצם זה כן אורתודוכסיה אבל עם ניאו בהתחלה, משמע - דגם חדיש יותר, עדכני, אולי מוצלח יותר. אבל אני טוען שאם משהו מחוץ להלכה הרי הוא הופך בהכרח להיות... מחוץ להלכה. המילה אורתודוכסיה, בהקשר שלנו, מציינת את הציבור שנאמן להלכה. אי אפשר להשתמש בה כלפי משהו שאינו נאמן להלכה.

לפעמים אנחנו צריכים להיות ברורים: האם בית הכנסת 'שירה חדשה' נאמן להלכה, או לא? התשובה של הרבנים הנ"ל היא: לא. צמח בקרבנו בית כנסת שהוא לא נאמן להלכה. אני הטבעתי עליו את השם 'ניאו-רפורמי', מפני שאני חושב שמבחינה תרבותית זהו השם הנכון. יכולתי אמנם לכנות אותו גם 'ניאו-קונסרבטיבי', אבל לא רציתי. אני מודה. לא הייתי מעוניין בכך, אף על פי שאולי מצד המעשים הנעשים בו הוא קרוב יותר לקונסרבטיביות מאשר לרפורמיות. לא המעשים הללו הם העיקר בעיניי, אלא פריצת הגדר, הפרת הקונצנזוס הדתי של ההלכה והקישור אליה. מכיוון שכך כיניתי אותו - על אחריותי בלבד - 'ניאו-רפורמי', ואני עומד מאחורי השם הזה (במלוא מובן המילה, גם אם יתלו אותי בכיכר העיר. זו האמת לאמיתתה.)

מהי ניאו-רפורמה?

באותו שיעור נתתי דוגמאות נוספות לתופעה הזו, הארגון 'קולך'. לגבי שני המקרים אני רוצה להדגיש: לא כל המתפללים ב'שירה חדשה' הם ניאו-רפורמים, ולא כל השותפים בארגון 'קולך' הם ניאו-רפורמים. אבל יש ניצני ניאו-רפורמה בעצם מציאות בית הכנסת הזה, וניצנים כאלה מצויים גם בארגון 'קולך'.

לניאו-רפורמיות דהיום אין מדד אחד בלבד, אלא שלושה מדדים עיקריים:

  • א. האחד הוא עקירת סמכותה המחייבת של תורה בכלל ותורה שבעל-פה בפרט, מתוך ערעור האמונה בנצחיותה האלוקית.
  • ב. השני, שהוא בעצם מהדורה מצומצמת של הראשון אבל בכל זאת עלול להיתפס כדבר נפרד, הוא ערעור סמכותם של ממשיכי התורה שבעל-פה בדור הזה. הכוונה היא, כמובן, אל הרבנים, יושבי על מדין, פוסקי ההלכה, גדולי הדור הזה.
  • ג. השלישי - והוא אולי הבעיה החמורה ביותר שאנחנו ניצבים בפניה - הוא ערעור קדושת המשפחה. מרן הרב זצ"ל כתב שזה יותר חמור מעבודה-זרה.

לפעמים המדדים הללו באים במינון גבוה, ואז יש לנו ניאו-רפורמה 'אדומה'. לפעמים הם באים במינון נמוך יותר, ואז יש לנו ניאו-רפורמה 'ורודה'. לפעמים יש רק שנים ואחד לא, ואז מה הדין? תלוי מי, תלוי כמה, תלוי מתי, זו מסכתא שלמה. אנחנו לא באים לעסוק כעת בפרטי הלכותיה, אלא רק בכיוון שלה. אלו שלושת התחומים המרכזיים בעיני, וככל שהמינון שלהם גדול יותר כך הבעיה חריפה יותר.

משום כך אני חוזר ואומר - לא כל מי שמתפלל ב'שירה חדשה' הוא ניאו-רפורמי. לא לזאת היתה כוונתי. פרסמו ש"הרב שפירא מתרכך", אני לא מרכך שום דבר, מעולם לא חשבתי אחרת. מה שאמרתי הוא שבית-כנסת שכל מרחב הרבנים שאני מכיר אומר שהוא מחוץ לגבולות ההלכה, הוא תופעה ניאו-רפורמית! יכול להיות שמישהו הלך בטעות לתופעה ניאו-רפורמית, והוא בכלל מאמין בקדושת ההלכה, ומקבל את סמכותם של פוסקי הדור, ושייך לגמרי לרעיון של קדושת המשפחה, כך שאין לו שום קשר למה שאנחנו מדברים כאן. אולי אם הוא היה שומע שכל הרבנים אומרים שזה מחוץ לגבול, אז הוא לא היה הולך!

יכול להיות גם אדם אחר, ששומע בדרך כלל לרבנים אבל הפעם, בעניין הזה, הוא לא כל כך בטוח. הוא חושב, אולי הרבנים לא מכירים את המציאות... טוב, גם זה לא ניאו-רפורמה. יש המון שכבות ביניים, אני לא בא לדון בהן בכלל. אני דן בעיקרון.

הרב מרדכי שטרנברג שליט"א אמר פעם, כאשר אני יודע להגיד על משהו שהוא כחול ועל משהו אחר שהוא אדום, אבל אם תערבב לי כחול ואדום עד שאני לא אדע מה זה, אז אני לא יודע מה זה כחול ומה זה אדום? לא! את התערובת הזו אני לא מכיר, אני לא יודע לפסוק לך בוודאות מה דינה, אבל כחול הוא כחול ואדום הוא אדום!

גם בנידון דידן זה אותו דבר. אני לא דן עכשיו בדיני תערובות, זו לא הסוגיה. צומחת בקרבנו ניאו-רפורמה, בכל מיני מינונים, בכל מיני גוונים. יש כאלה שהם שם מזמן, יש כאלה שאין להם שום קשר לשם, יש כאלה שעוד לא הגיעו לשם, אבל התרבות שמובילה למקום הזה היא כן מקום משכנם. ושוב, לפעמים מדובר רק במשכן זמני, פעם בשנה, פעם בחודש, לא משנה. אלו כבר הלכות תערובות.

אני רוצה לאפיין את התרבות, את עיקריה, את מה שעומד מאחוריה, לעסוק במשפך התרבותי שכבר נמצא בתוכנו - והוא אכן נמצא בתוכנו. לא מדובר באיזה איום עתידי. יש לנו את השורש פורה ראש ולענה הזה בתוכנו, והוא אכן פורה ראש ולענה. הגענו לתחתית. זה מספיק לי!

כשנכתבים מאמרים ב'קולך' שאומרים שצריך לשנות את ההלכה, כי היא נכתבה על ידי גברים שלא התחשבו בקול הנשי, זה ערעור על תורה שבעל-פה. לא על הסמכות הגברית. נדמה לי שאתם יודעים מה דעתי החיובית על פמיניזם, ואיזה טעם של גאולה אני רגיל למצוא בו. אלו דברים שאני אומר אותם ברבים וגם מפרסם בכתב.

אגב, זה לא רק ערעור על סמכותם של רבני הדור הזה, זה ערעור על כל ההסטוריה של תורה שבעל-פה. אם אני לא טועה, כולה נכתבה על ידי רבנים גברים. אולי ציטטו פעם גם את ברוריה, אבל לא זכור לי שהיא כתבה משהו. אפילו אסתר המלכה בקשה "כתבוני לדורות", היא בעצמה לא כתבה. יכול להיות שאם היא הייתה כותבת, אולי מרדכי היה נשלח לארמון המלכה. למה שדווקא האשה תסבול...

טענה כזו היא ניאו-רפורמה, נקודה, סימן קריאה וגם סימן קריעה. זה סימן שאומר לנו - פה צריך לקרוע את הבגד, וגם את הציבור. האם אני קורע את הציבור? הגבול קורע את הציבור. מי ששם את עצמו מעבר לגבול נושא באחריות למעשיו. שיהיה לכם ברור שכשהציבור ייקרע על זה, רוב אלו שתקפו אותי יהיו בצד שלנו. לא תהיה להם בררה. הם לא רוצים להיות ניאו-רפורמים, בגלל זה הם קפצו. גם מה שהם תקפו אותי זה בעיקר בגלל שהדברים סולפו והוצאו מהקשרם באופן בלתי נסבל - אני תקפתי את בני עקיבא? אני אמרתי על הרב שרלו והרב הרשקוביץ שהם רפורמים? אני נגד נשים? כל זה מעולם לא עלה על דעתי.

האמת והשלום

במאמר מוסגר, אני רוצה לספר לכם שמיד אחרי שהעסק התפוצץ הייתה לי שיחה ארוכה עם הרב דוד סתיו, אהובי וידידי, והוא העלה בפניי הצעה שהוא חשב עליה קודם, בלי קשר לעניין, שב'צוהר' צריך לקחת את הקצוות, שישבו ביחד, ילבנו את הסוגיות העומדות על הפרק וינסו להגיע למה מוסכם ומה לא מוסכם.

כמדומני שהבנתי מדבריו שהרב שרלו הוא קצה אחד ואני קצה שני, זו הרי לא פעם ראשונה שדברים כאלה נאמרים בחלל האוויר, ואני רוצה להגיד לכם שהסכמתי. אין לי שום בעיה עם זה, גם אם יהיו כאלה שיתקפו אותי על זה. אני קורא לו הרב, כידוע לכולם, אני מכבד אותו, יש לו מסירות נפש עצומה להפצת תורה, וכבר אמרתי את זה בישיבה עשרות פעמים.

זה נכון שאני חולק עליו בכמה דברים בחריפות גדולה, ואני חושב שכמה מהדברים שהוא אומר הם סכנה קיומית ליהדות - לא פחות מזה[א]. אבל הוא אדם מסור באופן יוצא דופן להפצת תורה, ובע"ה הקב"ה יגלגל זכות על ידי זכאי כזה שלמרות שזה מסוכן - לא תצמח מזה רעה. על פי גודל הזכויות שיש בידו, יש לנו תביעה פנימית להניח שכך יקרה. אבל זה לא פוטר אותנו מלזעוק שיש פה סכנה!

אתם יודעים, אני אדם שאומר דברים ברורים, חריפים. אני לא מנסה לטשטש או לעמעם, אני אומר בפה מלא שפרסומיו של חלק מדעותיו של הרב שרלו במספר שאלות הוא סכנה קיומית לקדושת ישראל. אבל מאידך, אני מעולם לא אמרתי על הרב שרלו שהוא ניאו-רפורמי. לא עלתה על דעתי דבר כזה, ואני מתקומם כשאומרים שאני אמרתי דבר כזה.

אני חושב שכמה מהפסקים שלו הם נגד דרך המלך של פסיקת ההלכה, ואני חושב שרוב גדולי ישראל סוברים כמוני. אז אם מישהו טעה, ואפילו בדבר הלכה והוראה, אז הוא ניאו-רפורמי? ודאי שלא, זה לא קשור אחד לשני. הניאו-רפורמי, בתבנית החשיבה שלו, עוקר את הסמכות של המשך התורה שבעל-פה במהלך הדורות, ולמצער בדור שלנו. וכאן זה לא המצב.

קשה אולי לעכל את מה שאני אומר, אבל זה חשוב מאוד. תלמיד יקר שלי אמר לי לא מזמן שהדבר החשוב ביותר שהוא למד ממני בישיבה זו היכולת מצד אחד להגיד את האמת כפי שהיא, ומצד שני לבטא אהבת ישראל נחרצת כלפי החולקים עלינו, ובייחוד כבוד לתלמידי-חכמים שחולקים עלינו - גם אם המחלוקת חריפה מאוד. זו אחת המחמאות הגדולות ביותר שקיבלתי בחיים.

אנחנו נמצאים בתקופה של זעזועים וטלטלות, ובתקופה כזו אי אפשר למשוך רק לכיוון אחד בלי להתהפך. צריך לדעת להחזיק מעמד בתוך הטלטלות והסערות, ולהחזיק מעמד זה לדעת שיש אדם שמוסר את נפשו לתורה ולקדושה ועושה הרבה מאוד דברים חיוביים מאין כמותם לשם שמים, ואנחנו צריכים לנהוג בו בכבוד תלמידי-חכמים. כבוד תלמידי-חכמים הוא מהלכות חמורות שבתורה, ומי שמזלזל בזה נגוע בעצמו באפיקורסות על פי שו"ע[ב].

דרכי ההוראה בהלכות החמורות

אין לנו כעת שעת הכושר להרחיב בפרטי העניינים, אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז נלמד כמה שורות של ר' משה פיינשטיין (אגרות-משה אה"ע ח"א סימן סד), שבהן הוא נותן הדרכה איך צריך לגשת לשאלות מעין אלו שנוגעים לקדושת הבית. יכול להיות שהמציאות בדור שלנו היא שפוסקי הדור מורים אחרת, אבל יש לנו הרבה מה ללמוד מבין השורות על האופן שבו ראוי לדברים להיעשות בדרכם של גדולי קדושי הדורות, רבותינו שמימיהם אנו שותים, ראשונים כמלאכים.

בעניין אשה שיש לה סכנה להתעבר. שימו לב - סכנה להתעבר! לא אחת שרוצה להתחתן ולדחות הריון כי היא עוד לא גמרה את הלימודים או אני לא יודע מה, יש כאן אשה שיש לה סכנה להיכנס להריון.

מעלת כבוד ידידי הרב הגאון... הנה אין דרכי לעיין בהירחונים. הכוונה לירחונים תורניים, כתבי עת של מאמרים הלכתיים וכדומה.

כי הלוואי יספיק לי הזמן ללמוד ולעיין בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים אשר מהם אנו חיים, ולכן לא היה ידוע לי שעניין חמור כזה - ובפרט במדינה הזאת, אשר על הרבה אפשר לומר שנפשם מחמדתם ומתאווה להקל, שיש להיות לזה הדין כמו בעריות, שאין דורשין בשלושה, כדאיתא בחגיגה דף י"א - היה נידון בירחון, שהוא כדורש לפני אלפים, וגם לפני אנשים פשוטים ורחוקים מיראת השם ויראת החטא ומחפשים רק לצל היתר לרמות את עצמן. מה אתם אומרים, זה מתאים למציאות שלנו או שאני הזוי? נכון לומר על הדור הזה שרבים בו אלו שנפשם מחמדתם ומתאווה להקל, או לא? כל אחד יבחר!

ולא דמי למה שדנו בזה רבותינו האחרונים בספריהם, כי בספרי תשובות מעיינים רק תלמידי חכמים הרוצים לברר הלכה לאמיתתה, וכל אחד כותב מה שנראה לו באמת לדעתו, שזה הוא החיוב ללמד ולהורות, וכשהוא לשם שמים אמרו על זה "אלו ואלו דברי אלקים חיים" [המקל והמחמיר], אבל לידון בירחונים הוא גם לפני אנשים פשוטים והוא רחוק מלשם שמים.

ומה ששמע כת"ר מרב אחד שבליטא היו מתירים לכל הנשים [לדחות הריון] שתי שנים אחר הלידה, מה הסברה בזה?   על פי טבע האשה היא מנועה מלהרות באותו זמן, שהרי היא מסולקת דמים כ"ד חודש, רק שעכשיו טבע הגוף נחלש והתקלקל,

אנו רק מחזקים את טבע הגוף ומסייעים לו לחזור למקומו הראשון. בוודאי ישנה סברה כזו, אבל מישהו רצה להגיד שכך היה המנהג בליטא. תשמעו מה אומר ר' משה פיינשטיין -

הוא שקר. כי אני יודע מהרבה רבנים שהחמירו ביותר, ומעולם לא שמעתי שהיה מי שיתיר לסתם נשים, דכל הנידון הוא רק במקום סכנה. ואין שייך בעניינים כאלו מנהג מקום ועיר, אלא כל אדם גדול בתורה ובקי בש"ס ובדברי רבותינו הרשות בידו לידון כדעתו בכל שאלה ושאלה בפני עצמה, [עוד מעט הוא יסייג את זה, מי נקרא אדם גדול הבקי בש"ס ובדברי רבותינו] ואם כן לא שייך כלל לומר שכך נהוג בליטא, ושקר העיד במזיד או בטעות.

ועתה נבוא לדינא... כעת הוא יורד לעומק הדין, ולא ניכנס לפרטי הדיון ההלכתי אלא נדלג לסוף - שבו הוא חוזר אל הרישא.

ולמעשה, כשמזדמן שאלה כזו אני חוקר ודורש הרבה אם יש להאשה סכנה בזה, ורק אם הבעל והאשה הם יראי ה' וצנועים במעשיהם שלא יקילו הם עצמם יותר מהראוי, וגם שלא ידעו אחרים ממה שהקלתי להם, כדי שלא יבואו אחרים להקל בעצמם שלא כדין.

וגם רק על זמן קצר, וכשיעבור הזמן, אם אומרים שעדיין היא בסכנה להתעבר אני חוקר ודורש עוד הפעם, ואני מזהירם עוד הפעם מחומר האיסור ושלא יבואו להקל יותר מהראוי ולא יפרסמו, וגם כן רק על זמן קצר, וכן בכל פעם אם עדין הם צריכים לההיתר. ולכן מעטים מאוד הם אלו שהתרתי להם. וכן יש לכל רב מובהק להתנהג בזה. וסתם רבנים ח"ו להם להורות בענין חמור זה.

אנחנו המצאנו את התורה? אנחנו בדינו מליבנו את האמת הזאת? אתם חושבים שזה המקור היחיד? זו רק דוגמה אחת. פעמים רבות נמצא בדברי רבותינו היחס הזה לעניין החמור של קדושת המשפחה, שכל נגיעה בו גורמת לאיבוד הנשמה של האומה הישראלית. זו הדרך של גדולי ישראל לטפל בעניין הזה, ובדרכם אנחנו צריכים ללכת. נכון, יש דעות נוספות ביחס לעניינים אלו אך אין ספק שיחס זה מהוה מקור השראה משמעותי על רב ככל פוסקי הדורות.

גם בעניין הזה אני לא רוצה לדון כעת למעשה בכל הדינים, למי כן להתיר ולמי לא להתיר וכו'. למה? בין היתר, מפני שאני לא חושב שאני ראוי לפסוק בזה. לא אני, וגם לא רבנים שכמותי, אלא במה שקיבלו מרבותיהם. אל תלכו לרבנים שכמותי שיפסקו לכם בדבר הזה! רק מי שהוא ירא הוראה וקבל מרבותיו, ולא עושה את זה בפרהסיא, תלכו לשאול אותו. זו דרכנו, זו דעת רבותינו שאת מימיהם אנו שותים.

זו לא מחלוקת על איזה סעיף-קטן, מדובר בנשמה של היהדות, והדור שלנו נפשו מחמדתו והוא מתאווה להקל, ומסתכן באיבוד הנשמה הזו. הניאו-רפורמה צומחת בעיקר בהקשר הזה. אז לא כל מי שפוסק לקולא בנידון כזה הוא ניאו-רפורמי, בשום פנים, אבל הדור סובל מאוד גם מעודף מידע של אנשים שפסקו לשם שמים ולא טרחו לנהוג בזה שום צנזורה. הכל במהירות האינטרנט, לעיני כל ישראל, מופקר לכל עם הארץ שתאוותו מעבירה אותו על דעתו.

על זה יצאה הזעקה, ללא שמות ולא על מקרה פרטי אלא על עצם התופעה והשיח הציבורי סביבה,  למרות שאני לא התכוונתי להוציא אותה. לא רציתי לחדד את זה. אני בוער בזה כבר חודשים ושנים. כמה שיחות היו לנו על זה, וכל הזמן החלטתי שלא להוציא את זה. מה' יצא הדבר. הסיכום לא היה שהקלטה של שיעור שנאמר בפני פורום מצומצם כל כך תצא החוצה, ובעזרא באמת מצטערים על שכך קרה, אבל זה התגלגל...

אחרי שכך קרה, מוכרחים לומר שיש כאן צד גדול לטובה. אני חושב שאם תקחו את העידוד שקיבלתי כל החיים שלי ביחד ותשקלו מול העידוד שקיבלתי ביומיים האחרונים, יהיה קשה להכריע מה שוקל יותר. מאיפה כל זה בא? הרבה מאוד אנשים הרגישו שניתן ביטוי לזעקתם, לכאב עצום שליווה אותם כבר שנים. רבים רבים הרגישו שגם הם לא היו מוציאים לאור דבר כזה, אבל עכשיו שזה יצא - וגם אם מתוך סילוף נוראי ופגיעה מיותרת לגמרי בתנועות יקרות ואנשים אהובים, שלא על דעתי כלל וכלל - יש מקום לברר את העניין הזה פעם אחת בצורה רצינית.

אשתי סיפרה לי על כנס של מדרשות שערך בנושא הרווקות המבוגרת (הוזמנתי אליו גם, אך הייתי מנוע מלהשתתף) ואשה יראת שמיים שהייתה שם סיפרה שאחד הרבנים הציע לדון באיסור נגיעה לאור הקושי הגדול שעוברים בנושא אלו שלא הצליחו להקים בית. הוא החציף פניו להציע תועבה שכזו בפני רבים ואילו אותה אשה סיפרה את הדבר לאשתי בינה לבינה. זאת הבעיה במלוא חריפותה ואע"פ שלא רציתי להצית את האש השידור הוא חשוב, ומה' יצא הדבר שיתלבנו הסוגיות הללו העומדות בשורשי קדושתינו ודבקותינו בה' יתברך.

בזמנו, כשאמנון שפירא כתב בפעם הראשונה ל'זרעים' (ביטאון בני עקיבא) על 'תנועה מעורבת לכתחילה', הרב נריה זצ"ל התחנן בפניו: אמנון, אל תפרסם את זה. אם אתה תפרסם את זה, אנחנו נהיה מוכרחים להגיד את האמת - שזה לא לכתחילה. הסתדרנו כל כך טוב עד עכשיו, למה לריב?

הרב נריה לא רצה לחדד, וגם אני לא רציתי. עשה את זה מישהו אחר. הוא לא שאל אותי ולא התייעץ אתי, הוא כתב את כל הכתבה בynet ושלח אותו לזבולון אורלב לתגובה, לא אליי. אני ראיתי אותו רק אחרי שהוא יצא לאור.

אלא שרבים מרגישים שבגלל שהם העמיסו על שכמם את האחריות לשלום בית בתוך הציבור, את שיקול הדעת שלא להרחיק אלא לקרב, וממילא בחרו לשתוק ולא רצו לחדד, אז ממילא כל הבמה נשארה אצל הצד השני. ושם, אוהו, "השמיעיני את קולך"... כמה שהם מדברים, ובאיזו חוצפה, באיזו עזות מצח, כמה עלילות, כמה ספקולציות תלושות מכל מציאות, ואנחנו התרגלנו לשתוק. אנחנו לא מתחרטים על השתיקה, אבל מה' יצא הדבר. ככל הנראה הנושא הזה הולך להיות על סדר היום, ויהיה פה בירור.

והחי יתן אל לבו

מכאן אני רוצה להמשיך למה שבאמת אמרתי אז בשיעור, בארבעים וחמש דקות מתוך חמישים, והוא עניין מאוד מאוד עיקרי בעיניי ללימוד התופעה הזאת. אני רוצה לעלות קומה אחת למעלה, לעשות 'זום אאוט' לכל הדיון.

לשיטתי, שהולכת וצומחת בקרבנו תנועה ניאו-רפורמית שיש לה משפך תרבותי בדרגות שונות ובהקשרים שונים, אנחנו צריכים לשאול - למה כל זה קורה לנו? בשביל מה זה בא?

התשובה שנתתי לחבר'ה בעזרא הייתה כך, ואני חושב שזה עיקר מה שאנחנו צריכים לקחת לעצמנו: הרב זצ"ל מסביר פעמים רבות מאוד שהסיבה שהכפירה הגיעה היא כדי לעורר אותנו לאמונה גדולה יותר. משהו בפנימיותה של כנסת ישראל כבר הבשיל, ופקעה היכולת להישאר באמונה קטנה, שהתאימה להישרדות בגלות אבל לא לעם חי שמכה שורשים בארצו.

זו הייתה הסיבה הפנימית למשבר הגדול של הכפירה. היא דוחקת בנו כמו שעון מעורר, זה תפקידה, והיא הולכת ומאלצת אותנו לחתור לאמונה עליונה, נשגבה, גדולה. בלי זה כבר אי אפשר היום. "ודווקא להציע את העניינים היותר נשגבים בשפה היותר פופולרית", כותב על זה הרב. עם פחות מזה כבר אי אפשר לדבר אלינו, אנשי הדור הזה. אי אפשר היום להחזיר בתשובה באמצעות איומים. יש עוד מובלעות קטנות שזה שרד אצלן, אבל גם הרב אמנון יצחק שינה את טעמו בעשרות השנים האחרונות בצורה מאוד משמעותית. להסביר, לקרב, לשמח והרבה פחות לאיים ולהוכיח.

באותו אופן אני חושב שאנחנו צריכים להתבונן בתופעה הניאו-רפורמית הזו שצומחת בקרבנו. אסור לנו בכלל לחשוב שעיקר מה שאנחנו עסוקים זה במאבק נגדה. לפעמים צריך לעסוק גם בזה, אבל זה לא הנושא. הנושא הוא להתבונן לְמה אנחנו נתבעים על ידי תופעה כזאת, והתשובה שלי היא שאנחנו נתבעים להפסיק עם הבינוניות שבנו. כבר אין היום אפשרות לבינוניות בקדושה. הניאו-רפורמה מטלטלת אותנו ומזכירה לנו - עד היום היה אפשר להיות בינוני, אבל זה הולך ומסתיים. יש תביעת קודש פנימית חריפה שלא באה עדיין על סיפוקה, והיא הגורם הראשי לייסורי הבירור הזה. התביעה היא כלפינו, שנהיה ראויים ומוכשרים לגדל קדושה מעומק לב ונפש.

הרב טרופ, ראש ישיבת בני-צבי, הקדיש פעם שנת שבתון כדי לחקור את הדתל"שיות. מה הגורם המרכזי, אם יש כזה, מה הכי מציק לאנשים שבגללו הם נופלים? התשובה שהוא מצא הייתה: אנשים מחליטים לעזוב כשהם רואים בינוניות. הדור הזה לא סובל יותר בינוניות. אם יש אש קודש של דבקות אלוקית - תן לי; אם לא, אז בשביל מה כל העסק הזה. זה לא מספק אותי.

שיחה דומה לזו שהעברתי בעזרא העברתי בבני-עקיבא וגם בתנועת אריאל, כולם באו עם אותה בקשה - הנוער צמא לקדושה, איך עושים את זה. זה הדור שלנו. הוא תובע קדושה מעומק לב ונפש עם בעירה פנימית, והניאו-רפורמה צומחת בגלל שלא גידלנו את זה די הצורך.

לכן מה העיקר? אנחנו לא אמורים להתעסק כל הזמן בבירור ובחידוד. יש מי שעוסק בזה, זה לא על הכתפיים שלכם וגם לא על הכתפיים שלי. אני הייתי רק קטליזטור שהצית אש בשדה קוצים, ועכשיו הוא בוער.

מה שכן, אנחנו צריכים להתעסק בתביעה הפנימית שהתופעה הזו מציגה בפנינו, ואני חושב שכל מי שהתעסק עם נוער באיזשהו הקשר של הנחלת תורה מודע אליה היטב היטב - הנוער, וגם המבוגרים, מחכים שידליקו אותם לעבודתו יתברך, לאהבת ה', לדבקות אלוקית. יש צמא נוראי.

אספר לכם מעשה ששמעתי היום. הייתי בבאר שבע בכינוס של תורה יחד עם הרב שמואל אליהו שליט"א, והוא סיפר לי שהוא עשה פעם סקר גדול עם אשת מקצוע מובילה וידועה בתחום זה, המשתייכת למחנה השמאל החילוני, שעסק בשאלה מה מביא אנשים לרצות לשמוע על יהדות, מה גורם להם להתנגד לזה וכו'. בשלב כלשהו הוא אומר לה, 'מותר לשאול אותך שאלה אישית?' אז היא אמרה לו, 'כן'. אז הוא שואל, 'תגידי לי, ומה איתך? את רוצה לשמוע על יהדות?' אז היא אומרת לו, 'אני מתה לשמוע על יהדות'. 'והאנשים שסביבך?' 'עוד יותר'. 'אז למה את לא באה?' תקשיבו טוב לתשובה - 'אני פוחדת שיחזירו אותי בתשובה'.

זאת אומרת, יש כאן נשמה שיודעת בדיוק מה יקרה לה כשהיא רק תטעם מהטעם, ולכן היא לא רוצה להתחיל עם זה, היא ואלה שסביבה. זה לא רק החילונים זכו למדרגה הזאת, כל נשמות הדור בעניין הזה. גם אנחנו רוצים לחזור בתשובה, גם אנחנו מתים לשמוע יהדות, ואם היא חיה ובוערת ומלאה השתוקקות לה' יתברך - אז זה סם החיים ממש. זה תמיד היה סם החיים, ובדור הזה על אחת כמה וכמה.

הניאו-רפורמה רק באה לדקור אותנו ולהזכיר לנו את תפקידנו. זה התפקיד שלנו, כל אחד כלפי עצמו, להיות לפיד בוער של דבקות אלוקית, וממילא גם להאיר את כל מה שסביבו. ככל שאנחנו נרבה בעניין הזה, שהוא עיקר תפקידנו, ממילא לא יהיה צורך בדקירה הזאת שתעורר אותנו לתפקידנו.

"והחי יתן אל לבו". מי שהיהדות עוד לא מתה אצלו צריך להתעורר להיות לפיד בוער בדבקות אלוקית. כמובן, עם אמונה גדולה. לא לחזור לאמונות קטנות. לא להיות תלוש מהמציאות, לא להיפרד מקדושת הארץ על כל משמעויותיה, לא להיפרד מהתהליך הלאומי הגדול, לא להיפרד מרבבות עמך בית ישראל. עם אמונה גדולה, עם אהבת ישראל גדולה, עם אהבת תורה גדולה, אנחנו צריכים לפתח אהבת ה' גדולה - שהיא העיקר והשורש של כל האהבות האלה. כל הסוגיה הזו לא באה אלא כדי לעורר אותנו לדבר הזה. זה תפקידנו, זה מה שמוטל עלינו, ואנחנו צריכים להתגייס לזה בכל לב ובכל נפש.

העיקר הוא לא הפגמים שנוצרים בחוץ, העיקר הוא מה שאנחנו פועלים בתוכנו. כשאנחנו רואים בחוץ איזו חולשה, אנחנו צריכים לדעת - הם שוגגים, ואנחנו מזידים. כך אומר הרב לגבי האמונה, וכך זה גם בהקשר הזה. הם שוגגים, הם קרבן של הצמא הגדול שלא מוצא מקור מים חיים, ואנחנו מזידים - כי בידינו הדבר ואנחנו מתרשלים. יהי רצון שנזכה בע"ה להתעורר מתוך כל זה לדבקות אלוקית, ולראות בבניין בית המקדש ובביאת גואל צדק במהרה בימינו.




[א] מובן שאין הכוונה שנצח ישראל נתון בסכנה כלשהי כתוצאה ממעשיו של מאן דהוא, אך הכוונה היא לסכנה שנשקפת לערכים היהודיים  היסודיים והחשובים ביותר, שאנו נדרשים להגן עליהם כמיטב יכולתנו.

[ב] בהסתייגות אחת, והיא במקרה הנדיר שבו גדולי הדור מכריעים שפלוני יצא מגדר ת"ח, וכמו שהיה מעשה גם בכהן-גדול שנעשה צדוקי.  אך דעת לנבון נקל שאין זה דבר פשוט כלל ועיקר.

עבור לתוכן העמוד